אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

חידת הייסורים

הספר חידת הייסורים הינו אסופת מאמרים העוסקים בכאב ובאובדן. המאמרים נכתבו על ידי אנשים שונים, ועוסקים בנושא מזוויות רבות. חלק מהמאמרים מבוססים על סיפורי אובדן אישיים וחלקם מתמודדים עם האובדן כמחנכים וכמטפלים. הכותבים מחפשים משמעות, פשר ונחמה בייסורים בדרכים שונות כמעין הליכה בדרכו של פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". רובם של הכותבים הינם דתיים, המתייחסים לנושא מזווית יהודית, אולם הספר כולל מאמר העוסק בנושאים אלו גם בעיני דתות אחרות ובפרט דתות המזרח. חידת הייסורים עתיקה מני קדם וראשיתה בראשית ימי האנושות. הספר אינו יכול למצוא את כל התשובות וייתכן ותשובות כלל אינן קיימת. כל הקורא בספר יחשוב מיד על איוב, אולם העורכים השכילו לחמוק ממלכודת זו ולמרות שאיוב נוכח בספר, החלק הנושא את הכותרת איוב, מכיל שני מאמרים בלבד. הספר אינו פירוש לספר איוב.

הספר אינו ספר רגיל וגם הסקירה לא תהיה רגילה. קריאתו קשה, ואם את המבוא המתאר את סיפור האישי של רוני רדמן, שיזם את הוצאת הספר, כחלק מההתמודדות שלו, קראתי בצורה סבירה, הרי שבמאמר אחר, נאלצתי להפסיק את הקריאה לאחר חצי עמוד, תוך חשיבה מרובה ורכבת מחשבות שהתרוצצה בראשי. טרם קראתי את הספר במלואו. קריאתו הינה משימה קשה מדי ודורשת זמן רב ומצב נפשי מתאים. אני מצאתי בספר אוסף של מאמרים שכל אחד מהם הוא מפתח. הרבה אנשים יש ולהם מנעולים רבים. לא כל מפתח יתאים לכל מנעול. חלק מהמפתחות לא יתאימו כלל, חלקם ישברו בתוך המנעול ויהפכו אותו לקשה הרבה יותר לפתיחה, אולם לעיתים, מפתח מסוים יתאים למנעול מסוים ובכך יעזור לאדם מסוים. הקריאה בספר היא חוויה אישית. על כל אדם הוא ישפיע בצורה אחרת. זה היתרון והגדלות של האוסף, הגיוון הרב בו, מבחר הזרקורים המכוונים אל הנושא ממקומות שונים, יגרמו לכל אדם להתחבר לסיפור מסוים ואילו מאחרים הוא יירתע לגמרי ויתרחק מהם, אולי בהפעלת מנגנוני הדחקה מודעיים או תת-מודעיים. קשה מאד לסקר את הספר. המאמרים שונים מאד זה מזה. לפעמים הסיפור אישי והמחבר מספר לנו מיד מההתחלה מהו האובדן שאותו חווה (ייסורים ואהבה - אחינעם יעקבס),במקרה אחד יש הערה קטנה בראש המאמר (זהותו של המתאבל - ישי מבורך), בחלקם האובדן האישי מתגלה תוך כדי קריאת המאמר (חידת הכאב והחמלה - ג'סיקה סאקס, היום שבו נחה נפשה - רחל אטון) ובחלקם אין אובדן אישי מוזכר כלל במאמר אלא מרחף לו תלוי באוויר (הולך למות וזה טבעי - אלחנן ניר). בסוף הספר מופיע מעט מידע על הכותבים. נראה שהכותבים והעורכים בכוונה מיעטו בהבאת הרקע האישי של כל סיפור מאחר והחשיבות אינה הסיפור אישי דווקא אלא התובנות שעולות ממנו. תובנות שהופכות ספר זה, לא לספר קריאה, וגם לא לספר עיון, זהו ספר מסע, שיקח כל איש ואיש בהתאם לאובדן והייסורים שחווה למקום אחר ולכתיבת הפרק האישי שלו כמהמשך לספר זה. הפרק האישי שלי מופיע בהמשך.


חידת הייסורים

חידת הייסורים
לקריאת הפרק הראשון מהספר באתר ההוצאה
כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי
הוצאת ידיעות אחרונות
עורכים: ברוך כהנא, חיותה דויטש ורוני רדמן
תשע"ב 2012
398 עמודים


הפרק האישי שלי שמהווה בשביל המשך לספר

הספר השפיע עלי ולקח אותי למקום מסוים. לא קראתי את כולו אולם הוא גרם לי לרצון להעלות מעט מההתמודדות הפרטית שלי עם האובדן.  הקטע הנכתב להלן הוא אישי שלי אולם היה יכול להיות פרק נוסף בספר, הפרק האישי שלי. הדברים נכתבים לאחר כשש שנים כאשר מרחק הזמן מקהה את התחושות וגם מטשטש את הזיכרונות.

בחיים שלי יש חור של חודש. אני יודע מה קרה בתחילתו ומה קרה בסופו, אולם קשה לי מאד לשחזר בצורה מדויקת את האירועים שהיו באמצעו. בחודש זה היה גיסי, יוסי, מאושפז במחלקת טיפול נמרץ לאחר קריסת מערכות עד שנפטר.  הזיכרונות מאותו חודש הם מעין הבלחות קצרות שחלקן יתוארו כאן.

ההתחלה
את ההתחלה אני דווקא זוכר, הייתי בסעודת סיום מסכת. קבוצה קטנה של ארבעה חברים נפגשים מדי שבוע ללימוד גמרא ולדבר קצת, במהלך השנים זכינו לסיים מספר מסכתות. ההורים התקשרו הביתה שמעו איפה אנחנו ולא רצו להפריע. שמענו את ההודעה מאוחר בלילה. זו נקודת ההתחלה. מה קרה אחר כך איני יודע. האם הבנתי עד כמה המצב חמור? לא יודע. בפועל הלכתי לישון, האם הייתי צריך ללכת כבר אז לבית החולים? ייתכן. האם משהו היה משתנה? לא.

טיפול נמרץ
למחרת בבוקר הלכתי בפעם הראשונה בחיי למחלקת טיפול נמרץ. חוקי הפיזיקה הרגילים לא מתקיימים במחלקת טיפול נמרץ. ההרגשה הראשונה היא הקושי עם חוסר האונים וחוסר היכולת לעשות משהו. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא יודע כלום, הרופאים לא מספרים לך כלום (ולפעמים גם הם לא יודעים כלום) ואפשר רק לחכות. בטיפול נמרץ, אין יום ואין לילה, אין חול ואין שבת, אין בוקר ואין ערב, רק הצפצופים של המכשירים. בטיפול נמרץ, אין דתיים ואין חילונים, אין יהודים ואין ערבים, כולנו בני אדם. בני אדם? לא בטוח. לאט לאט חודרת אליך ההרגשה שלא רק שאתה לא יכול לעשות כלום, אלא למעשה שאתה בעצמך, כלום.
רגעי חסד

יוסי היה מאושפז באשפוז רגיל לפני הטיפול הנמרץ. לא היה משהו מיוחד ולא הייתה סיבה נראית לעין לדאגה. התקשרנו ושאלנו בשלומו אולם המעשה הטבעי של ביקור חולים, נדחה ונדחה. לבסוף פיניתי את הזמן והלכתי לבקרו. דיברנו זמן רב על הא ועל דא, על ספרים, על מחקרו המדעי וכו'. שום דבר חשוב. סתם שיחה של שני גיסים. מישהו חשב שעוד שבועיים כבר לא יהיה אפשר לדבר? לא הייתה אז אפשרות כזו בכלל. אחרי שבועיים כבר אי אפשר היה לדבר. ניסינו. היו עליות וירידות ובאחת הפעמים היה נדמה שיוסי מנסה לומר משהו. לדבר אי אפשר, תנועות שפתיים לא הצלחנו להבין, וגם כשניסה והצליח מעט ללחוץ יד לאחותי לא הבנו מה הוא מנסה להגיד. אם צריך להצביע על רגע של תסכול, הרגע של חוסר האפשרות ליצור קשר עם מישהו שיש לו מה לומר, הוא הרגע. עד היום אני מודה לאלוקים על כך שזכיתי לבקרו בביקור החולים ולנהל איתו שיחה ארוכה ונעימה. חסד קטן.

טיפול נמרץ
בטיפול נמרץ לא אוהבים שהמשפחה נכנסת לחדר האשפוז. פוחדים מזיהומים וכו', אולם בשלב מסוים נותנים לבני המשפחה להיכנס ואף ליותר מאחד בו זמנית, תוך הקפדה על רחיצת ידיים וכו'. בהתחלה בעיקר ישבנו בחוץ. לאחר מכן ישבנו בעיקר בפנים. מנסים לדבר, ללטף, לגעת, לשים איזו תמונה אישית בחדר, לנסות להפוך את החדר הגדול שבו בעיקר מיטה ומכשירים רבים לקצת יותר ביתי ונעים.

צחוק של ילדים
אמא שלי קנתה לנכדים כרטיסים למחזמר צלילי המוזיקה. הדבר נעשה חודשים רבים מראש וכמה ימים לפני ההצגה התחילה ההתלבטות מה עושים. המצב כבר היה חמור מאוד, ממש לקראת הסוף אולם ההחלטה המשותפת הייתה שצריך ללכת להצגה. נבחרתי לשמש כמבוגר מלווה לששה ילדים. כל הנסיעה הילדים, בני דודים, שרו וצחקו בקול רם. אני זוכר את הצחוק עד היום, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשמע אותם צוחקים ושמחים כך כשיוסי עדיין בחיים.

הלל
בראש חודש שבט, המצב קריטי, כל המערכות כבר קרסו ומתפללים רק לנס ובתפילת ההלל אני מגיע לפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ומתפלל בדמעות לנס.

הסוף
בערב עוד הייתי בבית חולים, לא היה נראה שיש שינוי כלשהו, גם את המזוזות שלחנו לבדיקה (כולן כשרות). חזרתי הביתה. אשתי יצאה לאסיפת הורים בגן. בשמונה וחצי, או אולי שבע וחצי הטלפון מצלצל. במצבים כאלו פוחדים לענות לטלפון. אכן מנימת הקול של אבא הבנתי כבר הכל, אבל לא הבנתי איך. הרי רק לפני חצי שעה הייתי שם והכל היה נראה רגיל (כלומר גרוע בצורה הרגילה), מאיפה פתאום חלה ההדרדרות הסופית? מיהרתי חזרה לבית החולים. לאחר כמה שעות של התארגנות, יצאה משם אחותי עם המילים פה גמרנו. לא חוזרים יותר.

חסד של אמת
יוסי נפטר בחורף, היום קצר, והיה צריך לסיים בירוקרטיות מרובות במהירות, גיסי השני, מוקי, נשאר בבית החולים להשגיח, לסייע ובעיקר להאיץ עניינים. את הלוויה קבענו לשעה המאוחרת ביותר ביום ועדיין היה חשש לאיחור. באותו יום קשה, מוקי, קנה עולמו בשעה אחת בחוויות קשות שעבר. באותו יום הבנתי מה המשמעות של חסד של אמת.

שבעה ומשחקי ילדים
הייתי נוכח ברוב השבעה, לרוב גם הייתי שליח ציבור, אחייני, בסך הכל בן 14, התקשה להתפלל ורק בימים האחרונים, התגבר. שאר האחיינים צעירים יותר. הבאנו את הילדים, שיהיו עם הבני דודים. האחיין הקטן והבן שלי, שני ילדים, בגן חובה ובכיתה א'. בית הספר דאג לשלוח חברים לכל אורך היום. מה עושים ילדים? לוקחים כדור ויורדים לחצר לשחק כדורגל. באמצע שבעה משחקים כדורגל? כן. במשחק הכדורגל של הילדים, ובצחוק שלהם, מצאנו מעט נחמה.

פסוק
לאחר השבעה בקשה ממני אחותי לסייע במציאת פסוק מתאים שייכתב על המצבה של יוסי. לכאורה דבר קטן אולם זהו אחד מהדברים הקטנים הגדולים שבחיים. הניסיון לתמצת אישיות שלמה לפסוק אחד שיהיה משמעותי. איזה פסוק יתאים ליוסי?
  • יוסי אהב לצחוק. תמיד היה צוחק ובקול רם מכל מיני סיפורים מוזרים הנמצאים בעמודי העיתון האחוריים. הוא היה אוסף אותם, מקריא לנו בקול וצוחק. למבטנו התמהים היה תמיד אומר שלא איכפת לו אם הסיפור אמיתי הוא מומצא, הוא בסך הכל קורא מהעיתון. תמיד הייתה לו בדיחה לספר.
  • יוסי היה מדען בכל איבריו. הוא אהב את עבודתו, את מחקריו את המדע ואת הסטודנטים שלו להם הקדיש עשרות שעות מזמנו. הוא קרא כמויות אדירות של מאמרים. תמיד הייתה לו ערימה ענקית של ספרים או מאמרים שהוא צריך לקרוא. את כולם הוא קרא ואת כולם גם הוא זכר. היה לו זיכרון מדהים, לא היה משהו שלא עניין אותו והוא היה מסוגל לקרוא שעות ברצף.
  • בטיול המשפחתי האחרון, לעכו, התנהלנו באיטיות נהנים מסימטאותיה של עיר העתיקה ומהאתרים הרבים בה. אבל יוסי מיהר ורצה שנחזור. זה היה בסוכות ויוסי דאג שהוא צריך עוד לקנות כיבוד ולסדר את בית הכנסת ללימוד הושענא רבא. יוסי דאג באמונה לצרכי הציבור ולמרות מוצאו העיראקי, בדברים כאלו הוא היה יקה לכל דבר ותמיד דאג שהכול יהיה מסודר היטב ובזמן.
אלו הן רק מקצת התכונות ודפדפתי בתנ"ך ופתאום נחו עיני על פסוק מספר משלי שבשנייה שקראתי אותו ידעתי שזה הפסוק שצריך להיות חקוק על מצבתו של יוסי. גם מציאת הפסוק הייתה רגע קטן של נחמה.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם-עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח"
משלי ט' ט'





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה