דברי התורה של יואב לפרשת צו
שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן
בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן"
וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".
כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.
הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?
לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?
האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?
המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.
התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.
אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.
הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.
לדף הראשי של פרשת צו
שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו
השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.
ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:
פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"
הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות. הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ. מדוע?
האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.
עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ" מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.
ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:
והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".
המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ
שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן
בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן"
וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".
כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.
הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?
לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?
האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?
המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.
התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.
אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.
הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.
לדף הראשי של פרשת צו
שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו
השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.
ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:
פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"
הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות. הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ. מדוע?
האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.
עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ" מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.
- שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה.
- שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך.
ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:
- אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
- אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
- יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו".
- אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל.
והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".
המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ
