אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

מדע בפרשה - כלכלה ושימור זרעים

בסוף פרשת ויגש מופיע פרק כלכלי המתאר כיצד יוסף רוכש את אדמות מצרים (מ"ז יג-לא). קוראים מודרנים מנצלים לעתים קטע זה על מנת לנגח את יוסף, הקפיטליסט החזירי, המנשל אנשים מאדמתם. קריאה כזו היא שגויה לגמרי, ומתנתקת מההקשר בו הטקסט נכתב. ננסה לקרוא פרשייה זו בצורה אחרת לחלוטין ותוך קישורה לתקופת הזמן המתוארת ולמעשה נבין ממנה עד כמה גדול היה מעשהו של יוסף, ואולי בזכות מעשה זה זכה להיקרא יוסף הצדיק.

אנו רגילים לקנות את הלחם שלנו בסופר או במאפיה, טרי וחם ולעיתים אפילו פרוס וארוז. אולם חשוב לזכור שהמצב הטבעי של זרעי הדגנים נותן לאיכר שקצר אותם שתי אפשרויות בלבד:
1) לאכול את הזרע.
2) לשמור את הזרע ולהשתמש בו להצמחת יבולי השנה הבאה.
בעצים הבעיה לא קיימת אולם בדגנים (וחלק מהירקות האחרים) זה המצב. כיום חקלאים לרוב לא שומרים זרעים אלא רוכשים אותם מתוצרת מיוחדת למטרה זו אולם במקומות בהם החקלאות מסורתית וישנה, בכל שנה יש את הדילמה כמה זרעים נאכל וכמה זרעים נשמור (מכל משמר - אסור שיתייבשו ואסור שייספגו לחות) לשנה הבאה.

והנה כאשר יש בצורת, הדילמה היא עניין של חיים ומוות פשוטו כמשמעו, ובפרט אם יש ילדים קטנים, שצריך להאכיל או שהאם צריכה לאכול על מנת להניק אותם. ואכן עד היום, במדינות אפריקה, כאשר יש בצורת קשה הדילמה היא: אכול היום והסתכן במוות ברעב בשנה הבאה, או שחלק מבני המשפחה לא ישרדו עד לשנה הבאה. מציאות אכזרית ומעציבה ביותר.
במצרים העתיקה הייתה המציאות זהה לחלוטין. לא לחינם בני יעקב מזהירים אותו שאם לא ירדו למצרים כולם ימותו. זו לא הגזמה אלא אמת לאמיתה. ואילו במצרים, יוסף השכיל לשמר את הזרעים ולבנות מחסנים גדולים. נכון הדבר שנהר הנילוס מבטיח אספקה שוטפת של מים, אולם לעתים היו דווקא יותר מדי מים וההצפות הרסו את היבולים. רעב לא בהכרח נובע מבצורת.

לזרעים, יש תאריך תפוגה, גם בתנאים אידיאלים הם מחזיקים מעמד זמן מסוים בלבד, וכנראה יוסף ריענן את המחסנים מדי שנה (כלומר, כל הזרעים החדשים אוחסנו, וזרעים ישנים יותר נאכלו ונזרעו ממש בסמוך למועד פוג התוקף). כך היה ליוסף מאגר זרעים גדול מספיק גם להאכיל את כל האוכלוסייה וגם להמשיך לזרוע ולגדל עוד חיטה בתקופת הבצורת (בכמות קטנה יותר, אבל כזו המספיקה להמשכיות הזרעים).

מאחר ולאנשי מצרים נגמר הכסף לקנות זרעים אחרים, יוסף מוכר להם את הזרעים תמורת רכושם וקרקעותיהם והופך אותם למעשה לשכירים, אולם מהלך זה מתקבל באהדה ובברכה רבה בידי הציבור המבינים שמאותו רגע, הדילמה - "לאכול או למות" לא תחזור. מאותו רגע, השלטון המרכזי אחראי לכך שלא יהיה יותר מוות ברעב. זהו חידוש גדול מאד בעולם העתיק, והחידוש הזה רשום על שמו של יוסף. גם המס אותו קבע יוסף על ההכנסות עומד על עשרים אחוזים בלבד, אחוז מס שאני מניח שרבים היו שמחים לשלם כיום.
יוסף הוא למעשה סוציאליסט הוגן במיוחד. אין זה קומוניזם כדוגמת הרעב באוקראינה בשנת 1932 כאשר כל מה שהאיכר מגדל נעלם לטובת השלטון המרכזי (גם בעיתות רעב, בארמון המלך אף פעם אין מחסור), אלא אפשרות לאיכרים שאמנם מכרו את אדמתם, לקבל אדמה אחרת, לקבל ביטחון סוציאלי של אספקת זרעים וגם לצבור רכוש מחדש. מנהיג כזה הדואג לכל התושבים, לא היה טרם יוסף. רמז לכך אפשר למצוא גם בתורה עצמה.

כאשר יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחים, הם חוששים מנקמה אבל יוסף מרגיע אותם ואומר (מ"ה ז) :"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". בזמן זה יוסף חושב שכל המהלך האלוקי של מכירתו למצרים ועלייתו לגדולה היה בכדי להציל את משפחתו. אולם בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב, האחים שוב חוששים מנקמה ואז יוסף אומר להם: (נ' כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יוסף מבין שבתוקף תפקידו הוא אחראי למיליוני תושבי האזור ולא רק למשפחתו המצומצמת, כמה עשרות נפשות. קבלת אחריות זו, ועמידה בה, תוך ויתור על חזרה לחיק משפחתו שהיו הרחק מהבירה מזכה אותו ביושר בתואר יוסף הצדיק.


נחזור לזרעים. החקלאות המודרנית גרמה לבעייה חמורה בתחום המיגוון הביולוגי ועשרות ומאות זנים של ירקות לא גדלים יותר. אם בעולם קיימים כ-7000 זנים של תפוחי עץ, הרי שבחנות הפירות, אם תשיגו חמישה סוגים שונים, סימן שבאתם ביום טוב. אותו דבר לגבי כל הגידולים. בארצות הברית, כמעט כל גידולי תפוחי האדמה הם מזן מסוים ומיועדים לשמש בתור טוגנים (צ'יפס) ברשת מקדונלד. הסכנה בכך היא רבה מאחר ונגיף או חיידק או פטרייה או כל דבר אחר יכול לתקוף את הזן ולגרום לרעב. תופעה כזו בדיוק קרתה באירלנד והובילה שם לרעב הגדול בשנים 1846-1852.
כיום כאשר המודעות לחיים בריאים עלתה, יש חזרה מסוימת לגידולים מגוונים יותר ובפרט שגידולים אלו הם לרוב בעלי טעם טוב יותר. על מנת להגן על המיגוון הקימו מדינות רבות מאגרים של זרעים, בהם נשמרים זרעים בקפידה רבה ובתנאים אופטימליים של חום, תאורה ולחות ויכולים לנבוט גם לאחר שנים רבות.
הבנק העולמי המרכזי לזרעים נמצא באיים הנורבגיים - כספת הזרעים העולמית של סבאלברד. במקום שורר קרח עד, הלחות כמעט אפסית, והכספת - כספת לכל דבר כמו בבנקים בשוויצריה, בנויה במכרה פחם נטוש בתוך הר. גם ישראל הפקידה זרעים רבים בכספת והם משמשים מעין מאגר חירום (בנוסף למאגרים מקומיים). מקור אחר להחזרה של זנים, היא חזרה לזני בר הנמצאים בטבע וביותם מחדש למינים בעלי אפשרות גידול מסחרי.
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה. מקור: ויקיפדיה מתי טרפ

2 comments:

  1. מאמר מעניין מאד תודה גדי! אשמח אם תוכל להסביר קצת לגבי אופני אחסון הזרעים בימים ההם. ככ הרבה זרעים היו ודאי מוקד משיכה למזיקים שונים ודרשו התמודדות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא בקיא בטכניקה אבל אם הם הגיעו לשלמות במלאכת החניטה ולפי העתיקות מהתקופה גם רמת הפיסול והגילוף והבניין הייתה גבוהה מאד, סביר להניח שבשיטות של ניסוי וטעייה הם שימרו זרעים. השיטות משמשות חקלאות מסורתית באפריקה עד היום, במיוחד באזורים היבשים. היובש עוזר לשמור על הזרעים.

      מחק