אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת וישלח

הפטרת פרשת וישלח

הפטרת וישלח היא בספר עובדיה. באופן חריג אין צורך לציין את הפרק כי ספר עובדיה כולו מכיל פרק אחד בלבד וההפטרה היא כלל הספר. זוהי הזדמנות נדירה שיש לנו לכסות בהפטרה אחת את כלל נבואתו של נביא מסוים (הנביא הנוסף הוא יונה).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הספר הקצר ביותר

הגמרא (מגילה יד:) אומרת "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה", ומה עם כן הצורך לדורות בנבואת עובדיה, ועוד שזוהי נבואה שכלל לא נאמרה לעם ישראל אלא לאדום? אמנם נבואות לגויים הינן עניין שכיח ונמצאות כמעט אצל כל נביא, אולם כל הנבואה (וגם כאן דמיון מסוים ליונה).
על עובדיה אין אנו יודעים דבר פרט לשמו. שם זה מופיע בתנ"ך במקומות מסוימים, למשל עובדיהו שהיה על בית אחאב שהחביא נביאים במערה (מלכים א י"ח) אולם אין כל ראייה כי מדובר באותו אדם.
קושי נוסף הוא שנבואת עובדיה נמצאת בחלקה גם בספר ירמיהו (פרק מ"ט), וחלקים ממנה כמעט מילה במילה. גם זו תופעה קיימת והרבה נביאים התנבאו על אותם דברים בסגנונות מעט שונים. חלק מהמפרשים טוענים שגם עובדיה וגם ירמיהו התבססו על נבואה קדומה יותר.
זמנו של עובדיה אינו ידוע, אולם מתיאור המלחמה בירושלים והדמיון לספר ירמיהו, נניח לדיוננו כי הנבואה נאמרה מיד לאחר חורבן בית ראשון. ייתכנו גם אפשרויות אחרות, אך אנו נצעד בנתיב זה.

נבואות פורענות על אדום

א חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה-אָמַר- ה' אלוקים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה:

הנבואה מתארת את ההכנות של הגויים למלחמה בישראל. עמים שונים מתאספים למלחמה וגם אדום מצטרף עליהם.

ב הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד:

אבל אדום היא ממלכה קטנה ובזויה, ושאר המעצמות לא סופרים אותה.

ג זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי-סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִידֵנִי אָרֶץ: ד אִם-תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם-בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-ה':

אדום מונע מזדון ליבו. אין לו כמעט מה להרוויח ממלחמה בישראל. והוא גם מאד בטוח בעצמו

ה אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת:

אפילו גנבים ושודדים משאירים משהו, ואילו בוצרים משאירים את העוללות (האשכולות הקטנים) על הענפים, אבל כוונתו של אדום היא להשמיד את ישראל לגמרי.

ניתן להסביר את תחילת הנבואה בצורה שונה, בה הגויים עצמם מתאספים למלחמה מול אדום. אדום הוא ממלכה בזויה ולאחר שאולי סייע לאותם גוים במלחמתם ביהודה, בא תורו להיות בצד שכולם נלמים נגדו. והמלחמה תהיה קשה ואלו שלוחמים בו לא ישאירו בו מאום.

ו אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו: ז עַד-הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ:

בני בריתו של אדום יבגדו ב. המילה השיאוך משמעותה הסיתוך. גם לפסוק זה פסוק דומה בירמיהו (ל"ח כ"ב): "וְהִנֵּה כָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ-יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר" וגם בסיפור גן עדן (בר' ג' יג) בדבר האישיה: "...הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל"

ח הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו: ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת-אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל:
י מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם:

 בני אדום יצטרכו לברוח עד תימן (תימן היה אחד מצאצאי עשיו ועירו כנראה דרומית למדי, למרות שכנראה לא באיזור תימן של ימינו)

יא בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ (שְׁעָרָו) [שְׁעָרָיו] וְעַל-יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם-אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם:

ועל מה הכעס הגדול על אדום? אדום היה צריך לסייע לישראל וליהודה במלחמתם, אבל לא רק שלא סייע, הוא אפילו לא היה נייטרלי והצטרף לאותם גויים במלחמתם בישראל.

יב וְאַל-תֵּרֶא בְיוֹם-אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל-תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:יג אַל-תָּבוֹא בְשַׁעַר-עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל-תֵּרֶא גַם-אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל-תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ:יד וְאַל-תַּעֲמֹד עַל-הַפרק לְהַכְרִית אֶת-פְּלִיטָיו וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה:

השמחה לאיד של אדום, ההכרתה של הפליטים (במקום לתת להם מחסה) וההסגרה של מעט השרידים, החלשים גם כך. חיזוק לדרכנו שהנבואה נאמרה סמוך לחורבן היא מאיכה (ד כ"א) בה מתאר ירמיהו את השמחה באדום על נפילת יהודה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם-עָלַיִךְ תַּעֲבָר-כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי". גם שם מנבא ירמיהו רעות לאדום. הוכחה נוספת היא מתהילים קל"ז ז: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". ממש אפשר לראות את בני אדום עומדים ומעודדים (רוקדים על הגגות?) את צבאות נבוכדנצר, ובעיני הגולים, האדומים רעים ואכזריים בדיוק ואולי אפילו יותר מהבבלים.

טו כִּי-קָרוֹב יוֹם-ה' עַל-כָּל-הַגּוֹיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ: טז כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל-הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל-הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ:

שוב הביטוי הר קדשי, מחזק את הטענה כי הנבואה מדברת על חורבן ירושלים. הנקמה, מידה כנגד מידה, לא תאחר לבוא. אותם הגויים שאדום עודדו כל כך מול יהודה, יפנו נגד אדום עצמו

יז וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם:

ואילו בהר ציון תהיה פליטה ובני ישראל עוד יחזרו לארצם.

יח וְהָיָה- בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר:

אבל לבית עשו לא יהיה שריד. הדימוי לאש שורפת מופיע גם בישעיהו (י' י"ז): "וְהָיָה אוֹר-יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד", ושוב אנו רואים כיצד נביאים שונים מביעים את אותו רעיון בדרכים שונות מעט ובהתאם לצורך נבואתם.

יט וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב אֶת-הַר עֵשָׂו וְהַשְּׁפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד: כ וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים עַד-צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב:

מדובר על שיבת ציון ועל כך שעם ישראל יחזור לארצו וירשו את אותו איזור שבו היו בני אדום.

כא וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה:

ועשיו ישלם על מעשיו.

מבט כללי על יחסי ישראל ואדום לאורך הדורות

בסיום ההפטרה, צריך לשאול שוב, מדוע "זכה" עשיו לנבואה חמורה כל כך? מדוע חכמי התלמוד כינו את מלכות רומי שהחריבה את בית המקדש השני, ולאחר מכן גם את הנצרות שהייתה אנטישמית ועוינת ליהודים בשם "עשיו" ושם זה זכה להיות כינוי לרוע. כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים לבחון את יחסי ישראל-עשיו לאורך התנ"ך כולו (ואף מעט לאחריו).

כפי שהערנו, כבר הפטרת פרשת תולדות בספר מלאכי עוסקת ביחסי עשיו-ישראל. מלאכי הוא נביא מאוחר ופתיחת ההפטרה מראה שנבואת עובדיה התקיימה ומאדום לא נשאר שריד (או לפחות לא עם מוגדר ועצמאי בניגוד לעם ישראל). 

בפרשת וישלח נראה שיחסי עשיו ויעקב מגיעים למעין פשרה כלשהי ועשיו מפנה את ארץ ישראל ליעקב, אולם כנראה שעשיו המשיך לשנוא את יעקב. בפטירתו של יצחק כתוב: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו", ואילו כאשר מת אברהם מופיע יצחק קודם לישמעאל. חכמים פירשו שישמעאל הכיר בכך שיצחק הוא הבכיר, ומכאן נראה שעשיו לא קיבל את בכירותו של יעקב מעולם. גם המלחמה הראשונה של עם ישראל לאחר היציאה ממצרים הייתה עם עמלק - מזרעו של עשיו.
משה רבנו רוצה לקצר את הדרך לארץ ישראל ושולח מלאכים אל מלך אדום. משה פותח את דבריו בנימת פיוס: "כה אמר אחיך ישראל..." (במדבר כ' יד). משה מנסה להחיות את רגש האחווה ולאפשר שיתוף פעולה בין העמים, אולם מלך אדום מסרב ויוצא בצבא מול ישראל. רק בספר דברים אנו לומדים שהיה ציווי מפורש לא להתגרות ולא להילחם בעשיו (פרק ב) ובהמשך ספר דברים מופיע הציווי: "לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא"  (כ"ג ח) (וראו מאמר מורחב על היחס לאומות העולם בפרשת כי תצא). משה מנסה לשמר את יחס האחווה למרות שאדום מתנערים מיחס זה לחלוטין.
אבל מאמציו של משה רבנו לא נשאו פרי, והיחסים בין העמים מעולם לא היו טובים. לאורך כל התנ"ך אפשר למצוא לכך הדים. למשל בספר תהילים (ס' ב-ג): "בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת-אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא-מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: ג אֱלֹקים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ: " ואפשר לראות שלמרות שיואב הכה את אדום מכה ניצחת, הרי שדוד ממש מקונן על תוצאות הקרב וכנראה האבידות לישראל (שאינן מפורשות) היו קשות וחמורות אף יותר. ישנם מקורות נוספים לאורך התנ"ך מכולם נביא רק את המקור מהנביא עמוס (שבנבואתו  נעסוק בהרחבה בשבת הבאה  - פרשת וישב): "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". לא נראה שהעניין צריך יותר הוכחה.

לכל מה שמפורט בתנ"ך נוסיף את המלך הורדוס שהיה מזרע אדום, התגייר בצורה כזו או אחרת אולם בסופו  דבר השמיד והרג את כל זרע בית חשמונאי בלי להותיר מהם שריד. נראה שדי היה בכך לחכמים "להעתיק" את רשעות אדום לרומא ולנצרות, שונאי ישראל.

והנבואה נצרכה לדורות. לא תמיד מי שנלחם בך הוא האויב הגרוע ביותר שלך. ייתכן ויש לו מסייעים, כאלו שעוזרים לו בחשאי, או תומכים בו והם אולי גרועים אף מאותו אויב.

לדף הראשי של פרשת וישלח


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה