הפטרת פרשת צו היא בספר ירמיהו פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' בתוספת פסוקים כב וכג מפרק ט'.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
הפטרת פרשת צו היא הפטרה נדירה ביותר שנקראת פעמים ספורות בלבד. מבט בתוכן ההפטרה יראה לנו שאולי היא תוקנה בכוונה להיות נדירה. מעין דברים שהם נכונים, שהם קיימים, שצריך להזכיר אותם מפעם לפעם אבל לא יותר מדי מרוב שהם לא נעימים לשמיעה. זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. אנו נראה תופעה דומה גם בהפטרת פרשת אחרי מות.
כא כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:
אמנם נביאים רבים דיברו על כך שלה' אין חפץ בקורבנות וזבחים (וראו הפטרות לשבת זכור והפטרת פרשת דברים כדוגמה) אבל התבטאות חריפה כל כך נגד הקורבנות, כאילו ה' כלל לא ציווה עליהם לא שמענו והדבר קשה. במיוחד בהפטרה של פרשת צו שמסיימת שתי פרשות שלמות שעוסקות רק בקורבנות ובפרט שרק דקות לפני קריאת ההפטרה קרראנו בפרשה עצמה (ז' לח) כך "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". יש תירוצים בדבר. שזה לא היה ביום היציאה ממצרים (למרות שגם שם הציווי הראשון הוא קורבן הפסח) אלא רק אחר כך, או שזה לא הדבר הכי חשוב, אבל אלו הם תירוצים והשאלה מהדהדת בחוזקה.
כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:
גם עניין זה שבסך הכל צריך לשמוע בקול ה' חוזר בנביאים רבים. אמנם שמיעה בקול ה' אינה דבר כה פשוט מאחר והתורה כוללת מצוות והדרכות רבות, אולם ברור שבני ישראל באופן קבוע הקפידו בעבודת הקורבנות והזניחו מצוות אחרות, עד כדי כך שבעבודת הקורבנות עצמה לא היה שום טעם.
כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:
תפקיד הנביא אינו רק לנבא את העתיד אלא בעיקר להביא את דבר ה' אל העם בעיקר על מנת להדריכו ללכת בדרכי הישר. ירמיהו מנבא ערב החורבן והוא מהנביאים האחרונים שהיו לעם ישראל.
כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם:
שימו לב לכתיבה המשונה של המילה שנראת כמילת שלילה לא אולם אפשר לראות אותה גם כמילת בקשה לו. מובא כאן גודל הפספוס, לו רק היו שומעים בקול ה'.
כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:
ה' כבר מזהיר את ירמיהו שכמו שהעם לא שמע לקול (ולכל) הנביאים עד עכשיו, גם אליו לא ממש ישמעו, אולם הנביא אינו רשאי לכבוש את נבואתו רק בגלל שלא ישמעו אליו וחובה עליו לנבא את דבר ה'.
כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם:
האם באמת אבדה האמונה? לפחות בימי אליהו (ראו הפטרת פרשת כי-תשא) הבעייה הייתה שעבדו גם את ה' וגם את האלילים אולם ייתכן כי שושלות של מלכים חוטאים הרחיקו את האמונה בה' עוד יותר מאת העם.
כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ:
פסוק זה כבר מזכיר לנו את קינות ירמיהו המופיעות באיכה. עם ישראל יאבד את כתרו ויצטרך לשאת קינות.
ל כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם-ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ:
בית המקדש עצמו הפך מקום לעבודה זרה
לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי: לב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד:
מבין העבודות הזרות, עבודת המולך, הריגת הבן הבכור הינה אחת המתועבות ביותר. התורה הרי שללה אותה מזמן בעת ניסיון העקדה של אברהם אבינו ואסרה עליה אחר כך פעמים רבות, והנה דווקא בעבודה זרה זו חטאו בני ישראל.
לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ:
אנו מכירים את הביטוי בפסוק משירי החתונה, אבל למעשה הביטוי מופיע גם בהקשרים של פורענות ולא רק של נחמה.
א בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-ה' (ויוֹצִיאוּ) [יוֹצִיאוּ] אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו- וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם: ב וּשְׁטָחוּם- לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: ג וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:
סיום רע זה מזכיר לנו את הפטרת שבת ראש חודש בספר ישעיהו המדברת בדיוק על כך. גופות שלא יקברו ויהיו לדומן ולריקבון כך שכל העולים לירושלים יראו אותן. עניין כמעט זהה מצאנו בנבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג (שהיא גם ההפטרה לשבת חול המועד סוכות). גם שם ההרוגים יהיו רבים כל כך עד שהקבורה תיקח חודשים רבים. הנביא מציין תקופה של שבעה חודשים ואולי זו תקופה שבה מתאפשר מחזור שלום של רגלים מפסח ועד סוכות.
המנהג הוא לסיים הפטרות בדבר טוב ולא ניתן לסיים במקום זה. למעשה המשך הפרק בירמיהו הוא ההפטרה לתשעה באב. על מנת למצוא מעט פסוקים טובים מדלגים עד פסוק כ"ב בפרק ט'.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה':
סיום ההפטרה מפרט מעט יותר את המידות הטובות אותן ה' דורש. קודם כל צניעות וענווה. וישמן ישורון ויבעט ואמירת כוחי ועוצם ידי הם שורש החטאות, הגורמות לאדם להאמין בעצמו ולשכוח שהצלחתו היא מאת ה'. רצונו של ה' הוא בעשיית חסד משפט וצדקה ואלו הדרישות הבסיסיות ביותר מהמאמינים.
לדף הראשי לפרשת צו
