אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

שביעי של פסח - תנו עוז לאלהים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

שביעי של פסח מוקדש כולו לזכר קריעת ים סוף. לכן, אנו קוראים בתורה באותו היום את פרשת בשלח ושירת הים. חשיבות קריעת ים סוף בתהליך יציאת מצרים כבר מודגשת בהגדה עצמה, במיוחד בדברי חז"ל על "מספר המכות" בהן לקו המצרים, ארבעים או חמישים מכות כידוע. אנו כל כך רגילים לחשוב שכל מועד (למעשה פסח וסוכות) מתחיל ומסתיים ביום חג בבחינת "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" שכמעט ולא שמים לב לכך שבאמת, על אף שאכן ישנם שלושה רגלים, שביעי של פסח ושמיני עצרת הם חגים בפני עצמם, שמשמעותם שונה מהחג הראשון וחולו של מועד הבא אחריו.

כתוב בתורה "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". "ביום ההוא" זאת אומרת ביום קריעת ים סוף. דבר זה מראה לנו בעליל שלשון הגאולה השלישי, "וגאלתי", מתייחס לקריעת ים סוף המהווה שלב מכריע בתהליך כולו ואינו סתם המשך או אפילו הרחבה או העמקה של מה שהתרחש במצרים.
מטרת עשר המכות היתה השגת הסכמתו של פרעה לשלח את ישראל. אין כאן המקום לחזור על ההסברים המוכיחים שה' חיזק את לב פרעה לא כדי לשלול ממנו את בחירתו החופשית אלא דוקא להבטיח אותה, כדי שבבוא העת הוא יפעל מרצונו החופשי ולא תחת לחץ שאינו עומד בו. בכדי שנדע כי מטרה זו הושגה מתחילה הפרשה עם הפסוק "ויהי בשלח פרעה" ולא סתם בביטוי כגון "ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלקים וגו'". 

היות והנהגה ניסית אינה דבר מפליא מצד הבורא שכוחו וגבורתו מלא עולם, שומה עלינו החובה להבין למה חז"ל מלמדים אותנו על הקושי המיוחד שבאותו הנס של קריעת ים סוף. גם הביטוי "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" אינו מובן, שהרי הוא "זן את העולם כולו בטובו וכו', "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול לא יחסר לנו מזון לעולם ועד". מהביטוים האלו שבתחילת ברכת המזון נראה דוקא שמזונותיו של אדם הם כמעט דבר של מה בכך ואז "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" יכול להתפרש בטעות כאילו אין בקריעת ים סוף כל קושי!

כדי להבין זאת, ולו במקצת, עלינו להתייחס לפסוק אחד המתאר את הפחד הגדול שאחז את בני ישראל כשראו שהמצרים רודפים אחריהם: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". וכי היה מקום לפחד אחרי כל הניסים שכבר זכו להם? הלא יש כאן תופעה של חוסר אמונה המאפיין כביכול את אותו הדור שלמרות כל מה שראו עיניהם עדין אינם בוטחים בה'? מצד אחד ניסים ונפלאות, אותות ומופתים, ומצד שני יראה ופחד, הלא זה תרתי דסתרי?

אלא שיציאת מצרים בעצמה כבר היתה דבר לכתחילה בלתי אפשרי, לולי ה' שהיה לנו, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין". לזה רומזים המצה והחיפזון של יציאת מצרים שהקב"ה כביכול קיפל את הזמן שהיה חסר מהארבע מאות שנה לרגע אחד ובני ישראל יצאו בכח אותו הרגע ללא משך זמן ולכן לא היה כביכול זמן ללחם להחמיץ ולתפוח. ובני ישראל שהיו ערים לדבר הבחינו בכך שאין להם עתה כל זכות לסמוך על נס נוסף דוקא בגלל כל הניסים שכבר זכו להם.

ומכאן הפחד הגדול שהרי חסרי אונים הם מול פרעה. ולא זו בלבד, אלא שלאמיתו של דבר פרעה שלח אותם למרות שלא היה חייב בכך. הקב"ה אמר "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:"
פרעה שילם את המחיר. ה' הרג את בנו בכורו של פרעה וכל בכור מצרים, ולכן יכול פרעה לטעון שמעתה בני ישראל שייכים לו בזכות. זה עומק מה שכתוב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". מבחינת הצדק המוחלט אליבא דפרעה, למרות שהוא בעצמו שלח אותם, הם אינם אלא עבדים נמלטים. (זהו גם הדיוק של מה שאנו אומרים בהגדה, שנראה ככפל לשון בלתי הכרחי: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בננינו עדיין משועבדים היינו לפרעה במצרים". וכי אין אנו יודעים שפרעה היה במצרים? היה די לומר "עבדים היינו במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו עבדים במצרים". אלא שזה כל העניין: ממצרים יצאנו ודבר זה הינו בלתי הפיך, ובכל זאת אנחנו עדיין משועבדים לפרעה, אבל כבר לא במצרים. ואין אנו משתחררים משיעבודנו לפרעה אלא באותה מידה שאנו משעבדים את עצמנו לעבודת ה').

לכן סיבב הקב"ה את הנסיבות כך שלא תהיה ברירה אחרת כי אם להכנס לים. אפילו כשמשה רבנו רצה להתפלל, ה' השתיק אותו. ולמרות מה שמשה אמר לישראל: "ה' ילחם לכם", אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן? סגר עליהם המדבר ופרעה רודף אחריהם.
לכן קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף: זה לא תלוי בו כביכול אלא בנו. אילו היה הקב"ה פועל בעולם מבחינת כל יכולתו, הכל היה קל, אבל גם יחד הכל היה חסר משמעות. לא היה האדם אלא בובה שמושכים עבורה בחוטים. קריעת ים סוף היא ההוכחה שהנס מתרחש כתוצאה מבטחונו של האדם בו ית' אפילו כשנראה שאבדה תקוה.

זהו אולי הפרדוקס הגדול של האמונה – ועל כך בא הפסוק המכריע: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: ובכל זאת לא ייבנה הבית מבלי שיעמלו בוניו בו ולא תשמר העיר מבלי שישקד שומר. זהו גם המסר של שירת דבורה: אנו מתפללים לעזרת ה', אבל מי שלא בא להלחם מלחמות ה' עליו נאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

לדף הראשי של פסח

למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.


מצות עבודת יד לפסח
מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח
לדף הראשי של פרשת בא

נגע הצרעת ודרכי התשובה

המאמר מאת הרב ירֹחם שמשוביץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן:  וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ: " (ויקרא יד, א-ג)

בעוד כי פרשת תזריע התחילה בענין טומאת היולדת, מתחילה פרשתנו בענין טהרת המצורע. בנוסף, נשים לב לכך שהתורה קוראת ל"חולה" פעם "מצורע" ופעם "צרוע". וכן, בעוד שהיינו נוטים לומר בשפתנו כי נרפא הצרוע מנגע-הצרעת, התורה משתמשת בביטוי הפוך, היינו כי נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע.

אמנם קשים פרטי הענין ודורשים תלמוד להבנתם ואנו נסתפק כאן בכמה הערות הארות כלליות. ונתחיל בכך שכתוב "והובא אל הכהן, ויצא הכהן… וראה הכהן…, וצוה הכהן…". הדגשות אלו באות ללמדנו שלא רק תחילת וסוף הענין בכהן, היינו קביעת הטומאה והטהרה, אלא שכל פעולת הטהרה המבוארת בפרשה צריכה להיות בכהן דוקא. היינו שתפקידו ואחריותו של הכהן אינם מוגבלים לקביעת המצב אלא גם בטיפול המעשי להשלמת היטהרותו של האדם. האדם נקרא המיטהר וכאילו מדובר בפעולה שהאדם המצורע עושה כלפי עצמו, אבל בפועל הכהן מעורב בכל שלבי ההיטהרות. דבר זה מקבל ביטוי גם בכך שהדרך אשר בה המצורע "מובא אל הכהן" היא שהכהן צריך לצאת אליו מכל שלושת המחנות. הטמא אסור לבא אל המחנה ולכן אין ברירה אחרת אלא שהכהן צריך לצאת לקראתו כדי לטפל בטהרתו, והרמז ברור.
פעולה זו של הכהן נמצאת בתווך בין קריאת האדם הנגוע בנגע-הצרעת בשם "מצורע" ובין קריאתו בשם "צרוע". מכללי הלשון שבביטוי "מצורע" יש הדגשה לעומת הביטוי "צרוע". "מצורע" הוא לשון פועל, היינו הנפעל של הפיעל. "צרוע" הוא לשון קל והוא אינו פועל אלא תואר. "מצורע" הוא תאור פעולה בעוד כי "צרוע" הוא תאור מצב. כביכול שהמצורע עדין עומד בנסיבות הגורמות למחלתו, בעוד שהצרוע עדין לא נטהר אבל הוא כבר בתהליך של הטיהור. הוא כבר התנתק מהפעולה הגורמת לבעיה ואף על פי שמבחינה מסויימת הוא כבר השתחרר ממנה, הוא עדין זקוק להשלמת הטהרותו ובסוף גם להתכפר מטומאתו.

וזה מלמד אותנו פרק בדרכי התשובה והחרטה על חטא. כל עוד שיש לי "נקיפות מצפון" על דבר שעשיתי, הרי שאני עדין אותו האדם שעשה את אותם הדברים. אני טרם השתחררתי מהם, וכמה שזה יכול להשמע כסתירה – שהרי נקיפות מצפון מצביעות על כך שאין אני שלם עם אותם המעשים – הדבר מבטא את העובדה שאני יודע בעצמי שאני עדין מסוגל לאותם המעשים. נקיפות המצפון שלי הן סימן לקיום המחלה. אבל כשאני משתחרר ע"י התשובה מאחיזת החטא בי (נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע, היינו שסימני הטומאה נעלמו ועתה צריך האיש עצמו להתרפאות) אז אני יכול עדין להרגיש חרטה על כך שהייתי מסוגל לאותם המעשים, אבל הם שייכים לעבר וכאילו אדם אחר עשה אותם שהרי אני היום לא הייתי יכול לעשותם. ולכן החרטה היא סימן לרפואה. אבל בזאת טרם סיימתי את תהליך התשובה. ההיטהרות הגמורה מן החטא כוללת גם העקירה של סיבת החטא. וזו דורשת דבקות בטוב היינו תשובה מאהבה בנוסף לסור מרע שהיא שלב התשובה מיראה.
הכהן שהוא איש החסד, בחינתו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הוא הדמות של המחנך המלווה את האדם לדרכי התשובה מעומקי הטומאה עד השלמת הטהרה. הוא איש החסד אבל לא סלחן.

בניגוד לנטיית הפסיכולוגיה המודרנית לבטל את רגשי האשמה על ידי הטפה לכך שלמעשה אין חוק ולכן אין על מה להרגיש אשם, הכהן הוא מי שמטמא את המצורע. והוא יהיה גם מי שיכריז על הטהרותו. יש רע, יש טומאה, והדברים חמורים. טומאה זאת מוציאה את האדם מכל המחנות. לחויה הקיומית של האדם כגר עלי אדמות, כמי שנמצא בגלות בעולם, מתווספת גלות חברתית ובדידות. אבל מצב זה הוא איננו חסר תקנה. יש בכחו של האדם לשוב לאיתנו. לחזור למעמדו ואפילו להתעלות מעל למצבו כפי שהיה לפני ההדרדרות. הנסיון הבלתי רצוי לכתחילה, אחרי שעזב את החטא ונדבק בטוב כי בחר בחיים, מקנה לו "ערך מוסף".
ולכן התורה קוראת לאותו האדם "המיטהר" במשך כל התהליך של החזרתו למצב הראשיתי שלו. כי עתה הוא כבר יכול לשוב אל המחנה למרות שחייב עדין לשבת מחוץ לאהלו כי טרם הושלמה כפרתו. ובסוף, ביום השמיני, ייקרא הכהן "מטהר" והוא ייקרא בשם איש – האיש המיטהר, וייאמר עליו אחרי סיום כל התהליך : וכיפר עליו הכהן, וטהר.


שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי.
שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי (~1900).


לדף הראשי של פרשת מצורע

משה רבנו בחטא העגל

האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים? זו שאלה פילוסופית שרבים כבר ענו עליה ועוד רבים יענו עליה. ומה לגבי עם? קשה להבין את העם היהודי. קשה כפרטים וקשה כקולקטיב. רבים ניסו, רבים נכשלו וגם אנחנו לא מבינים את עצמנו.

האם אלוקים יצר עם שהוא לא מבין. עם קשה עורף, ככה אלוקים מסכם את הנושא. וכמה פרשנות על שלושת המילים האלו. פרשנות המשתנה כמובן מדור לדור כי העם היהודי ממשיך להיות לא מפוענח. לא בהכרח טוב יותר מאחרים ולא תמיד גרוע מאחרים אלא שונה מאחרים.

דנו בעבר בחטא העגל. העם איבד סבלנות ובצדק. ההנחה שמשה מת הייתה סבירה לחלוטין.  הצורך בתחליף ממשי , במשהו שרואים גם הוא ברור, ומה בכלל רוצים מעם שרק שבועות בודדים קודם יצא ממצרים? 
הדרישות היו גבוהות מדי, לא ריאליות כלל וההתרסקות קשה ומהירה. כל זה מובן חלוטין ומשה רבנו מסכם זאת במילים " לָמָה ה'  יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ..."

משה רבינו אינו רק רבינו, את עוצמתו כלל אי אפשר לתאר, ורק בזכותו אנחנו פה היום. אלוקים מספר לנוח על המבול ונוח לא עושה כלום. באים אליו בטרוניה, אבל בינינו נוח צודק. מי הוא (או כל אחד אחר) שיגיד לאלוהים מה לעשות?
אברהם שומע הולך לקרות בסדום ועמורה ונחרד. נכון, רובם שם רשעים גמורים, אבל אפילו כך אברהם מנסה קצת, נכנס לאיזה משא ומתן לא ברור. חמישים צדיקים. ארבעים וחמש, עשר. בסוף גם אברהם מתייאש.

אבל נוח ואברהם היו דגם למשה רבינו והוא לוקח את מה שהם לימדו אותו צעד אחד קדימה. אחרי אמירת למה ה' יחרה אפך, משה עובר לטון אחר " שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ". אני קורא מילים אלו כציווי. לא פחות. משה מצווה על הקב"ה לשוב. אנו קוראים מילים אלו בתפילותינו כבקשה וכתחינה, אולם משה גוזר והקב"ה מקיים.  וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה.

משה רבינו מקבל את לוחות הברית. מארק שאגאל - 1966
משה רבינו מקבל את לוחות הברית. מארק שאגאל - 1966
בהמשך אנו רואים כי העניינים לא פשוטים ומשה מרהיב עוז ומציב מעין אולטימטום בפני הקב"ה: " וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". מי בכלליכול להעז לדבר כל אל הקדוש ברוך הוא. רק משה רבינו. הקב"ה לא מקבל את האולטימטום כלשונו אלא כחציו
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם". עוון העגל ייזכר לדורות, אולם לא תהיה השמדה כללית של העם אלא רק של החוטאים בחטא.

משה מבין את מגבלות הכוח האנושי ויודע שסליחה ומחילה גמורה על חטא העגל לא תהיה.
הוא גם יודע שהצבת אולטימטומים לריבנו של עולם כלל אינה אפשרית.
כאן יש לעבור לדרכי בקשה לא נביא את כל הפסוקים אולם הבקשה הבאה מרוככת הרבה יותר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: "
פה אין איום והצבת אולטימטום למרות שהפסוק הראשון יכול להיראות כך. כאן יש בקשה
ובעיקר הדגשה על כך שהיחס המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל צריך ליצור מצב של WINWIN לשני הצדדים
לכך הקב"ה נעתר.


ונסיים במילה על עם ישראל:

לאחר חטא העגל, נשברו הלוחות והברית לא מומשה. לעם ישראל הייתה אפשרות לוותר על הברית ולהיות עם כאחד העמים. אם מעמד הר סיני היה כפיית הר כגיגית, הרי שהחזרה בתשובה בעקבות חטא העגל הייתה קבלת התורה מרצון.