אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

כל האומר X חטא אינו אלה טועה

קשר מעניין מחבר בצורה עקיפה בין פרשת וישלח לפרשת וישב. בפרשת וישלח אנו קוראים על ראובן (ל"ה כב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". בפרשת וישב אנו קוראים על יהודה ותמר מיפגש שבסופו של דבר הוליד את דוד המלך.
ראובן ודוד מופיעים זה לצד זה באוסף מימרות המיוחס לרבי שמואל בן רבי נחמני משמו של רבי יונתן (מסכת שבת דף נה עמוד ב' ואילך). סידרה של מימרות הנפתחת בביטוי : "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר X חטא אינו אלא טועה שנאמר". השם הראשון שמופיע הוא ראובן ומעט לאחר מכן מופיע דוד.
אם יש מדרש אחד שלדעתי גורם נזק תמידי וקבוע בציבור הדתי הרי זה המדרש הזה. לא המדרש עצמו הוא הבעייה, כי אותו יש ללמוד ולהבין, אלא בכך שלרוב מביאים רק אותו ולא את המשכיו וכך עושים פלאות בכיבוס עוונותיהם של גיבורי המקרא. הייתי פעם בשיעור כלשהו, ולאחריו עלה רב כלשהו, האוחז בתואר המאיים "משגיח" בישיבה כלשהי, כנראה ישיבת הסדר מוכרת ביותר אבל איני בטוח. והתחיל לדבר על "כל האומר... אינו אלא טועה" ושראובן בעצם רק בלבל את המצעים, וככה יעקב לא יכל התייחד עם בלהה ולא נולד הבן ה-13 ש-13 זה גם אהבה וגם אחד ואם רק היה נולד עוד ילד אחד כמה טוב היה.
איבדתי עניין לחלוטין באותו שיעור ושקעתי בנושאים אחרים לגמרי. אולם מה שהיה צריך לעשות זה פשוט לקום ולשאול את אותו רב מדוע הוא מדבר לציבור מבוגר כמו אל ילדים בתיכון, ולמה לילדים בתיכון הוא חוזר עם המנטרה : "לא חטא, לא חטא, לא חטא..." לא חטא? חטא! אין דבר יותר ברור מכך. התורה אינה מכסה את פשעיו של אף אחד, יהיה גדול הנביאים או אחרון הרשעים.
שימוש במדרש בצורה חלקית ושגויה כמוהו כלסבן ככה את הציבור. איפה שיש בעיות צריך להכיר בהן ולהתמודד עימן. לא לטאטא מתחת לשטיח.
אבל אכן יש מדרש כזה ואיך נתרץ אותו? הנה שתי אפשרויות מקובלות להבנת הדרשה לפי פשוטה:
  • הקב"ה מדקדק עם צדיקים - המעשים המתוארים לא נעשו כלל. במקומם נעשו מעשים אחרים שאינם מהווים חטא לפי התורה ואין אפשרות לחייבם לפי דיני התורה, מחויבים בבית דין של מעלה ובצורה החמורה ביותר כאילו היו העברות החמורות שמוזכרות. את זה אפשר להגיד על דוד המלך, או על ראובן, שחטאו פעם אחת בלבד, אולם על בני עלי שעשו את זה באופן קבוע לא ניתן לתרץ זאת, ועוד שנאמר עליהם שהם בני בליעל.
  • תמיד לנסות ללמד זכות - ייתכן, אבל עדיין כולם נענשו בעונשים חמורים ביותר. זכותו של ראובן לבכורה נשללה. בני עלי מתו ומשכן שילה נחרב. דוד המלך חווה צרות נוראיות. אם לא היה חטא, על מה באו עונשים אלו?
אפשרויות אלו אינן מספקות אותי , מאחר והתנ"ך כותב דברים ברורים שאי אפשר להתעלם מהם. אם נחליט להתעלם מהם כאן, נוכל להתעלם גם מדברים אחרים. יש במקרא גם עדויות נוספות. יעקב מאשים את ראובן בצורה מפורשת. דוד בעצמו אומר שהוא חטא. איך בכל זאת ניתן לתרץ את המדרש?
נתחיל בכך שהמדרש עצמו הוא דעת יחיד ועוד באותה סוגיית גמרא הוא מותקף על ידי דעות אחרות, שאותן לרוב לא יצטטו בפני הנוער, וצריך לעיין היטב בגמרא וללמוד שם. עדיין יש להבין את הדרשן עצמו. כאן חשוב לזכור שמטרת המדרשים אינה לתאר מציאות שהייתה בזמן התורה, אלא להביע רעיון ומסר באמצעות המדרש וכעת אנו צריכים לדרוש את המדרש עצמו, בצורה שונה מפשוטו ולנסות למצוא בו מסר ואעלה שתי אפשרויות שחשבתי עליהן.
נסתכל על האפשרויות הבאות:
  • אם כל היום אתה מסתובב ואומר: "דוד חטא, ראובן חטא", אינך אלא טועה. אין טעם להסתכל רק על חטאי גיבורי המקרא. גישה זו לצערי מקובלת היום בקרב עוסקים חילונים בתורה, שנהנים להדגיש את אותם חטאים. אכן דוד חטא וראובן חטא. התורה לא מעלימה מכך עין והעונש הראוי ניתן. אבל טעות היא לעסוק בחטאיהם של אחרים. עסוק בחטאך שלך עצמך.
  • ומהכיוון השני - כל האומר X חטא אינו אלא טועה. אם כל פעם שאתה חוטא, אתה מקל על עצמך, בכך שאתה אומר גם דוד חטא, גם ראובן חטא אינך אלא טועה. אל לך לתרץ את כשלונתיך בכך שגם אחרים נכשלו.
ראייה כזו פותרת בעיני לפחות חלק מהקשיים. נחזור ליהודה. גם תחילת שושלת יהודה שהובילה לדוד המלך, נראית בעייתית. יהודה האלמן שוכב עם אלמנת בנו, תמר, שהייתה מיועדת (מאורשה?) לבנו הצעיר יותר. אמנם התורה טרם אסרה על כך ואפילו במקרא לא מוצאים שמעשהו של יהודה מכונה חטא. יהודה גם לא מופיע בדרשה של רבי יונתן כאחד מאלו שחטאו. אולם אנו הקוראים מגלים חוסר נחת ממעשה זה וגם כנראה היה זה מעזה אסור בואתם ימים שכן דינה של תמר כמעט ונגזר לשריפה.
שוב, כמו במקומות רבים אחרים, אפשר לשאול מדוע מתגלגלים הדברים כך? למה לא נולד יצחק לשרה מיד והיה צריך את ישמעאל? למה יעקב לא נולד ראשון? למה דוד מלך ישראל לא יכל לבוא לעולם בצורה מכובדת יותר (ובל נשכח את מוצאו הבעייתי מרות המואביה)?
המקרא מלמד אותנו כי הדברים אינם פשוטים, לא הולכים בקלות, ואנשים צריכים וחייבים לקבל אחריות על מעשיהם. ראובן חטא במעשה בלהה, ניסה לתקן ולמנוע את רציחתו של יוסף. בזה הוא אכן הצליח, אולם להשיבו אל אביו, לא הצליח. בפרשת ויגש נראה שראובן מוכן להיות אחראי לבנימין בצורה מעוותת ביותר. אם בנימין ייפגע, ראובן מוכן ששני בניו ימותו. ראובן מנסה לקחת אחריות על מעשיו אך נכשל. יהודה לעומת זאת לוקח אחריות מלאה על מעשיו. כאשר מתגלה כי תמר בהריון, היא נידונה למוות בשריפה. תמר רומזת ליהודה כי הוא זה ששכב איתה, ויהודה מודה מיד באשמה ולוקח אחריות על הילדים. גם יהודה נכשל במכירת יוסף ולא מנע אותה, אולם כאשר יש צורך להיות ערב לבנימין, יהודה לוקח אחריות ומתקן את טעותו (ראו הרחבה במאמר על יהודה ובנימין).

הוכחנו באריכות במאמר על בריאת העולם, כי חטא אדם הראשון היה מחויב המציאות. אבל אדם הראשון לא ידע להתמודד עם החטא. במקום לקחת אחריות על מעשהו הוא האשים את האשה שהאשימה את הנחש שכבר לא מצא את מי להאשים ולכן שתק. וכאן מגיע הלקח והמסר הגדול - אלוקים לא מוכן לקבל תירוצים. כל אחד יכול לחטוא ואין אדם שלא חוטא. השאלה מה עושים אחרי החטא. חטאת? תודה באשמה, קבל אחריות ותתקן. יהודה קיבל אחריות ותיקן. לכן ראוי לצאת ממנו מלך ישראל. גם מלך לא מחוסן מפני טעויות. דוד חטא ולא משנה כרגע מה היה החטא. החטא נסלח, מאחר ודוד לקח אחריות, וחזר בתשובה מלאה, תשובה אותה יש ללמוד לעומק שכן היא מווה מופת לגדולתו של דוד, אך לא נעלם כלא היה. דוד נענש בעונשים רבים וחמורים. דוד לא זכה לבנות את בית המקדש. בנו אמנון אנס את בתו תמר (דמיון שמות מפתיע)  ונהרג על ידי בן אחר - אבשלום שלימים מרד בדוד וכאקט של מרידה שכב עם פילגשיו (דמיון מפתיע לחטא ראובן).אבל דוד הודה באשמה וקיבל אחריות, כמו סב סבו יהודה ובכך הוכיח, שאכן שבט יהודה הוא הראוי למלכות.

לדף הראשי של פרשת וישב

אומנות בפרשת וישלח - יעקב נלחם במלאך

מאבקו של יעקב במלאך הואו נושא שזכה ליצירות אומנות רבות. ננסה להציג כמה מהן. חשוב לזכור שמרבית הציירים לא ניסו להציג מציאות תנכ"ית כלשהי. אולם בחלק מהיצירות ובוודאי באלו של יוצרים יהודים ניתן למצוא פרשנות לטקסט וננסה לעמוד עליה. הדרמה המתוארת בתמציתיות בפסוקים הציתה את דמיונם של אומנים רבים. הנה הפסוקים (בראשית ל"ב כד-ל)
"וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"

שתי התמונות הראשונות מוצגות בדף הראשי לפרשה אבל נחזור עליהן גם כאן. התמונה הבאה של רמברנדט היא המפורסמת ביותר בנושא זה. התמונה מוצגת במוזיאון Gemaldegalerie בברלין

יעקב נאבק במלאך - רמברנדט
יעקב נאבק במלאך - רמברנדט 1659

תמונה נוספת של דלקרואה מהמאה ה-19 היא הפרסקו הבא בכנסיית סיינט-סולפיס בפריס. שימו לב להבדלים בין התמונות. אצל רמברנדט נראה המלאך כמוביל ויעקב כמתגונן ואילו אצל דלקרואה יעקב נראה בבירור כמוביל ועומד לנצח בקרב ולכן המלאך מחזיק בירכו ופוגע בו שם. שימו לב למקל על הרצפה, זהו המקל אליו מתייחס יעקב באומרו: "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה
יעקב נאבק במלאך -דלקרואה - פריז 
התמונה הבאה של הצייר הספרדי סלבטור רוזה. גם כאן נראה המקל על הרצפה, אולם זהו מקל נוודים (ולא מקל הליכה). ברקע מאחור שני שוורים. המעניין בתמונה זו הוא שנראה כאילו יעקב והמלאך אחד הם. אנו רואים רק שתי זרועות ושתי רגליים.
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
עוד תמונה בסגנון דומה עם הבגדים המתנופפים לכל עבר של הצייר הצרפתי אלכסנדר לואיס ללואר
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865
יעקב נאבק במלאך - אלכסנדר לואיס ללואר - 1865

יצירתו של פול גוגן שונה מאד. הדמויות העיקריות יעקב והמלאך הן למעשה ברקע, האדום כולו (אולי צבעי הזריחה). למרות שבתורה כתוב במפורש שיעקב היה לבדו, ברקע נראות דמויות נשים (בלבד) מהורהרות, אוחזות ידיים, אולי מתפללות, ואפילו עצובות.  בתמונה יעקב נראה כפוף ביותר והמאבק לא מוצג כשקול כפי שמוצג בתורה. גם התמונה עצמה היא בעלת שם מוזר - החזון שלאחר הדרשה. ייתכן שאלו הכפריות שאך עתה יצאו מדרשת הכומר בכנסיה.

יעקב נאבק במלאך - פול גוגן - 1888 הגלריה הלאומית הסקוטית אדינבורו

 התחריט הבא של גוסטב דורה מציג נוף רחב בהרבה, נוף של הנהר אותו רוצה יעקב לעבור. שוב מופיע מקל ההליכה של יעקב מוטל לרגליו. גם בתמונה זו נראה כי המלאך אינו משקיע כוחות כלל ואילו יעקב נדחף על פי תהום וצריך להשקיע את כל כוחו על מנת לשרוד.

יעקב נאבק במלאך - גוסטב דורה

נסיים ביצירות מודרניות של ציירים ישראלים. הציור הבא של האומן שמואל בונה ז"ל קשה להבנה במבט ראשון. מיהו יעקב ומיהו המלאך. מבט שני יראה לנו שיעקב עומד על הקרקע אולם המלאך עף האוויר. נראה לי שהאומן הנציח את רגע התיקו בו המלאך כבר רוצה לחזור אולם יעקב לא מוכן לשחררו.
מומלץ מאד לבקר באתר המוקדש לזכרו של שמואל בונה ולהתרשם מיצירותיו.

יעקב נאבק במלאך - שמואל בונה 1960

 צייר ישראלי נוסף, דוד אבישר, מציג גישה הפוכה. המלאך נראה רזה וחלש ואילו יעקב אוחזו בחוזקה וכמעט מוחץ אותו לגמרי. האומן הוסיף את הפסוקים המתארים את הדרמה: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר". אפשר להתרשם מיצירות נוספות של דוד אבישר באתר שלו.

יעקב נאבק עם המלאך - דוד אבישר

שתי יצירות של האמן יורם רענן האחת מרוחקת והשנייה במקרו על שני הנאבקים
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן

יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן
יעקב נאבק עם המלאך - יורם רענן


כמובן שיצירות אלו אינן ממצות את המבחר. אפשר לעיין במאמר של מיכל ברגמן המביא יצירות נוספות, מודרניות ברובן ובמאמר של יעל מאלי לפרשת וישלח.

לדף הראשי של פרשת וישלח
על שינוי השם מיעקב לישראל



יעקב וישראל

בפרשת וישלח, יעקב נותר לבדו מעברו האחד של הנהר ונאבק באיש מסתורי. בסיום המאבק, שלא הוכרע, מתברר כי אותו איש מסתורי הוא מלאך. המלאך מבקש מיעקב לשחררו ויעקב דורש ברכה. המלאך שואל את יעקב לשמו ויעקב בתמימותו עונה. במקום לפתוח בברכת "מי שברך את יעקב בן יצחק..." אומר המלאך (ל"ב כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". אולם שינוי השם אינו מתבצע, ויעקב ממשיך להיות מכונה יעקב ולא ישראל.

בהמשך הפרשה, לאחר ההגעה לבית אל מתגלה אלוקים בעצמו ליעקב ומשנה שוב את שמו (ל"ה י): "ויֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". אולם גם כאשר שינוי השם בא מפי האל, השם אינו משתנה באופן מוחלט. לעיתים יופיע יעקב ולעתים יופיע ישראל. פרשנים רבים ניסו למצוא הגיון בשימוש בכל שם אולם לא נראה שיש כזה. אתם מוזמנים לחפש בעצמכם. בקובץ המצורף תמצאו את ההופעות של יעקב וישראל בספר בראשית ובנוסף, פסוקים בהם מופיעים בסמיכות שני השמות ביתר ספרי המקרא. מומלץ מאד לעיין כמה דקות בקובץ לפני קריאת המשך המאמר.

החלפת שם היא אירוע שאנו מכירים בתורה. אלוקים משנה את שמו של אברם לאברהם ואת שמה של שרי לשרה. לאחר שינוי זה, אברהם ושרה לא נקראים יותר בשמותיהם הישנים. אצל יעקב ממשיך גם השם הישן להיות בשימוש בניגוד לפשט הכתובים. אצל אברהם אומר הפסוק (י"ז ה): "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". הפרשנים ניסו לתלות את ההבדל בין הפועל יאמר ליקרא. אולם שינוי זה יכול להסביר רק את אי השימוש בשם ישראל לאחר השינוי הראשון, של המלאך. שינוי השם השני, על ידי אלוקים,  מתבצע בנוסח דומה מאד לשינוי שמו של אברהם.

הבדל בולט נוסף בין שינוי שם יעקב לשינוי שם אברהם הוא במהות השינוי. נראה שהשינוי מאברם לאברהם הוא שינוי נקודתי שאינו משנה בהרבה את משמעות השם. השינוי משרי לשרה נראה משמעותי עוד פחות. אצל יעקב השינוי הוא מוחלט. לא רק שאין קשר בין השם הישן לחדש אלא שהשם החדש הוא היפוכו של הישן. ישראל - מלשון שר ושררה, ההיפך מהעקב, האיבר התחתון ביותר בגוף האדם. כמו כן ישראל - ישר (שין ימנית) ההיפך מעקוב - נפתל ומסובב כדוגמת הפסוק "והיה העקוב למישור".

בהמשך ספר בראשית יש שימוש בשני השמות, ללא היגיון נראה לעין. יש מקומות שבמפגיע נעשה שימוש דווקא בשם אחד, כדוגמת ברכת יעקב לאפרים ומנשה (פרק מ"ח). בפרשייה זו מופיע רק השם "ישראל". יש מקומות בהם דווקא השימוש הוא בשם "יעקב", כדוגמת פנייתו של אלוקים ליעקב לפני רדתו למצרימה (מ"ו ב): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". מבין כל ההצעות למציאת ההיגיון בשימוש בשמות, ברצוני להציע שכאשר העניין הוא עניין פרטי ומדובר ביעקב האדם, נעשה שימוש בשם יעקב. אולם כאשר מדובר על יעקב אבי האומה נעשה שימוש בשם ישראל. אכן שם עמנו הוא עם ישראל והביטוי בני ישראל מופיע מאות פעמים בהמשך התורה. גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל.

בהמשך ספרי התנ"ך ניתן לראות מגמה של שימוש במקביל בשני השמות. הדבר בולט באירועים חשובים בתורה: במתן תורה (שמות י"ט ג): "וּמשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובצורה מובהקת בברכות בלעם לדוגמא בברכה השניה של בלעם (במדבר כ"ג כא): " לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:  אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:  כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" .

במקרא מופיעים עוד עשרות פעמים השמות יעקב וישראל בסמיכות. קשה לדעת ואולי גם כאן אין כלל אחיד האם זו צורה פיוטית בלבד, האם הביטויים הם זהים וחוזרים על עצמם. האם אוון זהה לעמל או מוסיף עליו. האם נחש וקסם הם אותו דבר או שמא דברים שונים המכוונים כל אחד לשם הנכון והמתאים באותו הקשר, הקשר שלעיתים נעלם מאיתנו.

נביא שתי דוגמאות:
הושע י"ב יג - "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר". כאשר יעקב בורח הוא אדם פרטי, אולם כאשר הוא עובד בעבור נישואיו, הרי זה למען הקמת עם ישראל והכינוי בהתאם.
תהילים ע"ח ה: "וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" - האם יש הבדל בין תורה לעדות\ בין שימה להקמה? האם מדובר רק בלשון פיוטית כמקובל בספר תהילים? ייתכן וייתכן שלא. שוב אין היגיון אחיד.

הפרשנים התמודדו עם שאלות וקשיים דומים וכעת נוכל להעריך יותר את דבריהם. הציטוטים הבאים מתייחסים לשינוי השם הראשון על ידי המלאך:
רש"י - "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים"
ראב"ע - לא יאמר יעקב לבדו... כי אם עם ישראל. ונחלקו רבותינו ז"ל ישראל עיקר ויעקב טפלה לו. ר' זכריה אמר יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו..."
רס"ג - "לא יקרא שמך לעולם יעקב בלבד אלא גם ישראל"
הפרשנים עונים בדרכם על הקשיים. שינוי השם אינו מוחלט, אלא מהווה תוספת. אולם כאשר שינוי השם נעשה שוב, והפעם על ידי אלוקים, מוצאים גם פירושים נוספים:
ספורנו - "וכאשר יתקיים ענין שם יעקב שתשאר בסוף אתה לבדך ... אז לא יהיה ענין עוד לשם יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך, שתשתרר על כל פליטי האומות ... ויקרא שמו ישראל - בירך אותו שיתחיל קצת ענין שם ישראל מעכשיו, שיוכל נגד המתקומיים עליו גם בארץ לא לו..." - לפי הספורנו שינוי השם הוא לעתיד לבוא אולם עד אז ייעשה שימוש במקביל בשני השמות.


שימוש מקביל זה מראה ומוכיח את המורכבות של יעקב, הן כאיש פרטי, דבר המתבטא בחילופי השמות המרובים בספר בראשית והן כעם. גם עם ישראל לפעמים הוא יעקב ולפעמים הוא ישראל ולפעמים שניהם בו זמנית. כפי שכבר ראינו במאמר תתן אמת ליעקב דרכו של יעקב בחיים אינה פשוטה. דרכו הייתה צריכה להיות ישרה, כשם ישראל אבל היא עקלקלה ומפותלת. את חייו מסכם יעקב במילים (מ"ז ט): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"."
כך גם עם ישראל עצמו, דרכה הייתה יכולה להיות ישרה ופשוטה, אך לא. רצון ה' הוא דווקא שפעם נהיה יעקב ופעם ישראל ושגורלו של העם לא יהיה פשוט. מהצלחות גדולות לחורבן נורא וחוזר חלילה.

יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה
יעקב נאבק במלאך - סלבטור רוזה המאה ה-17, גלריית ברידג'מן דרבישייר אנגליה


לדף הראשי לפרשת וישלח 
למבחר תמונות אומנות המציגות את הנושא של יעקב הנאבק במלאך

פרשת השבוע לילדים



פרשת השבוע לילדים
דפי פרשת השבוע לילדים מתאימים לישמוש להורים מורים ומחנכים בכל גילאי בית הספר היסודי. הדפים כוללים תוכן רב ואפשר להשתמש בוכלם או בחלקם לפי גילאי הילדים


 בראשית      שמות      ויקרא  במדבר  דברים





 בראשית שמות

ויקרא

במדבר

דברים

 נח  וארא  צו  נשא  ואתחנן
 לך לך

 בא  שמיני  בהעלותך  עקב
 וירא  בשלח  תזריע  שלח  ראה
 חיי שרה

 יתרו  מצורע  קרח  שופטים
 תולדות  משפטים  אחרי מות

 חקת  כי תצא

 ויצא  תרומה  קדושים  בלק  כי תבוא

 וישלח  תצווה  אמור  פנחס  ניצבים
 וישב  כי תשא

 בהר  מטות  וילך
 מקץ  ויקהל  בחוקותי  מסעי  האזינו
 ויגש  פקודי

 וזאת הברכה

 ויחי       





בית אל

הקריאה בשם


לאחר חלום הסולם המפורסם, יעקב מחליט לקרוא למקום שחלם בו את החלום - "בית אל" (כ"ח, יט) : "וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה". את הסיבה לכך מפרטת התורה כמה פסוקים קודם לכן (יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". כבר אצל אברהם ויצחק ראינו שהם קוראים למקומות מסוימים בשמות, למשל באר לחי רואי  - למקום שהמלאך נראה בו אל הגר, או הבארות להן נתן יצחק שמות, וכמובן העיר באר שבע, שבשמה קראו לה שניהם, ובכל זאת יש כאן תופעה יוצאת דופן: התגלויות רבות היו לאבות ושום מקום לא זכה לכינוי המיוחד בית-אל.

ההתגלות וחשיבות המקום


לצורך הבנת חשיבות ההתגלות, שבעטייה ניתן השם המיוחד כל כך למקום, ניזכר במקומות האחרים בספר בראשית שבית-אל מופיעה בהם. פעם ראשונה נזכר המקום אצל אברהם אבינו, כאשר הוא מגיע לארץ (י"ב, ח): "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'". נראה כי  שם המקום היה בית אל כבר בימי אברהם והוא אכן מתאים לקריאה בשם ה'. אך גם אם המקום קיבל את שמו רק לאחר מכן, אין לתמוה על כך - שכן בזמן כתיבת הסיפור בימי משה, היה ברור וידוע שמדובר באותו מקום (ראו המאמר והכנעני אז בארץ המפרט בעיות דומות).

לאחר חלום הסולם מופיעה בית אל שוב בדברי יעקב לנשותיו - לאה ורחל. נזכיר את ההקשר. יעקב נמצא כבר למעלה מעשרים שנה בחרן ואינו מראה סימנים שהוא מתכוון לחזור לארץ ישראל. יעקב עושה עסקה עם לבן ומגדיל את עדרו בעזרת חוכמתו בתורת הגנטיקה. לבן כבר אינו מחייך אל יעקב כמו פעם ויעקב מבין שצריך לעזוב. וכך הוא אומר לרחל ולאה (ל"א, יא-יג) כאשר הוא מבקש את רשותן לעזוב:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: יב וַיֹּאמֶר שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: יג אָנֹכִי הָאֵל בֵּית-אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ"
נעיר כי קודם כול מדבר אליו המלאך, אולי כפנייה לקבלת תשומת לבו (כמעין מזכירת האלוף שמתקשרת לסגן אלוף כדי לוודא שהאלוף לא ימתין על הקו). לאחר שהוא משיב למלאך "הנני" מופיעה בפסוק הבא תיבת "ויאמר" נוספת. עכשיו כבר מדבר איתו אלוקים, אולם כדי לתזכר את יעקב במה בדיוק מדובר, מופיע במפורש הכינוי:"האל בית אל".

כינוי זה הוא קשה, הרי יש אלוהים אחד בלבד ולא אלוהים של מקום מסוים. נראה לי שיעקב בחר להדגיש עובדה זו באוזני רחל וללאה, שגדלו בבית לבן, וטרם הסתגלו לעקרון אחדות האל (כפי שמוכח בהמשך מגניבת התרפים ומאלהי הנכר שהוטמנו). השימוש בתיבת "אל" בתוספת מקום יבהיר ללאה ולרחל את חשיבות הנושא בעבור יעקב, וגם יזכיר להן את הסיפור שסיפר להן לפני עשרים שנה. אכן שתיהן עונות כאחד שהן ילכו איתו לארץ ישראל.

החזרה לבית אל

המשך עלילות בית-אל משתרע ועובר לפרשת וישלח. יעקב חוזר לארץ ישראל, פוגש את עשיו ונפרד ממנו, אבל אינו מגיע לבית-אל. היא רוכש קרקע ליד שכם ומשתקע שם, ורק לאחר מעשה דינה האומלל הוא נדרש שוב ובפירוש על ידי ה' ללכת לבית אל (ל"ה, א-טו).
א וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית-אֵל וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: ד וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם: ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ: ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: ט וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ: י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹקים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: יב וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ: יג וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ: יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת-שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹקים בֵּית-אֵל"
מדוע יעקב אינו ממשיך ישירות לבית אל? לא ידוע. יש הרואים במעשה דינה עונש על כך שלא המשיך לבית אל ולא קיים את נדרו. מהפסוקים שהבאנו למעלה ניתן לראות שאולי יעקב חושש להגיע לבית אל. מה יכולות להיות הסיבות לכך? סיבה מפורשת, אמנם קשה לעיכול, היא שיש אצל יעקב עבודה זרה: התרפים שרחל גנבה (ואולי כבר נודע ליעקב על קיומם) והנזמים שלא היו רק תכשיטים אלא תכשיטים המיועדים לעבודה זרה. אולם גם כך קשה לפרש, שכן ייתכן שכל אותם נזמים הם שלל משכם ההרוסה והבזוזה; וגם אם לא, הרי יעקב היה יכול לצוות על כל ביתו להסירם עוד קודם לכן ולא לחכות לציווי מפורש לעשות כן. בכל מקרה, כאשר הוא נדרש ללכת לבית-אל ברור לו שלתרפים אלה אין מקום ועליו לטומנם (ואת התשובה מדוע לא השמידם קודם לכן נשאיר למאמר אחר).

הסיבה השנייה יכולה להיות שיעקב חשש ממה שאכן קרה מיד לאחר ההליכה לבית אל: רחל ההרה מתה בלידתה. מותה הטרגי של רחל הוא בחלקו באשמת יעקב. יעקב יודע שאין לשאת שתי אחיות (ולפחות לפי המדרשים, מותה המוקדם של רחל היה גם עקב כך). יעקב טען בפני לבן כי "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם". מובן שלא בגלל דברי יעקב נגזר על רחל עונש כל כך חמור, וודאי שלידה בזמנים הקודמים הייתה אירוע מסוכן (ובפרט אצל אישה שהיו לה קשיים בהריונות) - אולם יעקב חושש מכך, ומקווה שהטמנת אלוהי הנכר תציל אותם.

אולי יעקב מרגיש שהבטחת ה' לא קוימה במלואה וזו הסיבה שהוא נמנע מלחזור לבית-אל. אצל לבן רימו אותו. הוא עבד שבע שנים והתחתן עם אישה אחרת, בין שתי הנשים היו בעיות שהתגלגלו לדור הבא בדמות בעיות בין הילדים - ובא מעשה דינה על כל אלה. רמז לכך רואים בזה שיעקב קורא שוב את המקום אל בית אל (פסוק ז), וזאת לא על כל הטובה שעשו לו, אלא משום ששם נגלה אליו אלוקים בברחו מפני אחיו (וייתכן שכל פסוק ז' מדבר על העבר ולא על ההווה).

בית אל - הבית המיוחד לאל

אולם בית-אל אכן משמעותית בחיי יעקב. בתחילת פרשת ויצא מצבו הנפשי רעוע ביותר. יצחק לא קילל אותו לאחר גניבת הברכות, אבל המעשה לא עבר ללא תוצאות. עשו זועם ורוצה להורגו, רבקה משלחת אותו, המדרשים מוסיפים כי אליפז בן עשו רדף אחריו  ולקח את כל רכושו. הוא לבד. הוא עוזב את ארץ ישראל, הולך לדודו שהוא טיפוס שלילי במיוחד, ואינו יודע מתי יחזור. העיר לי ידידי אלון מנור, כי ייתכן שאת האבן שהוא לקח לשים מראשותיו (בתחילת פרשת ויצא, לפני שנרדם וחלם את החלום) הוא לקח כמזכרת מארץ ישראל; משהו שיהיה איתו ויישאר איתו בחוץ לארץ. במצב נפשי זה מתגלה אליו אלוקים בחלום כפול. גם חלום סימבולי עם הסולם וגם אמירה והבטחה של אלוקים לשמירה עליו. אמירה זו מחזקת את חשיבות המקום ליעקב ולכן המקום זוכה לשמו המיוחד. בדומה לכך, לאחר עקידת יצחק קורא אברהם למקום "ה' יראה". אכן, ה' נראה לאברהם במקומות רבים, אולם שם, בהר המוריה, הייתה החוויה חזקה ביותר.

והנה לאחר חזרתו לבית אל מתגלה אליו ה' שוב באותו מקום, ושוב בחלום הכולל שני מסרים. במסר הראשון ה' חוזר על שינוי השם מיעקב לישראל (אי"ה נדון בנושא זה בפרשת וישלח), ובמסר השני הוא חוזר על הבטחת ירושת הארץ. גם יעקב, שחזר במצב משפחתי בעייתי - בנים מסוכסכים, בת שנאנסה, וחששות כבדים לגורל רחל (שיתאמתו) - מקבל עוד חיזוקים ובעקבותיהם הוא קורא שוב למקום בית-אל. אולם הפעם, בארץ ישראל, לאחר הטמנת אלוהי הנכר והנזמים, יעקב יודע והתורה מדגישה (פסוק טו) כי אין זה יותר אל בית אל, אל מקומי אלא האלוקים האחד.

חלום יעקב - בול דואר ישראלי
חלום יעקב - בול דואר ישראלי

חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד
חלום יעקב - חוסה דה ריברה - 1639 - פרדו מדריד

בית אל שימשה תמיד מקום פולחן חשוב. לאחר חורבן המשכן בשילה אנו מוצאים כי אנשים הלכו לבית-אל כדי לעבוד את אלוהים (שמואל א' פרק י ג): "וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד-אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל-הָאֱלהִים בֵּית-אֵל אֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵֹא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵֹא נֵבֶל-יָיִן", ולאחר פיצול הממלכה הקים ירבעם, לך ישראל מקדש בבית אל כתחליף לבית המקדש בירושלים.

הצעה לזיהוי האתר בית אל המקראי באתר משקפת
לדף הראשי של פרשת ויצא

ברכות יצחק ליעקב

שאלות בפרשת הברכות


פרשת ברכת יצחק ליעקב, מעשה הרמייה של יעקב והתחפשותו לעשו אחיו, משאירה את הקורא בתחושה חזקה של חוסר נוחות. האם לא היה אפשר אחרת? בין לבין עולות עוד שאלות. למה רבקה לא דיברה עם יצחק ושכנעה אותו לברך את יעקב? למה יצחק נחרד חרדה גדולה כשהוא מבין שלא בירך את עשיו אולם מצד שני מחזק את הברכות ליעקב ולא מבטל אותן בתואנה שניתנו במרמה ועוד שאלות. במאמר הבא, נלך בקריאה איטית בפסוקים וננסה להציע תשובות לשאלות אלו ועוד.

פגישת רבקה ויצחק


נתחיל את עיוננו במפגש הראשון בין רבקה ליצחק (פרק כ"ד בפרשת חיי שרה):
"סב וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: סד וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: סה וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: סו וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:"

נשאיר פסוקים אלו בזיכרון בינתיים ונעבור לתחילת פרשת תולדות (פרק כ"ה). יצחק התחתן בגיל 40. אין אנו יודעים את גילה של רבקה, אולם במשך עשרים שנה היא עקרה ולא יולדת. זהו קושי רציני הדורש התערבות של יצחק. קשה להניח שרבקה לא התפללה בעצמה אולם הכתוב מציין דווקא את תפילתו של יצחק ושה' נעתר לתפילה זו.
"יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק: כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: כב וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת-ה': כג וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:"
לא ברור למה ה' לא נענה לתפילתה של רבקה. היא שהתה מספיק זמן במחיצתו של יצחק על מנת לדעת איך יש להתפלל ועובדה שעם ההריון, והתרוצצות הבנים היא הולכת לדרוש את ה'. למעשה זו פעם ראשונה בתורה שמישהו באופן יזום מחפש תשובה מאלוקים (ומבלי שאלוקים נגלה אליו). רבקה אכן מקבלת תשובה, מסתורית משהו ובודאי ניתנת לפירוש ביותר מדרך אחת. עיקר התשובה אינו אופטימי. בלידה יהיו שני בנים, אולם היחסים ביניהם לא יהיו תקינים (לאום מלאום יאמץ) ורב יעבוד צעיר (הגדול יעבוד את הקטן, או לחילופין את הרב יעבוד הצעיר). לא ברור מה רבקה עושה עם תשובה זו. אולם ברצוני להניח שהיא לא סיפרה אותה כלל ליצחק.

לחיזוק הטענה נעיר כי אין אנו מוצאים שום שיח בין יצחק לרבקה עד לנקודה זו. וגם לאחריה, אפילו כאשר ירדו לארץ פלשתים בימי הרעב, וכאשר יצחק חשש כי יתנכלו לו בהיותו נשוי, הוא לא מבקש מרבקה שתגיד שהיא אחותו  (כ"ו ז): "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא". הוא לא שואל את רבקה, לא מתייעץ איתה אלא פשוט מגיב. לאור זאת אין לנו סיבה לחשוב שרבקה סיפרה את תשובת ה' ליצחק.

חנוך לנער על פי דרכו

נדלג על סיפור מכירת הבכורה תמורת לחם ונזיד עדשים, ורק נעיר שגם שם אין אנו בטוחים אם התפרסם הדבר או לא, והאם בכלל זכות כמו בכורה ניתנת להעברה . כידוע, שני האחים שונים ויחס ההורים אליהם אחר:
"כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב:"
רבות נאמר על פסוק זה אבל גם הוא מראה על חוסר תקשורת ברור בין יצחק לרבקה. בודאי שניהם אהבו את שני בניהם (וזאת מופיע בברור בהמשך), אולם כל הורה העדיף ילד אחר. נדגיש כי בפשט הנראה של הכתוב, אין אפשרות לראות בתכונה "איש יודע ציד", תכונה שלילית דווקא. בדבר אחד רבקה ויצחק מאוחדים. הם אינם מרוצים מנשותיו של עשו: "לד וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי: לה וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". יצחק אולי אוהב את עשיו אולם הוא ער לגמרי למגרעותיו.

מה חשב יצחק ומה חשבה רבקה?


לאחר הקדמה ארוכה זו מגיעים לפרשת הברכות בפרק כ"ז:
וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: ב וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צָיִדה) [צָיִד]: ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:"
מדוע יצחק צריך שעשו יצא לציד ולהכין מטעמים? הוא יכול פשוט לברך אותו במקום בברכה כלשהי ולסיים את הסיפור. אולם רבקה מזהה אפשרות והזדמנות.
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: ו וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי: ח וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: ט לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:"
בדברי רבקה תוספת חשובה ומשמעותית. הברכה אינה ברכה סתם, הברכה היא לפני ה'. מה חשיבות השינוי? כוונתו של יצחק, איזו ברכה בדיוק הוא רוצה לתת לעשו, לא ברורה. מאחר ובפסוקים הקודמים ראינו שיצחק לא מרוצה מנשות עשיו, ייתכן שהברכה קשורה לעובדה זו, שימצא נשים ראויות ומתאימות יותר. אולי ברכות גשמיות נוספות, ברכות שבהחלט יש הצדקה לאכול קודם משהו לפניהן. אולי רבקה שמעה לא נכון, אולי היא מוסיפה מדעתה, אבל ברכה שנאמרת "לפני ה'" היא ברכה רוחנית. במקרה הזה, הברכה יכולה להיות רק עבור יעקב, איש תם ויושב אוהלים.

נראה שהפער בין רבקה ליצחק גדול מאי פעם. במקום ללכת ליצחק ולשאול אותו במה בדיוק הוא מתכוון לברך את עשיו, להדגיש את מעלותיו הגשמיות של עשיו ואת המעלות הרוחניות של יעקב ולדאוג שכל אחד יקבל את הברכה הראויה לו, מרגישה רבקה שרק דרך ההחלפה תעבוד. בירור אצל יצחק יקח זמן רב מדי, הספונטניות ואיתה האותנטיות של הברכה תיעלם, וכלל לא בטוח שיצחק יסכים לדעתה. נראה כי לא אמרה לו כלל את נבואתה שאחרת בודאי היה מסכים עמה. רבקה נחרדת לראות כי היא יודעת משהו שיצחק אינו יודע ובין אם טעתה בכוונת הברכה שיצחק רוצה לתת לעשו ובין אם לא, היא פועלת מהר ובנחישות.

יעקב מתחפש וניגש לאביו

 יצחק מתקשה להאמין עשיו עומד לפניו. הוא חושד וחושד ולא משתכנע. על החשדות האלו כתבתי במאמר על חמשת החושים. אולם הריח משכנע אותו. לא ריח המאכלים הטובים, אלא הריח שמזכיר לו את השדה ואת ברכת ה'. אם נזכור שיצחק היה גם עובד אדמה ושבארץ פלשתים הוא זרע וקצר כמות של מאה שערים בעזרת ברכת ה'. תזכורת זו משרה עליו את הרוח ומפיו יוצאת הברכה המפורסמת:

כח וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ: כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים (וְיִשְׁתַּחֲוֻ) [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:
אין אנו יודעים מה יצחק תכנן לברך את עשו (וזיכרו שהוא מודע למגרעותיו של עשו), אולם ההשראה הגיעה רק כאשר הריח את יעקב. ייתכן והבין מי נמצא לפניו, ובכל אופן הברכה הייתה ברכת אד הוק ולא משהו שיצחק התאמן עליו זמן מראש. 

העלילה נמשכת

ל וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי-אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה:
לעשו יצחק לא עושה כל מסדרי זיהוי. הוא מסתפק בתשובה ומיד חרד חרדה גדולה ושואל אז למי נתתי את הברכות. אבל זו שאלה רטורית, שכן מיד לאחר מכן הוא מוסיף גם ברוך יהיה. למרות שהיה שינוי הברכות תקפות. ברור שיצחק כבר יודע שזה יעקב וכך הוא גם אומר אחרי עוד שני פסוקים:
לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי: לה וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
אז מדוע חרד יצחק? בפשט נראה שזה בגלל ההחלפה אולם אם כך היה אומר, תהיפך הברכה (חלילה) לקללה ונתחיל מחדש. יצחק לא עושה זאת. יצחק מאשר את הברכות. ואם ידע יצחק מראש שזהו יעקב כמו שניסינו להציע, אז שוב מדוע החרדה?

יצחק ידע את מי הוא מברך

נראה לי להציע, שאכן יצחק ידע שהוא מברך את יעקב, אך כפי שאמרתי לא ידע מה יהיה נוסח הברכה עד שהיא יצאה מפיו. אפשר גם להניח שיצחק ידע על קניית הבכורה (הרי עשו מזכיר זאת ויצחק לא שואל ותמה על כך), ואולי הניח שעשו, שהרי נשבע על הבכורה, הלך וסידר שיעקב הזכאי לברכות יגיע. אולם כאשר יצחק הבין שזה לא כך, שעשיו לא מקבל את המכירה, ושהברכות שהרגע נתן ליעקב (ומבחינתו בצדק, ברכות אלו הגיעו ליעקב ואין ליצחק כוונה לחזור מהן), יובילו בהכרח לעימות מתמשך בין האחים ובעקבותיו לעימות בין העמים, הוא נחרד. הרעיון שעשו ויעקב ביחד יבנו את עם ישראל, קרס ברגע. ברגע בו סיים את הברכות ליעקב ועד שעשיו בא. באותו פרק זמן קצר הייתה אפשרות לכך שעשו ויעקב יפעלו ביחד, אולם אפשרות זו נעלמה תוך שניות. את הגלגל אי אפשר להחזיר, מעולם לא היה אפשר. זה ידע שהיה לרבקה במשך למעלה מארבעים שנה, ידע שהיא לא חלקה עם יצחק.

יצחק, בלית ברירה, ולאחר שהבין שיחסי עשיו-יעקב יהיו יחסי מלחמה, מברך את עשיו בברכה דומה למדי לזו של יעקב. קשה להגיד שעשו הפסיד משהו מזה שאינו הראשון. ההפסד הוא של יצחק שחשב שלשני בניו יהיה חלק בעם ישראל. וכרגיל אפשר לשאול את השאלה חסרת הטעם, מה היה קורה אילו. נראה שהגזירה על יחסי העמים היא גזירה אלוקית (ואכן יחסי ישראל-אדום הם יחסי עקובים מדם לאורך ההיסטוריה וראו במאמר להפטרת פרשת וישלח), אולם האם יותר דו שיח בין רבקה ליצחק היה מצליחים להתגבר על גזירה זו?

יתרונה של רבקה

להשלמת התשובה נחזור לפסוקים הראשונים המתארים את המפגש הראשון בין רבקה ליצחק. הצעה ברוח הדברים ראיתי אצל הרב משה פינצ'וק בספרו קנקנים. רבקה מגיעה מבית בתואל, יצחק מגיע מבאר לחי ראי, מקום בו התגלה המלאך (או המלאכים להגר), מקום שיצחק חזר וישב בו עקב מימד רוחני חזק שהיה נוכח שם. רבקה, שלא היתה מכוסה כל המסע, מכסה את עצמה דווקא בפני יצחק, למרות שהוא יהיה בעלה. יש פער רוחני בין רבקה, שאמנם היא הטובה ביותר בחרן לבין יצחק ורבקה חוששת מפער זה. עובדה היא שרבקה מתפללת ולא נענית ואילו יצחק מתפלל ונענה. רבקה מעט מאבדת מבטחונה ולא רואה צורך כלל לספר ליצחק על דרישת ה' והתשובה שקיבלה. היא מניחה שממילא הוא יודע זאת, או יודע יותר ממנה , עובדה שה' נענה לתפילתו.

רק כאשר היא מבינה כי יצחק הולך לברך את עשיו (ולפי הבנתה בברכת ה', לא ברכה סתם), היא מבינה פתאום שהיא יודעת משהו שיצחק לא יודע. במצב הסבוך הזה, אין זמן לשיחות ולהסברים ארוכים. יש צורך בפעולה.

יצחק מברך את יעקב - הורסט וילמץ 1638 גלריית  Dulwich לונדון



לדף הראשי של פרשת תולדות

תנאו של אליעזר עבד אברהם

בפרשת חיי שרה, נשלח עבדו של אברהם, שאמנם אינו מכונה בשם במהלך כל אותה פרשייה, אך המדרשים טוענים שהוא היה אליעזר, למצוא כלה ליצחק (וגם במאמר זה נכנה אותו אליעזר). אליעזר מבקש מהקב"ה את המבחן הבא (כ"ד י"ד): "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי", מבחן של גמילות חסידים.

הגמרא מסכת תענית ד. מביעה אי נחת משאלתו של אליעזר: "שלושה שאלו שלא כהגון...אליעזר עבד אברהם - דכתיב  והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני]; יכול אפילו חיגרת אפילו סומא ? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה". כלומר אליעזר לקח סיכון בעצם השאלה שלא אבל משמים דאגו שלא יקרו תקלות. ברצוני להציע אפשרות אחרת להבנת תנאו ושליחותו של אליעזר, ולכך שבמבחן לא היה כלל סיכון.

אליעזר היה מודע בהחלט לחשיבות המשימה שהוטלה עליו. השליחות למצוא אישה ליצחק לא הייתה שליחות רגילה. זו הייתה שליחות בעלת חשיבות עליונה עבור אברהם אבינו והמינוי לשליחות התבצע באמצעות השבעתו של אליעזר בצורה המקובלת באותם הימים (פסוקים ב-ג): "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:". אין לזלזל בשבועה. שבועה היא דבר חמור ביותר והפרת שבועה לא תעלה על הדעת. למרות כל האמון של אברהם באליעזר שהרי הוא המושל בכל אשר לו, עדיין נצרכת שבועה לעניין כל כך חשוב.

נמשיך ונעיין בתוכן השבועה. אברהם לא אומר לעבדו איזו אישה לבחור. לכאורה אברהם מציב שני תנאים בלבד (פסוקים ד-ו): "ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם: ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה:". האישה צריכה להיות מארצו של אברהם ועליה לבוא לארץ ישראל. אבל מהי ארצו של אברהם ולאן על העבד ללכת, דבר זה אינו ברור, הרי אברהם נולד באור כשדים, אולם עקר משם לחרן הרחוקה מאות קילומטרים משם במעלה נהר הפרת.

למעשה אור וחרן הם פחות או יותר שתי נקודות הגבול של המרחב הידוע בכינוי מסופוטמיה - ארץ שני הנהרות הנתחמת בגדול ברצועת הקרקע בין הפרת לחידקל כאשר אור היא בקצה הדרומי ליד בצרה של ימינו וחרן בצפון בגבול סוריה-טורקיה.

מפת מסופוטומיה
מפת מסופוטומיה. מקור: ויקיפדיה

ואכן כאשר עבד אליעזר הולך, הוא מגיע למקום שטרם שמענו את שמו "ארם נהרים". זהו אינו שמה של עיר, אלא שמו של איזור גדול, חלקו הצפוני של מסופוטמיה. נראה אם כן שיעד החיפוש של האשה אינו מוגדר לגמרי. אנו יודעים כי תרח אברהם והרן אבי לוט יצאו מאור והגיעו לחרן. תרח והרן מתו, אברהם ולוט המשיכו לארץ כנען ונחור, ככל שהדבר ידוע לנו, נשאר בכלל באור! ייתכן שעבד אברהם כיוון למסע ארוך ביותר וההגעה לאזור ארם נהרים הייתה רק תחילתו או אמצעו של המסע (בשום שלב לא נאמר לנו שבתואל ורבקה נמצאים בחרן או שעזבו את אור בעקבות תרח).

והנה עבד אברהם המגיע עייף עורך את המבחן שלו. הצעתי היא שהעבד ערך מבחן דומה בכל עיר אליה הגיע וזו לא הייתה הפעם הראשונה. בפסוק י"א: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל-בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת" אנו רואים שהוא בחר לעצמו נקודת תצפית על הנערות היוצאות לשאוב מים.

תנאו של אליעזר לא פורסם ברבים. לא ברור לי מדוע חשש המדרש מנערה חיגרת או סומאת (החשש בעולם העתיק היה ברור, אולם בימינו עוד פחות יש לכך חשיבות), שהרי אליעזר צריך קודם כל לפנות לנערה כלשהי ולבקש ממנה את בקשתו, ואם אינו מעונין בנערה חיגרת, הרי שלא יפנה אליה מלכתחילה. כמו כן, בקשתו של אליעזר נאמרה בליבו וידועה רק לו. אין הדבר דומה למלך המודיע בראש חוצות כי מי שיעקור חרב מאבן יזכה בבתו (או להבדיל, כפי ששאול עשה, מי שיהרוג את גולית יקבל את בתו לאשה), ששם אכן אין שליטה כלל מי יעמוד באתגר ולסגת אחר כך אי אפשר.

אליעזר העמיד את בקשתו לא כתנאי ולא כערובה אלא כמבחן הסף הראשון. מי שתעבור אותו תוכיח את עצמה כראויה. רבקה עומדת במבחן והתורה מספרת לנו כי (פס' כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם-לֹא", בעוד רבקה שואבת מים לכל הגמלים, אליעזר תוהה האם הצליח. האם סופסוף מצא את האשה, לאחר שנערות רבות נכשלו במבחן. אבל אם התנאי קובע לבדו הרי שהנערה כבר עמדה במבחן. המסקנה היא שוב כי תנאי זה הוא רק השלב הראשון בבחינת הנערה.

הפרשנים גם תמהים על המהירות בה נתן אליעזר מתנות לנערה: "ויְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" בטרם מברר מי היא בכלל, אבל גם על כך אין לתמוה, שכן לנערה מגיע שכר על עבודתה, שכר שהיא כמובן לא ידעה על קיומו ולא ציפתה לו. גם על גובה השכר אין לתמוה, לאדם עייף ורעב הבא מן המדבר, מים שווים זהב.

לאחר מכן ממשיך אליעזר ומברר על הייחוס. להפתעתו לא רק שהנערה מעירו וממולדתו של אברהם, אלא היא אף מהמשפחה: "כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן-מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם-מָקוֹם לָלוּן: כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה': כז וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי". רק לאחר שהוא שומע שגם תנאי זה התקיים הוא מודה לה' ויודע כי דרכו הצליחה וכי עליו לעבור לשלב השני - המשא ומתן מול אבי הנערה.אליעזר עורך משא ומתן מדוקדק ביותר, בו כל מילה, ניואנס ותנועת גוף חשובים מאין כמותם ובוודאי לא היה נכשל בלשונו בתנאי שאינו ברור.

להשלמת העניין נדגיש את המילה בדרך. אליעזר חשב שהוא יצטרך להגיע עד לאור עצמה (מסע ארוך בהרבה), אבל המסע נעצר בארם נהרים (נניח בחרן) לאחר שהתברר שגם משפחת נחור עברה לאזור.

ומדוע המבחן שהציע אליעזר הוא מבחן טוב? קודם כל התנאי ידוע לאליעזר בלבד, אינו מחייב וגם אם הנערה עוברת אותו אך מתברר שאינה מתאימה, אליעזר יכול לסעוד בביתה, לשלם על האירוח ביד נדיבה ולצאת לדרכו. המבחן בודק את מידת החסד בצורה טהורה ונטולת פניות. לו היה תולה מודעה ובה היה מבקש נערה גומלת חסדים, היה מקבל פניות רבות, אך כמה מתוכן היו העמדות פנים מעושות על מנת להתחבר לעושרו של אברהם? לאחר שאליעזר מצא נערה שעמדה במבחן החסד וגם עם ייחוס משפחתי הולם (למרות שלא הייתה דרישה להביא נערה דווקא ממשפחת אברהם - בשונה למשל מבקשת רבקה מיעקב שיקח לעצמו את אחת מבנות דודו) אפשר לעבור לשלב המשא ומתן.

הדף הראשי לפרשת חיי שרה

מלוכה או דמוקרטיה?

בפרשת וארא מסופר על הפיכת הערים סדום ועמורה. החטאים לא מפורטים בתורה עצמה אולם הקב"ה בעצמו מעיד כי: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ותיאור התייחסות אנשי סדום הדורשים לקבל את האורחים לידיהם ולהתעלל בהם באה מכל אנשי סדום: "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה" (י"ט ד) והדבר מודגש פעמיים בפסוקים. אין צדיק בסדום. גם לוט עצמו כנראה אינו צדיק גדול כל כך. אמנם הוא במצוקה אולם הצעתו הנלוזה (פסוק ח) "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" בודאי שאינה יכולה להציל את המצב ומראה על בעיתיות, ורק בסוף אנו למדים כי: "יְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (כ":ט) לוט ניצל בזכותו של אברהם. אמנם גם ללוט זכויות שאי אפשר לקחת ממנו. הוא מכניס אורחים והוא גם מאמין מיד למלאכים ואךף מנסה להזהיר אנשים אחרים. ללוט גם הצלחה אחת עצומה, בקשה פשוטה שלו מצילה עיר שלמה. כך או כך נגזר דינה של סדום.

בכל סיפור הפיכת סדום חסרה דמות אחת, שהינה דמות מרכזית שכבר הופיעה בעבר ונעלמה. היכן נמצא מלך סדום? אני יודעים שיש לסדום מלך. במלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המכלים מצוינת עובדה זו וגם יש לו שם (י"ד ב): "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם..." אכן כבר שמו של המלך אינו מבשר טובות ורש"י כבר העיר על כך אולם היינו מצפים ממלך סדום לעשות סדר בעירו. נראה שאנשי סדום קצו במלכם. הוא לא הגן עליהם בפני מלכים אחרים, וגם בקשתו תן לי הנפש נדחתה על ידי אברהם בבוז ובצורה בה אנשי סדום עצמם לא הסכימו לקבל אותו על עצמם. איזו שיטת ממשל הייתה בסדום? לא מלוכה, אולם גם לא אנרכיה. היו חוקים והמדרש מפרט אותם בדייקנות. מי יעשו לאורח גבוה ומה לאורח נמוך. מה מותר למכור (הכל חוץ ממזון) ומה העונש של מי שעוזר לחברו ועוד דינים רבים. כנראה הייתה גם מועצה מחוקקת בה היו שותפים כולם, כפי שבאו כל אנשי העיר אל לוט, בתי משפט ודיינים, ומסתבר שלוט אפילו היה אחד מהם (יט ט): "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת", אפילו מנסים בהתחלה בשכנוע ובמילים טובות. הכל היה לפי החוק בסדום, אולם החברה הייתה הדוניסטית ניהליסטית ובעלת חוקים מעוותים.

יחס התורה למוסד המלוכה הינו יחס אמביוולנטי שרבות דנו בו. עיקר הדיון נסוב סביב פרשת שופטים. האם זו חובה למנות מלך ואם כן מתי, האם זה כורח המציאות, האם זה מעשה של גנאי, ובדברי שמואל לעם כאשר ביקשו ממנו מלך (ראו שמואל א פרק י"ב). אולם לפי הדוגמה של סדום, מלוכה עדיפה על המצב שבא לאחריה (ואפשר להמשיל זאת לשלטון הדיקטטורי במצרים של מובארכ, שהיה טוב יותר מהשלטון הדומקרטי של האחים המוסלמים שבא אחריו).

כאשר אין מלך בסדום ומגיעים למצב של הדוניזים חוקתי/דמוקרטי (לא היה מצב של איש הישר בעיניו יעשה, עובדה שלוט ניסה לעשות הישר בעיניו והתוצאות בהתאם), נגזר על העיר להיחרב כליל. זהו למעשה מעין מיני-מבול. גם לפני המבול הייתה השחתה כללית (ושם טיבה מפורש מהתורה עוד פחות שכן אין מעשה קונקרטי כמו שמופיע בלוט), לא הייתה מלוכה, וכפי שראיתי בספר "ראשית חכמה", ייתכן ותחילתה הייתה כאשר "המלך" - אדם הראשון נפטר מהעולם והסתלק ואז קרסו כל המערכות.
אכן מבול לא יהיה יותר, אולם חברות בודדות שכשלו והגיעו למצב של חוסר אפשרות להשתפר, אין להן מקום בעולם. את סדום כבר לא היה אפשר להציל. אולם צוער, אחת מהערים הקרובות לסדום, כנראה לא נשחתה כל כך ואותה הצליח לוט, בבקשתו ובזכות הכנסת האורחים שלו (כמו גם בגלל הקורבן האישי שלו - אשתו הפכה לנציב מלך, בנותיו הנשואות נשארו בעיר) ואמונתו (אמנם התמהמה אך האמין למלאכים) להציל.

הדף הראשי של פרשת וירא

בדיקת ארבעת המינים

המשנה במסכת סוכה מפרטת הוראות שונות הנוגעות לכשרות ארבעת המינים. בשווקי ארבעת המינים הסוחרים מדרגים את ארבעת המינים לפי רמות הידור, החל מהכשר לברכה דרך המהודר ועד המהודר מן המהודר ועוד. אנו שומעים על אנשים שקנו אתרוג במאות רבות של שקלים והתופעה הונצחה בסרטו המצוין של שולי רנד "האושפיזין" בו חסיד קונה אתרוג באלפי שקלים שקיבל כצדקה לצורך החג.
השנה (תשע"ד) היה לי לולב יפה מאד שנשאר סגור משך כל החג ולא היה צריך חיזוקים כלל. הוא אפילו נקנה בסט ברמת המחירים השנייה, כמותו אפשר למצוא ב-70-90 שקלים ואפילו פחות (אולם יש לזכור כי חג סוכות מהווה הזדמנות פרנסה ליזמים צעירים בגיל הנוער להרוויח כמה שקלים). ככלל הגעתי למסקנה כי הרבה לולבים נפסלים על ידי אלו שבודקים אם הם סגורים ומהודרים (הלולבים היו כאלו עד שנגעו בהם כל כך הרבה...) והאתרוגים שבודקים בזכוכית מגדלת (אבל מועכים עם האצבע בצד השני).
אין צורך לבדוק יותר מדי וכמו שאמר לי אחד מחברי הרופאים, אם עושים הרבה בדיקות בסוף גם מוצאים משהו . סיפורי החסידים  על הרב שעבר בכל השוק ובדק ובדק עד שמצא לולב לא ממש נראים לי ובפרט שנזכור שאך לפני כמאה שנים קהילות רבות הסתפקו בסט אחד של ארבעת המינים, באיזה מצב שלא יהיה ובירכו עליו אחד אחרי השני, עשרות אנשים יום אחר יום. מציאות של ימינו בה יש ארבעת המינים בשפע, וכולם תוצרת ישראל, סט לכל אחד שיחפוץ וגם ילדים ונערים רבים רוכשים סט היא מציאות חדשה ונפלאה.
ובכלל, האם אנו כאלו צדיקים שאנחנו צריכים ארבע מינים ללא פגם? לא נראה לי. את האתרוגים שהם ממש פסולים לא תראו כלל בשווקים. אם תרצו לראות אותם לכו לפרדס ותראו כל מיני פירות משונים שמנופים מהסחורה (ולרוב מפרישים עליהם את התרומות והמעשרות) ואף אחד לא מנסה למכור אותם. לדעתי, כל העניין בבדיקה ללמדך שכמו שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כך אין ארבעת המינים מושלמים. אין טעם לחפש אותם וגם חבל על הכסף, וכמו שבאתרוג הכמעט מושלם יש פגמון קטנטן, כך גם אצלך. אתה אינך מושלם ושארבעת מינך לא יהיו ולא צריכים להיות מושלמים, אפשר להדר, אפשר להשקיע 100 שקלים לסט של ארבעת המינים ולא "רק"  60 אבל למה להתפרע ולהוציא יותר מזה? בשביל מה... אינך מושלם וזו עבודה וזה מה שבאו ארבעת המינים ללמדנו כשאנו בודקים אותם, אנו למעשה צריכים לבדוק את עצמנו. והכסף שתחסוך? תן צדקה וירווח לך....

הדף הראשי לסוכות

אומן ישעך בא

הפיוט אומן ישעך בא, הוא הפיוט האחרון בהושענאות להושענא-רבא. הפיוט נכתב על ידי רבי אלעזר הקליר. ברוב הסידורים מובא הפיוט בצורה המקוצרת ובהשמטה הכוללת רק את סדר אותיות הא' ב'. בכתבי יד מופיעים בתים נוספים היוצרים את הנוטריקון אלעזר בירבי קליר חזק. כמו כן בדפוסים רבים הוחלפה המילה הראשונה בפיוט מאומן (בכתיב חסר) לאומץ (גם בכתיב חסר)  אולם זוהי טעות העתקה ושיבוש שגרמה לשיבוש גם בשם הפיוט. בחלק מהסידורים החדשים המילה תוקנה.

את הטקסט של החלק הראשון העתקתי מתוכנת תורת אמת ותיקנתי במעט מקומות. את החלק השני העתקתי מסידור סדר עבודת ישראל מהודרת רעדעלהיים תרכ"ח.

אוֹמֶן יֶשְׁעֲךָ בָּא. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
בָּא בְּרִבְבוֹת כִּתִּים. לַעֲמוֹד עַל הַר-הַזֵּיתִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע. תַּחְתָּיו הַר יִבָּקַע. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
דָּפַק וְהֵצִיץ וְזָרַח. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר מִמִּזְרָח. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
הֵקִים מִלּוּל נוֹאֲמוֹ. וּבָא הוּא וְכָל קְדוֹשָׁים עִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
וּלְכָל-בָּאֵי העוֹלָם. בַּת קוֹל יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
זֶרַע עֲמוּסֵי רְחָמוֹ. נוֹלְדוּ כְּיֶלֶד מִמְּעֵי אִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
חָלָה וְיָלְדָה מִי זֹאת. מִי-שָׁמַע כָּזֹאת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
טָהוֹר פָּעַל כָּל-אֵלֶּה. וּמִי רָאָה כָּאֵלֶּה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
יֶשַׁע וּזְמָן הוּחָד. הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
כַּבִּיר רוּם וָתַחַת. אִם-יִוָּלֶד גּוֹי פַּעַם אֶחָת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ נָאוֹר. וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה-אוֹר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
מוֹשִׁיעִים יַעֲלוּ בהַר צִיּוֹן. כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
נִשְׁמַע בְּכָל-גְּבוּלֵךְ. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
שִׂימִי עַד דַּמֶּשֶׂק מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ. קַבְּלִי בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
עִלְזִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. כִּי קָמוּ יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
פְּנוּ-אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ. הַיּוֹם אִם-בְּקוֹלִי תִשְׁמָעוּ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
צֶמַח אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ. הוּא דָּוִיד בְּעַצְמוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
קוּמוּ כְּפוּשֵׁי עָפָר. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
רַבָּתִי עָם בְּהַמְלִיכוֹ. מגדיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
שֵׁם רְשָׁעִים לְהַאֲבִיד. עוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:

והבתים החסרים - הניקוד באמצעות אפליקציית נקדן של DICTA - לטקסט רבני עם תיקונים, אבל בוודאי לא מדוויק ונא לא לסמוך עליו.

אָבִי עַד חַשׁ לְתָאֳרֵךְ. קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
לְחַזֵּק לֵב נִמְהָרִים. בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ. וְהוֹשִׁיעִי כָּל מְעִזְּךָ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
זַרְעֲךָ יוֹדֵעַ בְּהוֹדִי. וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי. מְבַשֵּׂר  וְאוֹמֵר: קוֹל
רְחָבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה. כִּי יָשַׁב בָּהּ שׁוֹכֵן מַעֲלָה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
בְּרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. בְּיָמָיו יְהוּדָה תּוֹשַׁע. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס. בְּשִׂמְחַת שׂוֹשׂ אָשִׁישׁ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
רְבָבוֹת וַאֲלָפִים בְּהֶקְבֵּץ. וּנְפוּצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
בְּבִנְיָן הֵיכָל לְיַפּוֹת. חָזְקוּ יָדַיִם רָפוֹת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
יִנּוֹן לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ שְׁמוֹ. הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
קוֹל דּוֹדִי בָּא תַּגִּידִי. כִּסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
לְהָקִים בֵּית הָאוּלָם. מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
יוֹם הֱיִיתֶם מַחְכִּים לוֹ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
רוּחַ וְהַצָּלָה דָּת וָהוֹד. כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
חַיִּים נִמְצָא וְהַנָּחָה. כְּהַיּוֹם הַזֶּה בְּשִׁמְחָה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
זָבַד טוֹב לָאֲנוּחִים. כְּהַיּוֹם הַזֶּה ששים וּשְׂמֵחִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
קָדוֹשׁ הֶעֱלָנוּ וּבְלַב נִתְחַדֵּשׁ. בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל
שַׁדַּי בָּרְכֵנוּ וְנִחְיֶה. וְכוּלְכֶם בְּרוּכִים תִּהְיוּ. וְאָמְרוּ לִי בָּרוּךְ תִּהְיֶה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר: קוֹל.

נטילת ערבות
נטילת ערבות


תפזורת לסוכות

בתפזורת הבאה הוטמנו מילים ומושגים הקשורים לחג הסוכות. ניתן לחפש ישירות בתפזורת או להיעזר בשאלות בצד או ברשימת המילים המופיעה במהופך. בהצלחה!

לדף הראשי של סוכות
חידות לסוכות


תפזורת לסוכות
תפזורת לסוכות

שנים שעלו בכבש

בזמן בית המקדש, יום הכיפורים היה בעל אופי שונה מהמוכר לנו והתרכז כולו בעבודת הכהן הגדול שנמשכה מערב יום הכיפורים ועד צאת הצום. מסכת יומא במשנה מרכזת את הדינים ועוסקת כמעט כולה בדיני עבודה זו למעט הפרק האחרון ובו דינים הנוהגים בימינו.

אולם מסכת יומא, אינה עוסקת רק בהלכות והיא מכילה בתוכה גם ביקורת חברתית והד למצב החברתי הרעוע שהיה קיים בסוף ימי בית שני שהוביל למעשה לחורבן הבית ולגלות. נבאר כמה עניינים כאלו.

כבר הנביא ישעיהו (ישעיהו א') מנבא על כך שעבודת הקורבנות לבדה אין בה תועלת, ודברים ברוח דומה אמרו כמעט כל הנביאים. אמנם בתקופת בית ראשון העבירה החמורה ביותר הייתה עבודה זרה אולם, דברי הנביא רלוונטיים גם לתקופת בית שני כפי שנראה בהמשך.
יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
בתקופת הבית השני ולאחר תקופת החשמונאים ועם עליית השלטון הרומי חל פיצול בעם היהודי ונוצרו בו זרמים דתיים שונים הפרושים, הצדוקים ועוד. הצדוקים היו לרוב מהמעמד הגבוה והמקורב לשלטונות. בנוסף באותו זמן מינוי הכהונה הגדולה היה מינוי שהושג בעיקר באמצעות קשרים וכספים ופחות לפי כישורים. הדבר בא לידי ביטוי במשניות הראשונות של מסכת יומא

פרק א משנה ה: " מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם.  ואומרין לו, אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.  הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין."
פרק א,משנה ו: "אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו.  אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו.  ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל."
ייתכן בהחלט מצב שהכהן הגדול, אינו כהן ראוי, אלא כהן שקנה את תפקידו בכסף בזכות קרבתו לשלטון. אחד מחכמי התלמוד הגדולים ביותר הוא ר' חנינא סגן הכהנים (שלשיטות שונות היה גם אחד מהרוגי המלכות), ששימש תקופה ארוכה מאד כסגן של הכהן הגדול. הוא אכן היה תלמיד חכם גדול אבל כנראה נטול קשרים פוליטיים שכן תמיד נשאר בתפקיד הסגן ולא התמנה אף פעם לכהונת הכהן הגדול. במצב כזה, שבו הכהנים לא תמיד ראויים, נאלצים שליחי בית הדין להשביע את הכהן שלא ישנה מסדר העבודה. לא ניכנס לפרטי המחלוקת אולם יש הבדל משמעותי באופי העבודה ובפרט בפרטי הקטרת הקטורת בין הצדוקים לפרושים. מאחר והכהן הגדול מקטיר את הקטורת לבדו, אין אפשרות לפקח ולראות מה הוא עושה ומתוך החשש שמא ינהג כמינהג הצדוקים, השביעו אותו הפרושים שלא ישנה. לאחר השבועה בכו כל הצדדים על כך שחשדו בכהן הגדול ולמעשה שהגיעו למצב כזה של חוסר אמון.
ההלכה היא שלכהן הגדול אסור לישון בלילה של יום הכיפורים ומשנה ו' מספרת לנו מה הכהן עשה על מנת לא להירדם. אם היה תלמיד חכם בעצמו הרי הוא יושב ולומד, אם הוא מסוגל להקשיב לשיעורים של אחרים, הרי אחרים מלמדים אותו, אם הוא לפחות יודע לקרוא, אז שיקרא בכתבי הקודש ואם הוא אפילו לקרוא לא יודע (האם אתם יכולים לדמיין שבעל התפקיד החשוב ביותר בעם היהודי אינו יודע לקרוא?) אז מישהו מקריא לו. ההערה האחרונה מראה שהדרדור אפילו גדול יותר שכן פעמים רבות היה צריך לקרוא בספר דניאל. מה יחודו של ספר דניאל? רובו כתוב בארמית, שהייתה אז השפה המדוברת והמוכרת, כלומר הכהן הגדול אפילו לא הבין את שפת הקודש - עברית! אוי לבושה.


אמנם מסכת יומא עוסקת בדיני יום הכיפורים אולם היא מפרטת גם עניינים שהיו נוהגים במקדש בכל יום. המצווה הראשונה שעושה כהן בבוקר (לאו דווקא כהן גדול) היא תרומת הדשן, למעשה פעולה של ניקוי והכנת המזבח ליום החדש. זוהי פעולה שאין תמורה גשמית בצידה (בניגוד להקרבת קורבנות מהציבור בהן נשאר בידי הכהן בשר וכו') ולכן לרוב לא היו קופצים רבים על המציאה, אולם בשלב מסוים, דווקא בגלל שזוהי מצווה לשמה, ללא תמורה כלל, נהיה לה ערך גבוה והיא נחשבה למצווה גדולה וכהנים רבים רצו לעשות אותה. לכאורה זו התפתחות חיוביות מאד, אולם תראו למה הדבר גרם, ממשיכה המשנה


מסכת יומא פרק ב
משנה א: "בראשונה, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, תורם; בזמן שהן מרובין, רצין ועולים בכבש, וכל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה.  ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן הצביעו:  מה הן מוציאין, אחת או שתיים; אין מוציאין גודל במקדש."
משנה ב:  "מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס.  ארבעה פייסות היו שם.  זה הוא הפיס הראשון."

במשנה הראשונה מוסבר שבזמן קדום, מי שרצה תרם את הדשן. לא היו קופצים רבים למצווה זו, אולם כשהיו כמה רוצים לזכות במצווה היה נערך מעין מירוץ, בו מי שמגיע ראשון זוכה, ועדיין לפעמים היו שניים שוים והיו צריכים לעשות הגרלה. במשנה ב' מופיע סיפור קשה, פעם אחת עלו שניים ואחד שראה שהוא מפסיד במירוץ דחף את חברו וגרם לו לשבר ברגל. מאז התקינו שיהיו עורכים רק הגרלה בין המעונינים.
איור דמיוני של המזבח
איור דמיוני של המזבח - פיליפ פנדלטון 1901

לסיפור זה מופיעה גירסה אחרת קשה בהרבה במדרשים בכמה מקורות
" תנו רבנן:
מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש,
קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו.
עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר:
אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך,
אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות?
געו כל העם בבכיה.
בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר.
אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין.
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
תוצאות התחרות קשה בהרבה, רצח מתחולל בבית המקדש! המזבח שאמור להיות מקום להצלת חיים הופך למקום של שפיכות דמים! רבי צדוק מנסה לזעזע את הקהל מתוך דרשה על פרשת עגלה ערופה (עניין שלא שייך למקרה זה שכן ברור מי הרוצח ומסיבות נוספות, אלא מהווה זעקה על כך שקרה משהו חמור), אולם ההפתעה הגדולה היא שאביו של הנרצח, אומר מיד שבנו הגוסס הוא כפרה על העוונות, אולם הוא עדיין חי ולכן חייבים להוציא את הסכין מתוך גופו לפני שימות וזאת על מנת שהסכין לא תיטמא בטומאת מת. מצבו של בנו הגוסס פחות מעניין אותו מהסכין הגשמית.
לכאורה, הקפדות על דיני טהרה הם חשובות מאד ומראות על רמה רוחנית גבוהה ביותר, אולם הקפדה כזו, כאשר היא באה על חשבון דברים בסיסיים בהרבה, אינה רצויה ומובילה לחורבן הבית.

דברים מעין אלו אומר שוב הנביא ישעיהו בפרק נ"ה, אותו אנו קוראים כהפטרה לקריאת התורה של יום הכיפורים
"א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:  ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹקיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹקים יֶחְפָּצוּן: ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ: ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם: ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה': ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: "
פרק זה מתייחס לנושא של שחרור עבדים עבריים נושא המופיע גם בירמיהו. הנביא מתלונן על כך שאנשים נוגשים איש ברעהו ולא משלחים את עבדיהם לחופשי, לאחר שש שנים או בשנת היובל, אבל לצום ולהכות באגרוף על גופם הם מכים וחושבים שזה יעזור. דברי הנביא ברורים ביותר.
על מנת לסכם את כל הנושא, חוזרת מסכת יומא ומדגישה לנו בפירוש, כי יום הכיפורים, קדוש ככל שיהיה אינו מסוגל לכפר על עברות בין אדם לחברו מבלי שהאדם יכפר עליהם ישירות מול אותו חבר שפגע בו.

עברות בין אדם לחברו
ח,ז  [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר.  עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים:  שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

בכך נסגר המעגל שהתחיל בפרק הראשון של המסכת והלקח הוא כזה: גם כשעושים מעשים גדולים חשובים וכבירים, הדבר אינו יכול לבוא על חשבון הזולת. אם אתה רץ מהר מהר קדימה, אבל בדרך דוחף את חברך ושובר את רגלו, או חלילה תוקע בו סכין, מעשיך אינם טובים ואינם רצויים.





לדף הראשי של יום הכיפורים


תפזורת לפרשת ניצבים וילך

בתפזורת הבאה הוטמנו מילים מפרשות ניצבים וילך. ניתן לחפש ישירות את המילים, או לענות על השאלות או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך

הדף הראשי של פרשת ניצבים
הדף הראשי של פרשת וילך



תפזורת לפרשת ניצבים וילך
תפזורת לפרשת ניצבים וילך