הפטרת בראשית מתחילה בספר ישעיהו פרק מ"ב פסוק ה'. מנהג ספרד להפסיק בפסוק כ"א ומנהג אשכנז להמשיך עד פרק מ"ג פסוק י. הנבואה היא חלק מרצף נבואות ארוך, שעיון בכולו חורג בהרבה ממסגרת המאמר. המעונינים יכולים לקרוא החל מפרק מ"א פסוק כ"א, המהווה הקדמה לקטע שנבחר להפטרה ועוסק באופן כללי בחוסר הכח של האלילים.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
ה כֹּה-אָמַר הָאֵל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.
כמובן, שהקשר לפרשה ברור ומיידי. הפסוק הראשון של ההפטרה חוזר למעשה על הפסוק הראשון של הפרשה והתורה כולה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", אולם בעוד שבספר בראשית, הבריאה מתקדמת יום אחר יום צעד אחד צעד, כאשר לקורא הראשוני, אין מושג מתי היא תסתיים, בהפטרה כבר ברור כי תכליתה הוא יצירת האדם.
ו אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם--לְאוֹר גּוֹיִם. ז לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ. ח אֲנִי ה', הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים. ט הָרִאשֹׁנוֹת, הִנֵּה-בָאוּ; וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם. {פ}
למי ועל מי מדברת הנבואה? לפי תוכן פסוק ו', הנבואה היא נבואה לכל עם ישראל. גם עם ישראל נוצר על ידי ה' ומטרתו להיות אור לגויים. ניזכר בסיומה של פרשת בראשית, בדור שלפני המבול שכבר היה דור מושחת עד כדי כך שהיה צריך להימחות. על מנת למנוע מצב חוזר של צורך בכיליון האנושות, נוצר עם ישראל ומטרתו מתוארת בפסוקים ז' וח' - להפיץ את דבר קיום ה' בעולם ולבטל את האמונה בפסילים. פסוק ט' הוא חידתי. מהן אותן ראשונות ואחרונות? אלו הם כנראה נבואות אחרות (ואיננו יודעים אם נבואות טובות או רעות) שכבר התגשמו. לנביא המביא את דבר ה' ונבואותיו התקיימו יש כבר קרדיט ולכן ממנו אפשר לשמוע גם נבואות על העתיד.
י שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם. יא יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו, חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר; יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע, מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ. יב יָשִׂימוּ לַה', כָּבוֹד; וּתְהִלָּתוֹ, בָּאִיִּים יַגִּידוּ. יג ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר. {ס}
פסוקים אלו מזכירים מאד את מזמור צ"ו (ובאופן מסוים גם את מזמור צ"ח) בספר תהילים, הנאמרים כחלק מקבלת שבת:
א שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל-הָאָרֶץ:הציווי לשיר לה' אינו חל רק על עם ישראל אלא למעשה על כל יושבי הארץ והאיים הרחוקים. פסוק יג ניתן לקריאה בשני אופנים. האם זהו חלק מהתהילה שהעמים יאמרו לה', או שמא זהו העונש של העמים אשר לא יגידו את תהילת ה' והם המכונים אויבי ה'. נשאיר את שתי הקריאות אפשריות ללא הכרעה ביניהן.
ב שִׁירוּ לַה' בָּרֲכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ:
ג סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל-הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:
יד הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם--אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד. טו אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל-עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ; וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. טז וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ--בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר--אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים. יז נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל; הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה, אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ. {פ}
פסוקים יד-טו מתארים את ה' היוצא למלחמה, אולם שוב בפסוק טז לא ברור למי מכוונים הדברים. מיהם אותם עיוורים? עם ישראל המצוי בצרה? העמים אשר לא קראו בשם ה'? בכל אופן אותם עיוורים יזכו להדרכה צמודה ולראות אור אבל הכול בתנאי שיעזבו את עבודת הפסלים. מאחר ועבודות אלילים הייתה אחד מחטאי עם ישראל בתקופת בית ראשון, ניתן להניח שפסוקים אלו מדברים דווקא על עם ישראל.
יח הַחֵרְשִׁים, שְׁמָעוּ; וְהַעִוְרִים, הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. יט מִי עִוֵּר כִּי אִם-עַבְדִּי, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח; מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם, וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'. כ ראית (רָאוֹת) רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע. כא ה' חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.
הקטע הבא קשה מאד להבנה, וייתכנו פירושים שונים מההסבר שלי. פסוק יט כולל את הביטוי עבד ה' (ביטוי המופיע בעוד מספר נבואות בסוף ספר ישעיהו) ושוב לא ברור מי זה עבד ה'. האם הנביא, או שמא כלל בני ישראל או מישהו אחר. נמשיך את ההסבר כמתייחס לעם ישראל. ולכן גם את הפסוקים הקודמים נפרש כמדברים על עם ישראל. בני ישראל מתוארים כעיוורים וחרשים, לא רואים מה שקורה ולא שומעים לדברי הנביאים. פסוק יט כולל את השם משולם. מספר אנשים בתנ"ך כונו בשם זה, אולם לנו אין דרך לדעת האם מדובר באדם כלשהו שהיה מוכר לשומעיה המקוריים של הנבואה או בכינוי כלשהו או במילת תואר המתייחסת לנביא (השלם במידותיו). פסוק כ' מערב כתיב וקרי שונים, העם כבר ראה רבות ועדיין לא שומר (את התורה). ניתן גם לקרוא רעות רבות שקרו להם.
פסוק כא הוא ניגוד גמור לכל מה שנכתב לפניו. למרות שהעם עיוור וחרש, ה' חפץ למען צידקו ולכן יגדיל תורה ויאדיר. גם פסוק זה ניתן להבנה בכמה מובנים, במובן החיובי - למרות שעם ישראל לא שומע לנביאים, הקב"ה יעשה למען עצמו. אפשרות שנייה היא חיובית פחות ומראה שלה' אין למעשה ברירה אלא להביא את העונשים הכתובים שהובטחו לעם ישראל (ראו פסוק ט - הראשונות - נבואות החורבן הראשונות) מאחר ונגזרה הגזירה והעם אינו חוזר בתשובה. פסוק זה הנראה אופטימי היה סיבה טובה מספיק לקובעי המנהגים לעצור את קריאת ההפטרה כאן (מנהג ספרד), אולם לדעתי משמעותו בהקשרו בתוך הנבואה היא דווקא המשמעות השלילית. הרי אם נבואות הפורענות לא יתקיימו, כיצד ולמה יאמינו הגויים בה'?
כב וְהוּא, עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב. כג מִי בָכֶם, יַאֲזִין זֹאת; יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע, לְאָחוֹר. כד מִי-נָתַן למשוסה (לִמְשִׁסָּה) יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא ה': זוּ, חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא-אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ. כה וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר-בּוֹ וְלֹא-יָשִׂים עַל-לֵב.
והפסוקים להלן, נראים לי מצדיקים את טענתי. עם ישראל הוא עם בזוז ושסוי, ומה גרם לזה? רק החטאים שלהם, שהביאו עליהם את כל הפורענות שהובטחה עוד מזמן. אז איך לקרוא את הפסוק? כפסוק אופטימי או פסימי? כנראה שבשני האופנים כאחד. זהו עיקרון חשוב ביהדות המדגיש שמידותיו של האל הן מידת הדין והרחמים. מידות מנוגדות וסותרות. יותר מכך, שתי מידות אלו פועלות ביחד, בעת ובעונה אחת (דבר שאינו אפשרי אצל אדם שבכל פעם רואים רק מידה אחת)! דואליות זו, מזכירה את דואליות סיפור הבריאה המופיע פעמיים, פעם בכינוי אלוקות בלבד ופעם בכינוי ה' אלוקים וגם דואליות זו על ההבדלים שבה היא היחס בין המידות. אולם העולם נברא רק פעם אחת ולכן משמע ששתי המידות פועלות ביחד באותה עת. זהו לטעמי קשר עמוק וחזק בין הפרשה להפטרה.
אבל על הפורענות, צריכה לבוא גם הנחמה.
א וְעַתָּה כֹּה-אָמַר ה', בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, וְיֹצֶרְךָ, יִשְׂרָאֵל: אַל-תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי-אָתָּה. ב כִּי-תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ-אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ: כִּי-תֵלֵךְ בְּמוֹ-אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר-בָּךְ.
הקשר בין עם ישראל לה' הוא קשר נצחי, וגם כאשר מגיעה פורענות, ה' לא עוזב את עם ישראל ויש לו חסינות מפני שטף הנהר ומפני האש. פסוק דומה מאד מתאר את יחסי עם ישראל עם ה' כאש אשר מים לא יכולים לכבות אותה כלל (שיר השירים ח ז): "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ", אבל אש היא גם דבר מסוכן, ולפעמים היא שורפת בעם ישראל עצמו.
ג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעֶךָ; נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. ד מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ; וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ. ה אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי: מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.
חזון קיבוץ הגלויות, לו אנו עדים מאז הקמת מדינת ישראל אליה חזרו היהודים מכל רוחות השמים.
ז כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו.
ושוב חזרה לנושא בריאת העולם. בקריאת פרשת בראשית אנו רואים את חילופי הפעלים בין בריאה, יצירה ועשייה. לא נוכל לעמוד כאן על משמעותם המלאה אולם פסוק ז' כולל את כולם. ה' הוא היחידי שברא את העולם.
ח הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמוֹ. ט כָּל-הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת.
ובסופו של דבר גם הגויים יכירו באמיתותו של ה'.
י אַתֶּם עֵדַי נְאֻם-ה', וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי-אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא-נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. {ס}
סיום ההפטרה מדבר על יחודו ויחידתו של האל. זוהי השלמה לנאמר בספר בראשית. אמנם מופיע שם כי אלוקים ברא את השמים ואת הארץ אולם יש כמה מקומות בהם משתמע שה' הוא רק אחד מאותם אלוקים (למשל פסוק כ"ו בפרק א): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." - הפסוק עצמו הוא בלשון רבים. גם במקומות אחרים בתורה יש אפשרויות שונות להבין זאת ואפילו בעשרת הדברות לא שוללים קיומם של אלוקים אחרים, אלא את האיסור על ישראל לעבוד אותם. חידוד המסר נמצא יחסית בסוף התורה, בספר דברים. לכן, כבר בהפטרה לפרשה הראשונה חשוב להדגיש כי ה' הוא האל היחידי ובכך בחרו קובעי המנהגים לסיים את הפטרתנו.
לדף הראשי של פרשת בראשית
