אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת שבת הגדול

השבת שלפני פסח מכונה "שבת הגדול" ומספר טעמים בדבר אך העיקרי בהם הוא אזכור יום ה' הגדול בהפטרת הפרשה. טעם זה מעורר את בעיית הביצה והתרנגולת, מה קדם למה, כינוי השבת בשם זו או בחירת ההפטרה? כדרכנו ננסה למצוא קשר עמוק יותר שיראה שההפטרה נבחרה מסיבות שאינן רק דמיון מילים. בשונה משבתות של חגים וארבע פרשות, אין קריאת מפטיר מיוחדת אולם ההפטרה שונה.
ההפטרה היא בתרי עשר בנביא מלאכי פרק ג' מפסוק ד' עד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


למעשה נבואה זו מסיימת את פרקי הנבואה בישראל. מלאכי הוא הנביא האחרון ותקופת נבואתו היא עמוק בתוך ימי בית שני. פגשנו בו כבר בהפטרה לפרשת תולדות והסגנון דומה. לאחר מלאכי, נסתלקה הנבואה מישראל והעולם. חשוב לקרוא הפטרה זו לאור הבנה זו.


ד וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
בית המקדש השני כבר פעיל, והנביא מעודד את העם שהמנחות (שימו לב שלא מוזכרים כלל קורבנות מהחי) יערבו לה' כמו בימי קדם (בבית המקדש הראשון או אפילו קודם לכן). אולם עדיין קיימים חטאים בעם ישראל.

ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:
נביא כבר לא מדבר על עבודה זרה, אלא כל החטאים הם חטאים חברתיים, וכפי שידוע בית המקדש השני חרב על שינאת חינם.

ו כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
אנו פוגשים את הסגנון המאפיין את מלאכי בנבואותיו. התלונה מצד הקב"ה והתמימות המעושה מצד העם עם שאלות של "מה עשינו". למרות כל החטאים והגלות, עם ישראל לא כלה. אפילו הפניות הישירות של ה' לחזור בתשובה נענות בשאלה לקונית - איך נחזור בתשובה?

את הפסוקים האלו נפרש בשני מובנים מנוגדים. בפסוק ו' ניתן לקרוא כי ה' מעולם לא השתנה וגם בני ישראל מעולם לא כלו (מחטאיהם). פסוק ז' תומך בגישה זו במידה מסוימת. אולם ניתן לקרוא גם שה' לא שנה (חזר) על עונשי הגלות והחורבן (בית המקדש כבר עמד כמה עשרות שנים) וגם בני ישראל לא כלו ונעלמו בגלות, כפי שקרא לעמים רבים אחרים שאיבדו את ארצם ואת זהותם.

ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי: 

מה למעשה התלונה של הנביא? הכל טמון בפירוש שנקבע למילה "היקבע". ניתן לפרש כי יקבע מלשון עקיבה, מלשון עקב, התחכמות, כלומר מנסים לרמות "ולעבוד" על אלוקים. דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי. גם כאן תשובת העם היא, במה קבענוך?

גם כאן נפצל את הבנתנו בדברי מלאכי לשתי אפשרויות. בתחילת ספר מלאכי רואים בבירור שכל פנייתו היא לכוהנים. נמשיך בקו זה גם כאן אבל הכוהנים פטורים ממצוות תרומות ומעשרות (או שיכולים לקחת לעצמם). ואם כך מה חטאו הכוהנים במצווה זו? אולי הכוהנים לקחו מהעם בכוח, או לא חילקו ביניהם כראוי את התרומות והשאירו כוהנים אחדים חסרי פרנסה.

אפשר לפרש שהנבואה היא כללית לכל העם. בספר נחמיה (פרק י') אנו למדים כי שבי ציון לא הקפידו כל כך על תרומות ומעשרות (וגם על כמה דברים אחרים) ונחמיה היה צריך לנקוט כמה צעדים קיצוניים לתיקון המצב. אולי מלאכי טוען על דברים דומים. ייתכן והמצב הכלכלי היה קשה, כמות התושבים קטנה ולכן לא רצו לתת תרומות ומעשרות. פסוק ט' תומך בכך. המארה היא מגפת הטבע, וכתוצאה מכך, קובעים - "מרמים" את ה'. חוסר נתינת המעשרות גרם לכוהנים והלויים להיות חסרי פרנסה. דווקא במצב קשה כזה קורא מלאכי לעם, הביאו את כל המעשרות בית ה'. אמנם כלל גדול הוא שאסור לנסות את ה' אולם כאן יש דווקא הזמנה לנסות ולבחון את ה'. מלאכי אומר לעם כי לא רק שלא יינזקו כלכלית מהבאת התרומה והמעשר כסדרם אלא אף יראו מכך ברכה.

מכאן למדו חכמינו שאדם לעולם לא ניזוק מכך שהוא נותן צדקה, אם כי גם לנתינת צדקה יש מגבלות ולא להפריז יותר מחמישית מהנכסים.

יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת: 
מעבר לברכה בפסוק י' המבטיחה גשמי ברכה בעיתם, הברכה תהיה גם בגידולי הארץ. לא יהיו מגפות חקלאיות שיהרסו את היבולים. ניתן להיזכר בכימשון תפוחי האדמה שתקף את הגידולים באירלנד בשנת 1846, גרם להרס כל היבול ולמותם של מאות אלפים ברעב.

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: 
גם כאן יש לנו שתי אפשרויות הבנה מנוגדות התלויות בהבנת המילה אלוהים בפסוק י"ד. האם היא לשון קודש (כלומר הקב"ה) או לשון חול (כלומר אלוהים של עמים אחרים). לפי ההבנה הראשונה זה פסוק קשה המוכיח את העם על כי הפסיקו להאמין בה'. גם כאן אפשר להיעזר בספר נחמיה ולראות שהיה מצב בעייתי והתבוללות עם עמים אחרים באותה תקופה.

לפי הבנת המילה כלשון חול, הרי שבני ישראל כבר החלו לחזור בתשובה ולהבין שעבודת אלילים היא עבודת שווא. נראה שכך היה בגלות בבל, אבל כעת יש נסיגה אחורנית ומעדיפים דווקא את דרכי הרשעה של הזדים. ופסוק טו מסביר גם למה. זוהי בעיית "הרשע וטוב לו", הם עושי רשעה ומצליחים, והם בוחנים את אלוקים ולא קורה להם כלום. אין זו אותה בחינה המתוארת בפסוק ט' אלא בחינה הפוכה, כמעין אמירה "אם יש אלוקים שיפגע בי ברק עכשיו" וכמובן שהברק אינו פוגע...

טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: יז וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: 
כל מעשיך בספר נכתבים. גם של הצדיקים וגם של הרשעים. לא תמיד אפשר לדעת את ההבדל ביניהם ולעיתים רק בשמיים יודעים מי צדיק ומי רשע. אולם ביום ה' הדבר יוודע גם בארץ.

יט כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:
כבר ראינו אזכורים רבים ליום ה' ונביאים רבים התייחסו אליו. יום ה' הוא יום קשה. זהו יום שיגרור הרס וחורבן, ורק לאחריו תבוא גאולה לצדיקים שיישארו. הנביא מדמה כאן את יום ה' לאש גדולה כתנור שתשרוף את הרשעים אולם לצדיקים היא תהיה כאור המרפא.

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:

פסוק זה הוא הפסוק החשוב ביותר בהפטרה ואולי בכל ספרי הנביאים. אלו מילותיו האחרונות של מלאכי - הנביא האחרון. סוף הנבואה. לא תהייה אחריה.

ומה הדבר האחרון שיש לנביא להגיד? אלף שנים כבר עברו מתקופתו של משה רבנו. העולם השתנה, הטכנולוגיה התפתחה, אולם הנבואה מעבירה מסר אחד אחרון , מסר אוניברסלי, מעל הזמן, המקום והטכנולוגיה: "זכרו תורת משה עבדי".

תחילתו של תהליך מתן תורה הוא לפני חג הפסח אז הצטוו בני ישראל את המצוות הראשונות. וגם עשרות ומאות דורות לאחר מכן, חשוב לזכור את דברי סיכום הנבואה ודווקא לפני חג הפסח - החג המסמל את תחילתו של עם ישראל. זוהי מעין סגירת מעגל. הפטרת חג הפסח היא מתחילת ספר יהושע והפטרת שבת הגדול חותמת את הנבואה. פסוק חשוב זה ראוי שיהדהד באוזננו למעלה מאלפיים שנה לאחר שנאמר.

כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם:

כדי לקיים את אמירת שובו אלי ואשובה אליכם, הקב"ה ישלח את אליהו הנביא לעם ישראל. דווקא אליהו, הנביא הקנאי, הוא זה שנבחר "לתווך" בין הקב"ה לעם ישראל (נרחיב בעניין בהפטרת פרשת פינחס). אליהו עלה בסערה השמיימה. הוא לא חי ולא מת. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. או שמא הוא גם וגם? אליהו הנביא יעזור לעם ישראל לעבור את יום ה' ולהימנע מתוצאותיו הכואבות.

ומאחר ונהוג לא לסיים בדבר רע כופלים את הפסוק הקודם
כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: 

לדף הראשי לפסח 

הפטרת פרשת צו

הפטרת פרשת צו היא בספר ירמיהו פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' בתוספת פסוקים כב וכג מפרק ט'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


הפטרת פרשת צו היא הפטרה נדירה ביותר שנקראת פעמים ספורות בלבד. מבט בתוכן ההפטרה יראה לנו שאולי היא תוקנה בכוונה להיות נדירה. מעין דברים שהם נכונים, שהם קיימים, שצריך להזכיר אותם מפעם לפעם אבל לא יותר מדי מרוב שהם לא נעימים לשמיעה. זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. אנו נראה תופעה דומה גם בהפטרת פרשת אחרי מות.

כא כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: 



אמנם נביאים רבים דיברו על כך שלה' אין חפץ בקורבנות וזבחים (וראו הפטרות לשבת זכור והפטרת פרשת דברים כדוגמה) אבל התבטאות חריפה כל כך נגד הקורבנות, כאילו ה' כלל לא ציווה עליהם לא שמענו והדבר קשה. במיוחד בהפטרה של פרשת צו שמסיימת שתי פרשות שלמות שעוסקות רק בקורבנות ובפרט שרק דקות לפני קריאת ההפטרה קרראנו בפרשה עצמה (ז' לח) כך "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". יש תירוצים בדבר. שזה לא היה ביום היציאה ממצרים (למרות שגם שם הציווי הראשון הוא קורבן הפסח) אלא רק אחר כך, או שזה לא הדבר הכי חשוב, אבל אלו הם תירוצים והשאלה מהדהדת בחוזקה.

כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:
גם עניין זה שבסך הכל צריך לשמוע בקול ה' חוזר בנביאים רבים. אמנם שמיעה בקול ה' אינה דבר כה פשוט מאחר והתורה כוללת מצוות והדרכות רבות, אולם ברור שבני ישראל באופן קבוע הקפידו בעבודת הקורבנות והזניחו מצוות אחרות, עד כדי כך שבעבודת הקורבנות עצמה לא היה שום טעם.
כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים: כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:
תפקיד הנביא אינו רק לנבא את העתיד אלא בעיקר להביא את דבר ה' אל העם בעיקר על מנת להדריכו ללכת בדרכי הישר. ירמיהו מנבא ערב החורבן והוא מהנביאים האחרונים שהיו לעם ישראל.
כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם: 
שימו לב לכתיבה המשונה של המילה שנראת כמילת שלילה לא אולם אפשר לראות אותה גם כמילת בקשה לו. מובא כאן גודל הפספוס, לו רק היו שומעים בקול ה'.
כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:
ה' כבר מזהיר את ירמיהו שכמו שהעם לא שמע לקול (ולכל) הנביאים עד עכשיו, גם אליו לא ממש ישמעו, אולם הנביא אינו רשאי לכבוש את נבואתו רק בגלל שלא ישמעו אליו וחובה עליו לנבא את דבר ה'.
כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: 
האם באמת אבדה האמונה? לפחות בימי אליהו (ראו הפטרת פרשת כי-תשא) הבעייה הייתה שעבדו גם את ה' וגם את האלילים אולם ייתכן כי שושלות של מלכים חוטאים הרחיקו את האמונה בה' עוד יותר מאת העם.

כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ:
פסוק זה כבר מזכיר לנו את קינות ירמיהו המופיעות באיכה. עם ישראל יאבד את כתרו ויצטרך לשאת קינות.
ל כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם-ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ: 
בית המקדש עצמו הפך מקום לעבודה זרה
לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי: לב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם: לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד: 


מבין העבודות הזרות, עבודת המולך, הריגת הבן הבכור הינה אחת המתועבות ביותר. התורה הרי שללה אותה מזמן בעת ניסיון העקדה של אברהם אבינו ואסרה עליה אחר כך פעמים רבות, והנה דווקא בעבודה זרה זו חטאו בני ישראל.
לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ: 
אנו מכירים את הביטוי בפסוק משירי החתונה, אבל למעשה הביטוי מופיע גם בהקשרים של פורענות ולא רק של נחמה.
א בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-ה' (ויוֹצִיאוּ) [יוֹצִיאוּ] אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו- וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם: ב וּשְׁטָחוּם- לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: ג וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:  

סיום רע זה מזכיר לנו את הפטרת שבת ראש חודש בספר ישעיהו המדברת בדיוק על כך. גופות שלא יקברו ויהיו לדומן ולריקבון כך שכל העולים לירושלים יראו אותן. עניין כמעט זהה מצאנו בנבואת יחזקאל על מלחמת גוג ומגוג (שהיא גם ההפטרה לשבת חול המועד סוכות). גם שם ההרוגים יהיו רבים כל כך עד שהקבורה תיקח חודשים רבים. הנביא מציין תקופה של שבעה חודשים ואולי זו תקופה שבה מתאפשר מחזור שלום של רגלים מפסח ועד סוכות.

המנהג הוא לסיים הפטרות בדבר טוב ולא ניתן לסיים במקום זה. למעשה המשך הפרק בירמיהו הוא ההפטרה לתשעה באב. על מנת למצוא מעט פסוקים טובים מדלגים עד פסוק כ"ב בפרק ט'.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה': 
סיום ההפטרה מפרט מעט יותר את המידות הטובות אותן ה' דורש. קודם כל צניעות וענווה. וישמן ישורון ויבעט ואמירת כוחי ועוצם ידי הם שורש החטאות, הגורמות לאדם להאמין בעצמו ולשכוח שהצלחתו היא מאת ה'. רצונו של ה' הוא בעשיית חסד משפט וצדקה ואלו הדרישות הבסיסיות ביותר מהמאמינים.

לדף הראשי לפרשת צו

הפטרת שבת ראש חודש

כאשר שבת הוא בראש חודש נקראת הפטרה מיוחדת והיא דוחה את הפטרת השבת הרגילה. ההפטרה לראש חודש היא מפרק ס"ו בישעיהו, הפרק החותם את הספר. 

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


בפרקנו הקבלות רבות לפרק א' בישעיהו (אותו קוראים כהפטרת פרשת דברים - הפטרת חזון) ונציין כמה מהן.

א כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: 
מלכותו של ה' חובקת את כל העולם. מדוע ה' צריך בית אחד, מקום מוגדר כשהשמים הם רק הכסא שלו (יש כאן רמז למרחב הנקרא שמי השמים - מרחב שהוא מחוץ להשגתם של בני אדם).  שוב נזכיר בעיות תארוך בחלקו השני של ספר ישעיהו וגם מפסוק זה נראה שיש סברה לומר שהנבואה מתייחסת לתחילת בנייתו של בית המקדש השני.

ב וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-ה' וְאֶל-זֶה אַבִּיט אֶל-עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי: 
בדומה מאד לפרק הראשון בספר ישעיהו, בוחר הנביא להדגיש את המצוות החברתיות, הדאגה לעניים.

ג שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עוֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: 
כאשר לעומת זאת הקורבנות אינם רצויים. מי ששוחט שור לעולה הוא מכה איש, זובח השה - עורף כלב וכו'. במקרים אלו הקורבנות כלל אינם רצויים ואף עניין זה מוזכר בפרק א'.

ד גַּם-אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: 
הביטוי קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו מופיע כפה פעמים בצורות דומות. אלו הם כמובן הנביאים שנשלחו לעם ישראל וקראו לעם ישראל לשפר את דרכיו, אך לא שמעו אליהם.

ה שִׁמְעוּ דְּבַר-ה' הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ אָמְרוּ- אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: 
מי שבכל זאת חרד לדבר ה' הנה מה שצריך לעשות וכאן מגיעים פסוקי הנחמה.

ו קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו: 
צירוף לשוני מעניין בפסוק, אבל לא מדובר על קול של שעון מעורר (את האנשים לתשובה?) אלא על קול רעש היוצא מהעיר. העיר היא כנראה ירושלים שהייתה חריבה ותבנה שנית בימי שיבת ציון.

ז בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר:ח מִי-שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם-יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי-חָלָה גַּם-יָלְדָה צִיּוֹן אֶת-בָּנֶיהָ:ט הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם-אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: 
תהליך הבנייה יהיה מהיר מאד ונמשל ללידה. בטרם יתחילו חבלי הלידה והצירים, הלידה כבר תתרחש. במהירות וללא כאבים.

י שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: יא לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ:יב כִּי-כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה-אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל-צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל-בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ:יג כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַם תְּנֻחָמוּ: 
העיר החריבה ששימשה מושא לאבלות תיבנה ואוהביה יוכלו לשמוח בה. סיום הקטע נהפך למטבע לשון הנאמר לרוב בתעניות ובסמוך לתשעה באב: "בבנין ירושלים ננוחם". בניית עיר הבירה היא הנחמה של עם ישראל.

יד וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד-ה' אֶת-עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו:טו כִּי-הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי-אֵשׁ:טז כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת-כָּל-בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה': 
אבל הרשעים והאויבים לא יוכלו לחמוק מעונשם.

יז הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת אַחַר (אַחַד) [אַחַת] בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם-ה':
נראה שאכילת המאכלות האסורים אינה עבירה בפני עצמה (לפחות לא ברמת חומרה גבוהה כל כך) אלא שאכילה זה ייצגה סוג של עבודה זרה מתועבת במיוחד.

יח וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי:יט וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל-הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעִי וְלֹא-רָאוּ אֶת-כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת-כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם:כ וְהֵבִיאוּ אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם מִכָּל-הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלַם אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ- בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה': 
לאחר שהפליטים יגיעו לארצות הרחוקות, אנשים ירצו לבוא משם ולראות את כבוד ה'. נבואות בסגנון דומה נאמרו בנביאים אחרים כמו למשל בנביא זכריה המופיעה בהפטרה לחג הסוכות.

כא וְגַם-מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה': 
כיצד יוכלו אנשים שאינם משבט לוי להתמנות לכהנים וללויים? איננו יודעים זאת, אולם יש כאן הבטחה דומה באופיה להבטחה שראינו בהפטרה לתענית ציבור.

כב כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם-ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם: 

כג וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה': 
במקומות רבים מצאנו שימי החודש והשבת הם ימים מיוחדים (באשה השונמית - הפטרת פרשת וירא, ביחזקאל - הפטרת שבת החודש). כמובן שלא אפשרי שכל שבת יבואו כולם. אלא שימים אלו הם הימים המיוחדים לביקור בבית המקדש

כד וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל-בָּשָׂר:
אבקש את סליחתם של עדיני הנפש. הפסוק האחרון בישעיהו נוראי. כל מי שיבוא לבית המקדש יראה את פגרי האנשים שמתו בעונשו של ה'. תיאור זה מזכיר מעט את מלחמת גוג ומגוג (ראו הפטרת שבת חול המועד סוכות) ואת הקברים ההמוניים שיהיו באזור ירושלים. כאשר היו מגיפות ולא יכלו להביא את הגופות לקבורה ראויה, לא עלינו, התפתחו בגופות רימה ותולעה והיה צריך לשורפן (גם שאול המלך, שגופתו הושחתה בידי פלשתים וכתוצאה מכך כבר אי אפשר היה לקוברה). הנביא מתאר שבמשך זמן רב כמות הגופות תהיה גדולה כל כך עד שתולעים לא ימותו וגם האש לא תכבה. תיאור מזעזע.

מאחר ונהוג לא לסיים קריאה בדבר רע כופלים את הפסוק שלפני האחרון (דבר זה נעשה בארבע ספרים ישעיהו, תרי-עשר, קוהלת וקינות (איכה).

וְהָיָה מִדֵּי-חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל-בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':



הפטרת פרשת ויקרא

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג. כרגיל ההפטרה היא חלק מהקשר רחב יותר לפניה ולאחריה המדבר באופן כללי על מפלת בבל שתסמן את גאולת ישראל. בספר ישעיהו יש בעיית תארוך מאחר ורוב הנבואות האחרונות נראות שייכות לתקופה שלאחר החורבן בעוד ישעיהו הנביא חי כמאה וחמישים שנה קודם לכן. אפשר לתרץ קושי זה מאחר ובקובץ נבואות זה לא מופיע כלל השם ישעיהו, ואפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. נשתדל לעסוק בנושא זה של חלקו השני של ישעיהו בהרחבה בעתיד

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כא עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:כב וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי-יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: 
שוב מציג הנביא את כפיות הטובה של עם ישראל. הקב"ה יצר את עם ישראל למען יספרו את תהילתו (על ידי שמירת המצוות) אך עם ישראל פנה לקרוא לאלוקים אחרים. נעיר שבתנ"ך עצמו יש פרשייה המפרידה בין שני פסוקים אלו, כלומר הם אינם רציפים וקשורים אחד לשני. הפסוק הראשון של ההפטרה הוא האחרון בפרשייה הקודמת.
כג לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:כד לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ: 
הקורבנות הוקרבו לאלים אחרים ובמקום לעשות מצוות עשו בני ישראל חטאים ועוונות. הקנה הוא אחד מצמחי הבשמים ומקביל ללבונה. קשר זה לקורבנות נראה כקשר הרופף לפרשת ויקרא. עד כאן אנו רגילים מנבואות זעם, אולם ההמשך יכול להוות הפתעה.

כה אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: 
המחילה מאת ה' מובטחת אפילו ללא תהליך של חזרה בתשובה? זה משונה מעט מאחר ומהחוטא נדרשים מספר צעדים מינימליים על מנת לשוב בתשובה (חרטה למשל). אבל הנביא מדגיש זאת על ידי חזרה על המילה אנכי (כפי שנראה גם בהפטרת פרשת שופטים). כפילות זו של מילת אנכי נמצאת בתנ"ך 3 פעמים בלבד. כולם בקובץ פרקי הנחמה בספר ישעיהו
כו הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק: 
ההמשך מוזר אף יותר. הקב"ה מזמין את עם ישראל למשפט (נשפטה יחד) אולם סיום המשפט יהיה שעם ישראל יצא זכאי. איך זה מסתדר עם כל החטאים? אולי המשפט יסתיים בכך שחטאי הגלות כבר כיפרו על העוונות.
כז אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי:כח וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:
אבל לא, לעם ישראל אין פיתחון פה. הם יודעים שהם אשמים ולא צודקים. למעשה הפנייה בפסוק הקודם הייתה מעין טריק בנוסח "אם יש לך משהו להגיד תגיד ראשון ונראה אם תצליח לצאת צודק". לאחר השתיקה ממשיך הקב"ה ומפרט את טענותיו.
אביך הראשון חטא - מיהו אותו אב ראשון. הגישה הנוצרית כמובן מייחסת את החטא לאדם הראשון, אולם קשה לראות בכך את כוונת הנביא. קשה גם ליחס את הכתוב לאברהם אבינו או לאחד האבות האחרים. כאן אפשר להיזכר בתחילת ההפטרה. עם זו יצרתי לי. הדור הראשון של העם הוא אביך הראשון, זה דור יוצאי מצרים. והם חטאו בחטא העגל ובחטא המרגלים.  מיהם המליצים? אולי שושלת המנהיגים והמלכים שלרוב לא היו עובדי ה'. כך או כך תוצאות הגלות הם העונש על כל אותם חטאים ועם ישראל לא זוכה במשפט. 

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: 
ועכשיו מגיעים פסוקי הנחמה
ב כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ:ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם:ה זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה: 
 עם ישראל עומד במשפט ולא מוצא מה לטעון לזכותו והנה הקב"ה נהיה הסנגור ומעודד את העם שלמרות החטאים, ה' לא מסיר את חסדו מעליו. עם ישראל נמשל לצמא וליבש שיקבל מנת מי חיים שתגרום לצמיחתו המחודשת תוך כדי הכרה בשייכותו לה'.

ו כֹּה-אָמַר ה' מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים: 
פסוק חשוב זה מבטא את אחדותו ובלעדיותו של האל. וההפטרה תעבור לעסוק בעבודה הזרה ובחוסר התועלת שבה.
ז וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם-עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:ח אַל-תִּפְחֲדוּ וְאַל-תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי: 
שוב מבטא הנביא את גדלותו של אלוקים.
ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ: 
הפסלים והאלילים הם הבל
י מִי-יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:יב חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּעָף:יג חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: 
כאן מתוארת עבודת יצירת הפסלים השונים. פסלי מתכת ופסלי עץ. חרש המתכת גם צריך עצים על מנת להסיק את הכבשן ולהתיך את הברזל ולעצבו על ידי מכות פטיש (מקבת). מרוב התלהבות ביצירת האליל הנפח לא אוכל ולא שותה ולכן מתעייף. גם חרש העץ מתכנן תוכניות ונעזר בכלי המקצוע: קו - סרגל, מקצוע - כלי שיוף וגילוף ומחוגה - דומה לימינו. העבודה מתבצעת לפי תבניות ואפילו הפסלים שנוצרים הם לתפארת כלומר נאים ומפוארים. ניתן להסיק מפסוקים אלו שרמת היצירה והעיבוד של החומרים הייתה גבוהה למדי. לכל העבודות האלו צריכים עצים אבל אותו עץ מיועד לכמה שימושים.

טו וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ:טז חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:יז וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יִסְגָּוד) [יִסְגָּד-לוֹ] וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: 
אותו בול עץ נחצה לשניים. חציו מושלך לאח על מנת שלנגר לא יהיה קר מדי. ומהחצי השני אותו נגר עושה אליל וסוגד לו.

יח לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:כ רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי: 
הנבואה חוזרת על האבסורד שבצעד זה על מנת להדגישו. לו רק היו חושבים קצת על מעשיהם היו רואים שחצי בול עץ נהפך לגחלים לאפיית לחם וצליית בשר (מנגל) ולחצי השני משתחווים. איפה ההיגיון בכך?

כא זְכָר-אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי-אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד-לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי: 
דברי הנבואה מיועדים לעם ישראל שיזכור עד כמה עבודת האלילים היא פסולה ולעם ישראל יש אלוקים אחד. 

כב מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:כג רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי-עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל-עֵץ בּוֹ כִּי-גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:
הבנה זו תוביל לאפשרות של החזרה בתשובה אבל כאן כבר נדרשת אקטיביות של עם ישראל והדרישה היא שובה אלי. לאחר החזרה בתשובה של עם ישראל תגיע השמחה הגדולה בשמים ובארץ , בהרים וביער. גאולת ישראל תושלם והקב"ה יוכל להתפאר בעמו, שיבצע את מטרתו הראשונית כפי שמופיעה בתחילת ההפטרה - יספר בעולם את תהילת ה'. נראה שזה הקשר העמוק לפרשת ויקרא ואולי אף לספר ויקרא בכללותו. זהו הספר שבו עם ישראל מקבל את רוב המצוות, המצוות שיהפכו אותו לעם סגולה ויממשו את ייעודו כעם שלם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"




לדף הראשי של פרשת ויקרא