אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת האזינו ושביעי של פסח

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד המובאת בשמואל ב' פרק כ"ב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שתי שירות גדולות יש בתורה ושתי שירות גדולות יש בנביא, במאמר זה נבחן גם את בחירת שירת דוד כמתאימה לשירת האזינו וגם מדוע נבחרה שירה זו על פני שירת דבורה (שהיא הפטרת פרשת בשלח) לחג שביעי של פסח.

לשירה עותק נוסף, כמעט זהה, בספר תהילים י"ח בהבדלים דקים אך מרובים. הקוראים המעוניינים יכולים למצוא את ההבדלים, אולם על פי רוב לא נעסוק בהם במאמר זה. את השירה נחלק לפסקאות בעקבות הצעתו של יהודה קיל בפירוש דעת מקרא וניתן להן כותרות כפי דבריו. החלקים אינם שווים באורכם ולפעמים נראה שהחלוקה מעט מאולצת ולכן נחרוג ונרחיב אותה מעט.

פתיחה
א וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם- הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: 
מתי נאמרה השירה? השירה מופיעה בסוף ספר שמואל ואכן עיקר הפרשנים אומרים שדוד אמר את השירה בזקנותו. אולם תוכן השורה מעט קשה. קודם כל יש לנו אי נוחות מסוים מאזכרת שאול בין אויבי דוד. רדיפות שאול את דוד היו לפני יותר משלושים שנה מסוף חייו של דוד. אכן רוב הפעמים שדוד ברח או היה בצרה היה טרם היותו מלך על כל ישראל - כאשר ברח מפני שאול, מפני אכיש מלך גת ואפילו מפני נבל הכרמלי. לאחר שעלה למלוכה דווקא ניצח ברוב המלחמות. דווקא אויב מר שהיה מוכן אף להורגו לא מופיע כאן כלל והכוונה לבנו - אבשלום.ייתכן שחלקים מהשירה נכתבו בזמנים שונים והיא קוצרה ונערכה לשירה אחת רק בסוף ימי דוד.

בטחון בה'

ב וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי-לִי: ג אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה-בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: 
שני פסוקים אלו מבטאים קודם כל את בטחונו של דוד בה' שיגן וישמור עליו. בשלב זה דוד פסיבי ומתגונן (כפי שראינו בפסוק הפתיחה)

הצרה והתפילה
ד מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:ה כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי-מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי:ו חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי-מָוֶת:ז בַּצַּר-לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל-אֱלֹקי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: 
שוב אלו פסוקים של אדם נרדף ובורח, שאינו יודע מה ילד יום והיכן יתחבא מחר. תיאור זה מתאים אך ורק לבריחת דוד מפני שאול ומפני אבשלום ששנים רבות הפרידו ביניהן.

גילוי שכינה
ח (וַ ִתְגָּעַשׁ) [וַיִּתְגָּעַשׁ] וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ:ט עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:י וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ:יב וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת-מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:יג מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי-אֵשׁ:יד יַרְעֵם מִן-שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ:טו וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (וַיָּהֹמם) [וַיָּהֹם]:טז וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: 
תיאור השכינה לירי ופיוטי מאד. הרדיפות אחרי דוד הכעיסו את השכינה, לא פחות ולא יותר וגרמו לה' לצאת בעצמו ללחום את מלחמת דוד. דוד עדיין פסיבי, הקב"ה נלחם עבורו (שוב דמיון לשביעי של פסח). התיאורים מזכירים מאד את פרשת האזינו עצמה (דברים ל"ב) השוו לפסוק כ"ב בהאזינו: "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" או לפסוקים מא-מב: "אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב". ניתן לבצע השוואה מדויקת יותר, אולם רוח הדברים ברורה: גורם כלשהו עורר את כעס ה' והוא יוצא למלחמה.

ה' מושיע את דוד מיד אויביו
יז יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:יח יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִי:יט יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי:כ וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי-חָפֵץ בִּי: 
יש כאן נסיגה בשירה, בפסוקים הקודמים תואר כח אדיר של הקב"ה, אולם לא נעשה בשלב זה שימוש בכח למטרות התקפיות אלא רק לחילוצו של דוד.


מידות ההשגחה וגדריה
כא יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:כב כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹקי:כג כִּי כָל-(מִשְׁפָּטָו) [מִשְׁפָּטָיו] לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא-אָסוּר מִמֶּנָּה:כד וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי:כה וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: 
ענייני המלחמה נעזבים ועוברים למעט ענייני אמונה. דוד מודה לקב"ה על הגנתו ועל כך שה' גמל לו מידה כנגד מידה על אמונתו ובטחונו בה' לאורך השנים. מצאנו לכך כמה דוגמאות בנביא אולי הידועה מהם היא במלחמתו עם גוליית (לתיאור מרתק ומהפכני של הקרב ראו בהקדמה לספר דוד וגוליית) בספר שמואל א' י"ז מה: "מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"

כו עִם-חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם-גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם:כז עִם-נָבָר תִּתָּבָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל:כח וְאֶת-עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל-רָמִים תַּשְׁפִּיל: 
שלושה פסוקים שכל עניינם הוא מידה כנגד מידה

כט כִּי-אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:ל כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג-שׁוּר:לא הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:לב כִּי מִי-אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: 
שוב חוזר דוד לאמונתו הפרטית להליכתו בדרכי ה' ומסיים בקריאה כי ה' הוא האל היחידי.

ה' עוזר לדוד במלחמותיו
לג הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דַּרְכִּו) [דַּרְכִּי]:לד מְשַׁוֶּה (רַגְלַיו) [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי:לה מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי:לו וַתִּתֶּן-לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי:לז תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: 
לא תמיד אפשר לברוח ולהיות פסיבי. לפעמים אין ברירה אלא להילחם. בשלב זה דוד עובר להיות אקטיבי והוא מודה לה' על שסייע לו במלחמותיו.

לח אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד-כַּלֹּתָם:לט וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְלוּ תַּחַת רַגְלָי:מ וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי:מא וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וְאַצְמִיתֵם:מב יִשְׁעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ אֶל-ה' וְלֹא-עָנָם: מג וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר-אָרֶץ כְּטִיט-חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: 
פסוקים אלו אינם יכולים להיות כנגד שאול ואף לא כנגד אבשלום. לדוד היו מספר הזדמנויות להרוג את שאול אך הוא נמנע מלפגוע במשיח ה'. דוד נתן הוראה ברורה לא לפגוע באבשלום. פסוקים אלו יכולים להתפרש רק כנגד מלכים זרים בהם נלחם דוד - מול עמון, מואב, אדום ועמלק.
גם פסוקים אלו מזכירים מאד את פרשת האזינו למשל : "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"

ביסוס הממלכה והרחבת גבולותיה
מד וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא-יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי:מה בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ-לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי:מו בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: 
הפסוקים מחזקים הבנה זו. המלחמה הקשה הייתה מול עם לא ידעתי, שעכשיו הם עובדים את ישראל. בני הנכר שלא שמעו את שמו של דוד נוצחו על ידו.

סיכום הישועה
מז חַי-ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹקי צוּר יִשְׁעִי:מח הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי:מט וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: 
דוד מסכם את דבריו. ניצחונות על עמים מחד והצלה מפני רודפיו מאידך - כל זאת בתקופה ארוכה מאד החל ממלכת שאול ועד לאחר מרד אבשלום.

חתימה
נ עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר:נא (מִגְדֹּיל) [מִגְדּוֹל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה-חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד-עוֹלָם:
הצלה זו היא הגורמת לדוד לשיר את השירה ולשבח את ה' (וכמובן בכך גם הקשר לשירת הים ולקריאה בשביעי שלפסח). בפסח מודגשת יותר הפסיביות של בני ישראל ומבחינה זו שירת דוד מתאימה מעט יותר משירת דבורה (התיאור אצל דבורה הוא פעיל הרבה יותר) כהפטרה לחג הפסח עצמו. שירת דוד גם כוללת יותר תשבחות לה' לעומת שירת דבורה המהללת גם את גבורת השבטים שנלחמו (ואת חדלון השבטים שלא הצטרפו למאבק). כן בולטת בשירה זו מידה כנגד מידה המתאימה לקריעת ים סוף.

שירת דוד - מרק שאגל
שירת דוד - מרק שאגל - מוזאון האגרטי. נסו לזהות את הפסוקים הרשומים


לדף הראשי של פרשת האזינו
לדף הראשי של פסח

הפטרת פסח

ההפטרה של חג הפסח היא בספר יהושע פרק ה' אולם יש הנוהגים להקדים כמה פסוקים מפרק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפסוקים בפרק ג' הם סוג של הקדמה. לא כולם אומרים אותם. הם נאמרים בעיתוי של ערב חציית הירדן. הוספתם משרתת כמה מטרות: השוואה ברורה בין יהושע למשה. השלמת המעגל של משה המוציא ממצרים ויהושע המכניס לארץ ישראל ואולי אף היזכרות בנס חציית הירדן כמקביל לנס קריעת ים סוף.
פרק ג'
ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת:ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם:ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ:

מכאן מתחילה עיקר ההפטרה, בני ישראל כבר נמצאים בארץ ישראל. מסע הנדודים במדבר הסתיים. חציית הירדן הייתה בי' בניסן, זהו היום בו לוקחים את הכבש המיועד להיות קורבן הפסח. אולם על מנת שיוכלו לחוג את הפסח יש צורך בתנאים נוספים

פרק ה
ב בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא- מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא-מָלוּ: 
בני ישראל לא מלו במדבר וכתוצאה מכך לא יכלו לחוג את חג הפסח במשך כמעט ארבעים שנה. במצרים בני ישראל הקפידו למול. גם בשנה הראשונה במדבר בני ישראל מלו. התורה מפרטת בפרשת בהעלותך את הפסח שעשו בשנה השנייה (שנה לאחר יציאת מצרים). אבל לאחר חטא המרגלים וגזירת הנדודים במשך ארבעים שנה לא מלו בני ישראל כלל. המדרש מוסר שרק שבט לוי (שלא היה בחטא המרגלים) המשיכו למול את בניהם, אבל הפסח לא נעשה.
 
ו כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד-תֹּם כָּל-הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר- נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: 
הנביא מזכיר לנו מדוע לא מלו את בני ישראל. כנראה שזה הדבר הראשון שצריך לזכור כאשר נכנסו לארץ. הרי רוב מוחלט של הנכנסים היו כאלו שהיו רק ילדים קטנים בזמן חטא המרגלים או שנולדו אחריו והם לא חוו את החטא בעצמם.
 
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: 
מדוע העורלה מכונה חרפת מצרים? הסיבה היא כי היא תזכורת לכך שבחטא המרגלים בני ישראל רצו לשוב לארץ מצרים. ומדוע לא מלו במדבר? כנראה בגלל הסכנה שבמילה במדבר ובתנאי הדרך. אמנם חייהם של בני ישראל היו ממילא בנס. בארה של מרים סיפקה מים, המן סיפק אוכל, ענני הכבוד סיפקו הגנה. אבל את חרפת החטא היה צריך לשאת עד הכניסה לארץ.

י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה- עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: 
וסופסוף לאחר עשרות שנים אפשר לעשות את חג הפסח כמו שצריך

יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: 
ולמחרת חג הפסח אוכלים מצות. בדיוק כמו הציווי בתורה. המצות הן חידוש. בפעם הראשונה בני ישראל לוקחים דגנים (כנראה שעורה שמבשילה יותר מוקדם) ומכינים ממנה מצות. זוהי הפעם הראשונה שאוכלים מתבואת ארץ ישראל.
יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: 
כתוצאה מכך המן פוסק. יש כמה דעות בנושא. אפשר שהמן הפסיק לרדת ביום פטירתו של משה רבנו. בני ישראל ממילא חונים בערבות מואב על הירדן בשטחים שאינם מדבר ושגדלה בהם תבואה שניתן לאכול. למרות זאת ובאורח נס המן החזיק מעמד עוד כארבעים יום עד הפסח. דעות אחרות אומרות שהמן המשיך בפועל לרדת גם לאחר פטירתו של משה רבנו.

יג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ:יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל- יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ:טו וַיֹּאמֶר- שַׂר-צְבָא ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
יהושע אינו נמצא כמובן בעיר יריחו אלא באזור יריחו ואולי הלך להביט בעצמו על זירת הקרב העתידית עליה דיווחו לו המרגלים ששלח (ראו ההפטרה לפרשת שלח שתופיע בקרוב), והנה הוא רואה איש חמוש. יהושע לא חושש והולך לברר מי זה. האם אלו חיילי האויב או אולי דווקא עריקים שיוכלו לעזור לו. התשובה מפתיעה אותו מאד, ודבר המלאך מבססים שוב את ההשוואה למשה שנאמרו לו אותן מילים בדיוק במעמד ההתגלות בסנה. אבל אצל יהושע העניין שונה. יהושע, כמובן כבר מכיר את ה' היטב והתנבא בעבר פעמים רבות ולכן הקורא מעט מופתע ממידת ההפתעה של יהושע. גם לא ברור מה המלאך רוצה לומר, מאחר והמסר היחידי הוא שיהושע עומד על מקום קדוש, אבל איזה? במקום מעמד הסנה מקובל לראות את מיקום הר סיני (וגם שם הקדושה הייתה רק לשעתה ולא נשארה לאחר מתן תורה) ויכול להיות שגם כאן, ה' רומז ליהושע כי ביריחו יקרו דברים מיוחדים שלא כדרך הטבע.

סיום ההפטרה מזכיר לנו כי הכניסה לארץ ישראל היא רק השלב הראשון. לאחריו צריכה לבוא שלב כיבוש הארץ ולכן מוסיפים עוד פסוק או שניים מפרק ו'.



א וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: 

פרק ו' עוסק כולו במלחמת יריחו שהייתה מלחמה ניסית בה בני ישראל לא היו צריכים לעשות דבר. גם זה מזכיר את יציאת מצרים ובפרט את קריעת ים סוף בה נאמר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". יש נוהגים להוסיף גם את הפסוק האחרון של פרק ו' החותם את מלחמת יריחו

כז וַיְהִי ה' אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל-הָאָרֶץ:


יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל
יהושע נופל לפני המלאך - מרק שגל - מוזיאון האגארטי



 לדף הראשי של פסח

תפזורת לפרשת צו

בתפזורת לפרשת צו מילים קשות מהרגיל ולכן הפעם אין שאלות אלא רק את רשימת המילים.
בהצלחה

תפזורת לפרשת צו
תפזורת לפרשת צו


לדף הראשי לפרשת צו
חידות לפרשת צו


הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח