אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

הפטרת פרשת שמיני

הפטרת פרשת שמיני היא בספר שמואל ב' פרק ו' וחלק מפרק ז' (למנהג אשכנז). ההפטרה היא אחת מההפטרות הארוכות.


א וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת-כָּל-בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:ב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֲשֶׁר-נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: 
ארון ה' נמצא כבר שנים רבות בבית אבינדב בגבעה. הארון הוצא על ידי בני עלי כאשר בני ישראל נלחמו בפלשתים (ראו שמואל א' פרק ד), אולם בני ישראל הפסידו בקרב וארון הברית נלקח. לאחר שנגרמו לפלישתים נזקים רבים הם החזירו את הארון (למעשה שלחו אותו לשטח בני ישראל) והארון הגיע לאחר כמה תחנות לביתו של אבינדב. כעת רוצה דוד להעלות את הארון לעירו - ירושלים.

ג וַיַּרְכִּבוּ אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים אֶל-עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:ד וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: 
אנו יודעים מספר במדבר שיש דרך מסוימת בה נושאים את הארון. קודם כל הוא חייב להיות מכוסה בבד על ידי הכהנים, אבל כנראה שהכיסוי אבד במהלך הזמן. לאחר מכן את הארון נושאים עם בדיו בידיים ולא על עגלה וזאת על ידי לויים משבט קהת. כאן נושאים את הארון בצורה שונה בעגלה וגם היא נהוגה על ידי בני אבינדב שאיננו יודעים אם הם היו כהנים או לויים.
למעשה הדבר כן ברור ומופיע בצורה מפורטת ביותר בספר דברי הימים פרק טו (ועד פרק יז). דוד מינה כהנים ולויים לשאת את הארון בכתף ולא בעגלה והסיפור שם מפורט מאד. לא נערוך השוואה בין הסיפורים ואתם מוזמנים לקרוא לבד.

ה וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצְלִים: 
העלאת הארון הייתה אירוע חגיגי וככזה דוד הוביל את שיירת הריקודים. אולי בכך היה מעט חוסר רצינות שהוביל לאסון המתואר בפסוקים הבאים

ו וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:ז וַיִּחַר-אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים:ח וַיִּחַר לְדָוִד עַל- אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
נראה שעוזה חשב שהארון עומד ליפול מהעגלה וניסה להחזיקו. הקשר להפטרת שמיני ברור ביותר ומותו של עוזה מזכיר את מותם של בני אהרון.

 ט וַיִּרָא דָּוִד אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' : 
דוד מפחד להמשיך במסע העלאת הארון

י וְלֹא-אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת-אֲרוֹן ה' עַל-עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד-אֱדֹם הַגִּתִּי:יא וַיֵּשֶׁב- אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת-עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-בֵּיתוֹ: 
וכנראה משאירים את הארון במקום הראשון האפשרי בדרך ואפילו אצל מישהו שאינו מעם ישראל.

יב וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת-בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל- אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה: 
לאחר שדוד שומע כי עובד אדום התברך בגלל שהארון אצלו מחליט דוד להעלות שוב את הארון.

יג וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:
הפירוש המקובל הוא כי כל שישה צעדים זבחו שור ומריא אבל פירוש זה לא כל כך הגיוני. מעבר לכמויות הבלתי נתפסות של הבקר, הקרבה כזו לוקחת זמן רב והמסע היה אורך כמה שנים. נראה שההקרבה הייתה באופן חד פעמי אחרי מספר צעדים כאשר ראו שאפשר להתקדם ולא קרה שום דבר.

יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:
דוד מתנהג קצת כמו כהן ולובש בגדי כהונה (אפוד בד).

טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: 
בשני הפסוקים האחרונים חוזרים שלוש פעמים על המילה "ודוד" כדי להראות עד כמה דוד היה פעיל בהעלאת הארון.

טז וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: 
חדי השמיעה אולי כבר יזכרו בפעם הקודמת שהופיעה בתנ"ך המילה נשקפה. זה היה בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא ובשירת דבורה מופיע כי אם סיסרא נשקפה מבעד לחלון והמתינה לבנה. אולי יש כאן כבר רמז מטרים לכך שמשהו לא טוב עומד לקרות. גם ההצגה של מיכל בתור בת שאול ולא בתור אשת דוד אינה מרמזת טוב. מיכל בזה לדוד. מדוע מלך ישראל צריך להתנהג בצורה של ליצן? אמנם מיכל בזה לדוד בליבה ולא מלגלגת עליו בפני אחרים, אולם בוז זה מראה שחל ביחסיהם של מיכל ודוד שבר. עומקו של השבר יתגלה לנו במהרה.

יז וַיָּבִאוּ אֶת-אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה-לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים: 
מסע העלאת הארון הסתיים בהצלחה. מקומו אינו ידוע לנו. אוהל מועד המקורי אבד וחרב בחורבן שילה ודוד היקצה מקום מיוחד ואוהל מיוחד לארון (אין לנו ידיעה היכן היו שאר כלי המשכן).

יח וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת:יט וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ:
דוד מחלק לכל העם חלת לחם אשפר ואשישה ואולי הם גם חלק כלשהו מהקורבנות הרבים שהוקרבו. מנהג חלוקת הלחם התגלגל גלגולים שונים ובחצרות חסידים מקובל שבטיש בערב שבת, הרבי מחלק את הלחם שברך עליו לחסידים וכל אחד מקבל חתיכה קטנה. גם דת הנצרות אימצה מנהג זה תוך גלגולים אחרים.
הספרדים מסיימים את ההפטרה כאן ואילו האשכנזים ממשיכים לפרשה קשה במיוחד.



כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים: 
דוד סופסוף חוזר הביתה אך במקום קבלת פנים חמה הוא מקבל אמירה מלגלגת מאשתו.
כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ה' עַל-יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה':
שלוש מילים מיותרות אמר דוד. שלוש מילים בלבד! כמה צריך אדם להיות זהיר בלשונו. תשובתו של דוד הייתה יכולה להיות ראויה לו רק היה משמיט את המילים "מאביך ומכל ביתו". האהבה הגדולה בין מיכל לדוד פגה ולא הייתה עוד. מיכל פגועה מאד. גם ככה היא נקרעה במשך שנים רבות בין נאמנותה לאביה ובין נאמנותה לבעלה. בפרקים הקודמים קראנו איך בית שאול הושמד כמעט כולו, ומכיל עדיין מתאבלת על משפחתה. הצגתה כבת שאול ברורה מאד. היא רצתה להיות מכונה כך כדי להעמיד זכר לאביה ולמשפחתה. כמו כן מפורט שדוד לקח לעצמו נשים נוספות וגם נישואים אלו באו על חשבונה של מיכל. ובכל זאת דוד עונה לה בצורה קשה מאד ומזכיר לה שהוא נבחר על פני אביה ועל כל ביתו. לנעוץ את הסכין ואז לסובב. השלכות מעשה זה ירדפו את דוד כל ימי חייו.
כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:
כאן תשובתו של דוד ענינית. הוא משפיל את עצמו כלפי ה' ועדיין האמות והעבדים מכבדים אותו.
כג וּלְמִיכַל בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ (יָלֶד) [וָלָד] עַד יוֹם מוֹתָהּ:
טעות נפצוה בהבנת פסוק זה היא כי דוד קילל חלילה את מיכל. ממש לא. הכתוב מציין כאן עובדה ממנה אנו למדים עוד יותר על כאבה העצום של מיכל. כמה קיוותה לילד. אולי אפילו לקרוא לו שאול על שם סבו המלך הראשון. כמה היה יכול ילד זה להתאים להיות היורש - זרע דוד מלך יהודה וזרע שאול מבנימין ושבטי ישראל. האיחוד הרצוי בין בני לאה ובני רחל היה מתרחש. אבל מיכל עקרה ובעקבות דבריו של דוד נוצר ביניהם פער בלתי ניתן לגישור, פער שהוביל לכך שגם יורש לא יוולד (לפי דעות מסוימות, מיכל ילדה לבסוף אולם מתה בלידתה).

א וַיְהִי כִּי-יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ-לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל-אֹיְבָיו:
בהמשך הפרקים נראה שמתוארות עוד מלחמות רבות של דוד, לחילופין, כבר בפרק הקודם מסופר לנו על לידת שלמה (כאשר מעשה בת שבע טרם התרחש). לא ניכנס כאן לכל בעיות הסדר (שבנביא הן פחות חמורות ממילא). ייתכן והפרק הוקדם מזמנו האמיתי, בשביל לסמוך אותו לסיפור הקודם.

ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹקים ישֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: ג וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ:
גם מפסוק זה נראה שעבר זמן מה מהעלאת הארון ועד פרק זה. דוד המלך שם לב לחוסר ההיגיון בכך שארון הברית אינו נמצא במבנה קבוע אלא באוהל. אמנם הוא אינו מפרט את תוכניותיו אבל מההשוואה שדוד עורך בין בית ארזים ובין יריעה נתן מבין היטב מה דוד רוצה. מדרשים מספרים שדוד קיבל את תוכניות המקדש ישירות משמואל הנביא שנים רבות קודם לכן. נתן מברך את דוד ומאחל לו הצלחה. במקומות קודמים בספר שמואל ראינו שדוד נעזר רבות באפוד (באורים ובתומים) כדי לשאול את ה' ישירות. כאן דוד שואל את הנביא דווקא. ייתכן ושאלות באורים ובתומים היו בעיקר לענייני כלל העם (ובעיקר להוראות האם לצאת למלחמה) ואילו בנושאים רוחניים, השאלה בנביא ראויה יותר.

ד וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-נָתָן לֵאמֹר: 
לא ברור למה מצויין שה' נגלה אל נתן הנביא דווקא בלילה.

ה לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: 
זוהי כמובן שאלה רטורית. תשובת ה' לדוד היא סוג של סנוקרת. ה' אינו רוצה שדוד יבנה לו בית. השאלה היא כמובן למה.

ו כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: ז בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: 
האם גם פסוקים אלו הם חלק מהדיבור של נתן לדוד או שהם נאמרו רק לנתן? שתי האפשרויות סבירות. האם יש ציווי לבנות מקדש, בניין קבע לארון? נציין שבמדבר סיני המשכן היה מורכב מקרשים שהיו מכוסים ביריעות (המילה משכן עצמה מתייחסת גם למבנה בכללותו אבל גם לשכבה אחת של היריעות). במשכן שילה הקירות היו מאבנים ועליהם היו פרושות אותן יריעות. האם דוד מעוניין לבנות בית מעץ (ארזים) או שבית ארזים הוא מונח המציין בית חזק (מאבן) ובעיקר, מאחר והמשכן חרב והיריעות אבדו או נגנזו, מה יהיה גג המבנה?

ח וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי עַל-יִשְׂרָאֵל: ט וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: י וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא-יֹסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: יא וּלְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי-בַיִת יַעֲשֶׂה-לְּךָ ה': יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת-אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת-מַמְלַכְתּוֹ:יג הוּא יִבְנֶה-בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת-כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד-עוֹלָם:
ההנחה שלנו היא כי דוד מקבל את הנבואה הזו בתדהמה מוחלטת. כוונתו בהחלט נראית רצויה, נתן כבר העניק את ברכתו למהלך וכנראה דוד היה מתחיל בעבודות מאד מוקדם בבוקר. שוב נשאל למה דוד לא יבנה את המקדש ורק בנו שיבוא אחריו יבנה את המקדש. לעניות דעתי, הסיבה העיקרית היא יחסו למיכל בת שאול בפרק הקודם. שימו לב למילה נגיד המופיעה בפסוק כ"א בפרק הקודם וכאן בפסוק ח' מופיעה המילה שוב.שימו לב להדגשה שלמיכל לה היה ילד ולפסוק י"ב המתאר את היורש הרצוי, היורש שהיה יכול להיוולד מדוד ומיכל. גירסה אחת מופיעה בספר דברי הימים א' כב ח: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". פסוק זה נאמר בסוף כהונת דוד בשעה שהוא מעביר את המלוכה לשלמה ונואם לעם (אירועים שאינם מתוארים כלל בספר שמואל ועמדנו על כך מעט במאמר על הפטרת פרשת חיי שרה).
אילו דמים דוד שפך? יש הרבה הסברים. באופן כללי דוד נלחם הרבה מלחמות והרחיב את גבולות הממלכה. הפירוש המקובל הוא שרצון ה' שבית המקדש ייבנה על ידי מלך שמלכותו שלווה ושקטה ושאין לו אויבים. פירושים אחרים יטענו שיש כאן עונש על מעשה בת שבע בו נהרג אורייה החיתי, אולם לפחות לפי סדר המקראות, מעשה זה טרם התרחש.
לי נראה שסמיכות הסיפורים בספר שמואל באה להראות שהיה כאן עונש על התנהגות דוד למיכל ובכך שמעשיו שמנעו ממיכל ילדים, היו אפילו מעין שפיכות דמים. זהו פירוש שיכול להיראות קיצוני מעט ברגע הראשון, אולם אם מחפשים את נקודת ההתחלה לצרותיו הרבות של דוד המלך (והיו לו הרבה: מות תינוקה הראשון של בת שבע, מעשה אמנון ותמר, אבשלום ההורג את אמנון, מרד אבשלום, המגפה שפרצה בעם ועוד...) נראה שכאן היא נמצאת.
והנה כאן רומז ה' לדוד, בנך יבנה המקדש, ומיהו אותו בן, אם לא הבן הראוי מזיווגם של דוד ומיכל המשלב את שבט יהודה ושב יוסף ויוכל לאחד תחתיו את כל בית ישראל?


יד אֲנִי אֶהְיֶה-לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:טו וְחַסְדִּי לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִירֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם:יז כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל-דָּוִד:
ה' ממתיק מעט את דבריו. אמנם גם אותו בן יצטרך כמובן ללכת בדרכי ה', אבל חסדו של ה' לא יסור ממנו. יש כאן הבטחה להמשכיות השושלת של בית דוד לדורות רבים ולא רק לדור אחד או שניים.

בפינת האומנות נביא שלוש תמונות של ג'יימס טיסוט שצוירו כולן בצבעי מים ומוצגות במוזיאון היהודי בניו-יורק

מות עוזה - ג'יימס טיסוט
מות עוזה - ג'יימס טיסוט
דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט
דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט

מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט
מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט


לדף הראשי של פרשת שמיני

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה