אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

בית המשפט אינו עליון

פעמיים עוסקת התורה במינוי שופטים, הפעם הראשונה ביא בפרשת יתרו הרואה שמשה לבדו שפט את העם ומציע לו (שמות י"ח כא): " וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" 

והפעם השנייה היא בתחילת פרשתנו:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק: לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ"

עצת יתרו כבר כוללת בתוכה מבנה היררכי למערכת המשפט, והדרישות העיקריות משופטים הם יראת אלוקים הליכה בדרכי האמת והצדק. יראת האלוקים דרושה לא רק מתוך אמונה דתית, אלא מכך שעל השופט להישאר ענו וצנוע בתפקידו ואמנם בכוחו לגזור גורלות, אבל עליו לזכור כי יש אלוהים מעליו.

הביטוי "הגזע העליון" בוודאי מעורר בכם חלחלה, ובצדק. אם ננתח אותו למרכיביו נמצא כי המילה "גזע" היא מילה אובייקטיבית. די להתבונן על אנשים שונים ולהיווכח שאכן ההומו-סאפיאנס, כמו מינים אחרים בטבע, מחולק לגזעים שונים. המילה הסובייקטיבית היא המילה השנייה בביטוי - "עליון", מאחר ואין משהו אובייקטיבי שהופך אדם אחד לעליון על אדם אחר, ולרוב תפיסה זו הייתה סובייקטיבית והתבטאה בכוח הזרוע המלווה בטכנולוגיה עדיפה בלבד.
באותו אופן הביטוי "בית המשפט העליון" ומקבילו "שופט עליון" מעורר אצלי אי-נחת. שופט עליון יש רק אחד - "השופט כל הארץ" , וכולנו נעמוד בפניו אותו לאחר מאה ועשרים ונקווה שבהצלחה. אבל בני אדם, גם אם הם שופטים אינם עליונים על אחרים.

הנה עוד אחד שמערער את מעמדו של בית המשפט יזעקו חלק מהקוראים. חלילה. העמדת דיינים היא אחת משבע מצוות בני נח, מצווה שכל תרבות תקינה חייבת לקיימה. אין אפשרות לעולם לעמוד ללא בתי דין. גם ביהדות, אחד הדברים הראשונים שמשה רבנו עושה, בעצת חותנו יתרו ועוד בטרם מתן תורה (לפחות לפי סדר הכתובים) הוא למנות מערכת היררכית שיפוטית של שופטים ודיינים משרי עשרות ועד שרי אלפים. פרשה שלמה בתורה מכונה "שופטים" על שום מצוות מינוי השופטים, ספר שופטים בנביא מסתיים באי שביעות הרצון מהמצב השלטוני "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"  וחכמינו הרחיבו את סמכות בתי המשפט גם לערכאות של גויים: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ." (אבות פרק ג' משנה ב) ובאופן ספציפי יותר "דינא דמלכותא דינא".

ולמרות כל זאת, המילה עליון מציקה. הוראתה בתנ"ך היא בשלושה מובנים. או כינוי לאל העליון, או מיקום פיזי של משהו מעל משהו אחר. בהערת אגב נעיר כי המובן השלישי הוא שעם ישראל בזכות התורה יהיה עליון על הגויים. אולם אין פה עליונות בגלל הגזע, חלילה, אלא בגלל התורה, והרי ברור וודאי שגם גרים מגזעים שונים יכולים להיות יהודים.

אז מה בכל זאת הופך את בית המשפט לעליון? שום דבר למעשה. עברתי על קורות החיים של חלק מחבריו. חלקם עשו קריירה ועלו בדרגה משופט בבית משפט השלום דרך המחוזי. חלקם, וכאן הנקודה המדאיגה יותר, מוצנחים ישירות מעמדות פוליטיות מובהקות – פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה.

יתרה מכך, עצם השימוש במילה עליון, אולי גורם לשופטים להרגיש עליונים. כך גם מנגנון בחירת השופטים, בו השופטים עצמם מהווים חלק מהגוף הבוחר, דבר המשאיר מועמדים ראויים, שהציבור כולו נזקק להם כשופטים מחוץ לבית המשפט (ונביא כדוגמה, משפטנית מחוננת - פרופסור רות גביזון שהנשיא אהרון ברק התנגד אישית למינויה מטעמים אישיים שלו) וגרוע מכך, שיטת קביעת נשיא בית המשפט, שמבוצעת לפי פרמטר שאין בינו לבין יכולות וכישורים מאומה. דוגמאות התנהלות אלו מחריפות את הבעיה. מגישה ומהרגשה זו מגיעות גישות "הכל שפיט" ודבריו התמוהים, שאמנם נאמרו בעידנא דריתחא אולם על שופט לשלוט בעצמו יותר, של השופט מיכאל חשין ז"ל: "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט עליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו." האם בית המשפט הוא עסק משפחתי, האם הוא מתנהל כמו ועד עובדים של חברת כלשהי? האם הכישורים הנדרשים הם להיות הבן של? כאשר שופטים מרגישים עליונים ועוד בוחרים את עצמם, זו התוצאה, וגם עם לחשין הכישורים הנדרשים, הרי שאין אפשרות להתעלם מהייחוס ומהשפעתו של השופטים שהיו מעורבים בבחירת חשין.

ולכן על מנת לחזק את מעמדו של בית המשפט נדרשים שני דברים. בוודאי השינויים הפרוצדוריאלים, בבחירת השופטים ובבחירת הנשיא או הנשיאה, אולם גם שינוי השם הוא הכרחי. בית המשפט אינו עליון.

הפטרת תשעה באב

בתשעה באב קוראים בתורה בבוקר ובתפילת מנחה. הקריאה בבוקר היא מספר דברים פרשת ואתחנן פרק ד' כה-מ. להפטרה קוראים בנביא ירמיהו מפרק ח' יג ועד פרק ט' כג.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

תשעה באב הוא אחד הימים הקשים בשנה, זיכרון לחטא המרגלים ולחורבן שני בתי המקדש. אנו נמצאים בצום, נוהגים מנהגי אבלות, יושבים על הארץ או על ספסל נמוך וקוראים את ההפטרה בניגון הקודר של מגילת איכה. הפסוקים הקשים של ירמיהו משלבים את קינתו האישית, תפילה לעתיד ונבואה. הפסוקים מחולקים לפרשיות רבות, לפעמים פסוק או שניים בפרשייה. דבר זה אומר שאין בהכרח קשר ישיר בין חלקי ההפטרה והם לא טקסט רציף, אולם בכל זאת ננסה למצוא קשר אפשרי המחבר בין פסוקים אלו ליחידה אחת גם אם לא נכתבה במקור ככזו.

יג אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם-ה'אֵין- עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם:
דימוי הארץ הוא לשדה. בעל השדה רוצה לאסוף את היבול, אבל אין מה לאסוף. הגפן חסרת ענבים ועלי התאנה נבלו.

יד עַל-מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה-שָּׁם כִּי- ה'אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי-רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה':
פסוק זה הוא כבר דבריו של ירמיהו. אין טעם להישאר בעיר החרבה, אין בה כלום. אולי עוד אפשר לנוס אל ערי המבצר[1].

טו קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה: טז מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל-הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:
לא סתם מזכירים בפסוק את דן. כבר בפרק הראשון בספר (ראו הפטרת פרשת מטות) מתבשר ירמיהו בנבואה כי מצפון תיפתח הרעה.

יז כִּי- הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם-ה':
וחורבן ירושלים הוא התגשמות של נבואות רבות שנאמרו.

יח מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי:
וכאן ירמיהו כבר מקונן על החורבן.

יט הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם-מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר:
גם בפסוק זה חילופי דוברים בין ירמיהו בחציו הראשון לבין השאלה הרטורית אותה שואלה הקב"ה בחציו השני.

כ עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: כא עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: כב הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם-רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי:
ירמיהו ממשיך בקינתו. אם החורבן היה בחודש אב, אולי קינה זו נאמרה לקראת חג הסוכות המסמל את סוף עונת הקציר.

כג מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי:
ירמיהו אינו מוצא עוד דבר לעשות פרט להרבות בכי ומספד.

א מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:
מי הדובר בפסוק זה? ירמיהו אולי מתאר את עצמו, אבל לפי ההמשך נראה שיש כאן מעין דיבור בשמו של הקב"ה.

ב וַיַּדְרְכוּ אֶת-לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי- מֵרָעָה אֶל-רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא-יָדָעוּ נְאֻם-ה': ג אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל-כָּל-אָח אַל-תִּבְטָחוּ כִּי כָל-אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל-רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: ד וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר-שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת-אוֹתִי נְאֻם-ה':
הניאוף המדובר הוא במערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה וההליכה אל אלילים. כל התנהגות העם היא התנהגות של שקר ורמאות.

ו לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי-אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת-עַמִּי: ז חֵץ (שָׁוחֻט) [שָׁחוּט] לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת-רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:
פסוקים אלו חוזרים על הנאמר קודם והם באים להדגשה. ייתכן והנביא מתייחס כאן לרצח גדליה בידי ישמעאל בן נתניה, שעשה את עצמו בא בשלום. גדליה לא שעה לאזהרות שנאמרו לו ולא העלה על דעתו כי ירצחו אותו.

ח הַעַל-אֵלֶּה לֹא-אֶפְקָד-בָּם נְאֻם-ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: ט עַל-הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל-נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי-אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד-בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: י וְנָתַתִּי אֶת-יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב:
חיזוק מסוים לאפשרות שהקינה מתייחסת לרצח גדליה, היא איזכור ערי יהודה. כפי שהערנו, החורבן בחודש אב היה של ירושלים בלבד. יהודים הורשו להישאר בארץ ולגור בה. לעומת זאת, לאחר רצח גדליה, עזבו יהודים רבים את הארץ והיא הייתה שוממה עד שיבת ציון.

יא מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר: יב וַיֹּאמֶר ה' עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ: יג וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: יד לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת-הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי-רֹאשׁ: טו וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת-הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:
עזיבת התורה וההליכה אחר עבודה זרה ושרירות הלב הם הגורמים לחורבן.

טז כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: יז וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם: יח כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ: יט כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה:
הקינה הולכת וגוברת. ירמיהו לבדו כבר אינו יכול לקונן על החורבן ויש לקרוא למקוננות נוספות. זו ההחמרה שהולכת ועולה. קודם כל חורבן המקדש וירושלים, לאחר מכן רצח גדליה וסיום התהליך הוא בהחלטה של שאר העם לרדת למצרים. נראה שלכך הכוונה במילים כי עזבנו ארץ בפסוק י"ח. לא היה הכרח לעזוב את הארץ וירמיהו עוד ניבא בשם ה' כי יש חובה להישאר בארץ (ראו פרקים מ"ב מ"ג), והנשארים יהיו מוגנים ממלך בבל (שכנראה הפסיק להתעניין בממלכת יהודה). אולם ניסיונות אלו נכשלו וירמיהו, מובס לחלוטין, גילה לצערו שהוא צודק, אבל כל מה שהוא יכול לעשות זה לקונן "אמרתי לכם".

כ כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:
כא דַּבֵּר כֹּה נְאֻם-ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:
הנבואה החלה ברצון לאסוף את היבולים, אבל אין את מה לאסוף וגם אין מי שיאסוף.

ומסיימת ההפטרה בפסוקים מעט יותר אופטימיים.
כב כֹּה אָמַר ה' אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-ה':

אפשר לשייך את כל הקריאה לחורבן על המקדש וירושלים, אולם כפי שהערנו, ישנה אפשרות נרחבת יותר שהקינה מתייחסת גם לאירועים מאוחרים יותר – רצח גדליה והעזיבה למצרים. בבניין ירושלים ננוחם.
הקריאה וההפטרה בתפילת מנחה זהות לאלו של תענית ציבור.



[1] נבוכדנאצר מלך בבל אכן לא השמיד את כל ערי יהודה ולאחר חורבן המקדש מינה את גדליה בן אחיקם לנציב על כל ארץ יהודה. מושבו של גדליה היה בעיר מצפה. 

תשובות לחידון פרשת שופטים

התשובות לחידון פרשת שופטים  מוצגות למטה. אם טרם ניסיתם לפתור אנא גשו לדף החידות לפרשת שופטים ונסו לבד





מתחילים:

  • בן צבי, בן יצחק, אל-נקווה - שופטי כדורגל מהעבר (החידות נכתבו בשנת 2010) - שופטים ושוטרים.
  • בקארדי או קפטן מורגן - סוגים של המשקה רום - י"ז כ: "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו..."
  • מקש רווח - מקש SPACE ובאנגלית חלל', מכוון לפרשת עגלה ערופה, כ"א א: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל..."
  • סהר נחמיאס וקופל - שלושת מפקדי משטרת ישראל הראשונים (שופטים ושוטרים)
  • בין האוצר להסתדרות -  מנהלים מו"מ, המילה מום מופיעה בפרשה, י"ז א: "לֹא-תִזְבַּח לה' אֱלֹקיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם"
  • איש עם גרזן - בפרשת ערי המקלט י"ט ה: "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים"
  • מחסום לכלב - מכונה זמם, מופיע בפרשיית עדים זוממים י"ט יט: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"
  • לב מזיע  - בפרשת גאולת הדם י"ט ו: "כִּי יֵחַם לְבָבוֹ"
  • כתר - פרשת המלך בפרק י"ז.
  • מסדר זיהוי - ללא פתרון
  • שן בתוך שן - י"ט כא: "שֵׁן בְּשֵׁן"
  • קהל - המילה מופיעה בפרק י"ח יז
  • קוסם - י"ח י: "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף"
  • קיבה - אחת ממתנות הכהונה (י"ח ג)
  • צנצנות - י"ז ח - "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'  אֱלֹקיךָ בּוֹ"
  • לוגו - ארגון אקי"ם - י"ח יח: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ"

לסגור את מפעל הפיס והטוטו

"לא תנחשו" אומרת התורה (ויקרא י"ט כו), ולמרות שלא מדובר שם על הימורים בימינו, אין ספק שדעתה של התורה אינה נוחה מהימורים (או מכל סוג אחר של התמכרות). לא תמצאו כמעט מישהו שיגיד שיש משהו טוב בהימורים ואכן מדינת ישראל חוקקה חוק נגד הימורים וכך נאמר בחוק העונשין: "המארגן או עורך משחק אסור, הגרלה או הימור, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס עשרים וחמישה אלפים לירות."

ולמרות זאת פועלים בארץ שני בתי הימורים ברישיון המדינה – הטוטו או בשמו הרשמי "המועצה להסדר ההימורים בספורט" ומפעל הפיס. שני גופים אלו קיבלו רישיון להדפסת כסף ממשרד האוצר, והם עושים זאת בהצלחה לטובת הכלל. אופס התבלבלתי, מה פתאום לטובת הכלל? לטובת עצמם.
לרוב הציבור יש דעה שלילית על בתי קזינו והם נתפסים כמקומות מפוקפקים. אולם על הטוטו ומפעל הפיס יש דעה חיובית דווקא. זו תוצאה של עשרות שנות שטיפת מוח עם סיסמאות כמו "הטוטו מקדם את הספורט בישראל" או "מפעל הפיס מקדם את החינוך והתרבות בישראל". אכן, על כל מתקן ספורט ועל עשרות מתנ"סים ובתי ספר תראו שלטים, נבנה במימון הטוטו/פיס. איזו נדיבות, איזו פילנתרופיה.

אין שקר גדול מזה אלו גופים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס.

שני גופים אלו אינם חברות עסקיות ומוגדרים כמלכ"רים, ועדיין ולמרות זאת תפקידים היחידי הוא לעשות כמה שיותר כסף. אולי פעם לפני עשרות שנים, כאשר הייתה רק הגרלה שבועית אחת של פיס, לוטו וטוטו, במדינת ישראל שגם כך הייתה מונופול אחד גדול הייתה הצדקה קלושה לקיום גופים כאלו. מפעל הפיס החל כיוזמה חד פעמית בתל אביב לגיוס כספים להקמת בית חולים. זה היה פעם.
היום מדובר בבתי קזינו לכל דבר ועניין. ההגרלות הן יומיומית, אפילו כמה פעמים ביום ועל כל דבר – אירועי ספורט כולל מירוצי סוסים והגרלות צ'אנס. מהתחנה מהמחשב או מהנייד. אפילו את משחק החיש גד החביב בו מגרדים ריבוע אחר ריבוע מחליפות היום מכונות אוטומטיות, מכונות הימורים לכל דבר. ברישיון. המר כפי יכולתך. וכל החגיגה הזו מלווה במסעי פרסום אגרסיביים: "אם לא תשלח, איך תיקח", "בא לעשות מזה כסף", "תן למספרים לעשות לך את החיים" ועוד.

נעזוב את השאלה, האם ההכנסות של גופים אלו מגיעות מהעשירונים העליונים או דווקא מהעשירונים התחתונים ולאן הולכות התרומות שלהם. זו שאלה מעניינת אך לא רלוונטית כלל. מונופול הוא תמיד רע לצרכן וללקוח, והלקוח במקרה הזה הוא ציבור המהמרים מחד ומדינת ישראל מאידך.

הימורים אינם דבר רצוי, אך הוא קיים. גם אני בעל מנוי למפעל הפיס וממלא כמה פעמים בשנה טופס לוטו. לבתי הימורים יש רק פרמטר אחד שצריך לעניין את הלקוח, נקרא לו מספר הזהב. בהרבה בתי קזינו מתגאים במספר הזה ומציגים אותו לראווה על לוח בכניסה. המספר אומר דבר אחד: כמה כסף מתוך המחזור חוזר ללקוח בממוצע. אם הכנסות בית הקזינו הן מיליון שקלים בשבוע וסכום הזכיות הוא שמונה מאות אלף ש"ח, מספר הזהב הוא שמונים אחוז. גם בטוטו וגם בפיס מספרים אלו נמוכים ועלובים ועומדים בקושי על 50-60 אחוזים.

תגידו שאת שאר הכסף מפעל הפיס תורם לחברה? לא בדיוק. בתי הקזינו הישראליים הם גופים פטור ממס. הוא קודם כל תורם לעצמו, משכורות, תנאים וכיבודים נוספים, ואת שאר הכסף שהוא מחוייב בצער רב לתת, הוא נותן בתנאים שונים, מכוון כראות עיניו הבלעדית (ולפי גודל היוקרה והכיבודים) וכמובן מכריז על כך בצורה בולטת להראות את נדיבותו הרבה.

מה האפשרויות? אני לא רואה כרגע אפשרות מעשית לסגור גופים אלו וגם הקמת קזינו בישראל, רעיון שעולה מפעם לפעם, נראה רחוק. אבל מה שחייבים לעשות ואפשר לעשות במהירות הוא שינוי המבנה העסקי של גופים אלו, שהם בעצמם בתי קזינו לכל דבר ועניין. מטרתם של הפיס והטוטו היא אחת, לעשות כסף, הרבה כסף. אמנם על הדרך הם משדרים לך שאתה יכול לעשות כסף, אבל הם בוודאות יעשו כסף. לא ייתכן שהם יהיו מלכ"רים. יש לשנות את הגדרתם ולהפכם לחברות עסקיות בע"מ המחויבות לרגולציה. כל פרסום יהיה חייב להציג את "מספר הזהב" – אחוז הכסף החוזר למהמרים. וכמובן, החברות ישלמו מס הכנסה מלא כפי המקובל מכל חברה. המס ילך לאוצר וחלוקתו תתבצע בהתאם לסדרי העדיפות של ממשלת ישראל ולא על פי גחמות בתי הקזינו, שזה השם הנכון לפיס ולטוטו, עצמם.

אלדד ומידד מתנבאים במחנה

במאמר זה לקט דברים בנושא אלדד ומידד
  • דבר תורה של יואב האם אלדד ומידד ראויים לנבואה
  • מי היו אלדד ומידד
  • על תוכן נבואתם של אלדד ומידד
דבר תורה של יואב בנושא אלדד ומידד והאם הם ראויים להיות נביאים

בפרשת בהעלותך העם מתלונן על כך שאין לו בשר, והוא אומר זאת למשה: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".


לאחר מכן משה אומר זאת לה' ואז אנחנו מגלים משהו מיוחד משה רבינו נמצא בסוג של משבר: "יא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"/

משה אומר במילים שלנו: נמאס לי, אין לי כח יותר, ה' בבקשה תסביר לי למה עשית לי את זה.
משה מציע פתרון בפסוק י"ד: משה אינו מתייאש הוא אינו רוצה להעביר את הנטל למישהו אחר אלא מבקש עזרה. ה' בתגובה עוזר למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ"/

ה' אומר למשה לאסוף שבעים אנשים שהם זקנים ושוטרים מעם ישראל כלומר אנשים שראויים לעזור למשה בהנהגת העם, ולא סתם אנשים. והתפקיד שלהם יהיה: "...וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" התפקיד שלהם יהיה לשאת ביחד את משה את המשא שנקרא "עם ישראל".

ה' מחליט לתת נבואה ממשה לשבעים הזקנים: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ".
הם מסיימים להתנבא, אבל אנחנו רואים שני אנשים שבכל זאת נשארים: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה כז: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה כח: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם"

השאלה שמיד עולה היא התגובה המוזרה גם של הנער, שהפסוק כותב "וירץ" כולמר הוא מיהר, וגם של יהושע שמרחיק לכת עד לכך שצריך לכלוא אותם.
רש"י מסביר לנו את התגובה של שניהם:
"במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה?  נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך"
כלומר לפי רש"י אלדד ומידד היו שני האנשים שה' לא בחר בהם להיות בין הזקנים, וגם זה רמוז בפסוק כ"ו במילים שהדגשתי, הכתוב קורא להם אנשים ולא זקנים וגם כתוב שהם לא יצאו האהלה כלומר הם לא היו כמו שאר הזקנים, אם כן אנחנו מבינים את התגובה של יהושע ושל הנער, שראו באלדד ומידד אנשים שאינם ראויים לנבואה ואינם ראויים לעזור למשה וה' אפילו לא בחר בהם מתנבאים, וזה לא בסדר.

לעומת זאת התגובה של משה די מתונה ואפילו מעודדת את מה שהם עשו: " כט :וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". משה אומר הלוואי שכל העם יהיו נביאים וכמו שאומר החזקוני: הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי. כלומר מה זה משנה איפה הם מתנבאים העיקר שהם מקילים עליי.

משה גם אומר שזה לא משנה שה' לא בחר בהם אלא עצם זה שהם רוצים לעזור לי ולקבל נבואה זה כבר מספיק. בתנ"ך בהמון מקומות מופיעים מנהיגים שהתמנו להיות מנהיגים אבל הם חטאו למרות שבתכלס הם רצו לעזור אבל הם לא הצליחו להתגבר על הפיתוי, והם היו מנהיגים לא טובים , לדוגמה: בני שמואל ובני עלי.

אי אפשר לקחת סתם אנשים ולמנות אותם למנהיגים, ולכן אולי דבריו של יהושוע מוצדקים ומשה לא נהג כשורה?

משה אינו טועה. מנהיג ובייחוד העוזרים שלו חייבים תכונות מיוחדות, אבל אולי משה עושה פה מבחן האם ה' יסכים בפעם שניה שהם יהיו הזקנים, הרי אם הם לא היו מתאימים ה' לא היה נותן להם להתנבא, עצם זה שהם הצליחו להתנבא מראה שה' חושב שהם מתאימים להנהגה.
דבר שני משה אומר" כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" כלומר אם ה' יחליט שמישהו כלשהו בעם ראוי לנבואה ולמנהיגות לי אין בעיה עם זה, רואים זאת בפרשת קרח שאז קרח רוצה את המנהיגות ולהבדיל מכאן משה אינו נותן לו להיות חלק מהמנהיגות כי ה' לא אמר כך ואילו פה ה' כן רמז או אפילו אפשר להגיד הסכים שהם יהיו בין המנהיגים, וזה מה שעושה את ההבדל.

לסיכום: אדם יכול לחשוב שהוא יודע מי יכול להיות מנהיג או נביא והאם הוא יהיה טוב או רע אבל כמו שה' אומר לשמואל: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" ה' הוא היחיד שיודע האם אדם רואי לתפקיד מסוים או לא.

 מי היו אלדד ומידד
השמות אלדד ומידד מיוחדים. כמעט כל השמות המופיעים בתורה, מופיעים בצורה "X בן Y", או בצורה אחרת שתעיד על יחוס משפחתי כלשהו. כך שמות הנשיאים ושמות המרגלים. לפעמים אפילו הולכים כמה שמות אחורה, אולם אלדד ומידד מופיעים כך סתם ללא שום שם ולכן נראה שאלו לא שמותיהם האמתיים. דבר דומה אפשר למצוא במיילדות העבריות שפרה ופועה המוזכרות בתחילת פרשת שמות.

בתנ"ך מצאנו התייחסות לשמות אנונימיים בכינוי, שהפך למטבע לשון "פלוני אלמוני" (וגם לשתי סמטאות בעיר תל אביב היוצאות מרחוב המלך ג'ורג'). למשל בשמואל א' כ"א ג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי". במקרה זה אולי החשאיות גרמה לצינזור השם המופיע. במגילת רות נכתב: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב", ואולי שם אפשר לדרוש את האזכור לגנאי שבגלל שהגואל לא גאל את רות, לא הוזכר שמו.

ולכאורה נראה שהיה אפשר לכתוב גם כאן פלוני אלמוני. השמות אלדד ומידד דומים בהגייתם ונראה שהם סימבולים וקשורים לנבואה ודווקא לשבח ולכן. סיום השם, דד, מרמז על היניקה מהקב"ה, וגם הקידומת "אל" ו-"מי" הן קידמות חיוביות ומראות שהם מתנבאים מה' ומביאים את דבריו כמו מים מה'.


רעיון נוסף על נבואתם של אלדד ומידד.

בתוך פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך, יש קטע מסתורי על אלדד ומידד (במדבר י"א כו: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". 

לא נענה על כל השאלות אך נביא רעיון קצר בקשר לפירושו הידוע של רש"י לשאלה האחרונה: "לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". מעניין לציין שרש"י מביא פירוש זה לא על הפסוק שהבאנו אלא על פסוק מאוחר יותר בו יהושע מציע או דרוש ממשה לכלוא את אלדד ומידד, וגם פירושה של כליאה זו אינו ברור.

בכל אופן, מה יכול להיות המקור לפירוש זה המביא נבואה משונה למדי? כמובן שרש"י הכיר את המשך העלילה וייתכן כי רק נבואה כזו הצדיקה עונש כלשהו (לפחות לדעתו של יהושע שאולי לא יודע כי זו נבואת אמת, תהיה מה שתהיה).


רמז נוסף הוא בכך שמשה בעצמו אומר כמה פסוקים קודם כאשר הוא שומע את תלונות בני ישראל (יד-טו) :"לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:  וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

רעיון נוסף אפשר להביא מדיוק לשוני בפסוק ל' המסיים את העניין: "וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל-הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה משה ויתר הזקנים חוזרים על המחנה, אולם המילה וַיֵּאָסֵף מציינת בתורה (בנביא יש חריג) אך ורק אדם שנפטר כדוגמת (בראשית כ"ה ח'): "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו" וכך נאמר גם על יצחק ויעקב.

בפרק י"ב מופיעה המילה בצורה דומה והפעם מתיחסת למרים שלקתה בצרעת בפרשת האשה הכושית. שם מופיע (י"ב טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם". הפשט הוא כמובן שחיכו שבוע בלבד, אולם כפי שנראה בפרשת חוקת בפרק כ', מותה של מרים הנביאה בשנת הארבעים לנדודים במדבר, הוא זה שלמעשה התחיל את המסע לארץ, ואכן עד אז העם למעשה לא נסע - לא נסע לארץ ישראל.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך



תשובות לחידון פרשת עקב

התשובות לחידון פרשת עקב  מוצגות למטה. אם טרם ניסיתם לפתור אנא גשו לדף החידות לפרשת עקב ונסו לבד





מתחילים:
  • רחל שרה וחנה  - עקרות שנפקדו (ז' יד) - "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ"
  • שמלה - "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ..." (ח' ד)
  • לחם עם איקס - "... כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם..." (ח' ג)
  • X2 - לוחות הבריתה השניים (י' א).
  • מטחנה - "וְאֶת-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר-עֲשִׂיתֶם אֶת-הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר-דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת-עֲפָרוֹ אֶל-הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן-הָהָר" (ט' כ)
  • FARMVILLE
  • סוס - " וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו..." (י"א ד)
  • מקציף - " זְכֹר אַל-תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר-הִקְצַפְתָּ אֶת-ה'  אֱלֹקיךָ..." (ט' ז) וגם בפסוק ח'.
  • 70 עד 22^10- "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (י' כב)
  • מכתב - "וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים..." (י' ד)
  • שריון אוייר או מודיעין - "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (ח' יז) ועוד פסוקים דומים ליד
  • אותות-  "הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת" (ז' יט) ופסוקים דומים אחרים.
  • ארון- "וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (י' ג)
  • צרעה - "וְגַם אֶת-הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקיךָ בָּם עַד-אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז' כ)
  • עיניים - "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (י"א יב)
  • מוקש- "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקהֶיךָ הוּא" (ז' כה).

יום המיוחס ותחנון

ב' בסיוון מכונה יום המיוחס. מדוע דווקא זכה יום זה בכינוי כה חשוב וכמו כן לא אומרים בו תחנון, למרות שלכאורה אין  סיבה לא לומר ביום זה תחנון.

הבה נראה את המקורות:
  • בשו"ע סימן תצ"ד מופיע רק: אסור להתענות במוצאי חג השבועות.
  • הרמ"א במקום: "ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חדש סיון עד ח' בו..."
אולם המנהג היה שגם שלושה ימים קודם שבועות לא אומרים תחנון לזכר ימי ההגבלה (שמות י"ט יא-יב: "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"). בגמרא מסכת שבת דף פז ע"א ישנה מחלוקת אם מתן תורה היה ביום השלישי או ביום הרביעי, אך לא נרחיב בכך כאן.

כמובן שגם בראש חודש לא אומרים תחנון ונשאר ב' סיון שהוא יום בודד באמצע בין ימים שבהם לא אומרים תחנון.

כתוצאה מכך נקבע מעין כלל שיום כזה שהוא בין שני ימים בהם לא אומרים תחנון, הוא בעצמו לא יאמרו בו תחנון. יש בלוח העברי רק יום אחד כזה, ב' בסיון.

ניסוח של הכלל מופיע בערוך השולחן סימן תצ"ד סעיף ז:
ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.
הלשון "ממילא" אותה נוקט ערוך השולחן, מראה שקביעה זו היא סברה, ואינה כלל הלכתי ברור.  ייתכן שחכמינו חששו לבטל תחנון, תפילה חשובה שיש לקחת בכובד ראש ולא לזלזל בה, ומאחר שהכלל אינו כלל הלכתי מובהק, צירפו סימנים נוספים ואסמכתאות לדבר.

ב' סיון היה חלק מהימים ברצף ההכנות לקבלת התורה. אם בראש החודש בני ישראל באו למדבר סיני (שמות יט א) :"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" , הרי שב' סיוון נאמר (פסוק ו'): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". באותו יום קיבל עם ישראל את "הייחוס" שלו ואכן היום ראוי לשמו. טעם נוסף מביא ערוך השולחן שביום בו חל ב' בסיוון יחול גם יום הכיפורים (בלוח המחושב). זהו חיזוק בלבד לטעם.

ציינו שב' בסיוון הוא יום יחידי בשנה, אולם לאחר קום מדינת ישראל ישנו עוד יום כזה. כ"ט באייר נסמך ביום ירושלים מצידו האחד, בו לפי החלטת הרבנות הראשית לא אומרים תחנון ובראש חודש סיוון מצדו השני.

לא מצאתי שום דעה הגורסת לא לומר תחנון בכ"ט באייר (בשחרית, במנחה ודאי לא אומרים). ייתכן כי הכלל של יום בין שני ימים טובים אכן אינו מספיק, ייתכן כי קביעות הרבנות הראשית לצערנו לא מקובלות על כלל הציבור היהודי וייתכנו סיבות נוספות. לו זכינו, היינו יכולים לראות גם ביום שחרור ירושלים, עוד שלב בהכנות לקבלת התורה, ובוודאי היה אפשר להאריך את רצף הימים בהם לא אומרים תחנון. לצערנו טרם זכינו לכך.

ונוסיף כי תפילת התחנון היא תפילה חשובה וחזקה. אני מודה לרב רפאל שטרן שהביא בפני את המקורות הבאים והדברים מובאים בלשונו:


ובקרב חלק מהציבור - מסיבה לא ידועה -  כשלא אומרים תחנון יש תחושת 'הקלה' ואף 'מחפשים' הזדמניות שלא לומר תחנון, אולם  מדברי הספר מנהגים דק"ק וורמיישא חלק ב' (מהד' מכון י-ם עמ' ר"נ) עולה מציאות שונה לחלוטין:

"מה שאומרין פה תחינות בחמשה עשר באב ובחמשה עשר בשבט ובל"ג בעומר וכן תכף אחרי איסור חג בניסן ותשרי אומרים תכף תחנון, מה שאין כן בשאר קהילות. שמעתי טעם נכון על זה מפי הגאון הרב מוהר"ר אלי' הנ"ל מפני שלפנים בישראל קודם גזירות תתנ"ו וק"ט היתה קהילתינו מיושבת מקהל עצום ורב כאשר נמצאו בספר זכרון עולמית אשר לנו פה סך בעלי בתים ההרוגים הכתובי' בתוכו הנזכרים בכל שנה בתענית בגזירת תתנ"ו ובתענית גזירת ק"ט, ומחמת ריבוי העם כמה פעמים עברו כל ימי השבוע ולא נאמר בהם תחינה כי ברוב הימים היה מילה וחתונה שא"א רשאין לומר בהם תחינות. על כן כל הימים שהיו יוכלו למצא היתר לומר תחנון  - התקינו לאומרו. על כן אומרים כאן בחמשה עשר ובל"ג בעומר ובניסן ותשרי אחרי איסור חג תחינה. ואף אם עתה אחרי הגזירות נתמעטה קהילתינו עדיין מנהג אבותינו בידינו".

וההסבר על פי הנושאי כלים בסימן קל"א לשולחן ערוך אורח חיים וערוך השולחן שם הוא שמניעת אמירת תחנון בימי שמחה וחלילה בימי צער (כמו בבית האבל), יסודה בכך שתפילת התחנון ונפילת האפים הינה בקשה בעלת עוצמה רבה ולכן יש בה גם גם צד של חשש. והיינו, שכיון שהוא מבקש בעוצמה כה רבה, 'מידת הדין' תתעורר ותאמר 'מי הוא זה אשר מעיז לבקש', ואם הוא חלילה לא ראוי, עצם ה'העזה' לבקש היא עצמה תהיה סיבה לעורר 'דין' על המבקש שהעיז לבקש בהיותו בלתי ראוי לכך.


פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין
פסוקי תחנון על קיר בית כנסת במחנה הריכוז טרזין

חידון לג בעומר

דף החידות לל"ג בעומר מציג חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות כולן למנהגי היום. ניתן להדפיס ולפתור ביחד מסביב למדורה. מאחר ונושא איכות הסביבה חשוב לנו מאד, חלק רחב מהחידות מציג מדוע דווקא כדאי לערוך מדורות קטנות יותר ומזיקות פחות. ניתן בהחלט לחגוג ולשמוח במדורה צנועה ומצומצמת.

יש לנו גם תפזורת ללג בעומר


חידות לג בעומר
חידות לג בעומר

שאלות וחידות לל"ג בעומר באדיבות וברשות מר עזרא מרום
שאלות

1. מה שם הקיסר הרומאי שנלחם בבר כוכבא ?
2. מי הלשין על רשב"י בפני הרומאים ?
3. כיצד קראו הרומאים לארץ ישראל ?
4. איזו משפחה מכניסה בכל שנה ספר תורה בכל שנה למירון ?
5. על מה רכב בר כוכבא לפי האגדה ?
6. מה אכלו רשב"י ובנו בהיותם במערה ?
7. מי חיבר את הפיוט " בר יוחאי " ?
8. מה היה כתוב על מצחו של רשב"י  ?
9. כיצד נקראים שני חלקי הזהר שבהם רשב"י מגלה לתלמידיו את סודות הקבלה ?
10.  מדוע נוהגים להדליק מדורות בל"ג בעומר ?
11. באיזה ישוב בארץ נמצאת המערה בה התחבא  רשב"י?
12.אילו ארגונים אזרחיים וצבאיים בני ימנו  , נוסדו בל"ג בעומר ?
13. כיצד שמרו  רשב"י  ואלעזר בנו על בגדיהם במערה שלא יתבלו? (עיין שבת ל"ג)
14. מה הקשר בין רבי עקיבא , רבי מאיר בעל הנס  ורשב"י ?      
15.  על שום מה נקרא רבי מאיר בתואר:  "בעל הנס " ?
16.  רשב"י שתה ממעין. מי בתנ"ך  שתה מ :    א. באר   ב.  נחל ?
17.  ציין  3 אירועים שהפכו את  ל"ג בעומר ליום של שמחה.
18.  א. כמה שנים חי    רבי - עקיבא?   ב. באיזה גיל התחיל ללמוד תורה  ?
19. א) מדוע חשב  רבי- עקיבא  שבר- כוכבא הוא המשיח?    ב) באיזה שם קרא לו בסוף ימיו?
20.  מהו  התכשיט שנתן רבי עקיבא לאשתו ?
21. באיזו שיטה בחר  בר-כוכבא  את לוחמיו?
22.  קידוש השם שעשה רבי עקיבא מרומז באותיות שמו. הכיצד ?
23. כיצד רמוז ל"ג בעומר  בפסוק מתהילים:"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך " ?
24.  ציין מנהגים בל"ג בעומר בנוסף למדורות.


וחידות לג בעומר לפי סדר הא-ב'

א1. הקיסר הרומאי שנלחם בבר כוכבא    א2. עליו רכב בר כוכבא (לפי האגדה)
    א 3. שמות  חלקים בזהר
ב1. העיר שנפלה בימי המרד  ברומאים   ב. 2  הלשין לרומאים על רשב"י
ג.    תואר שניתן לבר כוכבא בשיר שנכתב עליו
ד.    מילה נרדפת  למילה "חופש"  שמופיעה בשיר על בר כוכבא
ה.    אותם עורכים בל"ג בעומר בציון הרשב"י .
ו.    שורה מהפיוט בר יוחאי  " ____ תפוחים עלית "
ז.    ספר קבלי שחיבר הרשב"י
ח.    כלי נשק במרד בר כוכבא
ט.    קיסר שהחריב את המקדש
י.    אחד מחמש התלמידים שנותרו לרבי עקיבא
כ.    חותנו של רבי עקיבא
ל.1. חיבר את הפיוט " בר יוחאי"   ל2. מתו על קידוש השם בזמן המרד
מ.ממנו שתו רשב"י ובנו בהיותם במערה
נ. איזה תואר ניתן לבר כוכבא ע"י אנשיו ?
ס. חץ וקשת הוא ה_______ של הגדנ"ע שהוקם בל"ג בעמר
ע. רבו של רשב"י
פ. שם נמצאת המערה בה התחבא רשב"י
צ.עיר המקובלים בסמוך לקבר רשב"י
ק. בימיו של רשב"י לא נראה מפאת צדיקותו.
ר.אשתו של רבי עקיבא
ש. מה משותף לבר יוחאי ולבר כוכבא?
ת. אותה עורכים בל"ג בעמר כמנהג חב"ד .   



תשובות לחידות ציורים

קבוצת החידות הבאה לרמוז שכדאי ואפשר לשמוח גם במדורה קטנה

דברים כ' יט - "כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" - אחד הפסוקים המצוטטים ביותר ולרוב בצורה שגויה. כוונת הפסוק אינה לדמות את האדם לעץ אלא בדיוק ההיפך והמילה כי מציינת שאלה ולא סיבה. האם עץ השדה הוא האדם? האם אתה בא במצור על העץ? עזוב את העץ ותן לו לגדול בשקט.


CO2 = גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה. אמנם ריכוז גז זה באטמוספירה הוא זעום 4 מאיות האחוז בלבד, אבל כל שינוי שלו כלפי מעלה ולו גם באחוזים זעירים מסב נזקים עצומים. תהליך השריפה קושר בין אטומי החמצן שבאוויר לאטומי הפחמן המוצקים שבחומר הבעירה (עץ). האטומים מתפרקים מן העץ, מתרכבים עם החמצן והופכים לגז הידוע.

משורה - מידה מעטה, אפשר לעשות מדורה במשורה.

כדור הארץ - כפי שצולם מהחלל - רק שתזכרו כמה פגיע עולמנו וחשוב לשמור עליו

כמו בט"ו באב - אחד הדברים השמחים שהמשנה מציינת בט"ו באב הוא שחדלו לכרות עצים למערכה.

עד כאן איכות הסביבה. לשאר החידות

13910 או 94671 בים - המיקוד של הישוב מירון הוא 13910 ושל רחוב מירון בירושלים הוא 94671

שמעון פרס - שמו הפרטי של בר-כוכב הוא שמעון. מטבעות מתקופתו נושאים את הכתובת: "שמעון נשיא ישראל". יש דברים שלא השתנו...

מירון - ציון קבר הרשב"י

גל או דל - 33 או 34, רומז גם לנסיונות דחיית המדורות ביום  כאשר ל"ג בעומר במוצאי שבת וגם להבדלי מנהגים מתי מפסיקם את מנהגי האבלות האם כבר בל"ג או רק בל"ד בעומר.

פקיעין - לפי המסורת רבי שמעון התחבא במערה בפקיעין.

חץ וקשת - מנהג לשחק בחץ וקשת מעין זכרון למרד בר-כוכבא

קווצת שיער - תמונת השיער רומזת למנהג החלאקה הנפוץ ביום זה. קווצת השיער שבתמונה נמצאת בסידני באוסטרליה ומיוחסת לנפוליאון...

חתן וכלה - המנהג לא להתחתן בספירת העומר נפסק בתאריך זה (לחלק מהדעות המנהג נמשך עד מעוד מאוחר יותר)


מספרים ומכונת גילוח - מנהגים לא להסתפר ולא להתגלח בימי הספירה מותרים לאחר ל"ג בעומר.

גוזרים את גבעתיים - עוד רמז למנהג החלאקה. גבעה היא תל וגבעתיים היא תלתל. המנהג מתבצע לרוב באמצעות גזירת תלתל אחד משערות הילד (על ידי רב ולאחר מכן שליחתו לספר מקצועי).

מדורה מרשמלו ותפוח אדמה - המדורה וחלק מפרטי המזון שמכינים בדרך כלל.




תשובות לחידות עזרא מרום
תשובות לשאלות
1.. אדריאנוס
2. יהודה בן גרים   (שבת ל"ג)
3. איליא  קפיטולינה
4. משפחת עבו מצפת
5. אריה
6. חרובים
7.   המקובל שמעון  לביא.
8. "שמע ישראל " 
9. אידרא רבא ואידרא רבא.
10.  א) זכר למשואות שהדליקו בזמן   המרד   ב) זכר לאש שהקיפה את ביתו של  רשב"י  ביום פטירתו
11.  בפקיעין.
12. א.  הגדנ"ע (לכן סמלו קשת וחיצים)  ב.  הפלמ"ח       ג. תנועת בני עקיבא
13 . פשטו את בגדיהם ונכנסו לתוך בור וכיסו עצמם בעפר.
14.רבי מאיר ו רשב"י היו מבין  5  התלמידים שנותרו לרבי עקיבא ( יבמות ס"ב).
15 . בגלל הנס שאירע לשומר בית האסורים שניצל מתליה  ע"י שאמר: " אלוקי מאיר ענני "     (עיין עבודה זרה י"ח)
16. א. הגר השקתה את ישמעאל מהבאר         ב. אליהו הנביא שתה מנחל כרית.
 17  א. הילולת רשב"י   ב.  הפסקת המגיפה בתלמידי רבי עקיבא  ג. המן התחיל לרדת בל"ג בעומר
18.  א. 120 שנה.    ב. בגיל 40
19.  א. בגלל נבואת בלעם; "דרך כוכב מיעקב".    ב. בר כוזיבא כלומר בן השקר.
20. ירושלים של זהב
21.  ערך להם מבחן של אומץ וגבורה: היו צריכים לקטוע לעצמם אצבע ולעקור עץ    ארז תוך כדי     רכיבה על סוס.
22. עקיבא  אותיות : יש קונה עולמו בשעה אחת !
23.  גל= אותיות ל"ג .  ביום זה גילה רשב"י את נפלאות תורת הסוד
24.  א. חלאקה= תספורת לבני 3.    ב.  קריאה בספר הזוהר    ג.  משחק בחץ וקשת כזכר למרד

תשובות לחידון א-ב לג בעומר

א1. אדריאנוס   א2. אריה   א3.  אידרא רבא  ואידרא זוטא
ב1.ביתר     ב2. בן גרים יהודה(שבת ל"ג)  ג. גיבור  ד. דרור  ה. הדלקה,הילולא
ו. "ולשדה____ תפוחים עלית "  ז. זהר     ח. חץ   ט. טיטוס
י.יהודה  בר אילעאי   כ. כלבא שבוע   ל1. לביא שמעון
ל2. לולינוס ופפוס  ( עיין תענית כ"ג)    מ. מעין  נ. נשיא ישראל  ס. סמל
ע. רבי עקיבא   פ.  פקיעין    צ. צפת
ק. קשת ,   ר. רחל ,  ש. המשותף שמם הפרטי = שמעון ,  ת= תהלוכה 




הנקמה, גאולת הדם והיהדות

הנקמה כרגש אוניברסלי מהותי

הנקמה היא אחד הרגשות החזקים ביותר הקיימים באדם. בכל אדם. מיטב הספרות העולמית עוסקת בנקמה. די אם נזכיר את נקמתו הנוראית של הרוזן ממונטה כריסטו, בכל אלו שגרמו למאסרו.
התורה בפרשת קדושים (ויקרא י"ט יח) אוסרת על הנקמה: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

הנקמה הראשונה בתורה

מה מקורה של הנקמה בתורה? הראשון המפחד מהנקמה הוא קין שמשוכנע שכל מי שימצא אותו יהרוג אותו כנקמה על הריגת הבל. עניין הנקמה הוא מעין אקסיומה, אין על כך ציווי אלא זה מעין חוק טבע ולקין ברור שהנקמה תובא. נקמה היא חלק חזק ומהותי מהטבע האנושי.

אין יותר מדי אנשים בעולם באותו זמן שיכולים לבצע נקמה זו, אולם נקמה זו היא נקמת גאולת הדם הידועה ובה, קרוב משפחה מדרגה הראשונה של הנרצח, ורק הוא ,רשאי להרוג את הרוצח, ורק את הרוצח, מבלי שמעשה זה ייחשב רציחה. קין חי שנים רבות, אולם בסופו של דבר הוא אכן נהרג בידיו של אדם אחר, למך, אשר ממהר לומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", בבחינת הסרת אחריותו למעשה ההריגה זה.

גאולת הדם כחלק מהמוסר האנושי

נוהג זה של גאולת הדם מחוזק כציווי אלוהי לאחר המבול: (בראשית ט' ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זוהי הופעתה השנייה של המילה "בצלם", לאחר אזכור אגבי בבריאת האדם, אזכור שאינו מפרט מה משמעותה המעשית של אותה בריאה בצלם.

המשמעות המתבהרת בפרשת נח לאחר המבול, היא כי לדם האדם יש דורש והוא אינו כדם החי. אדם יכול לשחוט כבש או פרה, וגם זאת רק למאכל או לצורך ולא לשם סדיזם, אולם הוא אינו יכול לשחוט איש אחר, ואם עשה זאת, מצווה על האדם לשפוך את דמו. מי ששופך דם של אנשים אחרים, הוצא מחברת בני האדם, הוא אינו נכלל בהגדרת "בצלם" הוא יצא מצלו של הקב"ה ושפיכת דמו אינה עוברת על איסור "לא תרצח". אמנם, לא כל אחד יכול לנקום. רשאים לעשות זאת רק הנפגעים מפעולת הרציחה, קרובי המשפחה של הנרצח, וכמובן הנקמה מותרת רק במבצע הישיר של הפשע.

עוד נקודה שכדאי לשים לב אליה הוא כי הציווי לנוח אינו קשור בהכרח ליהדות. האמירה נאמרה לנוח ובניו, לא לאברהם אבינו ולא למשה רבנו אלא לכלל האנושות. "שפך דם האדם באדם דמו יישפך, - אינו מוסר יהודי, אלא מוסר אבסולוטי כלל אנושי.

נקמה ביהדות וערי המקלט

היהדות אינה יכולה לאסור לחלוטין את עניין גאולת הדם, שכן הצו האוניברסלי מחייב גם אותה אולם היהדות ממתנת אותה עד כדי מסמוסה והפיכתה לאפשרות קלושה בלבד. במקרים אחרים, שאינם כרוכים בנטילת נפש, בא הציווי שהבאנו בראש המאמר "לא תיקום" ואוסר את הנקמה, כפי שאומר בעל ספר החינוך, מצווה רמ"א:
שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? 
אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים. 

רוצח במזיד אינו זכאי להגנה זו וגם אם ברח לעיר המקלט ובכך אינו מאפשר לגאול הדם לנקום, דינו מסור לבית דין, שרשאי ויכול, תחת כל נהלי המשפט, להוציאו להורג. בכך גאולת הדם אינה עניין פרטי יותר אלא עניין ציבורי רשמי ומסודר כחלק ממערכת אכיפה, ענישה והרתעה.

רוצח בשגגה זכאי לפנות לעיר המקלט. שימו לב שלמרות שהוא רצח בשגגה הוא עדיין מכונה רוצח. ערי המקלט היו מפוזרות על פני על הארץ כך שהמרחק אליהן יהיה תמיד קצר, ולרוצח בשגגה יש יתרון זמן על גואל הדם. רוצח בשגגה שאינו נס לעיר המקלט, ובכך מקבל על עצמו מעין עונש מאסר והוצאה מהחברה הרגילה, שם את נפשו בכפו. יתרה מכך, רוצח בשגגה מצווה לפנות לעיר המקלט והגלות בה מהווה תיקון חטאו (שהיה בשגגה) ונביא שוב מדברי ספר החינוך:
"ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המכה את הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נעם. " (מצווה תי).
העיקרון האוניברסלי חזק כל כך, עד כדי כך שדין שוגג אינו יכול לפטור את האדם לחלוטין מחובת העקרון, ורק גלייה מרצון, מאפשרת לו "התחמקות" מהעקרון של " שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ומטרתה תיקון החברה. המעשה לא יכול לעבור בלי תיקון כלשהו, הגלות תכריח את הרוצח להרהר באיך קרתה לו תקלה כזו וגם קרובי ההרוג לא יראו אותו בכל פעם ופעם, דבר שרק יגביר את רצונם בנקמה. נראה שעיר המקלט, מהווה איזון כלשהו ופשרות בין צרכי כל הצדדים.

היהדות זונחת את הנקמה

אולם היהדות אינה מחפשת נקמות. האל עצמו מתואר כאל נוקם במקומות רבים בתורה ובשיאה בפרשת האזינו "לי נקם ושילם". לפני מותו מצטווה משה לנקום במדיינים וכך אומר לו אלוקים (במדבר ל"א ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" אך משה לא מתבלבל ובדיבורו לעם פסוק אחד בלבד אחר כך הוא משנה את הציווי: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-ה' בְּמִדְיָן". משה, והעם אינם צריכים את הנקמה, הנקמה היא לה'. תרגום אונקלוס, מתוך ערנות לקושי פירש נקמת ה' - נקמת עם ה', אולם זו פרשנות ולא פשט הפסוק. גם בעמלק, האויב השנוא ביותר, לא מזדרזים בני ישראל לנקום ונדרש ציווי מפורש ברור וישיר, נקמה מאת ה' כדי לשלוח את שאול המלך למלחמה בעמלק, מלחמה ששאול לא חפץ בה כלל.

הנקמה כחלק מתהליך הנחמה

פרקי הסיום של ספר ישעיהו, הם נבואות נחמה על חורבן בית המקדש ויש בהם הדרגתיות. רק לאחר כעשרים פרקי נחמה, מגיע הרעיון של קנמה. נחמה ונקמה הן מילים דומות, ונקמה, ואיתה ההרגשה שהצדק נעשה, היא חלק חשוב מתהליך הנחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק הבא (ישעיהו ס"א ב) :"לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". אבל גם בספוק זה הנקמה מושארת לאלוקים ואינה עניין לבני האדם. לאלוקים חשבונות משלו, ובני אדם לא מבינים חשבונות שמיים.

הנקמה כעניין לאלוקים ולא לבני האדם

מגמה זו של השארת הנקמה בידי שמיים  מבוטאת גם בתהלים ליום רביעי (מזמור צ"ד) הפותח במילים "אֵל-נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע", הנקמה מבוקשת ומתבקשת אך לא בידי אדם. אם לאחר קראית המזמור כולו למישהו נשארו ספקות, מסיים המזמור כך: " וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת-אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם  ה' אֱלֹקינוּ". מגמה זו רק התחזקה לאחר חורבן בית שני ובפרט לאחר מרד בר כוכבא, מרד שגרר נקמה נוראית של השלטון הרומאי שכמעט והכחידה את עם ישראל. פיוטי קינות ובקשות נקמה היו גם היו אך מעשי נקמה פרטיים, שאינם חלק ממערכת דינים מוסדרת, כמעט ולא היו. כי הנקמה, היא כוח מניע, כוח חזק, כוח שיכול לשמור אותך חי בשעות הקשות ולתת לך מטרה לעתיד, אולם כפי שמגלה הרוזן ממונטה כריסטו, לאחר שנקמתו האיומה מושלמת במלואה, אין בה הרגשה של שימחה ולפעמים אפילו לא של סיפוק, אלא בעיקר של עייפות וריקנות. יש מקום לנקמה, אולם היא אינה יכולה להיות הדבר היחידי המחזיק את האדם, אינה יכולה לבוא באופן פרטי וצריכה להיות מסורה לרשויות המוסמכות לכך.

בעוד בימי קדם, נקמת הדם היא עניין אפשרי, מוסרי ואולי אפילו נדרש במקומות בהם אין אפשרות אחרת להשגת הצדק, הפרקטיקה של היהדות, צמצמה את האפשרות לביצועה עוד מימי התורה. כיום כאשר אנו חיים במדינה מתוקנת, בעלת כוחות בטחון ומערכת משפט האמונים על נושאים אלו, נקמה פרטית אינה אפשרות כלל והיא עבירה הן על חוקי התורה והן על חוקי המדינה.

על כן כאשר אנו מזכירים את קדושי השואה, חללי צה"ל ונפגעי הטרור אנו מוסיפים לצד שמם "ה' יקום דמם". נקמה צריכה להיות. הצדק האנושי האוניברסלי דורש זאת, אך לנקמה צורות רבות והיא אינה צריכה לבוא מאיתנו. נסיים במזמור פ"ג מתהלים הנאמר רבות בטקסי יום הזיכרון

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: 
ב אֱלֹקים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל: 
ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: 
ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ: 
ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד: 
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: 
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: 
ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר: 
ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה: 
י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: 
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לַאֲדָמָה: 
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵמוֹ: 
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקים: 
יד אֱלֹקי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ: 
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: 
טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: 
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה': 
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: 
יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ:

דם המכבים
דם המכבים

הבדלי פרשות בין ישראל לחוץ לארץ

איך יכול להיות ששני יהודים לא יקראו את אותה פרשה בשבת?

להפטרות יש מנהגים רבים, אבל לקריאת הפרשה אין הבדלים כפי שהיה בעבר ומקובל לקרוא את אותה פרשה בכל עדות ישראל.

בכל זאת, נפלאות הלוח העברי מאפשרות קריאת פרשה שונה בישראל ובחוץ לארץ, כאשר אחד מהרגלים הוא ביום שישי, וכתוצאה מכך יום טוב שני של גלויות, שאינו נחוג בארץ ישראל חל בשבת. יום טוב שני של גלויות הונהג בזמן שלא תמיד היו בטוחים שהשליחים מארץ ישראל יגיעו בזמן להודיע על קידוש החודש, ולכן בחוץ לארץ הוסיפו יום נוסף שבו חלים הלכות יום טוב. ראש השנה גם הוא בן יומיים מסיבות דומות, אבל גם בארץ ישראל, ואת יום כיפור, לא מכפילים.

במקרה שיום טוב שני של גלויות חל בשבת בחוץ לארץ קוראים קריאה של רגלים (בפרשת ראה שגם מזכירה את המועדים) ובארץ את פרשת השבוע לפי הסדר. לאחר כמה זמן מגיעים לפרשות שנהוג לחבר אבל בארץ ישראל הן נפרדות. במקרה זו יחברו את הפרשות בחוץ לארץ ויקראו שתי פרשות (בארץ ישראל יקראו רק אחת) וכך סוגרים את הפער.

למרבה ההפתעה ישנם שלושה מצבים שונים כאלו, הבה ונראה:
ראש השנה וסוכות אינם יכולים להיות ביום שישי, גם יום ראשון של פסח לא יחול ביום שישי (לפי הכלל לא אדו ראש ולא בדו פסח).

שני מקרים שונים הם כאשר שביעי של פסח ביום שישי ואז יום שמיני של פסח הוא בשבת:
אם מדובר בשנה פשוטה (סימני שנה: הכז,  - תשע"ה למשל - אזי הבדלי הפרשה ימשיכו עד פרשת בחוקותי (בחו"ל יקראו את פרשות בהר ובחוקותי).

אם מדובר בשנה מעוברת (סימני שנים: בשז, גכז) - תשע"ו למשל - הבדלי הפרשה ימשיכו זמן רב, כמעט שלושה חודשים, עד פרשת מסעי(!) בסוף ספר במדבר (בחו"ל יקראו את פרשות מטות-מסעי). מקרה זה הוא מוזר במיוחד כי בשנה מעוברת יש אפשרות לחבר את פרשות אחרי מות וקדושים, מיד לאחר פסח, דבר שיסגור את הפער בשנה מעוברת אחרי שבת אחת בלבד!

הסבר מעניין שמעתי מאת פיל צ'רנופסקי שטען שיש לראות את הבעיה, לא כבעיה של חוץ לארץ, אלא כבעיה של אנשי ארץ ישראל. מבחינת הלוח, הוא תוכנן עבור חוץ לארץ ולכן שם אין בעיה כלל. בארץ ישראל מקדימים בשבוע ולכן את הפער סוגרים בשבת הראשונה שהיא בחוץ לארץ מחוברת (ואותה מפרידים בארץ ישראל). הפרשה הראשונה בשנה מעוברת שמחוברת בחו"ל היא מטות-מסעי. הסבר זה אינו פותר את השאלה לשנה פשוטה בה גם תזריע ומצורע וגם אחרי מות וקדושים מחוברות והיה אפשר להפריד כל אחת מהן. נראה שיש גם רצון לשמר את ההפרדה דווקא בסוף חומש.

מקרה נוסף הוא כאשר חג  שבועות חל ביום שישי (סימני שנים: בחה, בשה, גכה, זשה), ואז מחברים בחוץ לארץ את פרשות בלק-חוקת, חיבור שאינו קורה כלל בישראל והפער נסגר לאחר ארבע שבתות בלבד.



באופן פרקטי יש הלכות רבות לבן ארץ ישראל שנמצא בתקופה זו בחו"ל והפוך, ומי שהדבר רלוונטי עבורו, מומלץ שישאל שאלת רב.



הפטרת שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע אלא חלק מפרשת כי תשא, בדומה לשבת חול המועד סוכות. הפטרת השבת היא מספר יחזקאל פרק ל"ז א-יד והיא מוכרת בשם "חזון העצמות היבשות".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יש הנוהגים להוסיף שני פסוקים מפרק ל"ו על מנת לקשר יותר את ההפטרה לחג מאחר ופסוקים אלו מזכירים את המועדות ואת העלייה לרגל

לז כֹּה אָמַר ה' אלוקים זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: לח כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה': 

תקופת יחזקאל היא כבר בזמן הגלות והחורבן ופתיחת ההפטרה בדברי נחמה על ריבוי העם כפי שהיה בימיה הגדולים של ירושלים שהייתה מלאה מפה לפה.

כמעט בכל המקומות ההפטרה תתחיל כאן:

א הָיְתָה עָלַי יַד-ה' וַיּוֹצִיאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: 
חכמי התלמוד מנסים למצוא את מקום הבקעה ואת פשר העצמות שיש בה. הכתוב לא אומר דבר בנושא זה, וניתן להניח שנבואה זו הייתה ממילא בחיזיון אך יש דעות  שהמחזה היה אמיתי, ואותם מתים קמו לתחייה והמשיכו לחיות .

ג וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אלוקים  אַתָּה יָדָעְתָּ:
יחזקאל לא מתפתה לענות את התשובה הפשוטה - לא, אך גם לא עונה מיד כן. הוא למעשה אומר שתחיית העצמות תלויה ברצונו של אלוקים. ברובד המציאותי בוודאי שכך, שכן אדם אינו יכול להחיות מתים, אלם אם נבין את החיזיון כמשל לעם ישראל שהתייבש, הרי שדווקא שם פעילות אנושית בהחלט יכולה לעורר ולהחיות את העם.

ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-ה': 
וכך גם עונה ה’ ליחזקאל. בוודאי שאני יכול להחיות את המתים, אולם אותה תחייה צריכה לבוא דרך נבואה אנושית ובאמצעות מעשה אנושי. כאן לנבואה יש תפקיד של ציווי. הנביא מנבא על העצמות, אך נבואה זו היא פעולת ציווי לשומעים.

ה כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: ו וְנָתַתִּי- עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה': 
מתי מתבצעת נתינת הרוח? האם לפני יצירת הגוף או לאחריו? בפסוקים נתינת הרוח מתוארת גם בהתחלת התהליך וגם בסופו.

ז וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה-רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ: ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: 
אולם בפועל, קודם התקרבו העצמות אחת לשנייה ונוצר השלד, לאחריו נוספו השרירים ושאר הרקמות, ועדיין אלו אינם אנשים חיים ואין בהם רוח.

ט וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: י וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא- בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד: 
את הגוף עצמו אפשר להרכיב מהעצמות הנמצאות בשטח, אולם הרוח צריכה להגיע ממקור חיצוני.

יא וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: יב לָכֵן- הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: יג וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-ה'

וכאן בסיום החיזיון מתברר המשל והנמשל. העצמות היבשות מסמלות את הייאוש ואובדן התקווה לאחר הגלות. גולי יהודה חיים בבבל, אבל נראים בעיניהם כמתים וכנמצאים בקבר. נבואת יחזקאל היא חזון של עידוד ובשורה לגולים, אולם הצורה בה היא נאמרת רומזת לכך שלמרות שתהליך הגאולה יכוון מלמעלה הוא תלוי גם, ואולי אפילו בעיקר, בפעולות האנשים.

לרוב מסיימים את קריאת ההפטרה כאן אולם יש הנוהגים להוסיף עוד שני פסוקים המציינים את אחדות עם ישראל (והם גם פתיחת הפטרת ויגש).

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן
חזון העצמות היבשות - פרט ממנורת הכנסת - בנו אלקן (צילום: תמר הירדני)



לדף הראשי של פסח

טומאת אשה יולדת

פרשת תזריע פותחת בדיני אישה יולדת. לידה היא מאורע משמח. ילד חדש בא לעולם. נעיין בפסוקים (ויקרא י"ב ב-ה)
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: ג וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: ד וּשְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה"
 מדוע היולדת נטמאת לאחר הלידה, ומדוע היולדת טמאה זמן ממושך יותר אם ילדה בת? ברחבי הרשת תוכלו למצוא שלל שטויות על כך ששוב רואים יחס פחות טוב מצד התורה לנשים. זו כמובן שטות מוחלטת והנה נבאר את הדברים.

האפשרות הראשונה המובאת במפרשים היא אפשרות פרקטית. התורה רצתה לאפשר לאשה להיות בטהרה ביום המילה של בנה, ולמרות שאכן נדרש יותר זמן לטהרה, בלידת זכר הזמן מתקצר.

אפשרות אחרת דורשת הבנה עמוקה של יותר של מושגי הטומאה והטהרה. למעשה מושגים אלו די זרים לנו ופחות שייכים לעולמנו, ואנו לא מבינים את משמעותם הרוחנית המלאה. טהרה וטומאה אינם קשורים כלל ללכלוך ולניקיון והוראות הטהרה - מנטילת ידיים ועד טבילה במקווה אינן קשורות כלל להיגיינה. אתה יכול להיות נקי ומצוחצח אך טמא, ואפשר להיות מטונפים וטהורים. אין שום קשר בין השניים. טומאה וטהרה אף אינם קשורים לחול ולקודש. אלו מונחים שהם לפעמים משיקים, אך בוודאי אין בהם זהות.
הטומאה והטהרה הם הפכים המציינים את החיות ואת המוות. הטומאה והטהרה נמצאים לפעמים באותו מקום ובאותו זמן. הארכתי בכך במאמר המבחין בין סוגי הטומאה, ונביא כאן רק את מה שקשור לעניינו.

היולדת, בכך שהיא ילדה, העניקה חיים ויצרה משהו טהור, נטמאת מעצם העובדה שמשהו שהיה חי בתוכה, כבר אינו בתוכה, כלומר חלק ממנה חסר. חסרון זה גורם לטומאה. כוח החיות שהיולדת העניקה לוולד, כאילו בא על חשבונה ובכך מטמא אותה. שימו לב, זהו תיאור רוחני ואינו שייך או צריך להיות זהה לתהליך הביולוגי.
טומאה מסוג זה נמצאת גם בגברים שנטמאים משכבת זרע, וגם לנשים שנטמאות במחזור החודשי שלהן. זוהי טומאה "נורמלית", חיובית, חלק ממחזור החיים הרגיל.
כאשר אישה יולדת בת, היא יולדת ישות, שבעצמה יש לה כוח הולדה משלה, מסיבה זו - כוח ההולדה והחיות של הבת גדול מכוחו של הזכר וכתוצאה ישירה מכך, גם משך הטומאה הוא כפול. שוב, הפירוש המדויק של מושגים אלו אינו מוחוור לנו עד תומו אבל אפשר לחשוב על הצורך באיזון. כאשר כוח ההולדה הוא כפול, גם כמות הטומאה מוכפל והזמן עד לטהרה ארוך יותר.