הפטרת פרשת אחרי מות

"רבי אליעזר אומר אין מפטירים בהודע את ירושלים" (מסכת מגילה פרק ד' משנה י').דבריו של רבי אליעזר מתייחסים לפרק ט"ז בספר יחזקאל הנפתח בפסוק זה ודעתו התקבלה באופן חלקי. רק מנהג תימן הוא לקרוא פרק זה כהפטרה לפרשת שמות עליה עמדנו בעבר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרת פרשת אחרי מות היא הפטרת "הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט" בספר יחזקאל פרק כ"ב וגם פסוק הפתיחה שלה כולל לשון הודעה דומה ונראה שלפי דעת רבי אליעזר גם אותה אין לקרוא, אך כאן דעתו לא התקבלה. זוהי הפטרה קשה במיוחד המתארת את חטאי ירושלים בצורה חריפה ביותר.
ההפטרה הינה נדירה מאד. ברוב השנים פרשות אחרי מות וקדושים מחוברות וממילא קוראים את הפטרת פרשת קדושים. גם בשנים מעוברות בהן הפרשות נפרדות, פעמים רבות אחת מהפרשות היא שבת הגדול, שבת ראש חודש או שבת ערב ראש חודש (אייר) וגם אז קוראים את הפטרת פרשת קדושים.
למעשה המנהג הנכון יותר הוא שבשנים הנדירות בהן קוראים את שתי הפרשות לקרוא בפרשת אחרי מות את ההפטרה שכיום מופיעה לפרשת קדושים ("הלא אתם כבני כושיים") ובפרשת קדושים  הפטרה זו (בבחינת לקרוא קודם את הדבר הטוב). לפי מנהג זה פרשות אחרי מות-קדושים הן המקרה החריג שבפרשות מחוברות קוראים את הפטרת הפרשה הראשונה. צפו לבלבול אצל הגבאים בבית הכנסת שלכם, אבל רק בשנת תשפ"ד. הפעם האחרונה בה קראו הפטרה זו הייתה בשנת תשנ"ז ! (הסבר מפורט מופיע בסטטיסטיקות לפרשת אחרי מות).

אז יש לנו תשע שנים להתמודד עם תוכן ההפטרה אולם למרות זאת החלטתי לכתוב על הסדר ולכלול גם אותה, למרות שהתוכן מדבר בפני עצמו ואין לי כמעט מה להוסיף. דברי הקב"ה שנמסרו ליחזקאל מדברים בפני עצמם. קחו אוויר עמוק לנשימה. זה לא הולך להיות קל.


א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת-עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל-תּוֹעֲבֹתֶיהָ: 
המילה התשפוט היא מילת שאלה אולם המילה הודעתה היא מילת ציווי, אך אולי היא המשך של השאלה בחציו הראשון של הפסוק. האם יש לנו כאן שאלה רטורית או ציווי ליחזקאל?

ג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלוקים עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה:ד בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד-שְׁנוֹתָיִךְ עַל-כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ה הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ-בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה: 
עד כאן תוארו חטאים של שפיכות דמים ועבודה זרה.

ו הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם:ז אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ:ח קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ:ט אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם וְאֶל-הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ:י עֶרְוַת-אָב גִּלָּה-בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ-בָךְ:יא וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת-כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת-אֲחֹתוֹ בַת-אָבִיו עִנָּה-בָךְ:יב שֹׁחַד לָקְחוּ-בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה' אלוקים: 
בפסקים מופיעים כל העברות החמורות שבתורה: שפיכות דמים עבודה זרה וגילוי עריות. אבל לעברות אלו מצטרפות גם עבירות שבין אדם לחברו - שוחד, רכילות, עושק גר ויתום. ההבחנה בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו היא מעט מלאכותית. כל המצוות הן מה'. אי אפשר להחזיק באלו ולא באלו. כולן נובעות מאותו מקור וכאשר שוכחים את ה' (פסוק י"ב) עוברים על כל המצוות כולל אלו שכיום נראות לנו כמצוות שכליות וברורות מאליהן.

יג וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל-בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל-דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ:יד הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:טו וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ:טז וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה':
פסוקים קצרים אלו מדברים כמובן על עונש הגלות שכבר החל בימי יחזקאל והיה עתיד להגיע לשיאו לאחר חורבן בית המקדש, אולם אולי אפשר למצוא מעט נחמה בפסוק האחרון שלאחר כל הצרות תיתום הטומאה מעם ישראל והם יחזרו להכיר את ה'.

מדוע בכלל הובאה הפטרה כה קשה מלכתחילה? הקשר לפרשת אחרי מות ברור. פרק י"ח בויקרא פותח כך:

ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה':

ולאחריו מגיעה רשימה של עברות גילוי עריות שהוזכרו בפסוקי ההפטרה. בהמשך ספר ויקרא מופיעות גם המצוות החברתיות שעל אי קיומן טוען ה', ובעיקר בסוף הפרק בו נאמר: "כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:"
מטרת ההפטרה להראות שהגלות בעיקרה אינה עקב החלטות הכושלות של המלכים אלא שלסיבות הארציות והגלויות לכולם יש גם את הפוליטיקה השמיימית שלרוב נסתרת מהבנתנו.


לדף הראשי של פרשת אחרי מות

הפטרת פרשת מצורע

הפטרת פרשת מצורע היא במלכים ב' פרק ז' מפסוק ד' ועד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

המצב בשומרון קשה ביותר. העיר במצור והרעב כבד. אין מה לאכול. הנה כך מתואר המצב (בפרק ו'): "כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב (חִרְייוֹנִים) [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף:" שימו לב לצורת הכתיב והקרי. הכתיב - בסוגרים עגולים) הוא בדיוק מה שאתם חושבים אולם הקרי - בסוגרים מרובעים - המילה אותה קוראים שונה, מאחר והמילה הכתובה קשה מדי. דרך אגב, את הגללים לא אכלו אלא קיוו למצוא בהם מעט גרעיני תבואה שלא נתעכלו ושלאחר שטיפה ראויים למאכל. גם בהמשך מופיעים תיאורים קשים והמלך בייאושו מנסה להוציא להורג את אלישע (בדומה לרדיפתו של אחאב לאחר אליהו - ראו הפטרת פרשת כי-תשא). אלישע כמובן ניצל ומנבא שתוך יום אחד המזון יהיה בשפע ומחירו יהיה אפסי. נבואתו זוכה לזלזול בידי שלישו של המלך. אלישע עונה לו שהוא יראה בעיניו את הנס אבל לא יזכה לאכול ולהנות ממנו.


ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ:
בנביא לא מפורש מי היו ארבעת המצורעים אולם חז"ל פירשו כי אלו היה גיחזי ושלושת בניו (שחלו בצרעת מאחר וסייעו בידו). כזכור גיחזי נחלה בצרעת לאחר ששיקר לנעמן על מנת לקבל ממנו כספים, כפי שהבאנו בהפטרת פרשת תזריע. המצורעים נחשבים לטמאים ואסור להם לשבת בתוך העיר. אולם גם מחוץ לחומות אין להם מה לאכול והם מחליטים לעשות צעד של ייאוש.

ד אִם-אָמַרְנוּ- נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם אִם-יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם-יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
לשיטתם עדיף להיות עבד חי בארם מאשר למות ברעב. ואם ארם יהרגו אותם, הרי ממילא הם ימותו ברעב ולכן אין להם מה להפסיד.

ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד-קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ:
המילה נשף מתארת בימינו חגיגה גדולה אולם משמעותה במקרא היא שעת לילה מאוחרת מאד (אולי השעה בה הנשף כבר הסתיים מזמן ומרכבתה של סינדרלה חוזרת להיות דלעת). להפתעתם מחנה ארם נטוש והם לא מוצאים בו איש.

