נחש הנחושת

סיפור נחש הנחושת ידוע ומוכר במקרא. כנגד תלונות בני ישראל, ה' היכה אותם במכת נחשים, והתרופה למכה הייתה יצירת נחש מנחושת על ידי משה והעמדתו על מוט גבוה. התבוננות בנחש ריפאה את החולה. סמל הרפואה, עד ימינו, הינו נחש מלופף על מוט, אף בשמיים יש קבוצת כוכבים המכונה "נושא הנחש" הנמצאת שלא במפתיע באמצעיתה של קבוצת כוכבים אחרת (המכונה נחש), אולם בסיפור קשיים ובעיות מרובים ונשתדל להעיר עליו מעט הערות. המקור לסיפור מופיע בפרשתינו, פרשת חוקת, פרק כ"א ד-ט:

"וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹּב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל-ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס וְהָיָה אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי"
הרקע לתלונה נראה רגיל. קוצר רוח. גם התלונה נשמעת רגילה, למה עלינו מארץ מצרים, וקצה נפשנו בלחם הקלוקל (מן). השאלות מתחילת כאן. אין תגובה של ה' או משה, אין נסיון לענות, אין אפילו את האמירה שהדבר רע בעיני ה', אלא מיד מגיע עונש חמור (שהקשר שלו לחטא לא ברור) בדמות נחשים (ולא סתם נחשים אלא נחשים שרפים) ומת עם רב. ההמשך תמוה. העם צריך לבוא אל משה (אם מת עם רב, איך משה לא שם לב לבד?), העם מכיר בטעותו (למרות חוסר הקשר בין המעשה לבין העונש) ובחטאו. אם העם חזר בתשובה, מדוע עוד היה צריך משה להתפלל ותשובתו של עם לא הספיקה? גם תפילת משה לא מרפאה את העם. משה מצטווה להכין שרף ולשים אותו על נס (מקום גבוה) וכל מי שנשוך יביט בו ויירפא. זוהי פעולה משונה מאד בתורה, היה ניתן פשוט לרפות את החולים. מעבר לכך, מכת הנחשים כלל לא נעצרה? בפסוק האחרון אנו רואים, שגם אחרי שימת הנחש על הנס עדיין הנחשים המשיכו להכיש!"
במאמרנו, "ארבעים שנה - מה נשתנה?" הבהרנו כי הרקע לתלונה אינו רגיל. בני ישראל רוצים כבר להגיע לארץ ישראל, ולחיות חיים נורמליים, ואכן טענתם "אין לחם ואין מים" מופרכת מיד באמירה "ונפשו קצה בלחם הקלוקל". קיים לחם אבל הוא קלוקל. בתלונות אחרות מופיע תיאור כמה המן מופלא וטוב (השווה לפרשת בהעלותך) אולם תיאור זה חסר כאן. מעיר הרש"ר הירש: "...אך הם היו חסרים מאכל ומשתה כדרך הבריות. הם קיבלו את שני אלה בלא עמל, כי אם בדרך נס, ודבר זה הסב להם - שעמום". שיעמום זה ביחד עם הדחיות הנוספות בדרך הוא קוצר הרוח של בני ישראל. למילה "קלוקל" יש כמה פירושים. הפירוש הראשון לחם שמתקלקל (ואכן המן התקלקל תוך יום אחד בלבד, למעט שבת). פירוש אחר, לחם קל, קל לעיכול ובמדרשים מופיע שהמן עוכל במלואו וללא הפרשות, מה שעורר חשד אצל בני ישראל (אם כי חשד כזה היה צריך להתפוגג לאחר ארבעים שנה שאכלו מזון זה). אפשרות שלישית (מופיעה בחזקוני) היא לצבעו של המן, קלוקל, מלשון קלל. בכל אופן הנחשים השרפים נשלחים להכות בעם. רש"י מפרש כי זהו עונש על הוצאת דיבת המן (בדומה לכך שאחד האותות למשה עוד בהיותו רועה צאן יתרו ובטרם קיבל את שליחותו, כאשר טען שבני ישראל לא יאמינו לו היה שמטהו נהפך לנחש ומשה היה צריך לברוח מפניו שמות ד' ג: "וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו"). אבל לפי הרש"ר הקשר שונה. בני ישראל קצו בחיי הניסים ורצו שגרה. שגרת המדבר היא הנחשים השרפים. לא היה משהו מיוחד בקיומם של הנחשים. ההיפך הוא הנכון. היעדרם במשך ארבעים שנה, הוא הוא הנס, ואם בני ישראל רוצים חיים רגילים, הרי כדאי שיתרגלו גם לנחשים. דבר זה מופיע במפורש בנאומו הגדול של משה (דברים ח' טו): "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" כל הפגעים הרגילים היו במדבר וחיי הנס מנעו את הגעתם אל בני ישראל. כאשר קצים באוכל ובמים הניסיים, קצים גם בהגנה הניסית, והנחשים השרפים שעד עתה לא יכלו להגיע למחנה ישראל, הגיעו בהמוניהם.
העם מכיר בחטאו במהירות. כפי שראינו לפי רש"י החטא היה שהתלוננו כלפי ה' ומשה כאילו הם שווים. בפסוק ה: "וידבר העם באלוקים ובמשה" ובפסוק ז:" חטאנו כי דיברנו בה' ובך". אולם תשובה זו אינה מספיקה והנחשים לא נעלמים. על מנת להגדיל את הנס ואת ההשגחה האלוקית, מצווה משה להשתמש בגורם המגיפה כתרופה שלה. הנחשים יכלו להיעלם כלועמת שבאו, אולם גם בתקופה הקצרה עד הכניסה לארץ, בני ישראל צריכים לזכור את ההשגחה הניסית וכן להתחיל להתרגל לחיים רגילים הכוללים גם נחשים. אשר על כן הנחשים לא נעלמו כליל, הופעתם היא הרי טבעית (ולכן גם לאחר הסיפור אנשים המשיכו להיות מוכשים על ידי נחשים). התרופה תבוא מההבנה כי ה' הוא ממית ומחיה, מוחץ ומרפא (כנאמר בפרשת האזינו). על כך אומרת המשנה (ראש השנה ג' משנה ו): "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין, ואם לאו - היו נימוקים". אמנם, התורה אוסרת יצירת כל פסל ותמונה כבר בעשרת הדברות וחוזרת ומדגישה בפירוט רב על החיות (דברים ד' טז-יח): "פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ", אולם אין לנו לתמוה. הציווי לעשיית הנחש בא ישירות מה', והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם זו מצוות ה' עושים ("סתירות" כאלו קיימות בעוד מקומות, הקרבת הקורבנות בשבת, ציצית המורכבת משעטנז וכו'. אין אלו סתירות כלל אלא שוב עלינו להבין כי כך ציווי ה' כאשר הוא אוסר הדבר אסור וכאשר אותו דבר הוא ציווי, אז הוא מותר וחובה לעשותו). וממשיך הרש"ר בפירושו:
"נישוך הנחשים היתה לו רק מטרה אחת: הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן. ועתה כל הנשוך יקבע בליבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים..."
משה מכין את הנחש מנחשת. משה נצטווה להכין שרף, וגם חומר הבנייה לא נאמר לו. הפרשנים מעירים שהנחושת נבחרה בגלל השורש הקרוב לנחש, וכפי שראינו בחזקוני גם המילה קלוקל המייצגת אולי את צבע המן קיימת בנחושת. והנחש נבחר להראות כפי לשון המשנה שלא הנחש ממית ומחייה אלא החטא (ועיינו בברכות לג עמוד א' בסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.").
אכן, לאחר מאות שנים, נאלץ חזקיהו המלך לכתת את נחש הנחושת ולהורסו (מלכים ב' י"ח ד): "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וכִתַּת- נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן". כאשר נחש הנחושת אינו ממלא את תפקידו, להזכיר את ה', אלא כבר משמש כאמצעי לעבודה זרה, אין לו מטרת קיום וחזקיהו הורסו (חכמים משבחים את חזקיהו על מעשה זה)
נחש הנחושת נחושתן
נחש הנחושת נחושתן - נחשי נחושת שנתגלו בתלים שונים בארץ, מגידו חצור, הדביר המדייני בתמנע ועוד. מתוך אוסף שלמה ומסיוף המוצג בביתן הנחשות במוזיאון ארץ ישראל תל-אביב.


מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת חוקת
גירסת הדפסה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה