אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּיכ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי" ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום
המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק



הצחוק בבשורת הולדת יצחק

הצחוק בבשורה לאברהם

בפרשה ה' מבשר לאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

למה צחקה שרה?


מהסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.
  1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
  2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
  3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

מדוע צחק אברהם?


האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.
אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.


לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם,שרה והמלאכים - רמברנדט
אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

עיר ומגדל

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" - פרשיית מגדל בבל היא מהסיפורים הידועים ביותר בספר בראשית. אותו מגדל שאנשים רצו לבנות ושום מה הפריע לאלוקים עד כדי כך שטרח לבלל את שפתם ולהפיצם על פני כל הארץ.

הסיפור המקראי עצמו גורר שורה שונה של התייחסות. מאמונה שכך בדיוק היה ועד לגישה שהכל סיפורי בדים, אולם כדאי לזכור שספר בראשית אינו ספר היסטוריה אלא בא ללמדנו על המאפיינים העמוקים ביותר של ההתנהגות האנושית. מבני בנייה מגלומניים אדירים ניתן למצוא במקומות רבים בעולם. הידועים שבהם הם הפירמידות הגדולות במצרים, אולם גם בחלקים אחרים של העולם, ביבשות אמריקה ואסיה, ניתן למצוא מבני ענק שנבנו בעמל רב ומטרתם לרוב לפאר אנשים בודדים.

הפירמידות הגדולות הן קברים. מדוע צריך אדם אחד קבר גדול ומפואר כל כך? ופרעונים אלו לא היו הראשונים, וכנראה גם לא האחרונים.

אותה מגלומניה המתוארת בסיפור מגדל בבל, היא התנהגות אנושית החוזרת על עצמה פעם אחר פעם ותוצאותיה תמיד דיכוי ועריצות. כנראה שאין אפשרות אחרות, והתורה באה להזהיר מכך.

דוגמה לאותה מגלומניה ניתן למצוא בתוכנית ההשתלטות הנאצית על העולם בכלל ותוכניות הבנייה של ברלין החדשה - גרמניה - בידי היטלר ואדריכלו (פושע נאצי בזכות עצמו למרות הדימוי שיצר לעצמו לאחר המלחמה) אלברט שפאר. התוכנית לא הייתה תיאורטית, היא החלה לצאת אל הפועל עוד לפני מלחמת העולם בהריסת בניינים ישנים בברלין. תוכנית זו השפיעה ישירות על יהודי ברלין שגורשו מבתיהם המרווחים, בתים שניתנו לאלו שבתיהם נהרסו, לבתים קטנים יותר בפרברי העיר ומשם לבתים קטנים עוד יותר, פעם אחר פעם בהתאם לקצב הבנייה.

התוכניות בלתי נתפסות. מבני ענק, שדרת ניצחון באורך קילומטרים וכמובן ההיכל הגדול עם כיפת ענק בגובה 300 מטרים בקוטר עצום, המגמד את כל בנייני ברלין ואת הרייכסטאג הנמצא לידו.
דגם גרמניה - ציר דרום צפון
דגם גרמניה - ציר דרום צפון. מקור: ויקיפדיה

בנייני ענק אלו, כמו גם בניינים אחרים שנבנו בגרמניה הנאצית לא היו יכולים להיבנות ללא עושק ועריצות, הריסת בתים של אזרחים, גירוש אזרחים אחרים מבתיהם וכמובן ניצול עובדי כפייה, למעשה שעבוד אנשים לעבדות לצורך בנייתם. 

גם בימינו, עבודות בניין גובות קורבנות בנפש, ומבני הענק של כל הזמנים מהפירמידות דרך החומה הסינית ועד תעלת סואץ אינם שונים. בניינים אלו ניצלו עבודה של עבדים או פועלים בשכר זעום, ואלו מתו בהמוניהם. 

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" - למרות האווירה החיובית השוררת לכאורה במגדל בבל, התיאור של כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, אינו תיאור מצב תקין של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא רומז לדיקטטורה ורודנות, כולם שפה אחת כי אין אפשרות לומר משהו אחר. מי שמנסה מוצא את עצמו מחוץ לקבוצה וכנראה משלם על כך בחייו. ולא סתם כמה פסוקים קודם לכן מוזכר נמרוד, גיבור הציד, שהיה, כנראה, אחד המלכים הראשונים, כלומר שעבד אנשים תחתיו ויצר את המציאות המוכרת לנו שבה לא כל האנשים שווים. 

איני יודע אם סיפור מגדל בבל היה או לא היה או שהוא  הדרך בה התורה בוחרת לספר לנו מדוע העולם מחולק לעמים רבים, ואלו בעידן  הזה, נלחמים אחד בשני כל הזמן. את המלחמה הראשונה אנו פוגשים כבר בפרשה הבאה, פרשת לך לך. זו מלחמה גדולה, ארבעה מלכים נגד חמישה מלכים, וגם זאת אחרי שארבעת המלכים ערכו מסע מלחמה בכל אזור הסהר הפורה.

אותה מגלומניה, ההיבריס, היא משהו שהתורה נלחמות בו. פעם אחר פעם. בספר בראשית זוהי רק ההקדמה. עיקר האזהרות יופיעו בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, ובהמשך דברי הנביאים. התורה מזהירה מפני ההצלחה והדרכים להתמודד איתה. תחושת "כוחי ועוצם ידי" היא הסכנה האמתית בפניה עומדת האנושות. המחיר הכבד של פיצולה של האנושות, פיצול הגורר איבה ומלחמות, כנראה טוב יותר ממשטרי דיכוי אכזריים שהיו עד אז ועל רקעם כמו הדת היהודית להציע אלטרנטיבה, אלטרנטיבה שבחלקה ממומשת בחברות רבות המגיעות לחברה שווה וצודקת יותר, בדרך למילוי חזונו המפורסם של ישעיהו: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב' ד), חזון שהתנאי עבורו מופיע במקום אחר בספר ישעיהו: "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א ט). עד אז הדרך עוד ארוכה. 








ויהי אור- Fiat Lux

פרשת הבריאה פותחת בתיאור המצב לפני שאלוקים התחיל לעשות סדר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

יש לנו את הארץ, תהו ובהו, כלומר כלום, ריק, יש לנו חושך, שהוא פשוט קיים מכיוון שאין אור, יש לנו את אלוקים, שהוא מרחף על פני המים, אלו הדברים שיש בעולם לפני היום הראשון.

ביום הראשון אלוקים בורא את האור : " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר".

לאחר מכן אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך:  "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ" – אלוקים מבדיל בין האור ובין החושך העולם מתחיל להיות מסודר, יש זמנים לאור ויש זמנים לחושך הם לא באים ביחד.

לאחר מכן אלוקים קורא לאור ולחושך בשמות: " וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אלוקים קורא לאור, יום, לא ברור האם אלוקים קורא לאור עצמו יום ולחושך עצמו לילה או שלזמן שיש אור הוא קורא יום ובזמן שיש חושך הוא קורא לו לילה, כיום המילה יום מבטאת את הזמן שיש אור בחוץ, בגלל השמש (נגיע אליה בהמשך) והלילה מבטא את הזמן שאין אור.

שני המושגים האחרים שמופיעים בפסוק הם ערב ובוקר, שניהם מסמלים את תחילתו של הלילה או היום, וכאן אנחנו למדים שהם גם מסמלים את המעבר שבין יממה ליממה, השינוי אינו מתבצע בבת אחת אלא בתהליך העובר מאור לחושך (ערב) ומחושך לאור  (בוקר).

הסתיים לו היום הראשון וקיבלנו מושג כללי על האור והחושך, ערב, בוקר, יום ולילה.

עכשיו נעבור ליום הבריאה הרביעי, אלוקים בורא את המאורות: "  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם...". מאורות הם דבר שעושה אור, והתפקיד שלהם יהיה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן".

מהפסוק עולות שתי שאלות: מדוע אנחנו צריכים מאורות שיעשו אור הרי, אלוקים כבר ברא את האור ולא צריך מאורות בשביל האור? 

השאלה השנייה שעולה מן הפסוק היא: למה צריך את המאורות להבדיל בין היום ובין הלילה, הרי אלוקים כבר הבדיל ביניהם ביום הראשון? נחזור לשאלות אלו עוד מעט.

לאחר מכן אלוקים עושה בפועל את המאורות:
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ : וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

בפסוקים אלו אנו רואים שאלוקים נותן למאורות עוד תפקיד, למשול. השמש מושלת ביום והירח והכוכבים מושלים בלילה. מה זאת אומרת למשול ? כל התפקיד שלהם הוא לספק אור. במה מתבאטת המשילות שלהם, ואיך הם עושים זאת?

לאחר מכן כתוב לנו עוד פעם להבדיל בין האור ובין החושך, למה התורה כותב עוד פעם להבדיל הרי היא כבר כתבה זאת?

החזקוני מסביר שהמאורות אינם מביאים אור חדש לעולם אלא המאורות הם למעשה האור שיולד מן האור שנברא ביום הראשון ומתחלק לשתי חתיכות, כלומר אין כאן אור חדש אלא האור הישן מהיום הראשון מתפצל לירח ולשמש, וכל אחד מהם מאיר בזכות אותו האור, השמש והירח מאירים כדי לתת מקור ברור לאור, ושלא סתם פשוט יהיה אור ולאחר מכן סתם חושך אלא, שהאור והחושך שה' ברא יהיו בתוך דברים ממשיים.

לממשלת היום – על הפירות להבשילם, לממשלת הלילה- כדי לצנן שלא יתליעו, כלומר אלוקים נותן למאורות עוד תפקידים חוץ מלהאיר (שגם ככה יש מהיום הראשון) ולשמש כמועדים (בני האדם צריכים לעשות את עיקר הפעולה), למשול הכוונה להיות משפיע מעבר לתפקודך הרגיל, כידוע השמש עוזרת לצמחים בתהליך הפוטוסינתזה, והירח שומר עליהם מפני השמש שלא יתייבשו בחום, למשול הכוונה להשפיע.

הרשב"ם מסביר את התפקיד של המאורות: הרשב"ם אומר שהמאורות עוזרים לנו להבין את ההחלפה בין יום ללילה, לפני המאורות לא ברור איך זה היה קורה, כשהשמש והירח קיימים ברור לנו איך השקיעה והזריחה מבדילים בין היום ובין הלילה, ואיך הירח עושה אור בלילה ומחליף את השמש כשהיא שוקעת (הדבר נכון רק כאשר הירח מלא ואז הוא גם מאיר בעוצמה הגבוהה ביותר, בלילות אחרים, זריחת הירח מוקדמת או מאוחרת לשקיעת השמש). המאורות הם אלה שגורמים לחילוף, לבידול, בין היום ובין הלילה.

לסיכום: המאורות הם כלי פיזי למשהו שלא יכלנו לדעת מה המקור שלו, התפקיד העיקרי שלהם הוא אינו להאיר שכן אור היה בכל מקרה אלא הם כלי קיבול, הם גם מראים לנו את תהליך המעבר, מראים לבני האדם מועדים ואותות שונים והם גם מושלים, הם בעלי יכולת השפעה מעבר לתפקיד הבסיסי שלהם.

אלוקים לוקח את יום הבריאה הראשון ומפשט אותו בפנינו במאורות ביום הרביעי. אין זה מקרה והרעיון היה ידוע לחכמינו במשך שנים ומבוטא כבר בשיר הייחוד, פיוט קדום הנאמר כיום רק ביום הכיפורים. בפיוט מופיעה השורה: "שְׁלֹשֶׁת יָמִים הָרִאשׁוֹנִים / אָז הֱכִינוֹתָם לָאַחֲרוֹנִים". שלושת הימים הראשונים של הבריאה הכינו את העולם לשלושת הימים האחרונים, בתהליך של התפתחות ושכלול. את ההכנה של היום הראשון לרביעי פירטנו, בים השני נבראו הופרדו המים והשמים ובחמישי נבראו הדגים והעופות למלא את המים והשמים , ביום השלישי נבראה היבשה ובשישי החיות והאדם למלא את היבשה.

ויהי אור
 Fiat Lux ויהי אור

לדף הראשי לפרשת בראשית