אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

חטא המרגלים

בחטא המרגלים רואים שהייתה אי בהירות במטרת השליחה, באופי הפעולה שנדרשה ואפילו בזהות מי שיזם את המעשה. ייתכן והכל אחד ראה את התפקיד והשליחות בצורה שונה ומכאן בגיעו לחטא הגדול.

הפסוק השני בפרשת שלח הוא: "שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם".

נראה שה' מצווה את משה לשלוח מרגלים, אבל רש"י מסביר לנו שזה לא כך: "לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו", כלומר רש"י אומר שה' אינו מצווה את משה לשלוח מרגלים אלא אומר למשה שבעקבות רצון העם לשלוח מרגלים הוא יחליט האם לשלוח או לא, רש"י יודע זאת ממה שמשה מספר לעם ישראל בפרשת דברים:  "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן "
כלומר עם ישראל מבקש ממשה לשלוח מרגלים, בפרשתנו רואים שה' אומר למשה שאם הוא רוצה הוא יכול לשלוח ואם הוא לא רוצה הוא לא חייב.

"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט", משה מסכים עם העם ושולח אנשים לארץ ישראל.
אבל בואו נשים לב מה העם ביקש , העם ביקש אנשים שיחפרו את הארץ, כמובן שהמילה לחפור לא באה כאן במשמעות הרגילה, יכול להיות שהכוונה היא לבדוק או לחטט,
האבן עזרא מפרש כך: כי החופר יחפש מה שיש בסתרלעומת זאת בפרשתנו מטרת המשימה של המרגלים היא: "וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" על זה אומר האבן עזרא: "ויחפשו"- הכוונה לבדוק את הארץ באופן פשוט בלי להתעמק יותר מדי.

אבל בואו נחזור שניה להתחלה בשביל מה שולחים מרגלים? מדוע העם רוצה לשלוח מרגלים קרוב לוודאי כדי לאסוף מודיעין לקראת כיבוש הארץ, המרגלים נשלחים כדי לאסוף מודיעין צבאי, מאיפה כדאי להיכנס, איזו עיר כדאי להתקיף ראשונה ועוד.

בספר יהושע מסביר לנו המלב"ים מה ההבדל בין ריגול כמו שקרה עם המרגלים ביריחו ללתור כמו אצלנו.
התר - מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשים גבורים וכדומה
והמרגל - יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם.
ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה היא אם רעה, [שהכוונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו] ישלחו נשיא מכל שבט, כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, כי כל אחד ישלח איש אשר יסמך לבו עליו.

לפי המלב"ים בפרשתנו עם ישראל והתרים את הארץ רק רצו לבדוק האם הארץ טובה לכיבוש או לא בניגוד לספר יהושע שמה שאלו איך יוכלו לכבוש את הארץ. העם רוצה לשלוח אנשים אל הארץ כדי לבחון האם כדאי לכבוש אותה או לא.
מה גם שלמרגלים בפרשתנו אין מטרה ברורה רק לראות את הארץ להתרשם ממנה, לכן משה מציב שאלות לתרים את הארץ אבל עדיין המשימה ממש לא ממוקדת כי לא אומרים להם תלכו לשם ותבדקו אם אפשר לעשות ככה ולהיכנס מפה, רק מה המצב של הארץ, התרשמות כללית.

משה מציב לאנשים שאלות כלליות על הארץ: " וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָבוּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים  וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". 

שימו לב משה שואל שאלות שמצד אחד נורא כלליות כמו השאלה "וראיתם את הארץ מה היא". איך הם אמורים לענות על שאלה זו בהתרשמות כל כך קצרה? ומצד אחר נותן להם לא יותר מדי אפשרויות לענות על השאלה.

הבעיה מתחילה כשהאנשים מתחילים לפרט יותר ממה שמשה הטיל עליהם: "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּכח אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁםכט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". 

 כאן מתחילים להתלהט העניינים פתאום משום מקום צץ לנו כלב ואומר: " וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ" כאן כלב מכניס דבר שלא אמרנו קודם אף אחד מהמרגלים לא הזכיר שלא נוכל לכבוש את ארץ ישראל, עד עכשיו המרגלים אמרו רק עובדות.

אני חושב שכלב הושפע מן העם ולכן אמר "ויהס". בטח העם הבין דבר מתוך דבר והתחיל להתלחש על כך שאין סיכוי לכבוש את הארץ. וכאן לפי דעתי מגיע החטא הגדול: "  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". פה המרגלים חוטאים בשליחות שלהם כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא להתרשם באופן כללי מן הארץ, ולענות על השאלות ששאל משה.

המרגלים מסיקים מסקנות ומקבלים החלטות, מה שלא היה תפקידם. וכאן בעצם זה מראה שעם ישראל רצה להתרשם מהארץ ולבדוק האם כדאי להתאמץ בשבילה או שלא כדאי, מבינים זאת מעצם זה שתוך שניה הוא השתכנע שלא כדאי לכבוש. עם ישראל שולח מרגלים לא כדי לבדוק איך לכבוש אלא לבדוק האם לכבוש, וזה גם טעות של עם ישראל.

לסיכום: המרגלים החטיאו את השליחות שלהם ולכן חטאו וגרמו לנזק כה גדול ובנוסף עצם השליחות הייתה לא למטרה טובה, ולפי דעתי עצם השליחות הייתה מהתחלה כבר לא טובה.

לדף הראשי של פרשת שלח


ארבע העונות - סתיו - ניקולא פוסן 1664 מוזיאון הלובר



האם עוזר להיות נזיר?

בפרשת נשא ה' אומר למשה  את דיני הנזיר:  "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". יש לנו פה סוג חדש של נדר, נדר נזירות , מה זה נזיר? הספורנו מסביר את הפסוק שהבאנו קודם:
כִּי יַפְלִיא - יַפְרִישׁ עַצְמו מִן הַבְלֵי וְתַעֲנוּגות בְּנֵי הָאָדָם.
לִנְדּר נֶדֶר נָזִיר- לִהְיות נָזוּר וּפָרוּשׁ מִן הַתַּעֲנוּגִים הַמֻּרְגָּלִים.
לְהַזִּיר לַה'- לְהַפְרִישׁ עַצְמו מִכָּל אֵלֶּה לְמַעַן יִהְיֶה כֻּלּו לַה', לְהִתְעַסֵּק בְּתורָתו וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְדָבְקָה בו
לפי הספורנו נזיר הוא אדם שפורש מן הגשמיות כדי שיוכל כולו לעסוק ברוחניות, בעבודת ה'.
לכאורה נזיר אמור לפרוש מכל הגשמיות, אך אנחנו רואים בהמשך שיש לו רק שלושה ציווים.
לא לשתות יין או כל מה שקשור לענבים, לא להסתפר ולא להיטמא למת.

לכאורה לא נראה שאלו הדברים שיגרמו לאדם להיות פרוש מהגשמיות, ולא נראה שבזכות זה הוא יוכל להידבק בה' יותר טוב. מילא יין שזו תאווה של האדם ויין הוא באמת מאוד גשמי אבל נגיד שיער אם כבר ההיפך הייתי אומר שנזיר יצטרך לספר את השיער שלו כל יום כדי שהוא לא יגדל ושהנזיר לא יתעסק איתו.

שיער הוא גם גשמי ולכן היינו חושבים שצריך לעקור אותו ולא לגדל אותו, דבר נוסף זה טומאת מת, בטומאת מת התורה נותנת סיבה מדוע אסור להיטמא: "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל-רֹאשׁוֹ" הספורנו מסביר שאם הוא יתחיל להתעסק עם המת הוא בעצם מבזבז את הזמן שלו במת במקום לעסוק בדברי קדושה אחרים.

אבל עדיין קשה כי מצד אחד מת זה דבר מאוד רוחני הנשמה עוזבת את הגוף, יש לנו נפש וגוף ובמת רואים את זה ואי אפשר להגיד שזה יהיה אסור בגלל שזה קשור לגשמיות כי זה גם קשור לרוחניות.

מצד שני נכון שיש בזה בזבוז זמן אבל אפשר גם להגיד שיש בזבוז זמן בלאכול ולישון שזה הרבה יותר תדיר ובכל זאת אנחנו רואים שהתורה לא אסרה זאת אלא רק להיטמא למת שזה די נדיר.

אם הייתם שואלים אותי הייתי אומר לכם שבן אדם שרוצה להיות רוחני צריך לא להתחתן לא לשתות יין להסתפר כל יום, למעט באכילה למעט בשינה ללמוד הרבה קודש ולהתבודד, בדומה למה שעושים הנוצרים.

אם כן ראינו שהמטרה היא להימנע מדברים מסוימים ובכך לעסוק בתורה כולך, אבל ראינו שדווקא הדברים שהתורה אמרה אינם עוזרים דווקא למטרה זו, אם כן מדוע התורה אומרת שאסור לנזיר לעשות דברים אלו ואינה אומרת דברים אחרים כמו שאמרנו?

לפי דעתי, הנזירות אינה באה דווקא כדי לפרוש מהגשמיות אלא כדי לחיות איתה, שימו לב, אם המטרה של נזיר הייתה לפרוש מן הגשמיות כדי לעבוד את ה', אז מי שהיה נזיר היה צריך לנדור שיהיה לתקופה ארוכה לפחות כמה שנים, עד שיתרגל בעצמו וכבר לא יצטרך את נדר הנזירות.

אבל למרות זאת חז"ל אומרים לנו שסתם נזיר זה שלושים יום, כמה כבר אפשר כבר להתקרב לה' בתוך שלושים יום בתור נזיר? הרי רובנו ממילא לא מסתפרים כל חודש ורוב האנשים לא שותים יין כל יום, אז אני בטוח שזה לא יהיה לו כל כך נורא ואני בטוח שרובנו לא הולכים כל חודש לבית קברות אם כן אנחנו רואים שהנדר בכלל לא עוזר וגם לא מפריע, הוא לא באמת יכול לגרום לשינוי בזמן כל כך קצר, אם כן מה הטעם בכלל בלהיות נזיר לזמן כל כך קצר.

אני חושב שבעניין הנזיר התורה מלמדת אותנו שני דברים חשובים מאוד:
הראשון, המשכיות ותהליך - התורה לא אומרת כל כך הרבה איסורים כי היא יודעת שהבן אדם לא יכול לעמוד בזה בהתחלה ולכן היא אומרת את הדבר שהוא בין החשובים יין.
מן הסתם אין הכוונה בנזירות שהאדם יהיה פרוש מן היין שלושים יום, ואחר כך יחזור להיות שיכור כמו בהתחלה, שאם כן, צדיק מה פעל, כלומר הוא לא עשה בנזירות כלום, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך, כך אומר האור החיים.
המטרה של הנזירות היא לא להיות קדוש בנזירות עצמה אלא להתחיל תהליך של קדושה שבהתחלה תהיה חייב לעשות מכוח הנדר ואחר כך אתה כבר תהיה רגיל בו.
לפי דעתי בגלל זה התורה אסרה גם להיטמא למתים כי בתקופת ההתרגלות לקדושה הוא צריך שלא יהיה לא מסיחי דעת הוא צריך להישאר טהור כדי שאחר כך הוא כבר יהיה רגיל להיזהר בזה.

הדבר השני הוא, שאנחנו צריכים לשלב את הגשמיות ברוחניות, שימו לב התורה אינה אוסרת את כל האיסורים שאמרתי קודם לכן אלא רק שלושה. ושימו לב שבסיום כל התהליך של הנזירות היינו מצפים שהנזיר ישמור את על העבודה שעשה עד עכשיו אבל התורה אומרת לנו דברים הפוכים לגמרי: "גִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת-רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן"
כלומר בסיום התהליך הנזיר צריך לשתות יין וצריך להסתפר כלומר לעבור על שני האיסורים שהיו לו בתקופה הזו.

אני חושב שהתורה אומרת זאת כדי שהאדם יבין שצריך לשמור על הגשמיות כן צריך לשתות יין כן צריך להסתפר וגם לפעמים צריך לגדל את השיער, חשוב להיטמא גם למת מצווה.
אבל הלקח מכל התקופה הזאת והמסקנה מכך שתקופה מסוימת אסור לו לשתות יין ואז מייד הוא שותה.

כל זה בא כדי ללמד אותנו שהגשמיות צריכה לבוא עם הרוחניות אבל הכל צריך להיות במינון הנכון.
שמשון הורג בפלשתים עם לחי חמור - ג'יימס טיסוט
שמשון הורג בפלשתים עם לחי חמור - ג'יימס טיסוט



לדף הראשי של פרשת נשא

האם בניו של אהרון הכהן היו כולם כהנים גדולים?

בפרשת במדבר מסופר על בניו של אהרון הכהן: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר ג אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר-מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן  ד ... וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם"

בפסוקים מסופר לנו על בניו של אהרון ושימו לב שבפסוק ג' הם נקראים הכהנים הַמְּשֻׁחִים, כלומר הכהנים שנמשחו בשמן המשחה. נקדים ונאמר שבגמרא ובמשנה במקומות רבים מסופר לנו שיש שלושה סוגי כהנים גדולים:
  1. כהן מרובה בגדים - כהן שלובש את כל שמונת הבגדים שמופיעים בפרשת תצווה שהבגדים האלו מבדלים את הכהן הגודל משאר הכהנים.
  2. כהן משוח מלחמה - כהן שנתמנה לחזק את לב העם היוצאים למלחמה, ולהחזיר מן המערכה את הפטורים, היו מושחים אותו בשמן המשחה, כל תפקידו של כהן זה, הוא לעודד את העם בשעת היציאה למלחמה כפי שכתוב בפרשת כי תצא.
  3. כהן משיח- הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה.

במקרה שלנו מסופר על אלעזר ואיתמר שנמשחו בשמן המשחה, הם נמשחו מכיוון שהם יוצאי דופן ולא כמו כל שאר הכוהנים שהיו אחריהם.

הם היו יוצאי דופן בכך שהם לא קיבלו את הכהונה מאביהם, בדרך כלל הכהונה עוברת בתורשה ואתה נהיה כהן מעצם היותך נולד לכהן אחר, אבל כשהם נולדו אהרון עוד לא היה כהן ולכן הם אינם כהנים מעצם לידתם לאיש כהן כי כשהם נולדו הם לא נולדו לאיש כהן.

יצא מצב שאהרון היה כהן והם לא, מה עשו משחו אותם בשמן המשחה כדי שגם הם יהפכו להיות כהנים, וימשיכו את זרע הכהונה.

השאלה שעכשיו עולה היא, האם בכך שהם נמשחו כדי להיות כהנים רגילים זה הפך אותם לכהנים גדולים כי בכל זאת הם נמשחו בשמן המשחה, ולמדנו שכהן שנמשח בשמן המשחה הוא כהן גדול.

או שבגלל שזה היה חד פעמי המשיחה לא הפכה אותם לכהנים גדולים אלא רק לכהנים הדיוטות, וגם זה מה שהתכוונו לעשות.

בואו ננסה להכריע את הספק, האבן עזרא והרמב"ן טוענים שבפסוק ד' כתוב "עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" על פני הכוונה בפני כלומר בחייו, ואם הכוונה היא בחייו מדוע הוצרך לכתוב את זה הרי כמעט כל כהן הדיוט מכהן בחיי אביו?

אלא ברור מכאן שהכוונה היא שהם היו כהנים גדולים, שכהן גדול אינו מכהן בדרך כלל על פני אבא שלו שגם הוא כהן גדול, ולכן זה רשום כדי להגיד לנו שיש פה מקרה יוצא דופן.

לעומת זאת הספורנו והחזקוני טוענים שעל פני זה מלשון במקום ולא מלשון בפני והם מביאים הוכחה מהפסוק הבא: " לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" כאן ברור שבמילים על פני הכוונה היא במקום ולכן יכול להיות שגם פה זה כך וכוונת הפסוק היא כך: שאלעזר ואיתמר כיהנו במקום אביהם, כלומר לאחר אביהם.

כדי להכריע בשאלה נצטרך לעיין בספר ויקרא פרק י'. שמה מסופר על כך שאהרון נמצא בספק מסוים ושואל את משה האם נהג כהוגן: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

רש"י אומר שאהרון שאל את משה שאלה בנוגע להקרבת קורבן מסוים ביום שבו נדב ואביהו מתו (כלומר אהרון אלעזר ואיתמר היו אוננים- זמן שהוא מזמן מות הנפטר עד לקבורתו מצב זה נמצא רק אצל שבעת הקרובים , אונן פטור מכל המצוות ועבודתו בכהן הדיוט פסולה, אך בכהן גדול עבדותו כשרה), ולפני כן מסופר שאלעזר ואיתמר הקריבו קורבן והם גם היו אוננים ומשה כעס עליהם. אהרון שואל האם הוא כן יכול להקריב את הקורבן למרות שהוא אונן?

מכאן אנחנו רואים שאהרון עושה חילוק בינו שהוא כהן גדול לבין בניו שהם הדיוטות, אם כן אנחנו רואים שאלעזר ואיתמר אינם נחשבים לכהנים גדולים.

האבן עזרא מסביר את המקרה קצת אחרת הוא מסביר שכשאהרון אומר " וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" הוא מתכוון לצרות הרבות שפקדו אותו (מות נדב ואביהו) אהרון בעצם אומר שהוא לא הצליח להתרכז ולחשוב כל הזמן בעניין הקורבן כלומר הוא חשב סתם מחשבות לא קשורות, ובמסכת זבחים יש נידון האם מחשבה שלא קשורה לקורבן פוסלת את הקורבן ולכן הוא שאל את משה האם זה בסדר או לא? וממילא אין פה כל קשר לכהנים גדולים או אנינות או הדיוטות.

ראיה נוספת שאפשר להביא היא מהמשך הספר שלנו בפרק כ' שמה מסופר על כך שאהרון מת אנחנו נדע אם אלעזר ואיתמר היו כהנים גדולים בכך שנראה האם משחו את אלעזר או לא? אם משחו אותו סימן שהוא היה צריך משיחה מיוחד כדי להיות כהן גדול ואם לא משחו אותו סימן שהוא כבר היה כהן משיח וכשאהרון מת הוא גם נהיה מרובה בגדים.

אחרי שאהרון מת מסופר לנו על אלעזר כך: " וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר" כלומר לא היה צורך למשוח את אלעזר לכהן גדול אלא רק לשים לו בגדי כהונה כי הוא בעצם כבר נמשח וכבר היה כהן גדול.

אבל כאן נוכל להציע דעה חדשה שאלעזר ואיתמר אינם כהנים גדולים אבל ברגע שאהרון מת הם כבר נמשחו אז אין טעם למשוח אותם פעמיים פשוט הפעם הראשונה הייתה לכהן הדיוט לא לכהן גדול כי הכהן הגדול כבר נמשח, ורק ברגע שהוא מת בעצם התפנה מקום ורק אז אתה יכול להפוך לכהן גדול. 

לסיכום: יש ראיות לכאן ולכאן ואני רוצה להציע שהם היו במעמד מיוחד בשל המקרה המוזר הזה. כי אנחנו גם רואים שמשה מצווה אותם: " וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף ". ולעומת זאת בפרשת אמור כתוב:" וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם", כלומר לפי הציווי בפרשת אמור אנחנו רואים שרק מי שהוא גם כהן מרובה בגדים וגם כהן משיח אסור לו לפרוע את ראשו ואילו אלעזר ואיתמר שנגיד שהם כהנים משיחים גם אסור להם.

מכאן אנחנו יכולים להסיק שהם במין הגדרה מיוחדת וכנראה שהיו שונים מכל הכהנים שבאו אחריהם.

ולכן אני חושב שאין תשובה חד משמעית כי הם יוצאי דופן בכל כך הרבה דברים השאלה היא מה אתה חושב? האם מכח זה שהם נמשחו הם נעשו כהנים גדולים או רק כהנים רגילים ולכהנים גדולים צריך משיחה מיוחדת? 

לדף הראשי של פרשת במדבר

אלעזר יורש את אהרון - וייליאם בראסי הול
אלעזר יורש את אהרון - וייליאם בראסי הול



דבר תורה לפרשת בחוקותי

דברי תורה של יואב לפרשת בחוקותי

שנת תשע"ח - מדוע יש כל כך הרבה קללות בפרשה

בפרשת בחוקותי נקראת גם פרשת התוכחה מכיוון שבפרשה זו כתוב שאם עם ישראל יעבוד את ה' הוא יקבל ברכות. חלילה אם עם ישראל יעזוב את ה', אז ה' יתן לו קללות. פרשה נוספת דומה לפרשתנו בעניין הברכות והקללות היא פרשת כי תבוא.
גם בפרשתנו וגם בפרשת כי תבוא יש יחס לא הגיוני בין מספר הברכות לקללות.
בפרשתנו ישנם 11 פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה'. ועשרים ותשעה פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של יותר מפי שתיים וחצי. בפרשת כי תבוא היחס עוד יותר גדול.
ישנם ארבע עשרה פסוקים שמדברים על הברכות שעם ישראל יקבל אם יעשה כרצון ה', וחמישים וארבע פסוקים שמדברים על הקללות שעם ישראל יקבל אם לא יעשה כרצון ה'. יחס של פי 3.8.

אם כן אנחנו רואים שיש הרבה יותר קללות מאשר ברכות, והשאלה שאני רוצה לשאול היום היא למה? למה יש יותר קללות מברכות? נראה שאלוקים רוצה להפחיד אותנו כדי שלא נסור מהדרך. אבל האם אלוקים רוצה שנעבוד אותו מפחד, רק כדי שלא נקבל את הקללות?

האם אלוקים לא מעדיף שנעבוד אותו באמונה שלמה כמו שצריך כי אנחנו אוהבים אותו, מאשר שנעבוד אותו כדי לא לקבל את הקללות?

אני חשבתי על רעיון מסוים הרעיון הוא שיש שני סוגים של פחד, פחד טוב שזה מה שאלוקים קוצה שיהיה לנו אחרי שנקרא את הפרשות האלה, ופחד רע,  שני הפחדים האלה מופיעים אצלנו גם בחיים.

בואו נתחיל מהפחד הרע, הפחד הרע הוא פחד שמשתק אותך שגורם לך להרגיש לא בנוח ולהרגיש כפוי למשהו זה הפחד הלא טוב.

הפחד הטוב זהו פחד שמתוכו יוצאים דברים טובים, לדוגמה: כשבן אדם מפחד האדרנלין מתחיל לזרום לו בגוף והוא מקבל אנרגיה ובמצב כזה הוא יכול לעשות דברים שהוא לא מסוגל בדרך כלל כמו לרוץ הרבה יותר מהר .

גם בעניין הרוחני יש שני סוגי פחדים הראשון, הפחד הרע פחד שגורם לך לעשות את המצוות לא כמו שצריך ובאופן גרוע, הוא משתק אותך וגורם לך לפחד מכל מעשה שלך.

השני פחד טוב שמנתב אותך למעשים טובים יותר דוגמה לכך היא מה שאמר רבי יהושע במסכת סנהדרין: "אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

כלומר גם שעם ישראל חוטא הפחד מהגשמיות, ממישהו כמו המן יכול להעביר את עם ישראל מחשיבה על חומריות לחשיבה על רוחניות ורק אז עם ישראל חוזר בתשובה, דווקא דרך הפחד.

המסקנה מהדבר תורה היא שתמיד כשאנחנו מפחדים אנחנו צריכים לנתב את הפחד הזה לדברים טובים ולא להרס עצמי .



לדף הראשי לפרשת בחוקותי