אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת יום הכיפורים

יום הכיפורים, היום הקדוש והמיוחד ביותר בשנה. קריאת התורה הינה כמעט מתבקשת ומתארת את סדר העבודה המיוחד במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, סדר שנעשה פעם אחת בשנה בלבד ביום הכיפורים.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפטרת יום הכיפורים היא בנביא ישעיהו בפרק נ"ז מפסוק י"ד ועד סוף פרק נ"ח. אנא קיראו את ההפטרה ולאחר מכן ננתח אותה פסוק אחר פסוק. ההפניה הינה לאתר מכון ממרא, ואני מפנה דווקא אליו מפני ששם אפשר גם לראות את החלוקה לפסקאות (מסומנות {ס} או {פ}) ולא רק לפרקים ולפסוקים (שהינה חלוקה נוצרית באופייה ופחות ניתן להסתמך עליה).


    יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי.  {ס}

ההפטרה פותחת בפסוק שהינו האחרון בפיסקה שלו ולכן מטבע הדברים שייך לנבואה שלפניו ואינו מהווה פתיחה, אולם הדברים מתאימים ליום הכיפורים. אמנם לא ברור לנו מיהו אותו אומר אבל אמירתו היא שיש לסלול ולפנות את הדרך ממכשולים. על איזו דרך מדובר? השימוש במילה דרך מזכיר לנו באופן כמעט מיידי פסוק מהפטרת שבת תשובה, הנקראת בשבת שלפני יום הכיפורים: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד י'). כדי שנוכל להיות בדרך, הדרך צריכה להיות פנויה ממכשולים, והמכשולים מתוארים בפסוקים הבאים.

  טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.  טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף:  כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.  יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ.  יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו.  יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה' --וּרְפָאתִיו.  כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ:  כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט.  כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.  {פ} 

המשך פרק נ"ז דומה לנבואות רבות אחרות, עיקרו הוא אפשרות החזרה בתשובה. אבל נשים לב דווקא לפסוק ט"ו העוסק בחלשים שבחברה. עוד נגיע לשם בחלקה העיקרי של הנבואה אולם זוהי הטרמה חשובה. שאר הפסוקים עוסקים בנושא החזרה בתשובה. שלום שלום לרחוק ולקרוב. גם מי שהתרחק יכול לחזור בתשובה אבל אלו הנשארים ברשעם לא יזכו לשלום. בפרק נ"ח מדובר כבר ממש על תהליך התשובה והצום
 
א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. 

פסוק א' מתחיל כפנייה אל העם. בעיצומו של יום הכיפורים, אנו אחרי שעות תפילה רבות ועוד מספר דומה של שעות לפנינו, והקריאה קרא בגרון נראית כציווי מאת הנביא לבני ישראל, אולם חציו השני של הפסוק מראה שיש כאן ציווי לנביא, עליו להשמיע את נבואתו בקול רם, אולם מהם הפשעים והחטאות?

ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.   

כאן מגיעה הפתעה. ציפיני לקבל רשימת עוונת אולם מקריאת הפסוק לא ברור בכלל מה הבעייה, ולמה מצבם של בני ישראל חמור, הרי הם דורשים את ה' יום יום ורוצים לדעת את דרכיו וחפצים בקירבת אלוקים. לכאורה אידיליה .

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.   

גם בני ישראל עצמם לא מבינים מה רוצים מהם. הם צמים וה' לא נענה להם והם שואלים שאלות את הקב"ה: למה צמנו ולא ראית? אבל הצום כאשר הוא פעולה חיצונית טקסית נעדרת משמעות אינו צום רצוי ופסוק ד' הוא הפסוק השופך מים קרים על ראשם של הצמים. מצד אחד צמים ומצד שני מכים באגרוף רשע. איזה מן צום זה, שתוך כדי הצום ממשיכים לחטוא? האם זה מה שה' רצה? האם הצום הוא התכלית?

ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

והנה מתואר הצום הרצוי, אולם הצום בכלל לא מופיע בו. מופיעות בו פעולות אחרות לגמרי. מקובל לומר שבית ראשון חרב על שלוש עבירות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, אולם כל אלו לא מוזכרות כלל בפסוק. מדובר אך ורק על סיוע לחלשים בחברה. מיהם אותם רצוצים? נראה שהתשובה מופיעה בנביא אחר - ירמיהו (פרק ל"ד פסוק ח ואילך) ושם מתואר כיצד הצטוו בני ישראל הנכבדים לשחרר את עבדיהם העבריים כמצוות התורה. הזמן הוא שנים מעטות לפני החורבן שכבר בלתי נמנע, אולי ציווי זה לשחרור עבדים היה המבחן האחרון שעוד היה יכול למנוע או לעקב את החורבן. והשרים והעם אכן שילחו חופשי את העבדים. אבל מייד שבו וכבשו אותם לעבדים. לכאורה קיימו את ציווי ה', אבל הפרו אותו מיידית. במצב כזה שום צום כבר לא יעזור.
 
ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.  יא וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו.  יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

התיקון עליו מדבר ישעיהו הינו התיקון החברתי, בין איש לחברו. יום הכיפורים הוא יום תפילות ותחנונים ובו מכפר האדם על חטאיו מול בוראו, אולם מה עם עברות שבין אדם לחברו? עליהן כבר נאמר במשנה מסכת יומא ח : "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו." אין אפשרות לגשת לצום יום הכיפורים בלי תיקון הענינים החברתיים. זהו המסר שהנביא בחר להדגיש ושקובעי ההפטרות הכניסו לתפילת יום הכיפורים

  יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.  יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּיה' , דִּבֵּר.  {פ}

בסיום הנבואה מופיעה הדרישה לשמירת השבת. מה ענינה של השבת ליום הכיפורים? אנו צריכים לחזור למבחן החברתי. אופי השבת בימינו הינו נושא מורכב בחברה הישראלית. בציבור הדתי, אופי השבת הינו ברור, אולם יש גם קולות אחרים. תחבורה ציבורית, מסעדות, אתרי בילוי ואתרי קניות. אופי השבת אינו רק בעיה דתית אלא בעיה חברתית. אם לך יש יום מנוחה בשבת, אבל המוכר בחנות צריך לעבוד כדי לשרת אותך, הרי שאתה כמעין האדון שכובש את העבד. במרבית המקרים העובדים בשבתות הם בעשירונים התחתונים. המעמד הנמוך. עובדים בשכר מינימום שגם מסתכנים באיבוד פרנסתם היחידה אם לא יסכימו לעבוד בשבת. האם אלו לא אותם רצוצים שהנביא מדבר עליהם? אמנם שפר מזלך להיות ממעמד הביניים הנהנה מחמישה ימי עבודה בשבוע, אולם מה נגרע חלקם של אותם חסרי מזל והם צריכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, לוותר על מעט מנוחה עם המשפחה בשביל להשלים הכנסה? גם לעובדים אלו מגיע חופש, ודווקא ביום השבת, וגם אם ציבור גדול יוותר לשם כך על זכויותיו לערוך קניות בקניון (שלא אחת מבוצעות באשראי מתוך אוברדראפט הולך וגדל) , הרי שוויתור זה הינו חיוני כחלק מהתיקונים החברתיים הנחוצים. אמנם גם כפיית ההלכה על הציבור אינה פתרון ולכן נראה שמהלכים ואיזונים נחוצים. לפני כעשור התבצעה עבודת חשיבה המכונה אמנת גביזון-מדן המפרטת סוגיות רבות (לאמנה זו התייחסתי במאמר מפורט על מצוות השבת בספר שמות). האמנה לא קודמה, ואפילו אתר הבית שלה אינו פעיל יותר וחבל (לקריאת האמנה מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה) כי זהו מהלך אמיתי ואמיץ של תיקון חברה ויצירת איזונים, מהלך של דו שיח ולא של מלחמה, מהלך שלמרות שאינו עונה באופן מלא על הדרישות האדוקות של התורה, יכול להוביל לתיקון חברתי גדול ביחסים בין חלקי העם היהודי ולזכותינו בברכותיו של הנביא ישעיהו.


גם במנחה קוראים בתורה ואחר כך מפטירים בנביא את סיפור של יונה (כל הספר). עד שנעלה כאן מאמר עם פירוש קצר על הספר ניתן להיעזר בספר יונה - פירוש ישראלי המשלב בין הפירושים המסורתיים למבט חדש.
 