ו וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת-מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר-עָלֵינוּ- מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת-מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת-מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ: ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת-אָהֳלֵיהֶם וְאֶת-סוּסֵיהֶם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר-הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל-נַפְשָׁם:
הנביא פותח לנו חלון לאירועי הלילה שאינם ידועים כלל לאותם ארבעת מצורעים. אנשי ארם דימו לשמוע קולות רבים וחשבו שמלכים אזוריים מצפון ומדרום באים עליהם בתנועת מלקחיים. כל מה שנשאר להם לעשות הוא לברוח מזרחה ולחצות את הירדן. במנוסת הבריחה כמובן שהם לא לקחו עימם דבר. כך אנו נחשפים לנס הגדול שעשה ה' לישראל, שאפילו לא ידעו על כך.


ח וַיָּבֹאוּ- הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
ארבעת המצורעים נכנסים לאוהל וקוד כל אוכלים ושותים ואחר כך גם מתפנים לדאוג לעתידם הכלכלי ורצוי משני אוהלים שונים.

ט וַיֹּאמְרוּ- אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
אבל לאחר שדאגו לעצמם הם נזכרים שיש עיר שלמה מורעבת ואסור להם לחכות עד אור הבוקר אחרת יבוא עליהם בתלונות. הם מחליטים לחזור ולהודיע את הבשורה בעיר.
י וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין-שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם-הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר-הֵמָּה: יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
רק שוער העיר נשאר ער על משמרתו. לא נראה שבעיר חששו ממלחמה עם ארם אלא שהמצור היה מיועד לכך שעקב הרעב הם ייכנעו. למרבה הפלא ובנגיוד לסיפורים רבים בהם הודעות חשובות כגון אלו לא הגיעו ליעדן, מחליטים השומרים להעיר את המלך משנתו (דבר שלרוב אינו מומלץ)

יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו אַגִּידָה-נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי-רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן-הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בַהשָּׂדֶה) [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי-יֵצְאוּ מִן-הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל-הָעִיר נָבֹא: יג וַיַּעַן- אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ-נָא חֲמִשָּׁה מִן-הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-(ההֲמוֹן) [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ הִנָּם כְּכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה: יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה-אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ: טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד-הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל-הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר-הִשְׁלִיכוּ אֲרָם (בְּהחָפְזָם) [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ:
המלך חושש ממלכודת הנועדה לפתות אותו לפתוח את שערי העיר ולצאת ממנה ולהשאיר את העיר חשופה (השוו למלחמת יהושע בעי). ההצעה היא פשוטה, לשלוח כח גישוש לקבלת תמונת מודיעין מדויקת יותר. הכח צריך להיות מספיק גדול שהוא כבר יפתה את ארם להילחם בו (בניגוד לכח קטן בו ארם לא ילחמו על מנת שישמש כפיתיון) אולם בכל עיר נשארו רק חמישה סוסים ושני רכבים. כח הגישוש חוזר ומאשר כי המחנה נטוש ואין סכנה.

טז וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִ-י סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה':יז וְהַמֶּלֶךְ- הִפְקִיד אֶת-הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר-נִשְׁעָן עַל-יָדוֹ עַל-הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו: 
תארו לעצמכם את ההמולה והלחץ. כולם רעבים בטירוף ושומעים שיש מזון רב במרחק קטן (שלא לדבר על ערימות של כסף וזהב).  כולם מנסים לצאת דרך שערי החומות. המלך מפקיד את השליש לעשות מעט סדר בבלגן אולם השליש נמחץ ומת. ובינתיים בבורסת המזון השערים קורסים, ממצב של ספסרים המוכרים סחורה סוג ד' במחירים מופקעים, נרשם מצב של מוכרים בלבד. לא סביר שלצבא ארם היו כמויות גדולות כל כך של מזון. לרוב צבאות זרים פושט בזזו את השדות סביב העיר (שהייתה במצור) אבל הסתלקות הצבא מסמלת שהמשאבים שוב יהיו שייכים לעיר ויגיעו אליה וכך המחירים יורדים (ובפרט שאף אחד לא יהיה מוכן לאכול יותר צואת יונים).

יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹקים אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסֳאָה-סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת-אִישׁ הָאֱלֹקים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:כ וַיְהִי-לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת:
אמנם אלישע הנביא לא ניבא את מותו של השליש במפורש, אלא רק שלא יזכה להנות מהנס, וגם לא ניבא איך זה יקרה אבל מצוין כאן במפורש שמעבר לסיבת המוות הארצית והמובנת (הירמסות תחת רגלי ההמון וייתכן והיו עוד הרוגים כפי שראינו לאסוננו שקורה באירועים דומים בהם נוצר דוחק), מותו של השליש הוא מסיבה אלוקית. כדאי לעיין מעט בדברי השליש ומה היה חטאו. ביטויים דומים של פקפוק מצאנו כבר במקומות שונים ואפילו אצל משה רבנו עליה השלום שחלילה לנו לחשוד בו שעבר עבירה. השוו לבמדבר י"א: "כא וַיֹּאמֶר משֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: כב הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"
מכאן אנו לומדים שדברי השליש עצמם לא היו הסיבה לעונשו החמור. הדברים נאמרו מתוך מצוקה נוראית של רעב ואינם מצדיקים עונש. עונשו בא על כך שהיה שותך לניסיון ההריגה של אלישע ובמקום לפנות ישירות אל ה' ולחזור בתשובה העדיפו להרוג את השליח - הנביא.

בזיזת מחנה ארם - לויקן קאספר - 1712

לדף הראשי של פרשת מצורע

תפזורת לפרשת תזריע ומצורע

בתפזורת הבאה לפרשות תזריע ומצורע הוטמנו מילים מהפרשה.
נסו למצוא את המילים עם או בלי היעזרות ברשימה המצורפת

תפזורת לפרשת תזריע מצורע

חידות לפרשת תזריע
חידות לפרשת מצורע
לדף הראשי של פרשת תזריע
לשף הראשי של פרשת מצורע

הפטרת פרשת תזריע

הפטרת פרשת תזריע היא במלכים ב' פרק ד' מ"ב ועד פסוק י"ט בפרק ה' ועוסקת בנביא אלישע אליו התוודענו מעט בהפטרה לפרשת וירא.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

שלושת הפסוקים הראשונים מהווים הקדמה. רק לקראת סוף קריאת ההפטרה נבין את נחיצותם של פסוקים אלו.

מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא- לְאִישׁ הָאֱלֹקים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ: מג וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר ה' אָכוֹל וְהוֹתֵר: מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה': 
איש בא לאלישע ומביא לו לחם ביכורים משעורים, וכנראה הימים הם אותם ימים בשנה בהם אנו נמצאים כעת בין פסח לשבועות. ייתכן ואת מנהג הביכורים שהיה צריך להביא למקדש לכהנים לא יכלו שבטי ישראל לקיים בגלל שנמנע מהם לעלות לירושלים והם הביאו את הביכורים לנביא במקום. עשרים לחם אינה כמות מעטה ובוודאי שעשרים ככרות לחם של ימינו יספקו סעודה סבירה למאה איש (חמש פרוסות של לחם אחיד חתוך). כנראה מדובר על ככרות קטנים, אולי לחמניות. הבה נעשה חישוב קל. מהלשון של אכילה והותרה אפשר להבין כי כל אחד אכל לפחות את הכמות המינימלית הדרושה לברכת המון. כמות זו המכונה בהלכה, כזית, היא של כ-30 גרם. אם כך משקל כל לחם הוא כ-150 גרם. בכל אופן מפסוקים אלו ומסיפורים דומים בתחילת פרק ד' רואים כי המצב הכלכלי לא היה קל וכי המזון היה מצומצם מאד.

פרק ה' מהווה את עיקר ההפטרה והקשר לפרשה ברור. נעמן חולה בצרעת, אחד מהנושאים העיקריים בפרשת תזריע.
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ- גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי-בוֹ נָתַן-ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע:
נזכיר שוב כי הצרעת המקראית אינה המחלה המכונה צרעת בימינו (מחלה שזוהתה בידי הנסן וכיום יש לה תרופה יעילה ביותר. עוד על הצרעת ראו במאמר הבא: הצרעת). הצרעת המקראית היא מחלת על-טבעית עור הבאה על עבירות שונות - לשון הרע, גאווה ועוד וגם התרופה לה אינה תרופה טבעית. נעמן חולה בצרעת, סיבתה לא מפורשת אולם נראה מפסוק א' שיש בו גאווה רבה מדי. הוא אינו מבין שהוא כלי בידי ה' לתת ניצחונות למלך ארם ומייחס את כל הצלחתו לעצמו. כמו רבים, נעמן לוקה בחטא ההיבריס שהוא חטא קדום ביותר.

ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן: 
ארם וישראל לרוב נלחמו זה בזה אולם באותה תקופה הייתה מעין הפסקת אש מתוחה עם פשיטות מקומיות מוגבלות שהוכלו על ידי שני הצדדים ולא הובילו להתפתחות עימות כולל. עם הניסוח נשמע לכם כנלקח ממהדורת החדשות האחרונה, הרי שבהחלט אין חדש תחת השמש. מטרת הפשיטות הייתה לזכות ברכוש ולשבות עבדים ואפילו ילדים.

ג וַתֹּאמֶר אֶל-גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ- וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים: 
הנערה הקטנה מספרת לגבירתה (וכנראה כבר התייאשה מכך שיפדו אותה והייתה בשבי שנים מספר) שבשומרון יש נביא בעל יכולות לריפוי חולים. בפרק ד' מופיע סיפור האשה השונמית שאלישע החייה את בנה (הפטרת פרשת וירא). כנראה המעשה עשה לו כנפיים למרות שארע בחדרי חדרים. ומי שמסוגל להחיות מתים בוודאי יכול לרפא צרעת. נעמן כנראה מיואש ומוכן לנסות כל דבר (גם תופעה מוכרת מימינו) ואפילו לשלם על כך בכמות כסף עצומה. אולם לנעמן ולמלך ארם טעות בסיסית. הם שולחים ספר ואת התשלום על השירות למלך ישראל. טעותם היא בכך שהם חשבו שהנביא הוא משרתו של המלך - בדומה לחרטומים של פרעה, וכדי להגיע אליו צריך לפנות (ולשלם) למלך והוא זה שאומר לנביא מה לעשות. כמובן שהם לא הבינו שנביא אמת אינו מחויב כלל למלך אלא ההיפך הגמור. הנביאים לא היססו להתעמת עם המלכים. נביאי החצר היו לרוב נביאי שקר מלחכי פינכה.


ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ: ז וַיְהִי כִּקְרֹא- מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי: 
כנראה בספר כלל לא היה כתוב שאלישע צריך לרפות את נעמן. למלך ארם זה ברור אבל למלך ישראל זה לא ידוע והוא מגיב בהיסטריה. אין תרופה לצרעת וכיצד יוכל הוא לרפא את נעמן. זה נראה תכסיס שידרדר את המצב למלחמה בתקופה בה ממלכת ישראל חלשה. שימו לב לכך שהצרעת היא מחלה המוגדרת כסוג של מוות ואכן ידועים דברי חז"ל מצורע חשוב כמת.


ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱלֹקים כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא-נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל: 
כיצד שמע אלישע מה שקרה בארמון? כפי שאמרנו, גם מה שקורה בחדרי חדרים בסוף יוצא החוצה - עוף השמים יוליך את הקול. או שאלישע גילה זאת בנבואה. אלישע לא מוטרד כלל. הוא יודע שיש הזדמנות אדירה לבצע קידוש ה' ואולי גם לסייע ליחסים המדיניים של ממלכת ישראל. את סיום הפסוק מייחסים לרוב לנעמן. קודם כל שארם ידעו שיש נביא ויש אלוקים בישראל, אולם גם בישראל עצמה צריכים לדעת זאת וקידוש ה' מכוון גם פנימה כלפי ממלכת ישראל.


ט וַיָּבֹא נַעֲמָן (בְּסוּסָו) [בְּסוּסָיו] וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:
כבר הזכרנו שנעמן גאוותן והנה הוכחה נוספת. הוא מגיע עד פתח הבית ואפילו לא יורד מסוסו. הוא מצפה שאלישע יגש אליו. בעיני עולה מיד תמונת פגישתו של הרצל עם הקיסר וילהלם (על תמונת הפוטומונטאז' תוכלו לקרוא בויקיפדיה) המציגה מעמד דומה.

י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:
אלישע משחק היטב את המשחק. בימינו היינו אומרים שהוא לא מוכן לצאת פראייר. הוא אפילו לא טורח לצאת מביתו אלא שולח שליח עם הוראות. להמחשת העניין, תדמיינו שמזכיר המדינה של ארצות הברית בא אליכם. אבל אלישע במקרה זה הוא מייצגו של הקב"ה שכמובן עליון על כל אדם.

יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר- הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-ה' אֱלֹקיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצוֹרָע:
נעמן בהחלט מעוצבן. אבל לא רק מהתשובה ומהעצה של אלישע אלא קודם כל מההתנהגות. כפי שאמרנו, נעמן לא מבין איך עובדת הנבואה והוא מצפה לפגוש קוסם מכשף ורופא אליל. כזה שיצא אליו החוצה יעשה קולות ותנועות מוזרות, ילחש לחשים וירקח שיקויים. כל זה לא קורה. הוא מקבל קוויטלא (פתק) קטן עם הוראות ללכת לטבול בירדן שבע פעמים.

יב הֲלֹא טוֹב- (אֲבָנָה) [אֲמָנָה] וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:
ומה יעזור לו לטבול? הוא מתרחץ כל יום ובנהרות גדולים (אנו מדברים על חלקו של הירדן היוצא מהכינרת, אולי החלק המכונה גאון הירדן שהיה בהחלט נהר מכובד טרם נסכרו של מקורותיו בידי סכר הירמוך וסכר דגניה עד כי לא נותר בו אפילו זילוף דק). כנראה נהר אמנה המוזכר הוא נהר הברדה החוצה את דמשק שגם הוא אינו נהר גדול במיוחד, וקצר בהרבה מהירדן.

יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:
צורת הפנייה של העבדים משונה מעט. מדוע הם קוראים לו אבי ולא אדוני? נראה שגם כאן יש רמז כלשהו לגאוותנותו של נעמן. בכל אופן הם משכנעים אותו לטבול בירדן שכנראה היה סמוך למקומו של אלישע, בבחינת אם אתה כבר כאן אז תטבול, אם לא יועיל לא יזיק.

יד וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:
איזו הפתעה. סביר להניח שנעמן גם לא הבין מה ההבדל בין טבילה אחת לשבע טבילות ושמיד לאחר הטבילה הראשונה בה לא קרה דבר, התעצבן נעמן והיה כל פעם צריך לשכנעו מחדש לטבול פעם נוספת ובפרט אחרי שש טבילות בהן לא קרה דבר. אבל כשטבל בפעם השביעית ועלה מן המים נרפא לגמרי מצרעתו.

טו וַיָּשָׁב- אֶל-אִישׁ הָאֱלֹקים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:
נעמן גם נרפא מהצרעת וגם קצת מחטא הגאווה והוא מוכן להודות בטעותו. איזו התקדמות. הוא חוזר אל איש האלוקים, הוא יורד מהסוס ועומד לפני הנביא וחולק לו כבוד והוא כבר מכיר בעליונותו של ה'. אכן קידוש ה'. למרות שכבר נשלח תשלום רציני ביותר למלך ישראל (שלא נודע מה עלה בגורלו), נעמן רוצה לשלם גם לאלישע, וביד נדיבה.

טז וַיֹּאמֶר חַי-ה' אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן: 
אלישע מסרב בתוקף לקבל תשלום. תשלום יהפוך אותו לדומה לאותם מכשפים ורופאי אליל. אין לו רצון בכך וכל מטרתו היא לקדש שם שמיים. הרי הסיפור על הנביא שריפא צרעת ולא מוכן לקחת תשלום עבור זה יעשה רושם הרבה יותר גדול מאשר סיפור על כך שנעמן עבר בין רופאים ומכשפים שונים ובסוף מצא מישהו שהצליח לרפא את מחלתו. כעת מובנים שלושת הפסוקים הפותחים את ההפטרה. למרות המצב הכלכלי הדחוק מאד והאפשרות להרוויח הון עצום שיאפשר לאלישע ולכל חבורת תלמידיו פרנסה בשפע, אלישע מסרב.

יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא-יַעֲשֶׂה- עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם-לַה': יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית-רִמּוֹן- לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל-יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח- נא ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה: 
נעמן מבין את המחווה ומתרגש ממנה מאד. הוא מבקש רשות לקחת חול ואדמה מאותו המקום לבנות מהם מזבח בביתו בו הוא יוכל להקריב קורבנות לה'. הוא גם מתחייב לעזוב את כל העבודה הזרה האחרת שהוא עובד. פסוק י"ח מראה את נעמן השרוי בבלבול ובהתרגשות עצומה. שימו לב לניסוח המוזר. הוא כבר מתנצל מראש שלמרות שהבטיח שלא יעבוד עבודה זרה לפעמים יש לו חובות מתפקידו בהם הוא אנוס להיות ליד המלך בעת ביצוע עבודה זרה ולהשתחוות לה גם. התירוץ נשמע מגומגם ומראה על הבלבול של נעמן אבל גם על כנות מסוימת שלו.



יט וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת-אָרֶץ:  
אלישע אינו מעוניין להיכנס לנושא בהרחבה ומשחרר את נעמן לדרכו בברכת לך לשלום.

ההפטרה מסתיימת כאן אולם אני ממליץ מאד לקרוא את המשך פרק ה'. גיחזי משרת אלישע מצטער על כך שאלישע לא ניצל את ההזדמנות להרוויח מעט כסף, רודף אחרי נעמן, משקר לו ובשם אלישע מבקש תשלום עבור כמה מהנערים (לפחות לא עבור אלישע עצמו). התרמית מתגלה ואלישע מקלל את גיחזי שצרעת נעמן תעבור אליו.

בפינת האומנות שתי תמונות, שתיהן מציגות את נעמן החוזר אל אלישע לאחר שנרפא ומנסה לשלם לו. שימו לב בשתי התמונות לגיחזי העומד מאחורי אלישע או בחלון מעל ונדהם מסירובו של אלישע לקבל תשלום. התמונה הראשונה מתוך הספר דמויות בתנ"ך שיצא בשנת 1728

אלישע דוחה את מנחת נעמן- דמויות בתנ"ך 1728

התמונה השנייה של הצייר ההולדני למברט יעקובס Lambert Jacobsz והיא נמצאת במוזיאן הרמיטאג'. התמונה משנת 1620~.

אלישע דוחה את מנחת נעמן- Lambert Jacobsz - 1620~ - מוזיאון הרמיטאג' סנט פטרסבורג

לדף הראשי לפרשת תזריע