אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת בהר

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב מפסוק ו' עד פסוק כ"ז.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.



ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:
למי ירמיהו מדבר? אם נקרא את תחילת הפרק נראה שירמיהו נמצא במצב לא כל כך נעים. הוא עצור בחצר המטרה ולמעשה כלוא. מה היה חטאו של ירמיהו? הוא העז להתנבא על חורבן ירושלים ועל לכידתו של צדקיהו והגלייתו לבבל.
ירמיהו סבל מאד בשל נבואותיו וגם עבר מסכת עינויים שלמה יותר מפעם אחת. את שיא הביטוי לכך ניתן למצוא בסוף פרק כ':
יג שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת-ה' כִּי הִצִּיל אֶת-נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים: יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר-יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל-יְהִי בָרוּךְ: טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת-אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד-לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ: טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר-הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם: יז אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָּה הֲרַת עוֹלָם: יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי: 

אבל ירמיהו ממשיך להיות נביא גם בחצר המטרה והוא משמיע אותה באוזני שאר האנשים הנמצאים שם (אסירים אחרים או פקידי הממשל)

ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה-לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר-ה' הוּא: 
הנבואה מתממשת, כנראה להפתעת הנוכחים בחצר המטרה, וירמיהו מבין למרות שלא נאמר לו במפורש כי עליו להסכים לעסקה. עניין הזכרת משפט הירושה והגאולה מעלה כמה אפשרויות: ייתכן וירמיהו וחנמאל היו בעלי שדות סמוכים ובכך ניתנה לירמיהו זכות ראשונים על החלקה, ייתכן כפי שכתוב בפרשה שיש עדיפות למכור נחלה לבן משפחה על מנת לא להעביר נחלות בין משפחות שונות. ייתכן שהשדה כבר היה מכור וחנמאל מבקש מירמיהו שימלא את חובתו ויגאל את שדהו (כפי שנאמר בפרשת בהר, חובה זו מוטלת גם על קרובי משפחה).

ט וָאֶקְנֶה אֶת-הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה-לּוֹ אֶת-הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:יא וָאֶקַּח אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת-הַגָּלוּי:יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל-הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: 
ירמיהו קונה את השדה לפי כל כללי המסחר. סכום הכסף נשקל. העסקה נרשמת בספרי הטאבו והכל בנוכחות עדים. שימו לב שהיו שני ספרי טאבו. ספר חתום - שכנראה שימש העתק מוסכם ונשמר היטב ונפתח רק כאשר בוצעה עיסקה חדשה וספר גלוי - שכנראה בו השתמשו כאשר היו דיונים ומחלוקות נדל"ן.

יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר:יד כֹּה-אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת-הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר- הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי-חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים:טו כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: 
עכשיו מובנת לנו הסמליות של הצעד. העיר לפני חורבן, העם לפני גלות. מי המשוגע שיעשה עכשיו עסקאות נדלן? כסף מזומן הוא המלך והקרקע לא שווה כלום. וכאן ירמיהו קונה בכסף מלא חלקת שדה (שאולי אפילו תגיע אליו בירושה בכל מקרה במידה ולחנמאל אין יורשים אחרים). צעד הקנייה נועד לשדר מסר שלמרות המצב הקשה, עדיין יש מקום לאופטימיות. בהערת אגב נעיר שגם לאחר חורבן בית המקדש נשארו בארץ יהודים רבים אך רציחת גדליה בן אחיקם כמה חודשים לאחר מכן גרמה גם לשארית זו לגלות.

אבל גם ירמיהו עצמו, למרות שכלפי חוץ משחק את תפקידו בצורה מרשימה ובטוחה אינו בטוח כל כך בעצמו...

טז וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר:יז אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל-דָּבָר:יח עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: 
ירמיהו עומד לדבר דברים לא פשוטים כלפי אלוקים וכצעד מקדים משתמש בחלק מי"ג מידות הרחמים. גם נימת קולו היא נימה עדינה ואפולוגטית. בצורה של תמיהה ולא של התרסה. צורת הדיבור בהחלט משנה. ראינו בעבר (ראו הפטרת פרשת מצורע) כי דברים קשים וזלזול יכולים לגרום לתוצאות קשות לאומר אותם.

יט גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו:כ אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה:כא וַתֹּצֵא אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל:כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (וּבְתֹרָותְךָ) [וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא-הָלָכוּ אֵת- כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת: 
ירמיהו אינו מתלונן על הרעות הפוקדות את עם ישראל. מקורן של הצרות ברור לו לגמרי. כפיות הטובה לאחר הוצאת מצרים וההגעה לארץ ישראל היא הגורמת לכל אותן צרות וכפי הנאמר בפסוק י"ט כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה:כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוקים קְנֵה-לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: 
אפשר לדמיין רק את הנעשה בחצר המטרה. כולם רואים את ירמיהו, הנמצא בכלל בכלא ומי יודע אם לא יוצא להרוג בקרוב, קונה נכסים ערב החורבן כאשר ייתכן וכבר באותו זמן לא הייתה אפשרות גישה אליהם. בוודאי ירמיהו ספג קיתונות של בוז ולעג.

כו וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:כז הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר:
ההפטרה מסיימת כאן, בצורה אופיינת לסיומי הפטרות אולם תשובתו של הקב"ה ארוכה הרבה יותר והיא למעשה מרחיבה את נאומו הקצר של ירמיהו בפסוק ט"ו, כמו גם את דבריו בפסוקים י"ט-כ"ג. עיקרה הוא שאכן החורבן בפתח וגם הגלות תבוא אולם יש חיים גם אחריה ובני ישראל ישובו לארצם.



ירמיהו רוכש את השדה
ירמיהו רוכש את השדה - פרנק וורייט 1897

לדף הראשי של פרשת בהר

הפטרת פרשת אמור

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד מפסוק טו ועד סוף הפרק.


נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

הקדמה להפטרה

 פרקי הסיום של ספר יחזקאל עוסקים במעין סיור מאורגן שעושה לו הקב"ה במקדש בתוספות נבואות על בית המקדש העתידי.  כתבנו כבר בעבר (הפטרת שבת החודש) על כך שסדרי העבודה בספר יחזקאל שונים מאוד מהכתוב בתורה ולא נהגו בבית שני. בתחילת פרקנו ובמהלך הסיור בבית המקדש מראה ה' ליחזקאל כיצד הכוהנים עצמם מתנהגים שלא כשורה. כוהנים אלא יודחו מעבודתם ולא יוכלו להמשיך בה, אבל משפחת כוהנים אחת היא יוצאת דופן ובה עוסקת ההפטרה. בפועל בתקופת בית שני, שימשו כוהנים מכל המשפחות והכוהנים הגדולים לא היו דווקא בני צדוק.

בני צדוק

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים: 
זהו המקום השלישי (והאחרון) בספר יחזקאל בו מזכיר הנביא דווקא את בני צדוק. אנו מכירים את צדוק הכהן עוד מימי דוד ושלמה. ייתכן שהכוונה אליו ולזרעו אולם מאחר ועברה תקופת זמן של ארבע מאות שנה, יותר נראה לפרש על דרך המשל שכוהנים שהלכו בדרכו של צדוק (וגם לשמו יש משמעות) הם הכוהנים שימשיכו לעבוד בבית המקדש. לאחר שיבת ציון, נפסלו כוהנים רבים שלא יכלו להוכיח את ייחוסם ואולי סובבה ההשגחה את הדברים כך שהכוהנים שנדחו מהכהונה היו אלו שלא ראויים לה.

טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 
בגדי הכוהנים מזכירים את הידוע לנו מהתורה.

יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 
בגדי הקודש מיועדים רק לעבודה במקדש ויש לבצע הפרדה בין הכוהן כעובד במקדש ובין הכוהן כאדם פרטי מחוץ למקדש שם אינו רשאי ללבוש בגדים אלו.

דינים מיוחדים לכהנים


כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
דין איסור הגילוח הוא דין חדש לכהנים שלא מצאנו אותו בתורה, בגמרא מובא שלהלכה על הכוהנים להסתפר (כנראה הכוונה להתגלח) פעם בשלושים יום. גם איסור אלמנה הוא חדש. לכהן (פרט לכהן גדול) מותר לשאת אלמנה וכך ההלכה כיום. פירוש המילים "כסום יכסמו" קשה המפרשים מעירים שיש דמיון לכוסמת ואולי מנסים להביא סוג של תסרוקת, אך פירוש ברור לא מצאתי.

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: 
תפקיד נוסף של הכוהנים הוא לשמש כשופטים. בוודאי בעניינים הקשורים לקדושה וטהרה אבל גם בשאר ענייני התורה והמשפטים.

כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: 
פרטים אלו מזכירים את הכתוב בפרשתנו

כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם ה' אלוקים:כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: 
הנביא חוזר שוב על כך שהכוהנים אינם מקבלים נחלה ולכן כל מחייתם הא מאת בני ישראל - אם זה חלקים מהקורבנות ואם זה מתנות הכהונה (תרומה, ביכורים ועוד). הנביא מדגיש שנתינת מתנות הכהונה מביאה ברכה למביא המתנה. הפסוק האחרון מדגיש את איסור נבילה וטריפה. אמנם כל אדם מישראל אסור באיסורים אלו אבל הכוהנים חייבים בהקפדה יתירה בנושא.



לדף הראשי לפרשת אמור

הפטרת יום העצמאות

הרבנות הראשית לישראל רצתה לשוות ליום העצמאות מעמד חגיגי ולכן תיקנה תקנות לנוסח תפילה ייחודי. ביום העצמאות אומרים הלל (מנהגים שונים האם להגיד בבוקר או בערב, בברכה או בלי), וכמו כן יש הפטרה ליום העצמאות וזאת למרות שאין קריאה בתורה (אלא אם יום העצמאות ביום חמישי, אבל אז הקריאה היא רגילה בהתאם לפרשת השבוע ואינה מיוחדת).
ההפטרה נקראת ללא ברכות והיא למעשה הפטרת שמיני של פסח, שנקראת רק בחוץ לארץ ואינה נקראת בארץ ישראל, אולם תוכנה מתאים מאד ליום העצמאות כפי שנראה.

ההפטרה מתחילה בספר ישעיהו פרק י' פסוק ל"ב ועד סוף פרק י"ב

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


לב עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בַּית) [בַּת-צִיּוֹן] גִּבְעַת יְרוּשָׁלָם:
חכמינו העכשויים דרשו פסוק זה למנהג הניפנוף במנגל המבוצע בעמידה על כל הר גבעה ויער. אולם הכוונה המקורית בהקשר הנבואה היא כי האויב של ישראל (כנראה סנחריב) כבר נמצא במרחק קרוב מאד לעיר ירושלים, מרחק הושטת יד. רק במצב מסוכן זה תבוא הישועה.

לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל:
הדימוי של האויב הוא ליער אדיר וחזק, אולם גם יער זה לא יעמוד בפני כוחו של הקב"ה. אפשרות אחרת להבין את הפסוק (וייתכן ששתי האפשרויות גלומות בו בעונה אחת) היא כי דווקא ישראל הם אלו שנמשלים ליער, אותו האויב גודע. אפשרות זו נדרשה בגמרא במסכת גיטין נו: כחלק מאגדות החורבן ובדברי רבן יוחנן בן זכאי שהעמיד פני מת כדי לצאת מירושלים ולבקש מאת אספאסיינוס. ריב"ז מכנה את אספסייאנוס שהיה אז שר הצבא בשם מלך וכאשפשייאנוס עונה לו שהוא חייב מיתה על כך, מסביר לו רבי יוחנן כי רק מלך יכול לכבוש את ירושלים: "דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון"

א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: 
ודווקא מהגזע שאולי כבר נראה גדוע וכרות, יצא חוטר חדש, צעיר, רענן וחיוני. חוטר המסמן את רוח ה', שלטון בצדק וביושר עם יראת שמים. נקל להבין את החיבור שנעשה בין פסוקים אלו ובין מדינת ישראל הצעירה שקמה שלוש שנים בלבד לאחר גדיעה וכריתה של היהדות באירופה.

ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן:ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: 
פסוקים אלו מוכרים ביותר והם המשל על חזון אחרית הימים, חזון השלום האמיתי וניצחון הטוב על הרע, שלום שאפשרי רק כאשר כל הארץ תדע את ה'.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר- מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: 
קיבוץ הגלויות הגדול לארץ ישראל הוא עוד מאפיין של מדינת ישראל הצעירה וגלי העלייה הגדולים שבאו לאחר הקמתה של שארית הפליטה מאירופה ומאות אלפי יהודים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם במדינות ערב.

יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם: 
אחדות עם ישראל היא מרכיב חשוב וחיוני בגאולה. ללא ספק יש לחברה הישראלית הרבה מה לשפר בתחום זה ולא נאריך בכך יותר.

יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: 
האחדות חשובה במיוחד מאחר ורק באחדות אפשר להתמודד עם העמים מסביב. אמנם כמה פסוקים קודם קראנו על חזון השלום האוטופי אבל כנראה שהדרך עליו ארוכה וקשה.

טו וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:טז וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
אפילו במצב של אחדות, צריך את הסיוע האלוקי, אבל הוא יגיע לאחר האחדות.


א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי: 
ולאחר קיבוץ הגלויות והחזרת העם לארץ, תתוקן הגלות הארוכה.

ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה:ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:
שני פסוקים אלו הם חלק מנוסח ההבדלה במנהג אשכנז. הפסוק הראשון מזכיר מאד פסוק דומה משירת הים.

ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:ה זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:ו צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:



הפטרת פרשת קדושים

בהפטרת פרשת קדושים מנהגים שונים בעדות ישראל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


מנהג אשכנז לקרוא את סיום ספר עמוס פרק ט' מפסוק ז' זוהי נבואת נחמה לבני ישראל.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
האם הביטוי בני כשיים הוא כינוי חיבה או כינוי גנאי? כנראה שכינוי גנאי. כוש הוא מבני חם בן נוח המקולל. גם ההשוואה שעושה הנביא בין ישראל לפלשתים וארם אינה נראית מחמיאה ונראה כי כוונתה לומר כי אין משהו מיוחד בבני ישראל. אולם מהמשך ההפטרה נראה שדווקא יש יחס מיוחד לבני ישראל ולכן ייתכן שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק כתמיהה. האם כבני כושיים אתם לי? וזאת למרות שלכאורה נראה שאין הבדל בין ישראל לשאר העמים
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-ה': 
וכאן נמצא ההבדל, ממלכות רבות קמו ונפלו - כל עמי כנען הקדומים. עמון מואב הארמים והאשורים ועוד, אבל עם ישראל ממשיך להתקיים.
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: 
איזה משל יפה. עם ישראל הא עם קטן ולמרות שהוא תמיד נמעך בין העמים שמסביבו הוא מצליח לעבור דרך החורים הקטנים ביותר ולא ליפול לארץ ולהירמס לחלוטין.
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: 
וכמו בכל נבואת אחרית הימים, הנביא פותח קודם כל בגורלם המר של הרשעים.
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: 
ורק לאחריה את גאולת הנותרים
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' עֹשֶׂה זֹּאת: 
ומכאן עד לסוף הפרק חלקה העיקרי של נבואת הנחמה
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקיךָ:
השפע הכלכלי יהיה רב. עוד בטרם יסיימו לקצור את התבואה כבר יגיע עת החריש. עדיין ידרכו ענבים בגת כאשר יגיע כבר הזמן לזרוע שוב. עד כדי כך תהיה הברכה ביבולים. הערים החרבות ייבנו מחדש ועם ישראל לא יגלה יותר מארצו.


מנהג ספרד ותימן לקרוא פרק כ' ביחזקאל (בהבדלים בנקודות ההתחלה והסיום), שמזכירה בסגנונה ובתוכנה את הפטרת אחרי מות והיא נבואה קשה.

מנהג תימן להתחיל את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק ולמנהג ספרד רק מפסוק ב'.
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִּׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:
שימו לב לתאריך: י' באב.הכללת הפסוק גם יוצרת מסגרת ברורה יותר לפסוק ג' המופיע בהמשך

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ג בֶּן-אָדָם דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 
משלחת הזקנים הבאה אל יחזקאל עומדת לקבל תשובה קשה.
ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ז וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אנו שומעים על כל האירועים האלו בתדהמה. בתורה אנו לא מוצאים שום דבר מזה. נהפוך הוא, העם מאמין כי ה' בא לפקוד אותם. לא שמענו כמעט על מצוות טרם היציאה ממצרים (פרט למצוות קורבן הפסח ואולי גם ברית המילה). אמנם עבודה זרה אסורה בציווים שנאמרו לאבות, וגם כאחת משבע מצוות בני נח אולם אנו קודם מתן תורה ולעם ישראל יש בהחלט נסיבות מקלות.

י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: 
הפסוק נראה כמו ציטוט של ויקרא י"ח ה' - פסוק מפרשת אחרי מות הסמוכה לקדושים - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
גם כאן ציטוט של מקורות שונים בתורה, למשל שמות ל"ב יז: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:"

יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר- יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: 
כקוריוז שימו לב לכך ששתי פרשות רצופות נמצאות בפסוק אחד בסדר הפוך (במדבר בחוקותי). גם בתורה לא מצאנו מקרים רבים של חילול שבת. מקרה אחד היה של אנשים שיצאו ללקט מן ביום השביעי ומקרה אחר היה של מקושש עצים. משני מקרים אלו לכתוב שחיללו שבת מאד? הדבר תמוה.

יד וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:טו וְגַם-אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי- הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:
מנהג תימן לעצור כאן (באופן כללי פסוקים המסתיימים במשהו טוב הם מעין "נקודת יציאה" לסיום הפטרה).
אולם נראה שלמרות הנוסח החיובי משהו ושבח ארץ ישראל, כוונת הנביא היא לרמז על חטא המרגלים שאירע לפי המסורת יום קודם לבוא הזקנים אל יחזקאל


טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ:יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: 
בשני פסוקים אלו מסכם הנביא את טענות הקב"ה. ויתרתי לעם ישראל במצרים, ויתרתי לעם ישראל במדבר.

יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל-תִּטַּמָּאוּ:
יט אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: 
נראה שיש כאן חזרה על הפסוקים הקודמים. אולי בגלל הדגש הרב על מצוות השבת שנאמרה פעמים רבות בתורה, ניתן אולי לפרש שהאמירות הראשונות היו קודם מתן תורה, לאחריהן במתן תורה והאמירות הנוספות לאחר חטא העגל.

ההפטרה מסתיימת אולם נבואת יחזקאל מפרטת את מעשיהם הרעים של בני ישראל ובעיקר את חילול השבת (העברה חוזרת על עצמה דור אחרי דור) ואת העונש על כך.


לדף הראשי של פרשת קדושים