ההפטרה

מאמר זה הינו מאמר פתיחה לסדרת מאמרים שתעסוק בהפטרות השונות של הפרשות. ההפטרה הינה קטע מאחד מספרי הנביאים, והיא נקראת לאחר קריאת התורה.
המקור לקרא בנביא אינו ידוע אולם הוא קדום מאד שכן המנהג מופיע כבר במשנה. הפרשן דוד בן יוסף אבודרהם מהמאה ה-14 מביא בפירושו לסידור שבת כי מקור המנהג הוא עוד בגזרות היוונים אשר אסרו על הקריאה והלימוד בתורה. האיסור היה רק על חמשת חומשי תורה ולא על ספרות הנבואה ולכן הוחלפה קריאת התורה בקריאה בנביא. מכאן גם מגיעה המילה "הפטרה" - קריאת ההפטרה פוטרת אותך מקריאה בתורה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

גם לאחר שחזרו לקרוא בתורה כסדרה, נמשך המנהג לקרוא בנביא. על מנת שלא לבייש את העולה לקריאה בנביא, מאחר וכל שאר הקריאה היא בספרי התורה שהם במעמד גבוה יותר, הותקן לקרוא גם לעלייה זו כמה פסוקים מהתורה והם הנקראים מפטיר. באופן אירוני, עלייה זו של מפטיר, עלייה שבאה לאחר שבע העליות שהן חובת קריאת התורה, הייתה בעבר עלייה פחותה בחשיבותה, אולם בימינו העלאה למפטיר נחשבת לכבוד ומכבדים בה אורח חשוב, את הרב, או נער בשבת בר המצווה שלו.
בעבר, כל קהילה קראה לעצמה הפטרה כרצונה ובלבד שתוכן ההפטרה יהיה קשור בצורה כלשהי לפרשת השבוע או למועד בשנה בו קוראים אותה. חשוב לזכור שגם קריאת התורה עצמה והחלוקה לפרשות או לסדרים לא הייתה מקובעת והיו הבדלים בין הקהילות השונות ובפרט בין מנהגי ארץ ישראל למנהגי בבל. עם השנים המנהגים הלכו והתאחדו והקיבוע הכמעט סופי התבצע כאשר סידורי התפילה והחומשים הופיעו בדפוס ונפוצו במהירות בעותקים מרובים. עדיין קיימים מספר הבדלים בקריאת ההפטרות בין העדות השונות. לעיתים תוספת של פסוקים בודדים או פרקים שלמים, ולעיתים הפטרות שונות לחלוטין. יש גם מנהגים מיוחדים לבני תימן ולקהילות איטליה.
בחגים ובמועדים יש הפרטות המתקשרות ליום המועד עצמו, כמו כן יש מספר שבתות מיוחדות בשנה, בהן קוראים הפטרות אחרות. שבת שחל בה ראש חודש או שהינה יום לפני ראש חודש, שבתות המיוחדות בחודש אדר (שקלים, זכור, פרה, החודש), שבתות שלפני תשעה באב בהן נקראים פרקי פורעונות או לאחריה המכונות פרשות הנחמה (אולם גם שם נמצא קשרים לפרשה ועוד). כאשר קוראים שתי פרשות, נקראת לרוב ההפטרה של הפרשה השנייה מביניהן. אולם כרגיל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. שינויים אלו גורמים לכך שיש הפטרות שקריאתן נדירה ביותר (הפטרת פרשת צו למשל). בסדרת המאמרים ננסה להתייחס לכל הפטרות פרשות השבוע, וכאשר יש קריאה של הפטרה שונה בגלל שהשבת מיוחדת, ננסה לתאר גם את ההפטרה המקורית של אותה שבת.

