אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

חידון פרשת אמור

החידון לפרשת אמור כולל חידות מילוליות וחידות ציורים המתקשרות כולן לנושאים שונים בפרשה. החידות ברמות קושי שונות ומיועדות למבוגרים ולילדים כאחד. פתרונות לחידות (לחלק מהחידות יותר מפתרון אפשרי אחד) מופיעים  בקישור הקבוע הבא אולם מומלץ לנסות לפתור היטב לאחר קריאה של הפרשה בבית או בבית הכנסת. רצוי להדפיס את החידות ולפתור במשותף סביב שולחן הפרשה. בהצלחה
חידות לפרשת אמור
חידות לפרשת אמור

חידות לפי אותיות הא'-ב' לפרשת אמור
חידות אותיות לפרשת אמור
חידות אותיות לפרשת אמור
 שאלות נוספות לפרשת אמור מאת עזרא מרום

שאלות לפרשת אמור
שאלות לפרשת אמור



מאמרים ודברי תורה לפרשת אמור

עיון במצוות השמן למאור

הציווי על הדלקת הנרות ולקיחת השמן לצורך כך מופיע בתורה פעמיים בהרחבה. פעם נוספת מוזכר ביצוע המצווה. בפעם הראשונה בפרשת תצווה ובפעם השנייה בפרשת אמור. עוד קודם לכן בפרשת תרומה, מופיע "שמן המאור" ברשימת החומרים הנדרשים לבניין המשכן (שמות כ"ה ו). ננסה למצוא את הסיבות לחזרה הכפולה על עניין זה ותחילה נביא את המקורות (ההבדלים בין המקורות מודגשים לנוחיותכם).
המקור הראשון - פרשת תצווה - שמות כ"ז כ-כא:
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
המקור השני - פרשת אמור כ"ד א-ד:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד"
ביצוע המצווה על ידי אהרון מוזכר בתחילת פשרת בהעלותך, במדבר ח א-ה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:  וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה:  וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה"

נתרכז כאן אך ורק בשני הציווים. ההבדל הבולט ביותר הינו לשון הדיבור: "תצווה" מול "צו", והחידוש הגדול הוא בפסוק האחרון בפרשת אמור המזכיר את המנורה עצמה, שלא הוזכרה כלל במקור בפרשת תצווה.
 הבדל לשון זה ותוספת ענין המנורה מסבירים את ביאורו של רש"י לפסוק: "זו פרשת מצוות הנרות. ופרשת ואתה תצווה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך". הענין העיקרי מוזכר פה, וענין הדלקת הנרות נזכר במלאכת המשכן כדי שנדע לצורך מה נדרשת המנורה. ואולם ענין המנורה אינו מקדים מייד את המקור הראשון. בין תיאור המנורה בפרשת תרומה לפרשת תצווה עוד ענינים רבים ואכן הרמב"ן חולק על רש"י:
"ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה): ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה, והנה המצווה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם ציווה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח): והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור. ואע"פ שאמר שם "חוקת עולם לדורותם", הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וציוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון, כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב), שיבקשו אותה ויביאוה הצבור. ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד): על המנורה הטהורה, שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה"
לפי הרמב"ן הפסוקים הנוספים כאן מחדשים לנו. המילה תמיד (המופיעה שלוש פעמים ופעמיים בנפרד מהמונח "נר תמיד" - המופע היחידי בשמות) מדגישים כי המצווה הינה חובת הציבור לדורות, ואינה תלויה בתרומות, ובנוסף המצווה תלויה במנורה ובקיומה ומתקיימת רק בה.
הבדל דק נוסף הוא בנמען לציווי. בפרשת תצווה הציווי הוא ל-"אהרון ובניו" ואילו בפרשת אמור רק אהרון מופיע. ייתכן ואין בשינוי לשון זה כלום וייתכן שיש כאן אמירה ברורה שהכהן הראשי (הגדול) הוא אהרון (למרות שגם אלעזר ואיתמר היו כהנים משוחים ובמדרגת כהנים גדולים), וזאת על מנת למנוע אסונות נוספים כאסון אשר קרה לנדב ואביהוא, בניו הגדולים של אהרון. דווקא תחילת הפרשה יכולה לסייע לטענה זו. בתחילת הפרשה הניסוח הוא (ויקרא כ"א א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הציווי אינו לאהרון כלל. הציווי לאהרון מופיע רק בפסוק י: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". בכל מקרה קיים קושי בפסוקים אלו. בני אהרון, הינם כוהנים משוחים ואסור להם להיטמא לאף מת (ואכן משה אוסר עליהם להיטמא אלחיהם המתים בפרשת שמיני). אבל גם הניסוח השני אינו מתאים, לאהרון אין אחים כהנים (למרות שמשה שימש בכהונה תקופה קצרה של שבוע). אפרש לפרש את כל הציווי לדורות ואפשר גם לפרשת את פסוק י' כמדבר על אלעזר. אכן כאשר אלעזר מתמנה במקום אהרון אביו אין אנו מוצאים שהוא נמשח (משיחה זו תהיה מיותרת, הוא כבר נמשח בחנוכת המשכן), אבל מעבר התפקיד התבצע באמצעות העברת הבגדים המיוחדים (במדבר כ' כ"ו): "וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם". מכאן ואילך העברת תפקיד הכהונה בוצעה הן במשיחה והן בהעברת הבגדים.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור
מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה
אהרון והמנורה - מרק שגאל 1957 - מוזיאון הגארטי, מילווקי
אהרון והמנורה - מרק שגאל 1957 - מוזיאון הגארטי, מילווקי

חידון לפרשת קדושים

החידון לפרשת קדושים כולל חידות ציורים וחידות מילוליות המתייחסים לנושאים שונים בפרשה. מומלץ להדפיס את הדף ולנסות לפתור בארוחת שבת לאחר קריאת/שמיעת הפרשה בבית או בבית הכנסת. לנוחותכם, קישור לפתרונות מופיע בתחתית העמוד, אולם מומלץ לנסות היטב היטב לפתור לבד לפני שימוש בפתרונות.


חידות לפרשת קדושים
חידות לפרשת קדושים

מאמרים ודברי תורה לפרשת קדושים 
תשובות לחידות




אוב וידעוני

האיסור לפנות לאובות וידעונים נזכר בפרשת קדושים שלוש פעמים שונות. במאמר ננסה להבין את האיסור ואת החזרות עליו באותה פרשה. תחילה למקורות עצמם:
מקור ראשון - ויקרא י"ט לא: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"
מקור שני - ויקרא יכ' ו: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת-פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ"
מקור שלישי - ויקרא כ' כז: "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם".

מקור רביעי מופיע בספר דברים (פרק י"ח י-יא): "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים"

המקור הראשון כולל איסור לפנות אל האוב והידעוני, במקור השני מופיע עונשם של הפונים והמקור השלישי מפרט את עונשם החמור של האובות והידעונים עצמם. נעיין בדברי הפרשנים מהם אובות וידעונים.
לפי רש"י (בעקבות המדרש)- אוב הוא פיתום המדבר משחיו וידעוני המכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר.
גם האוב והידעונים מדברים אך עושים כאילו אחרים או עצמים מדברים. עד כאן זהו להטוט בלבד ולא משהו שהתורה צריכה להיות מוטרדת בגללו, אבל אם נצרף את הפסוק בישעיהו ח' יט: "כִי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל-הָאֹבוֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא-עַם אֶל-אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל-הַמֵּתִים", נבין את העניין. הדרישה לאובות והידעונים היא דרישה ושאלה לאנשים שמתו זה מכבר וזאת במקום דרישה, שאלה ובקשה מה'. מכאן גם ברור השימוש בשורש טומאה במקור הראשון, הרי המת מהווה את אבי אבות הטומאה ופנייה אל המת היא מעשה של היטמאות. ראב"ע מוסיף כי האובות משנים קולם כאילו דיברו מנאדות והידעונים מלשון דעת, מבקשים לדעת את העתיד וזאת באמצעות כשפים, או העלאת המתים או בדרכי שקר אחרות ובמקום לפנות אל ה'. על הישנות האיסור שלוש פעמים בפרשה אחת אומר הרש"ר הירש:
"שלוש פעמים הוזהרנו בפרשת קדושים מפני חוכמתם המדומה של בעלי אוב וידעוני ונראה מכאן מה רבה הסכנה הנשקפת מאלה לשלמות התורה וקיומה. כי הם עזבו את מצוות התורה וייעודיה - שמקורם הוא חכמת ה', כוחו, תבונתו, צדקתו וטובו. את אלו החליפו במדע מדומה, החוזר בתקופות שונות תחת צורות שונות. כסבור הוא אותו מדע, שהמת יגלה לו את סוד החי והחיים. הוא חוקר תופעות של עולם משועבד, שסופו רימה ותולעה ועל פיהן הוא בא לפענח את גורלו וייעודו של האדם הקרוב לה' בחירות ובאלמוות..."
השאלה עם כוחות האוב והידעונים הם אמיתיים או מדומים עוררה מחלוקת  בין המפרשים. יש כאלו הטוענים שכח זה הינו הכח המנוגד לכוח הנבואה האמיתי, ויש כאלו הטוענים שכל מעשה האוב והידעוני הינו אחיזת עיניים בלבד. להבנת הדעות עלינו להעמיק ולחקור בסיפור פניית שאול המלך לבעלת האוב המופיע בספר שמואל א' בפרק כ"ח החל מפסוק ג'. הסיפור מרתק ונביאו במלואו:
"וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִים: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר: וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר (קָסֳומִי) [קָסֳמִי-] נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךָ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי מִן-הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי: וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר חַי-ה' אִם-יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת-מִי אַעֲלֶה-לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹקים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ: וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד: כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה-לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה: וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים: וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם-כֹּחַ לֹא-הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי: וְעַתָּה שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ: וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל-הַמִּטָּה: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת: וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא"
תחילת הסיפור היא במות שמואל הנביא. מותו של שמואל כבר נזכר בפסוקים אולם הוא מהווה הקדמה חשובה לסיפור ולכן מוזכר שוב. ברגע שנביא האמת נסתלק מן העולם, זוהי ההזדמנות לכוחות האוב והידעוני לפעול. כאשר אין גישה לנביא, אנשי השקר תופסים את מקומו. כנראה שעקב כך מופיע במפורש כי שאול הסיר את האובות והידעונים ורדף אותם בחומרה. למלך ישראל יש זכות מיוחדת והיא לקבל את עצת ה' באורים ובתומים. שאול זלזל בעבר באפשרות זו ופעל על דעת עצמו בלי לקבל עצה מה'. יתר על כן שאול הרג את כהני העיר נוב, ורק הכהנים הם הדורשים באורים ובתומים. לא ייפלא אם כן מדוע בשעת צערו האורים והתומים לא ענו לו. גם לנביאי האמת שנותרו לאחר שמואל לא היה מענה בשביל שאול. נביא אינו יכול להתנבא כרצונו, אלא הוא יכול רק לקבל את נבואותו מאת ה' כאשר יש רצון בדבר. נביאי האמת לא יכלו לעזור לשאול (ברמיזה ניתן למצוא כאן רמז לגדולתו של שמואל שהייתה לו מעין דלת פתוחה אצל הקב"ה והיה יכול להתנבא כרצונו, כדוגמת משה רבנו).
גם שאול עצמו בצעירותו זכה לנבואה והתנבא עד שנאמר "הגם שאול בנביאים" אולם מעת תקפה אותו רוח רעה, לא עזבה אותו רוח רעה זו והנבואה כמובן לא חזרה אליו. צורת הנבואה הנמוכה ביותר היא בחלומות, וגם לנבואה זו לא זכה שאול. משכלו כל קיציו, פנו שאול לכוחות הטומאה וחיפש אשה בעלת אוב. למרות רדיפת בעלי האוב עבדי שאול מיד יודעים להגיד לו כי אכן יש אישה כזו ואיפה היא נמצאת. שאול הולך אליה מחופש. אותה בעלת אוב זהירה מאד וחושדת בשאול שמנסה לטמון לה פח ואינה מוכנה לעשות כלום. שאול צריך להישבע שבועה חמורה בה' שלא יעשה לה כלום. והרי שבועה זו היא חטא בפני עצמה שכן הוא נשבע לקיים דבר עברה... בכל אופן בעלת האוב מעלה את שמואל ולפתע היא נחרדת חרדה גדולה.
מכאן נסביר את הסיפור בשני קוים מקבילים, לפי הראשון (שייקרא פירוש האמת) עבודת האוב היא אמיתית (למרות שמדובר בכוחות שליליים) ולפי ההסבר השני (פירוש השקר) מדובר בתעתועי דמיון ושווא. לפירוש האמיתי שני הסברים הראשון שראתה את המת עולה ישר (ולא כדרך עבודת האוב שהמתים עולים הפוך) ומכאן הבינה שלפניה נמצא המלך, שלכבודו המת עולה ישר. לפי פירוש השקר, קרה משהו חריג ולשם שינוי, המת אכן עלה (דבר שלא היה קורה בדרך כלל) ולכן נחרדה מאד מאחר והבינה שעם שמואל הנביא מתגלה הוא יעשה זאת רק לשאול המלך. שאול מבקש מהאשה לתאר מה היא רואה מכאן הבינו שבעבודת האוב, בעל האוב רק רואה את המת, הנשאל באוב (שאול) רק שומע את המת (רואים זאת בהמשך הסיפור בו בעלת האוב מציינת כי שמעה רק את שאול) והאחרים, שני מלוויו של שאול לא רואים ולא שומעים כלל. שמואל מזוהה בגלל המעיל שלו, אבל זהו אותו מעיל שאמו חנה הכינה לו בילדותו ושהיה פלאי וגדל עימו. כל מי שהכיר את שמואל הכיר את המעיל ולכן סימן הזיהוי של בעלת האוב לא מעיד שאכן ראתה משהו. תשובתו של שמואל לשאול קשה מאד, אולם טומנת בחובה מעט אור. שאול יהיה עם שמואל (ומחר אתה ובניך עמי). הכוונה בכך היא שבכך ששאול מוסר את נפשו ונילחם למרות שהוא יודע כי ימות הוא ובניו בקרב, יתכפר לו במיתתו עוון הריגת כהני נוב. לאחר הנבואה הקשה שאול במצב קשה, הוא כבר לא אכל ולא שתה זמן מה ומסרב לאכול למרות שהוא יידרש לכוחות גדולים במלחמה. פתאום בעלת האוב עצמה, שעדיין נמצאת בסכנה, היא זו המנסה להחיותו, משכנעת אותו לאכול ולשתות ואף מכינה לו מצות ושוחטת לכבודו עגל משובח (מחבר ספר שמואל נוקט מקבילות לשון רבות לסיפור אברהם אבינו המארח את שלושת המלאכים ללמד עד כמה מידת הכנסת האורחים של בעלת האוב גדולה). עוון השאלה באוב גדול ובספר דברי הימים (א י' יג-יד) מופיע עוון זה כאחד הגורמים למותו של שאול (כאשר עוון עמלק הוא העוון שהעביר ממנו את המלוכה): "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל-דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא-דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת-הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן-יִשָׁי"
את סיכום הדעות שעבודת האוב היא שקר מביא הרד"ק (ומומלץ גם לעיין בסיכום הפרק בפירוש דעת מקרא בהוצאות מוסד הרב קוק לספר שמואל):
"ועוד אמרו רז"ל:

שלושה דברים נאמרו במעלה זכורו המעלה רואהו ואינו שומעו ומי שצריך לו שומעו ואינו רואהו, מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו, כך שמואל אשה שהעלתו ראתהו ולא שמעתהו, שאול שהיה צריך לו שמעו ולא ראהו ואבנר ועמשא שלא נצטרכו לו לא שמעוהו ולא ראוהו.
וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה:
וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול, אבל יש מהם אומרים כי לא דבר שמואל עם שאול וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דבר אבל האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה' שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה.
ומה שאמר ויאמר שמואל אל שאול על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו ומה שאמר ולא עשית חרון אפו בעמלק ידוע היה דבר זה, כי מאותה שעה אמר לו שמואל וימאסך מהיות מלך ומה שאמר לרעך לדוד ידוע היה זה בכל ישראל כי דוד נמשח למלך.
ומה שאמר: מחר אתה ובניך עמי מדרך סברא אמר זה.
זהו פירש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל
ואמר אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האשה את שמואל לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל.
אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז"ל אמרו:
אמת הוא כי רחוק היא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה היא את המת בחכמת האוב, אך הבורא יתברך החיה את שמואל כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה, כמו שנאמר ותזעק בקול גדול ואשר אמרה האשה: את מי אעלה לך דברי התולים הם, כי דעתה היה לעשות כמנהגה, אלה דבריהם.
ויש לתמוה לדברי הגאונים האלה: אם הקב"ה החיה את שמואל כדי לספר לשאול הקורות הבאות עליו למה לא אמר לו על ידי חלומות או על ידי אורים או על ידי הנביאים, אלא על ידי אשה בעלת אוב?!

ועוד: איך היה נעלם משאול שהיה חכם ומלך אשר היו עמו כמה חכמים גדולים, אם עניין אוב נעשה על ידי אדם מדבר מתוך מחבואו ומי יאמר שיטעה הוא בזה ואין זה הדעת מקבלו, והנכון הוא מה שפירשנו."
לעומתו, המלבי"ם, מפרש את עבודת האוב על דרך האמת ולאחר שמביא את הדעות שהביא הרד"ק, אומר:
"אולם, למה לנו הדחוקים העצומים האלה, הלוא חז"ל באגדותיהם סיפרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד, והעידו שהיה בכוחם להעלות הנפשות מקבריהם ממש, ואמרו שמעלה רואהו והנשאל שומע את קולו, ואמרו שאם הנשאל הוא הדיוט עולה וראשו למטה ואם הוא מלך עולה כדרכו, וכל זה סיפרו מצד שהייתה המלאכה הזו נודעת, נוהגת בימיהם וידעו כל סגולותיה."
מאמרים נוספים לפרשת קדושים
בעלת האוב, שמואל ושאול
בעלת האוב, שמואל ושאול. ווילאים סידני מאונט Mount 1828 המוזיאון הסימתסוניאי לאומנות, וושינגטון. תמונה זו אינה לפי פירוש רבותינו, מהתמונה ברור שגם שאול וגם שני מלוויו, רואים את שמואל.