יום הכיפורים, היום הקדוש והמיוחד ביותר בשנה. קריאת התורה הינה כמעט מתבקשת ומתארת את סדר העבודה המיוחד במשכן ולאחר מכן בבית המקדש, סדר שנעשה פעם אחת בשנה בלבד ביום הכיפורים.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
הפטרת יום הכיפורים היא בנביא ישעיהו בפרק נ"ז מפסוק י"ד ועד סוף פרק נ"ח. אנא קיראו את ההפטרה ולאחר מכן ננתח אותה פסוק אחר פסוק. ההפניה הינה לאתר מכון ממרא, ואני מפנה דווקא אליו מפני ששם אפשר גם לראות את החלוקה לפסקאות (מסומנות {ס} או {פ}) ולא רק לפרקים ולפסוקים (שהינה חלוקה נוצרית באופייה ופחות ניתן להסתמך עליה).
יד וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ; הָרִימוּ מִכְשׁוֹל, מִדֶּרֶךְ עַמִּי. {ס}
ההפטרה פותחת בפסוק שהינו האחרון בפיסקה שלו ולכן מטבע הדברים שייך לנבואה שלפניו ואינו מהווה פתיחה, אולם הדברים מתאימים ליום הכיפורים. אמנם לא ברור לנו מיהו אותו אומר אבל אמירתו היא שיש לסלול ולפנות את הדרך ממכשולים. על איזו דרך מדובר? השימוש במילה דרך מזכיר לנו באופן כמעט מיידי פסוק מהפטרת שבת תשובה, הנקראת בשבת שלפני יום הכיפורים: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד י'). כדי שנוכל להיות בדרך, הדרך צריכה להיות פנויה ממכשולים, והמכשולים מתוארים בפסוקים הבאים.
טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף: כִּי-רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. יז בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף; וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. יח דְּרָכָיו רָאִיתִי, וְאֶרְפָּאֵהוּ; וְאַנְחֵהוּ, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. יט בּוֹרֵא, נוב (נִיב) שְׂפָתָיִם; שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר ה' --וּרְפָאתִיו. כ וְהָרְשָׁעִים, כַּיָּם נִגְרָשׁ: כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים. {פ}
המשך פרק נ"ז דומה לנבואות רבות אחרות, עיקרו הוא אפשרות החזרה בתשובה. אבל נשים לב דווקא לפסוק ט"ו העוסק בחלשים שבחברה. עוד נגיע לשם בחלקה העיקרי של הנבואה אולם זוהי הטרמה חשובה. שאר הפסוקים עוסקים בנושא החזרה בתשובה. שלום שלום לרחוק ולקרוב. גם מי שהתרחק יכול לחזור בתשובה אבל אלו הנשארים ברשעם לא יזכו לשלום. בפרק נ"ח מדובר כבר ממש על תהליך התשובה והצום
א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.
פסוק א' מתחיל כפנייה אל העם. בעיצומו של יום הכיפורים, אנו אחרי שעות תפילה רבות ועוד מספר דומה של שעות לפנינו, והקריאה קרא בגרון נראית כציווי מאת הנביא לבני ישראל, אולם חציו השני של הפסוק מראה שיש כאן ציווי לנביא, עליו להשמיע את נבואתו בקול רם, אולם מהם הפשעים והחטאות?
ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.
כאן מגיעה הפתעה. ציפיני לקבל רשימת עוונת אולם מקריאת הפסוק לא ברור בכלל מה הבעייה, ולמה מצבם של בני ישראל חמור, הרי הם דורשים את ה' יום יום ורוצים לדעת את דרכיו וחפצים בקירבת אלוקים. לכאורה אידיליה .
ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַה'.
גם בני ישראל עצמם לא מבינים מה רוצים מהם. הם צמים וה' לא נענה להם והם שואלים שאלות את הקב"ה: למה צמנו ולא ראית? אבל הצום כאשר הוא פעולה חיצונית טקסית נעדרת משמעות אינו צום רצוי ופסוק ד' הוא הפסוק השופך מים קרים על ראשם של הצמים. מצד אחד צמים ומצד שני מכים באגרוף רשע. איזה מן צום זה, שתוך כדי הצום ממשיכים לחטוא? האם זה מה שה' רצה? האם הצום הוא התכלית?
ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.
והנה מתואר הצום הרצוי, אולם הצום בכלל לא מופיע בו. מופיעות בו פעולות אחרות לגמרי. מקובל לומר שבית ראשון חרב על שלוש עבירות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, אולם כל אלו לא מוזכרות כלל בפסוק. מדובר אך ורק על סיוע לחלשים בחברה. מיהם אותם רצוצים? נראה שהתשובה מופיעה בנביא אחר - ירמיהו (פרק ל"ד פסוק ח ואילך) ושם מתואר כיצד הצטוו בני ישראל הנכבדים לשחרר את עבדיהם העבריים כמצוות התורה. הזמן הוא שנים מעטות לפני החורבן שכבר בלתי נמנע, אולי ציווי זה לשחרור עבדים היה המבחן האחרון שעוד היה יכול למנוע או לעקב את החורבן. והשרים והעם אכן שילחו חופשי את העבדים. אבל מייד שבו וכבשו אותם לעבדים. לכאורה קיימו את ציווי ה', אבל הפרו אותו מיידית. במצב כזה שום צום כבר לא יעזור.
ט אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. יא וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.
התיקון עליו מדבר ישעיהו הינו התיקון החברתי, בין איש לחברו. יום הכיפורים הוא יום תפילות ותחנונים ובו מכפר האדם על חטאיו מול בוראו, אולם מה עם עברות שבין אדם לחברו? עליהן כבר נאמר במשנה מסכת יומא ח : "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו." אין אפשרות לגשת לצום יום הכיפורים בלי תיקון הענינים החברתיים. זהו המסר שהנביא בחר להדגיש ושקובעי ההפטרות הכניסו לתפילת יום הכיפורים
יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּיה' , דִּבֵּר. {פ}
בסיום הנבואה מופיעה הדרישה לשמירת השבת. מה ענינה של השבת ליום הכיפורים? אנו צריכים לחזור למבחן החברתי. אופי השבת בימינו הינו נושא מורכב בחברה הישראלית. בציבור הדתי, אופי השבת הינו ברור, אולם יש גם קולות אחרים. תחבורה ציבורית, מסעדות, אתרי בילוי ואתרי קניות. אופי השבת אינו רק בעיה דתית אלא בעיה חברתית. אם לך יש יום מנוחה בשבת, אבל המוכר בחנות צריך לעבוד כדי לשרת אותך, הרי שאתה כמעין האדון שכובש את העבד. במרבית המקרים העובדים בשבתות הם בעשירונים התחתונים. המעמד הנמוך. עובדים בשכר מינימום שגם מסתכנים באיבוד פרנסתם היחידה אם לא יסכימו לעבוד בשבת. האם אלו לא אותם רצוצים שהנביא מדבר עליהם? אמנם שפר מזלך להיות ממעמד הביניים הנהנה מחמישה ימי עבודה בשבוע, אולם מה נגרע חלקם של אותם חסרי מזל והם צריכים לעבוד שבעה ימים בשבוע, לוותר על מעט מנוחה עם המשפחה בשביל להשלים הכנסה? גם לעובדים אלו מגיע חופש, ודווקא ביום השבת, וגם אם ציבור גדול יוותר לשם כך על זכויותיו לערוך קניות בקניון (שלא אחת מבוצעות באשראי מתוך אוברדראפט הולך וגדל) , הרי שוויתור זה הינו חיוני כחלק מהתיקונים החברתיים הנחוצים. אמנם גם כפיית ההלכה על הציבור אינה פתרון ולכן נראה שמהלכים ואיזונים נחוצים. לפני כעשור התבצעה עבודת חשיבה המכונה אמנת גביזון-מדן המפרטת סוגיות רבות (לאמנה זו התייחסתי במאמר מפורט על מצוות השבת בספר שמות). האמנה לא קודמה, ואפילו אתר הבית שלה אינו פעיל יותר וחבל (לקריאת האמנה מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה) כי זהו מהלך אמיתי ואמיץ של תיקון חברה ויצירת איזונים, מהלך של דו שיח ולא של מלחמה, מהלך שלמרות שאינו עונה באופן מלא על הדרישות האדוקות של התורה, יכול להוביל לתיקון חברתי גדול ביחסים בין חלקי העם היהודי ולזכותינו בברכותיו של הנביא ישעיהו.
גם במנחה קוראים בתורה ואחר כך מפטירים בנביא את סיפור של יונה (כל הספר). עד שנעלה כאן מאמר עם פירוש קצר על הספר ניתן להיעזר בספר יונה - פירוש ישראלי המשלב בין הפירושים המסורתיים למבט חדש.