בסדרת המאמרים ננסה לחקור את הקשרים בין הפרשה להפטרה ולהבין מעט את משמעותם. לא נהיה הראשונים שעשו זאת והתפרסמו מספר ספרים בנושא, אולם אנו לא במירוץ, אלא בניסיון של למידה עצמאית וחיבור הטקסטים אלינו. יש לדעת כי בין הפרש הלהפטרה יש קשרים בכמה רמות. ברמה הפשוטה אלו הם מילים או נשואים שמופיעים גם בפרשה וגם בהפטרה, אולם לרוב ישנים קשרים עמוקים יותר ונראה שההפטרה באה לחדד ולהוסיף דברים על הפרשה. כמובן שאפשר למצוא גם קשרים נוספים.
הטקסט של ההפטרה ארוך ולא נביא בכל מאמר בשלמותו אלא נסתפק בהפניות למקורות. מומלץ להצטייד בחומש ולקרוא את הפרשה וההפטרה טרם קריאת המאמר תוך ניסיון למצוא את הקשרים ברמות השונות. במאמרים ננסה גם להתייחס להבדלי המנהגים בין העדות השונות ולמשמעותם.

וידבר משה אל ה' לאמר

פסוק אחד קצר, חמש מילים בסך הכל. קוראים אותו לרוב ללא שום תשומת לב מיוחדת, שהרי הוא זהה בדיוק לשבעים פסוקים אחרים בתורה ודומה לעוד עשרות, אבל בקריאה איטית, פתאום מגלים שיש שוני עצום.
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:
"יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה:  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"

משה על הר נבו - רוברט הוק דאולינג - Paisley Museum and Art Galleries, Renfrewshire Council Collections

מאמרים נוספים לפרשת פינחס

דחיית שבט ראובן

כחובב חידות מושבע, אני מתייחס לתורה כאל חידה. פעמים רבות אני נאלץ להסביר לציבור חילוני כי התורה אינה ספר סיפורים או היסטוריה, כספרי מיתוסים מהעולם הקדום מחד ולציבור הדתי כי התורה אינה ספר מצוות. התורה היא ספר בעל משמעות תיאולוגית/פילוספית ופיענוח המסר הינו חידה קשה. למזלנו בתורה מפוזרים לעיתים רמזים שיכולים להקל עלינו בכך.

במאמר זה ננסה להציג את התורה כשרשרת של פרקים המורכבים כל אחד משלוש חוליות: הרצוי, המצוי ומה קרה באמצע והשתבש. ניתן להדגים דגם זה על כל אחד מספרי התורה השונים.

בבראשית אירועים בולטים - הרצוי - גן העדן, המצוי - העולם הרגיל, מה השתבש - האכילה מעץ הדעת (למעשה הראנו בעבר כי כבר בבריאת העולם עצמה השתבשו דברים בצורה שהובילה כתוצאה את אכילת פרי עץ הדעת). דוגמאות נוספות לא חסרות: הרצוי - קין והבל חולקים ביניהם את העולם. המצוי - שושלת שת מתחילה את האנושות. מה השתבש - רצח הבל ודחיית שושלת קין שנכחדה. ועוד דוגמאות רבות, אולי הבולטת שביניהן היא מכירת יוסף.

בספר שמות, אירוע השיבוש הרציני הוא כמובן חטא העגל, בספר ויקרא האירוע הוא מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן, ובספר במדבר, למרות היותו מרובה אירועים - האירוע המרכזי הוא חטא המרגלים. אולם לחטא המרגלים, קדמו אירועים אחרים ואותם ניתחנו בהרחבה במאמר על הרצוי והמצוי בפרשת בהעלותך. פרשה בה החלו השיבושים הראשונים -שיבושים המובילים כמו כדור שלג מתגלגל אל החטא הגדול.

במאמר הזה נראה שהתורה פיזרה לנו עוד רמזים לשיבושים שייו כבר בפרשות במדבר ונשא. את הרמזים אנו מוצאים ברשימות השבטים השונות שנמצאות בפרשות אלו - שלוש פעמים בסך הכל

במדבר (נשיאים) במדבר (מפקד) במדבר  ב(מחנות)
ראובן ראובן יהודה
שמעון שמעון יששכר
יהודה גד זבולון
יששכר יהודה ראובן
זבולון יששכר שמעון
אפרים זבולון גד
מנשה אפרים אפרים
בנימין מנשה מנשה
דן בנימין בנימין
אשר דן דן
גד אשר אשר
נפתלי נפתלי נפתלי

התייחסנו מעט לסדר השמות בעבר, אולם במאמר זה ברצוני להדגיש את השינוי שחל אצל שבט ראובן.

ראובן הוא בכורו של יעקב. ידוע לנו כי ראובן חטא (בראשית ל"ה כב): "כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:".

למרות החטא ראובן נשאר הבכור. ידוע לנו כי ברכת יעקב לראובן לפני מותו, לא הייתה בדיוק ברכה (בראשית מ"ט ג-ד): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה", אולם עדיין ראובן הוא הבכור וכך גם היחס אליו בראש פרשת במדבר (פרק א' כ): "וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא".

ולמרות כל ההתיחסות הזאת לראובן, כאשר מתארים בפרק ב' את חלוקת השבטים למחנות, אנו נתקלים בהפתעה עצומה. המחנה הראשון כולל את שבט יהודה ולא את שבט ראובן. אנו כבר רגילים לכך אבל קורא ראשוני שאינו מכיר את התורה וקורא בה בפעם הראשונה אמור לעצור ולשאול מה קרה כאן ואיך זה ייתכן? את התשובות אנחנו מכירים וכולן נוגעות לחטאו של ראובן ואולי גם לאוזלת ידו במכירת יוסף אולם אנו לא נותנים את דעתנו להשלכות של השינוי.

התורה עצמה קובעת באופן ברור כי לבכור יש זכויות (דברים כ"א יז): "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה", ואילו מראובן נלקחות כל הזכויות שיש לו: המלוכה עוברת ליהודה, הכהונה עוברת לשבט לוי והבכורה עוברת ליוסף (שזוכה לשני שבטים - כפול מהאחרים כדין בכור).

תאמרו בצדק שלא תמיד הבכור ראוי, ולמעשה כל ספר בראשית כולל סיפורים על בכורים שנדחו מפני אחיהם הצעירים, אולם כאשר התורה נותנת זכויות לבכור מחד ומפקיעה אותן מאידך, חשוב להבין שלדבר יש השלכות ותוצאות.

המסמר האחרון ברגשות שבט ראובן מגיע בפרשתנו פרשת נשא חנוכת המשכן. ייתכן ויהודה ראוי יותר למלוכה ואולי את זה יבינו גם בני שבט ראובן, אולם כאשר הנשיאים מגיעים להקריב את קורבנם, מסתבר שהנשיא השני אינו משבט ראובן (כמעין פיצוי) אלא יששכר. רש"י מתייחס לכך:
פרק ז (יח - יט) הקריב נתנאל בן צוער - הקרב את קרבנו -
מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים?
לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו. אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם."
התורה לא מתארת לנו, אבל קשה שלא לחשוב על כך שבמחנה שבט ראובן דברים לא התנהלו כשורה ואנשים רבים הרגישו פגועים ביותר. ייתכן ובאמת לראובן לא מגיע להקריב שני, אולם כאשר ראובן נפגע בצורה חמורה כל כך, יהיו לדבר השלכות וההשלכות לגבי שבט ראובן היו חמורות במיוחד.

אנשים משבט ראובן היו שותפים לחטא קרח ועדתו. שבט ראובן (ביחד עם שבט גד) לא רצו כלל להיכנס לארץ ישראל ונשארו במזרח הירדן. הפגיעה היא כבר בכל עם ישראל ולא רק בשבט ראובן. ובסופו של דבר השבט אבד עוד לפני גלות עשרת השבטים.

האם היה אפשר אחרת? איני יודע. אולם נראה לי, כי מסר חשוב העולה מן הדברים האו שכאשר פוגעים במישהו, וייתכן ובצדק צריך לנסות לפצותו בצורה אחרת מחד ובעיקר צריך לדעת כי לדבר יכולות להיות השכלות ויש להיערך אליהן ולנסות לצמצמן.

התורה מציגה אידיליה של המצב הרצוי, אולם מצב זה אינו תמיד אפשרי מסיבות שונות. דברים משתבשים, לעפעמים כתוצאה מחטא - כעונש ולפעמים כמהלך טבעי של סיבה ותוצאה. באם נדע לזהות את נקודות השיבוש, נוכל לעיתים למנוע אותם או לפחות לזהות עם מה אנו צריכים להתמודד.

מאמרים נוספים לפרשת במדבר
מאמרים נוספים לפרשת נשא