אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

ההגדה של פסח והנצרות

מאמר זה מבוסס ברובו על מאמרו של פרופסור ישראל יובל שפורסם בבטאון תרביץ ולאחר מכן בספר "שני גויים בבטנך". מומלץ מאד לרכוש את הספר ולקרוא את המאמר במלואו, שם מובאות עוד דוגמאות רבות, והרחבות משמעותיות וכן מאמרים נוספים בפולמוסים שונים בין היהדות לנצרות. התיאוריה של פרופסור יובל מצאה חן בעיני  ומאז אני מביא אותה במקומות רבים. טעויות שיש במאמר זה הן שלי.

ההגדה של פסח במתכונתה היום מוכרת לנו לראשונה מסידורו של רב סעדיה גאון (מאה תשיעית לספירה). התפתחותה החלה לאחר חורבן בית שני. בהגדה אין סימן לכך שחיבורה היה לפני החורבן וגם במקורות שמלפני החורבן אין כל סימן להגדה.
  • פסחים ה' ז' : "... קראו את ההלל" – בית הלל תקנו הוספת שני פרקים להלל (קי"ג וקי"ד ) וכך ממילא בהלל מוזכרת יציאת מצרים (תוספתא פסחא י' ט').
  • מתי כ"ו ל' – "ויהי אחרי קראם את ההלל ויצאו אל הר הזיתים"...
  • פסחים ט' ג' : "הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו"
בזמן בית המקדש, קורבן הפסח היה טעון אמירת הלל בלבד. מספר פרקי תהילים וזה היה המגיד. לאחר חורבן בית המקדש, לא הוקרב יותר קורבן הפסח והיה צריך למלא את החסר בצורות שונות.

קריאת ההגדה תעלה מספר קשיים כבר בתחילתה:
  • הפתיחה של המגיד – הא לחמא עניא. סיפור החכמים בבני ברק, ארבעה בנים.
  • מקרא ביכורים – אין קריאה במגיד של קטעים מספר שמות אלא דווקא מספר דברים.
  • דברי החכמים המסובים (רבי עקיבא, רבי אליעזר).
  • שיר דיינו.
  • מאמר רבן גמליאל (שלא היה עם החכמים המסובים) – חזרה למצוות הקשורות לקרבן.
  • שני פרקי הלל – אזכרת מצרים המקורית בימי הבית.
  • ברכת הגאולה.
בהגדה עצמה כבר יש מתח בין הלכות ודיני קורבן הפסח ולבין סיפור יציאת מצרים, כאשר עיקר ההגדה עוסק בסיפור ומיעוטו בקורב
ן.
הצעתו של פרופסור ישראל יובל היא כי מסדרי ההגדה רצו להרחיק את נושא הקורבן משום שזה שימש מוטיב עיקרי בטקסים של דת צעירה ומתחרה באותה תקופה - הנצרות. חג הפסחא בנצרות – תחילתו בצמוד לפסח ביהדות וסופו בקביעת תאריך שונה והתנתקות מן המסורת היהודית.

לפי המסורת הנוצרית (וגם לפי המסופר בסנהדרין ס"ז. ) ישו נצלב בפסח וציווה את מאמיניו לחגוג את הפסח על ידי זכירתו. ישו מנבא כי בשעה שיחגגו יאסר אחד מהם באופן מפתיע ומלאך יציל אותו והוא יוכל לחגוג עם חבריו. כל הסיפור הזה הינו מקביל לגאולת מצרים. הורדוס הוא פרעה עוצר את פטרוס הוא משה וההקשר הוא שהגאולה מתפרשת גם באופן אישי כמאמר המשנה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

אקלזיה וסינגוגה - דמויות סימבוליות המבטאות את הנצרות והיהדות חזית קתדרלת נוטרדם - פריז
אקלזיה וסינגוגה - דמויות סימבוליות המבטאות את הנצרות והיהדות
חזית קתדרלת נוטרדם - פריז


כל האלמנטים המופיעים בקורבן הפסח יכולים להתפרש כאלמנטים נוצריים. הקורבן הוא ישו, המרורים הם הסבל של ישו וגם הגאולה היא הגאולה של ישו (ושל הנוצרים בכלל).

לדבר זה חכמים לא יכלו להסכים והם רצו להרחיק את ליל הסדר היהודי מזה הנוצרי ולפתח לו תחליף ראוי. התחליף היה סיפור יציאת מצרים אלא שגם אותו עשו בצורה שונה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

חכם אחד לא מופיע ברשימה. זהו רבן גמליאל. רבן גמליאל המשיך להחזיק בדעה כי חייבים לעסוק בקורבן הפסח. בתוספתא למסכת פסחים (פרק י ח) מופיע המעשה הבא: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש".

