אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

דברי תורה קצרים לפרשת בשלח

בעמוד זה מבחר דברי תורה קצרים לפרשת בשלח.

"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"

בפרשת בשלח מסופר על שלושה ניסיונות שנעשו, שני ניסיונות ה' עושה לעם ישראל וניסיון אחד עם ישראל עושה לה'.



  • הניסיון הראשון: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" מסופר שאלוקים נותן לעם ישראל חלק מהמצוות, או חוקים ומשפטים. וה' רוצה לראות האם עם ישראל ילך בדרכיו או לא.
  • הניסיון השני:" וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא"שוב פעם ה' מנסה את עם ישראל לראות האם הם יעשו את מה שה' אמר להם או שלא.
  • בפעם השלישית מסופר שעם ישראל מנסה את ה'."וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן". הפעם עם ישראל בודק את ה' האם הוא נמצא איתנו או לא.
ניסיון ולנסות: להעמיד משהו במבחן ולבדוק אם זה יצליח.

אלוקים מעמיד פעמיים את עם ישראל במבחן ועם ישראל מעמיד את אלוקים במבחן. אגב עם ישראל לא הצליח במבחן השני ולא שמרו את השבת במלואה.

כשמישהו עושה מבחן מסוים למישהו אחר סימן שהוא לא סומך עליו במאה אחוז, ולכן הוא עושה לו את המבחן.
אלוקים אינו סומך על עם ישראל, ועם ישראל אינו סומך על אלוקים.

דבר זה מוזר כי לפני רגע אלוקים פתח לעם ישראל את הים, ועם ישראל ביחד עם משה היללו ושיבחו אותו.
מה שיותר מוזר שבהמשך פתאום עם ישראל כן סומך על ה'. בפרשת יתרו עם ישראל אומר כך: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"
דבר שלא קרה בפרשתנו, ואנחנו רואים שעם ישראל כן מאמין שיש אלוקים בקרבם. מה קרה בין קריעת ים סוף לניסיונות, ובין הניסיונות למתן תורה?

אני חשבתי על שתי אפשרויות.

  • אפשרות ראשונה: עם ישראל עדיין חושב במונח של עבדים, כלומר כל מה שמישהו עושה זה אך ורק לאינטרס שלו, ובסוף אולי הוא ינצל אותך. ה' קורע לעם ישראל את הים אבל עם ישראל עדיין לא בטוח שאלוקים נמצא איתם לתמיד ולכן הם מנסים אותו, לבדוק האם הוא איתם או לא. לאחר שהם מנסים אותו, עמלק נלחם בהם וכשעם ישראל רואה שאלוקים עוזר לו בזה הוא מבין שאלוקים איתו לתמיד.
  • אפשרות שנייה: עד עכשיו ה' נלחם לבדו בלי עזרת עם ישראל, עם ישראל אולי חושש, שה' לא איתם לא לצידם במאה אחוז, הוא יודע שה' נלחם במצרים אבל יכול להיות שבסוף הוא יילחם גם בנו. ולכן עם ישראל עושה את הניסיון לבדוק האם ה' לצידם או לא. ואז אלוקים ועם ישראל נלחמים ביחד נגד עמלק, אז עם ישראל כבר משוכנע שה' איתם.


והמסר מהדבר תורה הוא: שאם אתם לא סומכים על מישהו או רוצים להתקרב אל מישהו, תנסו לשתף פעולה כדי להגיע למטרה משותפת ששניכם חייבים אותה, כמו שעם ישראל וה' נלחמו ביחד בעמלק.

לדף הראשי לפרשת בשלח
   



מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו

דבר התורה של יואב:
בפרשת בשלח מופיע תיאור קריעת ים סוף לפני הקריעה עצמה ה' אומר למשה כך פרק י"ד פסוק ט"ו : "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסּעו"
אני רוצה להתמקד בתחילת הפסוק. ה' פונה למשה בטענה למה הוא צועק אליו. אבל אם נסתכל בפסוקים הקודמים משה בכלל לא צעק לה' רק בני ישראל צעקו לה'. אז למה ה' פונה למשה בטענה שהוא צעק אליו אם זה לא קרה?
רוב הפרשנים מתייחסים לשאלה הזאת ואנחנו נביא כמה מהם.
  • רש"י: מכאן למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה. רש"י מסביר שאומנם לא רשום בפסוקים במפורש שמשה התפלל אך מזה שה' אומר לו להפסיק  אנחנו יכולים להבין שמשה אכן התפלל. 
  • האבן עזרא חולק על רש"י ואומר: רש"י אומר כי משה היה צועק אל ה'. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה. רק נאמר על משה שהוא כנגד כל ישראל. בעבור שצעקו בני ישראל אל ה'. האבן עזרא אומר: שלא הגיוני שמשה התפלל כי בפסוק ד' ה' אומר למשה שהוא יתנקם במצרים ובפרעה אז משה כבר יודע מה התוכניות של ה'.  אבל הדיבור של הק הוא אליו כי משה הוא המנהיג של עם ישראל.
  • הספורנו דווקא כן מסכים עם רש"י  בטענה שכשרשום "ויצעקו בני ישראל" משה נכלל בתוך בני ישראל ולכן הוא גם צעק. אבל הצעקה לה' לא הייתה יראה מפרעה כי בפסוק י"ג הוא מסביר לעם שהוא יעשה נפלאות. אלא הצעקה  הָיְתָה  עַל בני יִשְׂרָאֵל שֶׁאמרו "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (פסוק יא), וְמשה חָשַׁב  שבגלל זה לּא יִשָּׁמְעוּ לו בני ישראל ולא יכנסו לים, לְפִיכָך ה' אָמַר לו "מַה תִּצְעַק אֵלָי" כִּי אָמְנָם אַתָּה חושֵׁד בִּכְשֵׁרִים ולכן אמר לו "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו -  ולא יַמְרוּ אֶת פִּיךָ". אין למשה מה לדאוג, בני ישראל יעשו מה שיאמרו להם.
  • הרמב"ן אומר שאכן ראוי היה לבני ישראל לצעוק ומביא בשם המכילתא שהיה משה צועק ומתפלל גם: "כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך  יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל". משה אמנם ידע שה' יציל את עם ישראל אבל לא ידע בדיוק איך ולכן צעק. ה' אומר לו שאין לו צורך לצעוק אלא היה צריך לשאול מה עליו לעשות, ונותן לו הוראות.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבע שעבר הייתה: מה משותף לשלושת המכות בפרשת בא. והתשובה היא כל המכות היו בחושך או גרמו לחושך.
על מכת ארבה נאמר: ותחשך הארץ. מכת חושך זה ברור ומכת בכורות הייתה בלילה , בחושך.
והחידה השבועית החדשה היא: על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש  נאמר "לא ימיש".

לדף הראשי לפרשת בשלח


וחמושים עלו בני ישראל
בתחילת פרשת בשלח מופיע הפסוק (י"ג יח): "ויַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". רש"י מביא שני פירושים למילה זו:
וחמשים -
אין חמושים אלא מזויינים. לפי שהסיבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצורך.

ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זיין שהכום ישראל בחרב.  וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס:מזרזין.כמו (בראשית יד יד) וירק את חניכיו וזריז.

דבר אחר:
חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה:
פירושו הראשון של רש"י הוא כפי שאנו מבינים את המילה כיום, אולם פירוש השני מעניין,  מתוך בני ישראל יצאו רק חמישית, כל היתר מתו בימי האפילה במכת חושך. מדרשים אחרים אפילו מגדילים את המספר לאחד מחמישים ואפילו אחד מחמש מאות.
ידוע לנו שמספרם של בני ישראל שיצאו ממצרים - גברים מגיל 20 ועד גיל 50 - היה כשש מאות אלף. נראה שגודל העם כולה היה כמה מיליונים. הכפלה של מספר זה ב-5 תיתן תוצאות לא הגיוניות. איך בכל זאת ניתן להבין את המילה חמושים כמייצגת את המספר חמש?
כדי לענות על השאלה יש לשים לב לבעיה מספרית אחרת שמתעוררת מהתורה. בפרשת במדבר נערך גם מפקד של בכורי בני ישראל. התוצאה היא שיש בעם ישראל 22370 בכורים. זהו מספר נמוך מאד בהשוואה לגודל האוכלוסייה שאין כמעט דרך להסביר אותו. גם אם לא בכל משפחה היה בכור כי אולי הייתה אחות גדולה, או תינוק שנפטר או כל סיבה אחרת, המספר נמוך.
ייתכן שהפתרון לכך מובא ברש"י - בכורות בני ישראל, שלא האמינו בדבר ה' ולא התכוננו ליציאה ממצרם, נגזר דינם למיתה כבכורות מצרים. אולם על מנת שבמכת בכורות ימותו רק בכורי מצרים, הם נהרגו בימי האפילה במכת חושך. הפירוש מתייחס אם כך רק למספר הבכורים שהיה חמישית בלבד ממה שהיה צריך להיות (פירוש דומה ראיתי אצל הרב יעקב מדן, אולם הוא מפרש שבכורות ישראל נהרגו ביחד עם בכורות מצרים).
פירוש אחר שונה בכיוונו הוא אם נבין שהמילה חמושים אינה אחד מחמש (חמישית) אלא פי חמש. בתורה עצמה כתוב שעם בני ישראל עלו עוד אנשים רבים (י"ב לח): "וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" אלו אנשים נוספים שמצאו דרך לצאת ממצרים ואולי התרשמו ורצו להצטרף לעם ישראל. אנשים אלו הצטרפו לשבטים השונים (וכנראה לא לשבט לוי שהקפיד יותר) ובכך העלו רבות את מספרם, אבל כמובן שאלו אינם יכולים להיחשב לבכורים, ולכן מפקד הבכורים הראה תוצאה נמוכה כל כך.

לדף הראשי של פרשת בשלח


הפטרת פרשת בא

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו פסוקים יג-כח. גם הפטרה זו עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא מהווה השלמה לנבואת יחזקאל אותה קראנו בהפטרת פרשת וארא.
נתקלנו כבר בשני נביאים המתנבאים על אותו אירוע (זכריה ויחזקאל בהפטרת חג הסוכות והפטרת שבת חול המועד סוכות) ושוב יש לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את סגנונות הנבואה השונים. ירמיהו ויחזקאל פעלו באותו זמן, לפני חורבן הבית. ירמיהו פעל בארץ ישראל ויחזקאל ניבא בבבל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


ההפטרה מתחילה בפסוק י"ג אולם מומלץ לקרוא מתחילת הפרק הכולל נבואה דומה נוספת על מצרים, שנאמרה שנים רבות קודם לכן כאשר צבא מצרים עד היה במסע כיבושים והגיע לבבל... גלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר שהכריע את צבא מצרים על נהר פרת יתקוף כעת את מצרים על הנילוס..

יג הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם:

לצערנו אין לנו תארוך של הנבואה. בתחילת הפרק מופיע תאריך בשנה הרביעית ליהויקים. זהו תאריך קודם בהרבה לנבואת יחזקאל ואין להסיק ממנו גם על תאריכה של נבואה זו. מאחר ומדובר בפרשיות חדשות, אין ליחס את התאריך לפרק כולו אלא רק ליחידה בה הוא מופיע. שימו לב לכתיבה החריגה במעט של שם המלך הבבלי נבוכדראצר (ולא נבוכדנאצר כמקובל).
יד הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדֹּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי-אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ:
ירמיהו נמצא ביהודה והנבואה צריכה להגיע למצרים. ייתכן שפתיחה זו מרמזת גם על כך שהנבואה נאמרה בערי הנמל והמסחר מהן יצאו שיירות וספינות למצרים.

טו מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי ה' הֲדָפֹו: טז הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם-נָפַל אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה:
מפלת מצרים מתוארת בפסוקים אלו כתדהמה וחוסר הבנה. הביטוי חרב היונה מופיע עוד פעם אחת בירמיהו (ובתנך כולו) אבל שם הוא דווקא בהקשר של מפלת בבל. מספר פירושים לביטוי זה אולם אני רוצה להציע פירוש משלי. מאחר ובני ישראל נמשלו ליונה (דימויים אלו מופיעים לרוב בשיר השירים למשל ו' ט: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ") וה' הוא מגינם של ישראל הרי שהחרב היא למעשה חרבו של ה' (ראו מאמרו של יהודה איזנברג הסוקר את רוב האפשרויות האחרות המופיעות במפרשים, ואת ספרה של אניטה שפירא השואל שם זה לצרכיו)

יז קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם שָׁאֹון הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד: יח חַי-אָנִי נְאֻם-הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאֹות שְׁמֹו כִּי כְּתָבֹור בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹוא: 
אמנם התבור אינו הר גבוה במיוחד אבל הוא בולט מאד בסביבתו ונראה מרחוק. כך גם רכס הכרמל שנראה הרחק מתוך הים.

יט כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

הנביא מייעץ למצרים להכין לעצמם צידה וכלים לגלות.

הנבואה ממשיכה אולם זו פרשייה חדשה ויכול להיות שמדובר בנבואה שונה

כ עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפֹון בָּא בָא:
מצרים היא ארץ יפה אולם הקרץ (אויב או צר ובימינו התגלגל המושג לקרצייה וסוג תולעים טפילות במיוחד שלא נדע) מגיע מצפון. זה הזמן להיזכר בנבואת ירמיהו בתחילת ספרו: "מצפון תיפתח הרעה". צבא בבל יגיע מצפון, יעבור ויגלה גם את יושבי ארץ ישראל, אולם לא ייעצר שם וימשיך למצרים.


כא גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם:
לפחות בהפטרה עצמה לא מוזכר החטא של מצרים והסיבה בגינה נענשו בגלות.

כב קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים: כג כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם-ה' כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר:
זהו תיאור הניצחון של צבא בבל. במצרים אין אמנם יערות אולם הדימוי הוא לצבא מצרים הניצב כעצים ביער, עצים שיכרתו. גם הדימוי לארבה שלא משאיר אחריו כלום (דימוי מתקשר היטב לפרשת בא) ברור.


כד הֹבִישָׁה בַּת-מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם-צָפוֹן:
מפלת מצרים גמורה.

כה אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו:
כאן אנו מקבלים רמזים לחטאות מצרים. עבודת האלילים. היעד הראשון בנבואת הזעם של ירמיהו הוא האל המצרי אמון שהיה ראש האלים (אמון-רע, אל השמש) ואז על פרעה ועל מצרים ועל כל שאר אלילי מצרים ומלכיה (מושלי ערים) ובסוף שוב על פרעה והבוטחים בו - אלו הרואים בפרעה אל כשהוא למעשה משענת קנה רצוץ.
כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם-ה':
ירמיהו לא מנבא חורבן על מצרים אלא הפסד וגלות וחזרה של מצרים לאחר זמן מה. דבר זה מופיע גם בנבואת יחזקאל שניבא גלות של ארבעים שנה וחזרה של מצרים כממלכה שפלה.

שני הפסוקים האחרונים של ההפטרה הם פרשייה חדשה הפונה ישירות לישראל

כז וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כח אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:

נראה מההקשר שנבואה זו נאמרה כבר אחרי חורבן הבית. בני ישראל ממשיכים לחשוש, המלחמה לא תמה והם רואים עמים אחרים שאובדים ונעלמים. הביטוי אל תירא עבדי יעקב חוזר על עצמו פעמיים לחיזוק דברי הנביא (ומהווה אמצעי רטורי חשוב שכן יש לזכור שהנבואות נאמרו בפני קהל ולא נקראו מספר).
ההפטרה מסיימת בהבטחה של קיבוץ גלויות ובהבטחה שלא תיעשה כליה בעם ישראל. אמנם סיום ההפטרה מדגיש כי בני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו מעוונותיהם ללא עונש כלשהו (והגלות היא העונש). לשון זו דומה ללשון שלוש עשרה מידות של הקב"ה שנאמרה למשה בפרשת כי-תשא. רש"י מפרש כי מילת נקה אינה לנקות מאשמה אלא מלשון השמדה וכליה ולפי פירושו ונקה נאמר במעין שאלה והתשובה היא שלמרות חטאי עם ישראל - לא ינקה - לא יושמד עם ישראל.
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893
מצרים בשממונה - גוסטב ורטהיימר 1893


לדף הראשי של פרשת בא

דבר תורה לפרשת וארא

דברי תורה קצרים לפרשת וארא

מהי הכבדת הלב של פרעה  מאת יואב
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת וארא.
בפרשת וארא יש סיפור שחוזר על עצמו במשך כמעט כל הפרשה. ה' מביא מכה מסוימת על ארץ מצרים, בגלל שפרעה לא מוכן לשחרר את בני ישראל, פרעה מתחנן בפני משה שיפסיק את המכה, והוא ישחרר את בני ישראל, ואחרי שה' מפסיק את המכה פרעה מתחרט,  או כפי שכתוב בפסוקים "וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה".
חמש פעמים מופיע על פרעה בפרשה שהלב שלו התחזק. וארבע פעמים מופיע "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה" כלומר שהלב שלו נהיה כבד יותר.

מה הפירוש שהלב שלו נעשה כבד יותר או חזק יותר?

כמעט כל הפעמים שמסופר על פרעה שהלב שלו התחזק או שלבו נהיה כבד יותר, באות אחרי בקשתו של משה לשחרר את עם ישראל, כלומר זה שרשום שלבו נהיה כבד וחזק יותר מהווה תירוץ לא לשחרר את בני ישראל.

לב כבד זהו מישהו חסר רגשות או לא מתחשב אבל במקרה שלנו יהיה קצת מוזר לפרש כך מכיוון שבעיקר המצרים סובלים ולא בני ישראל.

ואם הוא לא היה מתחשב בבני ישראל זה היה מהווה תירוץ, אבל בני ישראל לא סובלים מהמכות.
חוזק לב זה מישהו שיש לו לב חזק כלומר יכול לעמוד בקשיים נפשיים, אבל לפרעה אין את זה ולכן
לא ברור מה שני הביטויים האלו אומרים.

כדי למצוא את הפירוש של שני ביטויים אלו נצטרך לעיין במקומות אחרים בתנך. בספר שמואל א' פרק ו' מסופר על הפלישתים שחשבו האם להחזיר את ארון ה' לעם ישראל או לא? בטענה שכן הם אומרים אחד לשני כך: "וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת-לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת-לִבָּם". הפלישתים אומרים שמצרים ופרעה כיבדו את לבבם, לא נאמר שלבבם היה כבד אלא שהם כיבדו אותו.

אולי זה מראה לנו שכבד לב זה מישהו שמכבד את הלב שלו, כלומר מקשיב אך ורק אל לבו ואינו מקשיב לדברי אחרים, פירוש זה מסתדר עם זה שבפרשת בא מסופר שעבדי פרעה מנסים לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל והוא לא מסכים.

בספר יהושע מסופר על כך שעם ישראל לא עשה עם אף עם ברית שלום חוץ מהגבעונים: " לֹא-הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן...  כִּי-מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם- לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה". לפי פסוק זה נראה שה' חיזק את לב עם ישראל כדי שהם לא יעשו ברית שלום עם אף אחד.

ולכן אפשר לפרש שחוזק לב, זה חוזק להימנע מהמצב שסביבך ולא להתייחס לפחד או לחץ מסוים, כמו שהיה עם פרעה אחרי מכת כינים: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹוקים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם".

פרעה מתעלם מהמצב סביבו ולא נכנע ללחצים שמפעילים עליו ולא שומע אל החרטומים שלו.
והמסר מהפרשה הוא שאנחנו צריכים לדעת מתי טוב להכביד את לבנו ומתי טוב לחזק אותו ולא להיכנע ללחץ חברתי, ומתי כן כדאי להרפות וכן לנסות לשמוע ולהבין מה אחרים אומרים.

שבת שלום.


מתי תסתיים מכת צפרדע מאת יואב

בפרשת וארא ה' מביא את מכת צפרדע בסיום המכה משה אומר לפרעה כך: פרק ח' פסוק ה': "וַיֹּאמֶר משֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה
וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ"

במילים אחרות משה אומר  לפרעה שהוא יעשה תפארת ,גדולה, ופרעה בעצם יחליט מתי המכה תסתיים. פרעה עונה לו שהוא רוצה שהמכה תיפסק מחר ומשה אומר שהוא מסכים כדי שפרעה יבין שמי ששולט הוא האלוקים .
לפי ההיגיון פרעה היה צריך לבקש שהמכה תיפסק מיד, באותו הרגע למה הוא ביקש שהמכה תהיה עוד יום?

הרמב"ן עונה שתי תשובות:
  • תשובה ראשונה בשם הרב שמואל בן חפני: פרעה חשב שאולי מערכות השמים הביאו את הצפרדעים ומשה יודע מתי הגיע הזמן שהצפרדעים לא יהיו יותר. פרעה חושב שמשה יצפה לכך שהוא יגיד מיד וניסה להכשיל את משה ולכן  אמר פרעה שמחר תיפסק המכה כדי שמשה יטעה בזמנים. 
  • התשובה השנייה של הרמב"ן עצמו: פרעה חשב שמשה התכוון לכך שייתן לו זמן כלשהו, בגלל שאלת "למתי אעתיר" ולא חשב כלל שאפשר לבקש שהצפרדעים ייפסקו מיד ולכן בחר בזמן הקצר ביותר האפשרי מבחינתו. 
ולחידה השבועית. החידה של פרשת ויחי הייתה: יעקב מתחזק ויושב על המיטה איפה עוד בתנ"ך מופיע הביטוי "על המטה" באיזה הקשר ומה משמעות הדבר?
התשובה היא: שעל המן שרשום "והמן נופל על המיטה" ולפי בעל הטורים זה מסמל שהצדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים  והרשעים אפילו בשיא שלהם הם נופלים כמו המן.

והחידה השבועית של השבוע היא: משה משתמש במטהו לכמה וכמה מכות אילו מכות בפרשה ובפרשה הבאה משה השתמש במטה כדי לעשותן?



מכת התנין
אנו מכירים את עשר מכות מצרים ופרשת וארא פותחת בתיאור המכות, אולם הפרשה מתארת עוד אירוע מקדים, שניתן לספור אותו כמכה האחת העשרה (או אולי כמכת האפס). נקרא בפרק ז':

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין: י וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם: יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

אפשר לכנות מכה זו בשם מכת התנין. היא נעשתה בתוך ארמון פרעה, לעיניו ולעיני יועציו בלבד. אולי הייתה זו מעין הזדמנות אחרונה לפני המכות האחרות המתבצעות בחוץ שכל מצרי ומצריה יראו אותן. בכל אופן, המעשה מבטא באופן סימלי את הריגת תניני היאור. מטה ארהון הופך לתנין ובולע את מוטות החרטומים.
הבחירה בתנין כמובן אינה מקרית, והתנין סימל את אחד האלים בפנתיאון הסבוך של אלילי מצרים. בתקופה מסוימת התנין היה גלגול של האליל "סת" שייצג את הרוע. המצרים פחדו מהתנינים - הטורפים המסוכנים של הנילוס מחד גיסא וסגדו להן מאידך גיסא.
די מוזר שהחרטומים מצליחים להפוך מטה לתנין. יש הסוברים שהם עשו כשפים ואחיזת עיניים ויש הטוענים שה' נתן להם כח להצליח רק בשביל להראות את הגיחוך בעבודה שהחרטומים מצליחים לברוא לעצמם את האלים.
בהערת אגב נעיר שתרגומים רבים מחליפים בטעות או בכוונה בין התנין לנחש ובדומה לאות שקיבל משה בסנה מציגים כי גם מטה אהרון נהפך לנחש.
גם רש"י מפרש שהתנין הוא נחש ובמקומות מסוימים (למשל שירת האזינו דברים ל"ב לג ) הם מופיעים יחדיו באותו פסוק: "חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר". מפרשים אחרים אכן אומרים שאלו שתי חיות שונות וגם תרגום אונקלוס מתרגם אחרת. גם הסביבה הגיאוגרפית משפיעה. התנין הוא זוחל החי ליד מים בסביבות היאור והנחשים כמובן חיים היטב במדבר.
בכל אופן, פרעה כידוע לא ממש מתרשם ומשה בהוראת ה' עובר לביצוע עשרת המכות

מטה אהרון הופך לתנין איור מתוך הגדת סארייבו
מטה אהרון הופך לתנין מתוך הגדת סארייבו (בחלק העליון - משה בסנה)


לדף הראשי של פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא

הפטרת פרשת וארא 

ההפטרה היא בספר יחזקאל מפרק כ"ח  פסוק כה ועד פרק כ"ט פסוק כא.
גם בספר יחזקאל יש חטיבה שלמה של נבואות לעמים. בספר יחזקאל זוהי חטיבה ארוכה ופרקנו עוסק בנבואה הראשונה למצרים, שני הפסוקים הראשונים (מפרק כ"ח) הם מתוך הנבואה על צידון והובאו כי תוכנם מזכיר את פרשת וארא. הפטרתינו מצריכה ידע בהיסטוריה של התקופה ונעזרתי רבות בפירוש דעת מקרא לספר יחזקאל (מפי יחיאל צבי מושקוביץ).

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כה כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב:כו וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'  אֱלֹקיהֶם:
שני פסוקים אלו אינם קושרים ישירות להפטרה שלנו והם צורפו גם מפני שהם פסוקים טובים וגם בגלל ההשוואה שעושים בין קיבוץ הגלויות לאחר הגלות, לבין הכניסה הראשונה לארץ ישראל לאחר יציאת מצרים

כט- א בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ:
נביאים רבים ניבאו גם לגויים. לא ברור איך דבר הנבואה הגיע למצרים (ובפרט שיחזקאל היה בבבל הרחוקה). לנבואתנו תאריך מדויק. י"ב בטבת בשנה העשירית לגלות יהויכין. יחזקאל נמצא בבבל ובירושלים כבר החל המצור על העיר (ונמשך כבר קרוב לשנה!). כדי להבין את ההפטרה יש לזכור שמצרים בתקופה זו ירדה מגדולתה ולא הייתה עוד מעצמה. אשור ובבל הטרידו אותה ומצרים יכלה בעיקר לסכסך ולהפריע למדינות אחרות. התקופה היא בשושלות ה-25 וה-26 של מצרים. מצרים עודדה את יהודה למרוד באשור ובבבל, הבטיחה סיוע ועזרה צבאית, וכמובן לא עמדה בהתחייבויותיה. דבר זה מובא בפירוש בנביא ירמיהו (ל"ז ז): "ז כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם". מלך יהודה מחכה לשווא לסיוע ממצרים. זמן העונש הגיע.

ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי:
פרעה חושב את עצמו לאל וכך הוא גם רוצה שעמו יתייחס אליו. פרעה נמשל לתנין היאור אבל פרעה מחשיב את עצמו לאל שעשה את היאור.

ד וְנָתַתִּי  [חַחִים] בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק:ה וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה:
 נתינת החח בלחיים הינה כמובן סימן להפיכת בהמה (כמו סוס או שור) לבהמת עבודה. פרעה אינו אל אלא הוא אחד מעבדיו של הקב"ה. אבל בכך לא נגמר העונש לפרעה אלא רק מתחיל, כל דגת מצרים (עמו) יידבק עליו והקב"ה ידוג את כולם וישליך אותם המדברה. דימוי זה יכול להזכיר לנו גם את טביעת המצרים בקריעת ים סוף.

ו וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:
הנביא מתייחס למצרים הנוכחית שלא סייעה לממלכת יהודה ואף הזיקה לה, אבל הקשר לפרשה והדמיון ברורים. כל פתיחת פרשת וארא עוסקת בביטוי אני ה' (ראו הרחבה בקישור). זהו הרי הוויכוח הגדול בין פרעה למשה. פרעה לא מכיר את ה', אינו יודע מיהו וכמובן לא מוכן לשמוע בקולו. כל מטרת מכות מצרים היא שפרעה ידע מיהו ה'. גם בימי פרעה, מצרים הייתה צריכה לארח ולקבל את בני ישראל אולם הם שיעבדו אותם לעבדים.

ז בְּתָפְשָׂם בְּךָ [בַכַּף] תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל-כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל-מָתְנָיִם:
פרעה, התנין הגדול שהיה משענת לכל מצרים, יועמד חסר יכולת מול הקב"ה. מי שהיה משענת קנה רצוץ לעם ישראל, יהיה משענת קנה רצוץ גם לעמו. מידה כנגד מידה.

ח לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה:ט וְהָיְתָה אֶרֶץ-מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה' יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי:
גאוות פרעה תוביל לנפילתו (וגם בכך דמיון רב לפרשתנו). בתקופת יחזקאל גאוותה של מצרים גרמה לה לחשוב שהיא עדיין שליטה עולמית ולכך שהתערבה בענייניהן של ממלכות שכנות.

י לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ: יא לֹא תַעֲבָר-בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר-בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה:

הזיהויים הגיאוגרפים בפסוק זה מעניינים, כוש היא  סודן של ימינו ומגדל סוונה משמר את השם אסוואן בדרום מצרים.

יב וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ- מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה וַהֲפִצֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת:
גם עונש הגלות של מצרים מוגבל בזמן. ארבעים שנה במקרה זה.
 
יג כִּי כֹּה אָמַר ה' אלוקים מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת-מִצְרַיִם מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר-נָפֹצוּ שָׁמָּה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס עַל-אֶרֶץ מְכוּרָתָם וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה:טו מִן-הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא-תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל-הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם:טז וְלֹא יִהְיֶה-עוֹד- לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלוקים:
אולם מצרים לא תחזור למעמדה הראשון כמעצמה איזורית היכולה לסכסך ולהתערב בענייני מדינות אחרות.

יז וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
חלפו להם שבע עשרה שנה. זוהי נבואה אחרת אבל קשורה קשר הדוק לנושא הקודם ולכן הובאה בסמוך לה.

יח בֶּן-אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת-חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל-צֹר כָּל-רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל-כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא-הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל-הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר-עָבַד עָלֶיהָ:
נבוכדנאצר כבש את צור אולם כנראה לא הרוויח מכך הרבה שלל.

יט לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: כ פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר-עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי נְאֻם אֲדֹנָי ה':
כחלק מהשלל הוא יקבל גם את מצרים. המקורות ההיסטוריים לא יודעים לספר לנו על כיבוש מצרים בידי נבוכדנאצר, אולם בירמיהו פרק מ"ו מופיע כי נבוכדנאצר נלחם במצרים (וכנראהה גם ניצח): "כה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמֹון מִנֹּא וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו: כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד-עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם נְאֻם ה'". בנבואה זו של ירמיהו נעסוק בהרחבה מאחר והיא הפטרת פרשת בא, בשבוע הבא. כיבושה הסופי של מצרים היה בימי כנבוזי בן כורש שהכניע אותה וצירף אותה לממלכת פרס - וכך יכולה מגילת אסתר לתאר את מלכות אחשוורוש -מהודו ועד כוש!

ההפטרה מסיימת בכך שלאחר נפילת מצרים מצבם של בני ישראל ישתפר וגם הנביא יוכר כנביא אמת.
כא בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה':

לדף הראשי לפרשת וארא