אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

מומיות וחניטה

כמעט כל מי שמבקר בפעם הראשונה במוזיאון הבריטי ניגש ישר לאגף המומיות בחדרים 62-63 בקומה השנייה. המומיות המצריות, מהוות אטרקציה והחדרים תמיד מלאים. במאמר מוסגר נעיר שהאטרקציה השנייה במקום היא אולם הפרתנאון היווני, ולמבקר הישראלי גם האולם עם הלוחות המתארים את קרב לכיש (חיקוי של הלוחות, וגם כמה ארונות קבורה מצרים נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים, לא חייבים להרחיק עד לונדון).
בפרשת ויחי, אנו נתקלים בתהליך החניטה (פרק נ' פסוק ב): "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל: וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". יעקב נחנט, כבוד השמור למלכים, אך נראה שיותר מהכבוד, כיוון יוסף לסיבות פרקטיות, שיאפשרו לקבור אותו לאחר תקופת אבל ומסע לארץ ישראל. גם יוסף עצמו נחנט אולם הוא אינו נקבר בארץ ישראל אלא: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" וכך מסתיימת הפרשה וספר בראשית כולו.

חניטה היא תהליך עתיק יומין לשימור הגוף, תהליך שהיה קיים בכמה תרבויות אולם המצרים הקדמונים, עקב אמונתם הדתית, שיכללו אותו לכדי אומנות. חלק מהאיברים הפנימיים הוצאו מהגוף, והגוף הושקע בתמיסת נתר (תערובת של מלחים שונים), חומר השימור של אז, לאחר תקופת מה, שהתורה מציינת שאורכה ארבעים יום, הושלם תהליך השימור, לגופה נוספו עשבים ריחניים, שמנים אתריים ובשמים, העיניים הוחלפו בעיני אמאייל והגופה כולה נעטפה בתכריכי פשתן ארוכים המוכרים כל כך מסרטי האימה. מומיות שנמצאו נחקרו בעת האחרונה באמצעות כלי הדמייה משוכללים (CT, MRI וכו') שכן שיטות אחרות היו פולשניות והיו פוגעות במומיה.
ארונות הקבורה המצריים היו יצירות אומנות בפני עצמן. המכלים נקברו במספר ארונות, כולם בנויים לפי מידה, מקושטים מבפנים ומבחוץ, עשויים מעץ ומזהב, כאשר כמו במטריושקות הארונות היו אחד בתוך השני, בהבדלי גודל מדויקים. הכנת הארונות ארכה זמן רב.
אחד הפרעונים הידועים ביותר הוא תות-אנך-אמון, מלך מצרי שמלך במאה ה-14 לפני הספירה, לפני התקופה שבני ישראל היו שם ולמעשה לא היה ידוע כלל עד הגילוי המפתיע של קברו בשנת 1922. יחודו של הקבר היה שהוא כמעט ולא נבזז על ידי שודדי קברים והתגלו בו ממצאים ארכיאולוגיים יקרי ערך, אחד מהם, ארון זהב במשקל של טון שהכיל את המומיה של תות-ענך-אמון, שמת בגיל צעיר מסיבות שעד היום לא ידועות. המלכים לא נקברו לבד, תכשיטים, חיות המחמד שלהם ועוד דברים נוספים שישמשו אותם בעולם הבא, נקברו איתם. כל העתיקות מקבר תות הם של מצרים ומוצגים בקהיר ובלוקסור. לעיתים נדירות, ממשלת מצרים משאילה את המוצגים לתערכות בעולם, והזדמן לי לראות אותה באנגליה.
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי
תצוגת המומיות במוזיאון הבריטי

נחזור ליוסף, את המשך אנו מוצאים ביציאת מצרים (שמות יג יט): "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". שימו לב, משה לא לוקח ארון, אלא את העצמות, ואולי תהליך החניטה נכשל, או שבהתאם למסורת היהודית, אין חשיבות לשימור הגוף. הסיפור מגיע לסופו רק 54 ! שנה לאחר מכן, כאשר בני ישראל קוברים את יוסף, בשכם (יהושע כ"ד לב), בפסוק הלפני אחרון בספר יהושע: "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה".

לדף הראשי של פרשת ויחי

פרשת השבוע ויגש לילדים

תקציר פרשת ויגש

יהודה מתעמת עם יוסף (מג, יח-ל)

באירועי הפרשה הקודמת (מקץ) יוסף 'מתח את החוט' עם אחיו לנקודת אל-חזור. יהודה שערב באופן אישי לבנימין הצעיר, יודע שחייבים ללבן את העניינים מול יוסף, גם במחיר של תקרית קשה אף אלימה. הוא ניגש ליוסף, ופונה אליו בנימוס אך גם בתקיפות רבה ובאופן שאינו מותיר מקום לספקות באשר לנחישותו. יהודה מסביר כי בנימין ירד למצרים על-פי בקשת יוסף ולמרות חוסר שביעות-הרצון של יעקב ששכל כבר בן אחד. הוא, יהודה, ערב אישית בפני יעקב, להחזרתו של בנימין, ולא יוכל עתה לחזור לארץ כנען בלי האח הצעיר. יהודה מסיים את דבריו בהבעת נכונות לקבל על עצמו עבדות במקום בנימין.

יוסף מתוודע לאחיו (מה, א-כד)

רגשותיו של יוסף גואים, והוא אינו יכול לעמוד עוד מול אחיו הכועסים-מפוחדים-נבוכים. לאחר 22 שנים של נתק מהמשפחה, בגיל 39, יוסף מתחבר שוב אל אחיו. הוא מבקש מכל הנוכחים לפנות את החדר, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם. יוסף מנסה לרכך את ההלם הראשוני ואת החשש המיידי של האחים מפני נקמתו. באמצעות סימנים שונים הוא מוכיח שאכן הוא יוסף אחיהם העומד לפניהם. יוסף מדבר עם אחיו רכות ומסביר שכל השתלשלות העניינים, מרגע מכירתו ועד עתה היא השגחת אלוקית שכוונה את הדברים לכך. ממילא אין להם סיבה לדאגה.
יוסף מזרז את אחיו לעלות מהר ארצה אל אביהם יעקב ולבשר לו את הבשורה הגדולה. כיוון שצפויות עוד חמש שנות רעב, יוסף מבקש שאביו עם כל בני ביתו ירדו מצרימה, והא ידאג לכל מחסורם.
לאחר דבריו, מתחבק יוסף ומתנשק עם בנימין אחיו מהאם-רחל, ועם כל אחיו בני ישראל. האחים נרגעים מעט ומנהלים איתו שיחה.
השמועה עושה לה כנפיים בחצר המלכות ומגיעה עד כסא המלך. פרעה מרוצה מכך שהמשנה האהוב עליו חדל להיות אסופי והוא מצא את משפחתו הענפה. גם פרעה תומך בכך שיעקב ומשפחתו ירדו מצרימה, והא מבטיח להקצות להם חבל ארץ משובח ולמלא את כל צרכיהם.
עמוסי מתנות ומשלוחי מזון עולים האחים בלב שמח לארץ כנען, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה. יעקב שומע את הבשורה "עוד יוסף חי" ואינו מאמין. הבנים משכנעים את אביהם ומציגים סימנים שמסר להם יוסף כהוכחה. ישראל הזקן שהתאבל כל השנים על בנו ומיאן לקבל ניחומים, מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".
יעקב מחליט לרדת למצרים, לזכות ולראות שוב בחייו את בנו האהוב יוסף.

יורדים למצרים (מו, א-לד)

יעקב מזדרז ויוצא לדרך. הוא נוסע בשמחה ומתוך החלטה נחושה, אך בכל זאת מקנן בו החשש שמא הירידה מארץ כנען למצרים, עם כל משפחתו, אינה דבר רצוי. הוא חונה בבאר שבע ומעלה קורבנות לה'. הקב"ה נגלה אליו ומחזק את החלטתו לרדת מצרימה. ה' מבטיח ליעקב להיות עמו במצרים, ומבשר לו כי בגלות תתפתח המשפחה ותהיה לעם גדול. בסופו של דבר יעלה ה' את ישראל ממצרים וישיבם אל ארץ אבותיהם.
משפחת ישראל, לא כולל הכלות שהצטרפו, מונה שבעים נפש. התורה מונה אותם בשמותיהם.
בעוד יעקב ומשפחתו מתנהלים לאיטם מצרימה, שולח יעקב את יהודה כדי להקים במצרים תשתית תורנית - בית מדרש שיהווה מרכז לפסיקה הלכתית ולחינוך הילדים.
יוסף מתבשר כי המשפחה בדרך. הוא אינו ממתין לבואם. בעצמו הוא רותם את הסוסים למרכבת השרד ויוצא לפגוש את אביו הזקן.
יוסף מתדרך את אביו ואחיו לומר לפרעה כי הם רועי צאן. כך יוכלו לקבל חבל ארץ משלהם, ארץ גושן, המשופעת במרעה.

המפגש עם פרעה (מז, א-יב)

יוסף לוקח כמה מאחיו ומציגם בפני פרעה. הללו מקבלים את עצתו של יוסף ומספרים על עיסוקם כרועי צאן. ואכן פרעה מחליט להעניק להם את ארץ גושן לנחלה.
אחר-כך מציג יוסף את אביו בפני המלך. פרעה מתעניין בגילו המופלג של יעקב, והוא משיב לו כי הוא בן 130 שנה, אך שנים אלו היו מלאי צער וקשיים. יעקב מברך את פרעה ונפרד ממנו.
יוסף מממש את הצו המלכותי, מושיב את משפחתו המורחבת בארץ גושן ודואג לכל מחסורם.

יוסף משתלט על כל מצרים (מז, יג-כז)

עם ירידתם של בני ישראל למצרים, ובעקבות ברכתו של יעקב נפסק הרעב הגדול, למרות שחלפו רק שתיים מתוך שבע שנות הרעב החזויות. אך התורה חוזרת, לאחר תיאור קורות יוסף וכל משפחתו, ומתארת את שהתרחש במצרים בשנות הרעב.
כזכור, כל האזרחים מגיעים למחסני יוסף כדי לרכוש מזון. לאחר זמן נגמר כספם של האנשים ויוסף מוכר מזון תמורת עדרי צאן ובקר ושאר בעלי חיים. עם תום שנת הרעב הראשונה, לא נותר בידי העם כל רכוש, כי אם גופם ואדמתם. יוסף מלאים את כל אדמת מצרים תמורת המזון שבמחסניו ויוזם פיזור אוכלוסין כדי שלא יישאר זכר בעלות האנשים על אדמתם. בפעולה הזאת יוסף גם מנע את חרפת הזרות של משפחתו.
בתום השנה השנייה, כאשר מתחילה האדמה להצמיח בברכתו של יעקב, נותן יוסף זרע לכל נתיני הממלכה, ומגיע איתם להסכם שחמישית מהתבואה תועבר כמס לאוצר המלך. כך העשיר יוסף את אוצר המלוכה בצורה חסרת תקדים, ואף זכה לתודות ותשבחות מהעם שקיבל יחס הוגן ויכולת לשקם את הכלכלה האישית.

דבר תורה קצר לפרשת ויגש

חכמינו מעמידים לפנינו את דמותו של יוסף כדמות מופת הממחישה את הצורך לגמול טוב גם למי שעשה לנו רע. הנה, אֶחיו של יוסף מכרו אותו לעבד, ואילו הוא דאג להם ופרנס אותם בשנות הרעב, ולא נקם בהם על מה שעשו לו.
לכאורה אפשר לתהות על הצורך להתנהג במידה זו: הלוא הזולת גמל לך רעה, ולמה אסור לך לשלם לו כפועלו, ואתה אף נדרש לגמול לו טובה תחת רעה?
אלא הדבר קשורה למהותו הפנימית של יהודי. אמנם בחיצוניות הדברים התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, וחובה עליך להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו.
ההתנהגות עם יהודי שני במידה זו מעוררת גם בו-עצמו את פנימיותו. כשהזולת רואה שאין משלמים לו כפועלו אלא מתייחסים אליו כאל יהודי יקר ואהוב, ואפילו גומלים לו טובה תחת רעה, הדבר מעורר את מהותו הפנימית וגורמת לה להתגלות בקרבו.
כשיהודים מתנהגים כך איש עם רעהו הם יכולים לפנות אל הבורא ולומר לו כמאמר המדרש: "מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות". והקדוש-ברוך-הוא אכן גומל את עם-ישראל טובה, ומביא לנו את הטובה הגדולה ביותר שאנו מייחלים לה – הגאולה

לדף הראשי של פרשת ויגש

מדע בפרשה - כלכלה ושימור זרעים

השתלטות על אדמות מצרים

בסוף פרשת ויגש מופיע פרק כלכלי המתאר כיצד יוסף רוכש את אדמות מצרים (מ"ז יג-לא). קוראים מודרנים מנצלים לעתים קטע זה על מנת לנגח את יוסף, הקפיטליסט החזירי, המנשל אנשים מאדמתם. קריאה כזו שגויה בעיני, ומתנתקת מההקשר בו הטקסט נכתב. ננסה לקרוא פרשייה זו בצורה אחרת לחלוטין ותוך קישורה לתקופת הזמן המתוארת ולמעשה נבין ממנה עד כמה גדול היה מעשהו של יוסף, ואולי בזכות מעשה זה זכה להיקרא יוסף הצדיק.

דילמת החקלאי

אנו רגילים לקנות את הלחם שלנו בסופר או במאפיה, טרי וחם ולעיתים אפילו פרוס וארוז. אולם חשוב לזכור שהמצב הטבעי של זרעי הדגנים נותן לאיכר שקצר אותם שתי אפשרויות בלבד:
  1. לאכול את הזרע.
  2. לשמור את הזרע ולהשתמש בו להצמחת יבולי השנה הבאה.

בעצים ופירות הבעיה לא קיימת אולם בדגנים (וחלק מהירקות האחרים) זה המצב. כיום חקלאים לרוב לא שומרים זרעים אלא רוכשים אותם מתוצרת מיוחדת למטרה זו אולם במקומות בהם החקלאות מסורתית וישנה, בכל שנה יש את הדילמה כמה זרעים נאכל וכמה זרעים נשמור (מכל משמר - אסור שיתייבשו ואסור שייספגו לחות) לשנה הבאה. 

והנה כאשר יש בצורת, הדילמה היא עניין של חיים ומוות פשוטו כמשמעו, ובפרט אם יש ילדים קטנים, שצריך להאכיל או שהאם צריכה לאכול על מנת להניק אותם. ואכן עד היום, במדינות אפריקה בהן יש משטרים מושחתים או אנרכיה, כאשר יש בצורת קשה הדילמה היא: אכול היום והסתכן במוות ברעב בשנה הבאה, או שחלק מבני המשפחה לא ישרדו עד לשנה הבאה. מציאות אכזרית ומעציבה ביותר.

במצרים העתיקה זו הייתה המציאות. לא לחינם בני יעקב מזהירים אותו שאם לא ירדו למצרים כולם ימותו. זו לא הגזמה אלא אמת לאמיתה. ואילו במצרים, יוסף השכיל לשמר את הזרעים ולבנות מחסנים גדולים. נכון הדבר שנהר הנילוס מבטיח אספקה שוטפת של מים, אולם לעתים היו דווקא יותר מדי מים וההצפות הרסו את היבולים. רעב לא בהכרח נובע מבצורת (ראו הרחבה על הנילוס).

לזרעים, יש תאריך תפוגה, גם בתנאים אידיאלים הם מחזיקים מעמד זמן מסוים בלבד. כאשר יש עודך עצום של זרעים, אנשים פרטיים וחקלאים פשוטים לא יכולים לשמור אותם בתאנים טובים ליותר משנה אחת, אולם אם כמות הקרקע שלהם מוגבלת, מה יעזרו להם יותר זרעים? הם אולי יוכלו טוב באותה שנה ואולי גם המקנה יגדל אבל בשנה הבאה, יהיה צריך להאכיל יותר פיות של אנשים ומקנה ולא יהיה מאיפה. שלטון מרכזי חכם ובעל משאבים יכול לנהל את הזרעים. כנראה יוסף ריענן את המחסנים מדי שנה (כלומר, כל הזרעים החדשים אוחסנו, וזרעים ישנים יותר נאכלו ונזרעו ממש בסמוך למועד פוג התוקף). כך היה ליוסף מאגר זרעים גדול מספיק גם להאכיל את כל האוכלוסייה וגם להמשיך לזרוע ולגדל עוד חיטה בתקופת הבצורת (בכמות קטנה יותר, אבל כזו המספיקה להמשכיות הזרעים).

מאחר ולאנשי מצרים נגמר הכסף לקנות זרעים אחרים, יוסף מוכר להם את הזרעים תמורת רכושם וקרקעותיהם והופך אותם למעשה לשכירים, אולם מהלך זה מתקבל באהדה ובברכה רבה בידי הציבור המבינים שמאותו רגע, הדילמה - "לאכול או למות" לא תחזור. מאותו רגע, השלטון המרכזי אחראי לכך שלא יהיה יותר מוות ברעב. זהו חידוש גדול מאד בעולם העתיק, והחידוש הזה רשום על שמו של יוסף. המצרים למעשה מציעים למכור את עצמם לעבדים חסרי זכויות, אולם יוסף שהיה עבד בעצמו, לא מוכן לכך ולכן המס אותו קבע יוסף על ההכנסות עומד על עשרים אחוזים בלבד, אחוז מס שאני מניח שרבים היו שמחים לשלם כיום, ומאפשר צבירות רכוש ורווחים מחדש תוך כמה שנים.

יוסף הוא למעשה סוציאליסט הוגן במיוחד. אין זה קומוניזם כדוגמת הרעב באוקראינה בשנת 1932 כאשר כל מה שהאיכר מגדל נעלם לטובת השלטון המרכזי. הקולקטביזם באותה תקופה נועד לכאורה לחלק את המשאבים בשווה בין כולם, אבל ידוע לנו שלרוסים לא הייתה בעיה להרעיב את אוקראינה, והמזון והשפע הגיעו לבכירי המפלגה. אצל יוסף המצב שונה, הזרעים נשמרים קרוב למקום הגידול (נבנו מחסנים רבים קרוב לערים) וישנה אפשרות לאיכרים שאמנם מכרו את אדמתם, לקבל אדמה אחרת, לקבל ביטחון סוציאלי של אספקת זרעים וגם לשמור על עצמאות כלכלית מסוימת. לא עבדות ולא צמיתות. מנהיג כזה הדואג לכל התושבים, לא היה טרם יוסף. רמז לכך אפשר למצוא גם בתורה עצמה.

כאשר יוסף מגלה את זהותו האמיתית לאחים, הם חוששים מנקמה אבל יוסף מרגיע אותם ואומר (מ"ה ז) :"וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". בזמן זה יוסף חושב שכל המהלך האלוקי של מכירתו למצרים ועלייתו לגדולה היה בכדי להציל את משפחתו. אולם בסוף פרשת ויחי, לאחר מות יעקב, האחים שוב חוששים מנקמה ואז יוסף אומר להם: (נ' כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב". יוסף מבין שבתוקף תפקידו הוא אחראי למיליוני תושבי האזור ולא רק למשפחתו המצומצמת, כמה עשרות נפשות. קבלת אחריות זו, ועמידה בה, תוך ויתור על חזרה לחיק משפחתו שהיו הרחק מהבירה מזכה אותו ביושר בתואר יוסף הצדיק.


נחזור לזרעים. החקלאות המודרנית גרמה לבעייה חמורה בתחום המיגוון הביולוגי ועשרות ומאות זנים של ירקות לא גדלים יותר. אם בעולם קיימים כ-7000 זנים של תפוחי עץ, הרי שבחנות הפירות, אם תשיגו חמישה סוגים שונים, סימן שבאתם ביום טוב. אותו דבר לגבי כל הגידולים. בארצות הברית, כמעט כל גידולי תפוחי האדמה הם מזן מסוים ומיועדים לשמש בתור טוגנים (צ'יפס) ברשת מקדונלד. הסכנה בכך היא רבה מאחר ונגיף או חיידק או פטרייה או כל דבר אחר יכול לתקוף את הזן ולגרום לרעב. תופעה כזו בדיוק קרתה באירלנד והובילה שם לרעב הגדול בשנים 1846-1852.

כיום כאשר המודעות לחיים בריאים עלתה, יש חזרה מסוימת לגידולים מגוונים יותר ובפרט שגידולים אלו הם לרוב בעלי טעם טוב יותר. על מנת להגן על המיגוון הקימו מדינות רבות מאגרים של זרעים, בהם נשמרים זרעים בקפידה רבה ובתנאים אופטימליים של חום, תאורה ולחות ויכולים לנבוט גם לאחר שנים רבות.

הבנק העולמי המרכזי לזרעים נמצא באיים הנורבגיים - כספת הזרעים העולמית של סבאלברד. במקום שורר קרח עד, הלחות כמעט אפסית, והכספת - כספת לכל דבר כמו בבנקים בשוויצריה, בנויה במכרה פחם נטוש בתוך הר. גם ישראל הפקידה זרעים רבים בכספת והם משמשים מעין מאגר חירום (בנוסף למאגרים מקומיים). מקור אחר להחזרה של זנים, היא חזרה לזני בר הנמצאים בטבע וביותם מחדש למינים בעלי אפשרות גידול מסחרי.
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה
כספת הזרעים בסבלברד - שער הכניסה. מקור: ויקיפדיה מתי טרפ

פרשת השבוע מקץ לילדים

נושאי הפרשה - תקציר פרשת מקץ

חלומות פרעה (מא, א-יד)

שנתיים חולפות מאז השתחרר שר המשקים מבית הסוהר, ויוסף עדיין כלוא, על לא עוול בכפו.
בוקר אחד, מתעורר פרעה מלך מצריים ורוחו נפעמת. בלילה חלם חלום מוזר. בחלומו הוא עומד על שפת היאור. מן היאור עולות שבע פרות שמנות הרועות באחו. אחריהן עולות שבע פרות שדופות הבולעות את הפרות השמנות.
פרעה מתעורר, וכשנרדם שוב הוא חולם על שבע שיבולים עמוסות גרעיני תבואה. אחריהן צומחות שבע שיבולים שדופות ובולעות את השיבולים המלאות. פרעה נסער, מכנס את שריו ויועציו עם בוקר ומנסה לברר את פשר החלום. איש אינו מוצא פיתרון. לבסוף ניגש שר המשקים ומספר על הנער העברי הכלוא בבית הסוהר, נער המפליא לפתור חלומות.
פרעה מצווה להביא אליו את יוסף.

יוסף פותר ויועץ (מא, טו-לח)

יוסף בן השלושים מגיע אל המלך לאחר שרחצוהו והלבישוהו כראוי. המלך מספר את חלומותיו, ויוסף ממהר לפותרם. הוא מסביר כי שבע הפרות השמנות ושבע השיבולים עמוסות התבואה רומזות לשבע שנות ברכה-חקלאית שיבואו על מצריים. שבע הפרות והשיבולים השדופות הן שבע שנות רעב שיבואו לאחריהן. הרזות בולעות את השמנות, משום ששנות הרעב 'יבלעו' וישכיחו את כל השפע והשובע שקדם להן. את העובדה שהחלום חזר בשתי גרסאות מסביר יוסף כרמז למיידיות של התגשמות החלום.
יוסף לא מסתפק בפתרון החלום, וממשיך לדבר כיועץ ארגוני-כלכלי. הוא מציע למנות איש מתאים שיוכל לארגן מערך אדיר לאיסוף, אחסון ושימור תבואת שנות השובע לטובת שנות הרעב. פרעה נדהם מהפתרון המבריק ומאישיותו המיוחדת של יוסף.

מבית הסוהר לכס משנה המלך (מא, לט-נב)

בו במקום ממנה פרעה את יוסף לאחראי על כל המערך השלטוני במדינה. התפקיד מוגדר 'משנה למלך', ובעצם מדובר על שלטון מוחלט כאשר פרעה משאיר בידיו רק את תואר המלכות.
יוסף מקבל מהמלך את טבעת-החותם שלו, הוא מולבש בבגדי מלכות ויוצא במרכבת המשנה למסע הכתרה.
המשנה למלך הצעיר נושא לאישה את בת פוטיפר, אדוני לשעבר ונולדים לו שני בנים - מנשה ואפרים. יוסף מיישם את תוכניתו והוא צובר כמויות אדירות של תבואה.

שנות הרעב (מא, נג-נז)

פתרונו של יוסף מתגשם במדויק. בתום שבע שנות השובע והרווחה הכלכלית, מגיעים ימי בצורת קשה ביותר. אזרחי המדינה כמו גם אזרחי האזור כולו אינם ערוכים לימים הקשים, והם משוועים למעט מזון. המונים צובאים על ארמון המלך פרעה, מבקשים עזרה. המלך מפנה האת כולם אל יוסף, והוא פותח את מחסני התבואה ומוכר מזון לכל דורש.

יוסף מתנכר לאחיו (מב, א-כד)

גם בארץ כנען, מקום מושבם של בני ישראל, רעב כבד. יעקב שולח את עשרת בניו למצריים להביא מזון לכלכלת המשפחה. את בנימין מעדיף יעקב להשאיר בבית. האחים באים לפני יוסף ומשתחווים לפניו ארצה. יוסף מזהה מייד את אחיו, אך הם שזוכרים את אחיהם הצעיר ללא חתימת זקן, לא מזהים עתה את האיש הנכבד והמרומם העומד לפניהם. יוסף רואה אותם משתחווים לפניו ונזכר בחלומות שכה הרגיזו אותם (תחילת פרשת וישב). הוא מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. נודע לו כי הם התפזרו לפני כניסתם לעיר ונכנסו מעשרה שערים שונים, והוא מטיח זאת בפניהם. הם מסבירים לו כי התפזרו על-פני העיר כדי לחפש אחיהם האבוד. יוסף נדרך ושואל כיצד ינהגו אם ימצאוהו ויידרשו לשלם כופר גבוה עבור שחרורו. האחים עונים כי יסכימו לכל תנאי. יוסף מרוצה מתשובתם שואל מה יעשו אם גם בכל מחיר לא ישוחרר האח האבוד. האחים משיבים בנחישות כי הם מוכנים להרוג ולהיהרג בעבור אחיהם. יוסף שבע רצון אך אינו מראה זאת. אדרבה, כלפי חוץ הוא מנצל את תשובתם הנחושה כדי לחזק את טענתו כי הם אנשים מסוכנים לממלכה.
הוא מציע מבחן לכשרותם. כיוון שסיפרו שיש להם אח צעיר בבית, ישלחו את אחד האחים להביאו ולהוכיח את כנות דבריהם, ויתר האחים יישארו כבטוחה במעצר. הם לא מסכמים ונלקחים כולם למעצר בן שלושה ימים. ביום השלישי מציע יוסף הצעת פשרה. רק אח אחד, שמעון, יישאר במעצר וכל השאר ישובו הביתה עם המזון. את שמעון ישחרר כאשר ישובו למצריים ובנימין איתם.
יוסף שומע אותם מביעים צער וחרטה על מכירתו כשהם מכירים בכך שכל הצרות באות עליהם בגלל המעשה הנורא. הוא יוצא כדי שלא יראו את הדמעות הנקוות בעיניו, וכשחוזר הוא מצווה על חייליו לאסור את שמעון ולשחרר את כל היתר.

בני ישראל שבים הביתה (מב, כה-לח)

האחים יוצאים חזרה לארץ כנען. יוסף מצווה על עבדיו לשים את כספם בו שילמו עבור המזון בתוך שקי התבואה. כשחנו האחים במלון, פתח אחד מהם את שק התבואה וגילה לתדהמתו את הכסף. כשהגיעו הביתה גילו כי אל כל השקים הושב כסף הקניה. הם הבינו כי מדובר בניסיון לטפול עליהם עלילה נוספת, וסיפרו לאביהם את כל אשר התרחש במצריים.
יעקב מסרב לבקשתם לחזור למצרים עם בנימין. הוא כואב עדיין את העלמו של יוסף, ועתה גם שמעון איננו. למרות כל ניסיונות השכנוע הוא פוסק כי בנימין יישאר בבית.

יעקב מתרצה ושולח את בנימין (מג, א-טו)

המזון בבית תם והרעב עודנו בתוקפו. יעקב מבקש מבני לשוב ולהביא מזון ממצריים. אך הם מסבירים לו כי לא יוכלו לשוב ללא בנימין, כציווי יוסף. לאחר שיהודה לוקח אחריות אישית כעל בנימין, מתרצה יעקב ושולח אותם למצרים יחד עם בנימין ובידיהם מנחה למשנה למלך מצרים וכמובן הכסף שהוחזר בשקי המזון.

מסתורין במצרים (מג, טז-לד)

יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. הוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו איתו על שולחנו. האחים מובאים לבית המשנה למלך, נבוכים מבולבלים ומפוחדים. הם אינם יודעים מה מצפה להם ומנסים להסביר למנהל הבית את כל השתלשלות העניינים. הלה מרגיע אותם ומבקש מהם להתכונן לבואו של יוסף הביתה לסעודה.
בסעודה קורים דברים מוזרים ואף מסתוריים. באמצעות גביע כסף עליו מקיש יוסף, הוא 'מנחש' את סדר הולדתם של האחים ואף מחליט להושיב את בנימין לידו.
בסעודה אווירה נעימה ולבבית ובסיומה, לתדהמת האחים, הם זוכים למתנות רבות, כשמתנות בנימין עולות על מתנות כולם. הם יוצאים לשוב לכנען כששמעון ובנימין איתם, שקיהם מלאים במזון ובמתנות, והם מבולבלים ונבוכים מכל אשר אירע.

התעלולים נמשכים (מד, א-יד)

טרם הספיקו האחים להתרחק מהעיר, הם שומעים מאחוריהם קולות של רודפים. תחושת ההקלה מתחלפת מהר מאוד בתסכול וזעם קשים. מנהל משק ביתו של יוסף עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הקסמים של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים מסבירים כי הדבר לא הגיוני, הרי ביוזמתם החזירו את הכסף שנמצא בכליהם, ואיך הם נחשדים עתה בגניבת הגביע?!
הם מביעים את ביטחונם בחפותם וכאות לכך מתחייבים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה הגביע המסתורי. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה, ושבים יחדיו מצרימה. הם תופסים את יוסף עדיין בביתו, ניגשים אליו נופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם גזירת האלוקים שהביא עליהם את המבולקה הנוראה הזו, מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. יוסף אינו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם.

דבר תורה קצר לפרשת מקץ

כאשר אֶחיו של יוסף ירדו למצרים ופגשו את יוסף, התורה מתארת זאת במילים: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו". כבכל עניין בתורה, גם בפסוק הזה טמונה משמעות עמוקה.
אחיו של יוסף "לא הכירוהו" – הם לא העלו על דעתם שאדם זה, המשמש משנה למלך ושכל טִרְדות השלטון מוטלות עליו, יכול להיות אחיהם. הם לא יכלו לדמות בנפשם, שאדם יכול להישאר דבק בקדוּשה, כשהוא שקוע כל-כך בעשייה גשמית ובמעורבות בכל ענייני העולם הזה. בעולם המושגים שלהם דרך כזאת לא הייתה אפשרית. לכן היו בטוחים שלפניהם איש מצרי.
אך האמת היא שיוסף הצדיק עמד בדרגה גבוהה הרבה משל אֶחיו. הוא היה מסוגל להיות קשור עם הבורא לא רק מתוך התבודדות ובריחה מעיסוקי העולם הזה, אלא גם בתוך קלחת העשייה.
דרך זו של יוסף הצדיק היא למעשה תכלית כל הבריאה. אם היהודי מסתגר בארבע אמותיו או מתבודד במערה שכוחה, אמנם הוא יוצר לעצמו את התנאים הטובים ביותר כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעה, אבל העולם אינו מתקדש ואינו נקשר אל הקדושה האלוקית.
לעומת זה כשיהודי חי בתוך העולם וטרדותיו ואף-על-פי-כן חי כיהודי, בלי לוותר ולהתפשר על אמונתו – הוא מחדיר את אור האמונה והקדוּשה לתוך העולם הזה. אין זו עבודה קלה, אבל עם-ישראל כולו נקרא לעיתים בַשם 'יוסף', וממנו אנו שואבים כוחות להצליח במשימה זו.


לדף הראשי של פרשת מקץ