הסיפורים נראים זהים לחלוטין ויהיה זה מפתה מאד, להעמיד את שני הסדרים האלו באותה שנה עצמה, כאשר החכמים מתחלקים לשתי סיעות. רבן גמליאל ממשיך בעיסוק בהלכות קורבן הפסח כמו שהיה תמיד, ואילו יתר החכמים מציעים את הסדר האלטרנטיבי הראשון, סיפור יציאת מצרים והתרחקות מנושא הקורבן. ראייה למחלוקת זו, מוצאים במשנה במסכת ביצה (ב ז): "אף הוא (רבן גמליאל) אמר שלושה דברים להקל--מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים; וחכמים אוסרין.". רבן גמליאל מתיר לעשות גדי מקולס אפילו שהוא דומה לקורבן הפסח ואילו חכמים (שמם לא מפורט, אולם ברור שהם החכמים שהסבו בבני ברק, או בני דורם) אוסרים.

שינוי הסדר עצמו לא מספיק להתרחק מהנצרות, וצריך לעשות שינויים גדולים יותר ועתה אפשר לפרש דברים רבים בנוסח אמירת המגיד.

פתיחת המגיד: הא לחמא עניא - זהו לחם העוני. אחד הטקסים החשובים בנצרות הוא טקס ה-"אויכריסטיה" – טקס הקרבן במיסה הנוצרית – חיקוי סעודת הפסח האחרונה – הכרת טובה. והוא מופיע במקורות הנוצריים: לוקס כב יט: "זה גופי הניתן בעדכם זאת עשו לזכרי". יוחנן ו' נ-נא:" זה הוא הלחם הוא בשרי" ואצל מתי: "קחו ואכלו זה הוא גופי". עכשיו ברור מדוע כבר בתחילת הסדר כשעוד לא עשינו כלום אנחנו אומרים זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובכך מייד מנתקים את עצמנו ממסורות נוצריות, ומצהירים הצהרת כוונות בסיסיות על היותינו יהודים.

גם בהמשך, נעשו כל המאמצים להתרחק מהנצרות. סיפור יציאת מצרים המוזכר בהגדה אינו לקוח מספר שמות כלל (בו נעשה שימוש בטקסים הנוצריים), אלא דווקא מפרשת ביכורים בפרשת כי תבוא. שינוי זה והפיכת כל המגיד להודאה מפורשת לקדוש ברוך הוא, מוציאה שוב את המסורת הנוצרית מחוץ לתחום. המדרש אומר: "על משכבי בלילות" – זה לילה של מצרים, "בקשתיו את שאהבה נפשי" – זה משה "בקשתיו ולא מצאתיו". מדוע משה אינו מוזכר בהגדה (למעט פעם אחת בצורה עקיפה)? אם נקבל את הטענה כנגד הנצרות, הרי שהסיבה ברורה, נוסח ההגדה מדגשי שכל מעשה ההצלה הינו בידי אלוקים עצמו ללא שום התערבות אנושית. מעתה ברור גם הקטע הבא:
ויּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ.
אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.
קשה לטעות במשמעות המילה שליח ובהדגשות המרובות של אני  בקטע זה. גם במדרש ארבעת הבנים, ישנו נוסח נוסף בתלמוד הירושלמי כאשר מתייחסים לבן הרשע: הגירסה בירושלמי פסחים י' ל"ז הלכה ד:
"בן רשע מהו אומר: מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי. לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם…"
ושוב אין מנוס מלפרש את המילים אותו האיש כמתייחסות לישו. לא רק שישו אינו המשיח, אם היה במצרים כלל לא היה נגאל.
ידועה לנו תפילה נוצרית קדומה Improperia  מהמאה השנייה לספירה :
ישראל כפוי הטובה
בכמה הערכת את עשר המכות?
בכמה הערכת את עמוד הליל וענן היום ואת מעבר ים סוף?
בכמה הערכת את מתת המן מהשמים, את הספקת המים מהסלע את מתן תורה בחורב, את רשתך את הארץ:

תפילה זו מזכירה מאד את פיוט דיינו שמהווה תשובה לתפילה זו. אי אפשר כמובן לדעת מה קדם למה, האם דיינו בא כתשובה לתפילה הנוצרית, או שהוא קדום יותר והנצרות מכחישה אותו, אולם הדמיון ברור.

המסורת היהודית של ההגדה השאירה גם את שיטת רבן גמליאל ולקראת סוף המגיד חוזרים אליו
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
הקביעה של רבן גמליאל חריגה. מדוע צריך להגיד את האמירות האלו לפני האכילה. מדוע האכילה עצמה לא מספקת. כמענה לנצרות, הדבר ברור. יכול אדם לשבת בליל הסדר של יהודים, לאכול מצה ובשר ומרור אבל לכוון לדת הנוצרית החדשה. כמו באמירת הא לחמא עניא, רבן גמליאל דורש הצהרת נאמנות ברורה מאד ליהדות והדגשה שכל מה שאנחנו עושים הוא רק בגלל יציאת מצרים ולא בגלל שום דבר אחר.

מיד לאחר מכן בסיום המגיד ולפני אמירת ברכת הגאולה כדי לחזק ולחתום את הצהרת הנאמנות עוברים מיד לשני הפרקים הראשונים מההלל המתחילים כך: ""הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" . רבן גמליאל וגם חכמים מנסים לשלול מאנשים המבקשים לפסוח על שני הסעיפים ולאחוז גם במנהגים היהודיים וגם במנהגי הדת החדשה והמסורות מתרחקות זו מזו. בהתאמה, גם הנוצרים עצמם משנים את מועד חג הפסחא מספר פעמים כך שבפועל חגם לא יכול לצאת לעולם באותו יום כמו של חג הפסח, אלא רק סמוך מאד אליו.

מכאן נמצא שהשתלשלות מבנה המגיד הינו כזה:
ימי הבית – קורבן וסעודת הקרבן
תחליף ראשוני מיד לאחר החורבן – גדי מקולס (לפי רבן גמליאל) והלכות הקורבן.
במאה השניה לספירה (כמה עשרות שנים לאחר החורבן) התהוות סיפור ההגדה הנוצרית וכנגדה ההגדה היהודית – התרחקות מהקורבן והתרכזות בסיפור יציאת מצרים, הפיכת הערב לאירוע משפחתי ומקום מרכזי לחינוך הילדים.



האזינו לשיחה קצרה שלי בנושא מאמר זה ברדיו קול הנגב




מדע בפסח

ההכנות לחג הפסח מאפשרות לבצע מספר ניסויים, לפני ותוך כדי החג. הניסוי הראשון מצריך ביצה מים ומלח, ואפשר לעשותו בליל הסדר מול כל האורחים, מיד אחרי אכילת הביצה הטבולה במי מלח.
בניסוי נבדוק האם ביצה צפה או שוקעת. זה לא משנה אם הביצה רכה או קשה, הביצה תשקע (אם הביצה צפה במי ברז, היא מקולקלת וסרוחה, ראו הוזהרתם, אבל זה כבר ניסוי אחר).

נוסיף מלח למים נערבב וננסה שוב, הביצה הפעם צפה! הוספת המלח למים העלתה את הצפיפות של המים וכעת משקלם הסגולי גבוה מזה של הביצה. לביצה משקל סגולי קרוב מאד לזה של המים ולכן קל מאד לערוך את הניסוי דווקא עם ביצה.

אם הוספתם מלח והביצה לא צפה, הוסיפו כל פעם עוד כף מלח. בסוף הביצה תצוף. הביצה, כמובן לא נפגעת בניסוי ואפשר לאכול אותה מיד לאחריו. בתיאבון. מטבילים במי מלח דווקא תפוחי אדמה או צנון? בצעו את הניסוי גם איתם.



מהו משקל סגולי (צפיפות)? משקל סגולי, או צפיפות, הוא מושג המתאר את היחס בין הנפח של חומר לבין משקלו ביחידות של משקל חלקי נפח. מקובל שהמשקל הסגולי של המים הינו 1 גרם/סמק או קילוגרם/ליטר שכן ליטר מים שוקל קילו. אבל זה לא מדויק. הצפיפות תלויה גם בטמפרטורה של החומר ובלחץ בו הוא נמצא, ולכן ההגדרות המדויקת של משקל סגולי מתייחסות גם לנתונים אלו.

מה המשקל הסגולי של ביצה? ביצה מורכבת מכמה מרכיבים - קליפה, חלבון וחלמון וגם מעט אוויר. לכל אחד מהם צפיפות שונה וגם היחסים בין המרכיבים משתנים לעיתים. בעקרון כ-12-14% הם הקליפה ומהחלק הנוזליבערך שליש הוא החלמון ושני שליש חלבון.

מחקרים הראו כי צפיפותה של ביצה הוא בערך 1.06 גרם/סמק (לעומת מעט פחות מ-1גרם/סמק של מים). ההבדל מאד קטן ולכן מספיקה כמות קטנה מאד של מלח (צפיפות המלח היא 2.16 גרם/סמק) לתמיסה כדי שהביצה תצוף. בפועל צריך הרבה יותר מלח מאחר ורוב המלח שוקע בקרקעית ולא נמס מייד במים. אם נחכה מספיק זמן ונמיס את כל המלח במים, יספיקו כ-20 גרם מלח לליטר על מנת שהביצה תצוף.

בביצה מבושלת הצפיפות נמוכה יותר ולכן אפילו כמות פחותה של מלח תספיק. לעומת זאת ככל שחום המים עולה, צפיפותם יורדת ובמים רותחים נצטרך כמות גדולה בהרבה של מלח (צפיפות מים רותחים היא 0.958 גרם/סמק).

עוד ניסוי מועיל אפשר לראות בניקוי כלי כסף.

הניסוי על מדידת מהירות האור באמצעות שוקולד ומיקרוגל

עוד לא גמרנו עם מי המלח. בליל הסדר נהוג לאכול ביצה טבולה במלח. בסיום הסדר, אל תשפכו את מי המלח, שימו גליל קרטון של נייר טואלט (ללא הנייר עצמו) בתוך הקערה והמתינו, בכל יום תוכלו לראות גבישי מלח גדלים על הקרטון יותר ויותר. למה זה קורה?

בגלל שהנייר מורכב מנימים דקים, יש את אפקט הנימיות, כוחות כימיקליים שונים הפועלים על המים ודוחפים אותם כלפי מעלה במעלה הנייר. למרות כח המשיכה (אפשר לקרוא עוד על אפקט הנימיות - אבל לא חשוב להבין למה הוא עובד, אלא רק לדעת שהוא קיים ועובד).

המלח המומס עולה ביחד עם המים אולם לאחר שהמים מתנדפים לאוויר המלח נשאר על הקרטון ומצטבר. הגבישים יגדלו מיום ליום. מומלץ להשאיר לפחות שבוע. לאשתי גירסה שונה מעט לאותו ניסוי. לגלגל חוט על קיסם או שיפוד ולתת לחוט להשתלשל לקערה. המים יעלו ויתנדפו והמלח יישאר. בגלל שטח הפנים הקטן של החוט הגבישים שיגדלו יהיו גדולים ושמנים. כדאי לנסות את שתי הגרסאות
מלח גדל על חוט
מלח גדל על חוט

מלח גדל על קרטון
מלח גדל על קרטון

מלח גדל על קרטון




תשובות לחידות פרשת ואתחנן

בדף זה תמצאו את התשובות לחידות פרשת ואתחנן. אם טרם ניסיתם לפתור גשו והדפיסו את דף החידות ורק אחר כך חיזרו לכאן...


מתחילים

  • פסגת ההר מכוונת לפרק ג' כז: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".
  • השריפה בכרמל (ד' יא): "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל".
  • מאדים או נוגה וגם התבניות כיוונו לד' טז: "פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה".
  • בור המים והבית של עמי ותמי: "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" ו' יא.
  • תפילין - פרשת שמע המופיעה בפרשה, כתובה בתפילין.
  • שלושת הקופים -"וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (אמנם אין בפסוק לא ידברון, אבל הכוונה ברורה) ד' כח.
  • לשעבר בתיסלם - "וְכָל-הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה" (יזהר אשדות) ד' מט.
  • סימן שאלה - "כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים..." (ד' לב).
  • כור - "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (ד' כ).
  • 18 18 או 24 - סוגי קרט והכוונה הייתה למילה "כרת" כמו בפסוק (ה' ב): "ה' אֱלֹקינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב"
  • שלושים אלף שנה - " וְיָדַעְתָּ כִּי-ה' אֱלֹקיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" (ז' ט).



אבני חן גמולוגיה ומכרות

בפרשת תצווה מופיעות 12 האבנים היקרות שיש לשבץ בחושן של הכהן הגדול, אבן אחת עבור כל שבט האבנים הן: אודם, פיטדה, ברקת, ספור נופך, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם, ישפה. קיימות הצעות מרובות לזיהוי האבנים המקראיות לפי תיאורים שונים שיש במקרא ואפשרויות היסטוריות של עיבוד האבן, אולם יש לקחת את ההצעות האלו בעירבון מוגבל.
אבני חן הן אבנים סלעיים או מינרליים, בעלי צורה וצבע יפים בעיני בני האדם. מטבען אבני החן יכולות להיות יקרות מאד, כאשר שער האבן בעיקר תלוי ביופיה, גודלה ונדירותה והשתנה תדירות במהלך הזמנים בהתאם לחוקי השוק. אבני החן מורכבות מיסודות רבים בתרכובות שונות, למשל אבן הברקת היא Be3Al2(SiO3)6::Cr וכוללת את היסודות הבאים: בריליום, אלומינים, סיליקון, חמצן וכרום בקשרים כימיים מורכבים. שימו לב לנוכחות היסודות המתכתיים, הם אלו שבהתרכבות עם החמצן נותנים לאבן את צבעיה המיוחדים. שינויים קלים בריכוזי החומרים, יגרמו להבדלי גוונים בין אותן אבני החן. אבן החן הבודדת המורכבת מיסוד אחד בלבד היא היהלום המורכב מהיסוד פחמן בלבד. מסיבה זו יהלומים נקיים הם שקופים לגמרי, קיימים יהלומים "שהזדהמו" בחומצות מתכתיות והם אכן בעלי גוונים שונים. עוד אבן חן יוצאת דופן היא העינבר. היא לא בדיוק אבן, אלא שרף עצים שהתקשה והתאבן תחת לחץ, ההרכב הכימי של העינבר מכיל רק בעיקר מימן, חמצן ופחמן בלבד. לעיתים בגוש הענבר נתן למצוא חרקים ולהפיק מהם DNA. בסרט הידוע פארק היורה, נעשה שימוש ברעיון זה והדינוזאורים שוחזר מ-DNA שנמצא ביתוש (שעקץ דינוזאור) בגוש עינבר. יצירה נוספת בעינבר היא חדר העינבר, חדר שלם המכוסה כולו עינבר שהיה בארמון יקטרינה ליד סנט פטרסבורג. החדר נבזז על ידי הצבא הנאצי ועקבותיו נעלמו, החדר שוחזר בשנים האחרונות...
אבני חן
אבני חן. מקור ויקיפדיה. ראו בדף התמונה לזיהוי האבנים

הענף המדעי העוסק בנושא הוא הגמולוגיה, והוא ענף המתמחה באבני חן, גם מהבחינה המדעית, תכולתן, הרכבן ודרכי יצירתן וגם מהבחינה העיסקית, הערכת השווי של האבנים, אפשרויות החיתוך והעיבוד שלהן ועוד. עסקאות מסחריות באבני חן דורשות לרוב תעודות ממכונים גמולוגיים מוסמכים שיעידו ויאשרו על האותנטיות של האבן ועל איכותה. לצערנו, קיימות מספר מדינות בעולם, ביבשת אפריקה במיוחד, בהן מתבצעות עבודות כרייה בעבודות כפייה ולמימון מלחמות וטרור, יהלומים אלו מכונים "יהלומי דמים" והמסחר בהן אסור, אולם כמובן שמבריחים ימצאו דרכים להכניס גם אותן לשוק. כמו כן, כיום קיימות שיטות ליצירת אבני חן בצורה מבוקרת במעבדה, באמצעות שיטות של גידול גבישים. איכותן קרובה לאיכות של אבני חן טבעיות ונדרשת מומחיות להבדיל ביניהן, שכן ממראה החיצוני, אדם רגיל לא יראה שום הבדל. מחירן כמובן זול בהרבה.

את אבני החן אוספים בכרייה ממעמקי האדמה, בדומה למתכות, לעיתים, במבט חיצוני האבן נראית ככל אבן רגילה ויש לקלף שכבות חיצוניות שלה ולהגיע לאבן הפנימית היפה והמבריקה. ככל שהמכרות מוצו, יש להעמיק אותם יותר ויותר והדבר יצר מכרות ענקיים. חלק מהמכרות הם מכרות פתוחים, חופרים בור ולאט לאט מגדילים אותו (כמו חיריה, רק למטה במקום למעלה). הנה שתי דוגמאות, מכרה רוסי בסיביר - מכרה מירני
מכרה מיר (מירני)
מכרה מיר (מירני) ברוסיה. מקור: ויקיפדיה

ומכרה דייאביק על אי לא מיושב ושומם בקנדה . מומלץ לקרוא מעט על המכרה באתר האינטרנט שלהם ובמיוחד על הגישה הסביבתית של המכרה...
דייאויק
מכרה דייאויק. התמונה באדיבות המכרה
מאמרים נוספים לפרשת תצווה