פרשת ניצבים וילך - מה עוד נשאר?

הגענו לסוף התורה. נאומו הארוך של משה רבנו הסתיים, 611 מצוות מתוך 613 כבר נאמרו והאירועים בפרשות שנותרו מתרכזים בימיו האחרונים ובפרט ביומו האחרון של משה רבנו מפרשת וילך ועד סוף החומש.

פרשות אלו - ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, הן פרשות קצרות מאד, שאינן זוכות לתשומת לב ראויה. הפרשות נקראות בשבתות הימים הנוראים וכמעט כל הדרשות הן סביב הימים הנוראים ולא סביב פרשת השבוע. ננסה להאיר כמה נקודות בפרשות מיוחדות אלו, ידוע שדברים חשובים שומרים לסוף והפרשות מחייבות תשומת לב רבה.

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. המעמד מתאים. "אתם ניצבים היום כולכם" - מדי שנה אנו ניצבים כולנו בפני הקב"ה ליום הדין. פרשת ניצבים עוסקת שוב בתוכחה, ואפילו בצורה קשה יותר.

העונשים בתוכחה הם גם על האדמה:

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"

גפרית ומלח - המעיינות החמים ממות' ילוסטון

וגם על עם ישראל:

"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"

אולם הפרשה מביאה איתה את החידוש שכל כך נעדר מפרשת כי-תבוא הקשה. פרשת ניצבים פותחת את דלת התשובה. פרשת ניצבים מבטיחה "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ".

גם הברכה תגיע וגם הקללה תגיע, אולם בניגוד לסיום העגום של פרשת כי-תבוא, פרשת ניצבים (בדומה לפרשת בחוקותי שמסיימת בנחמה) מכריזה כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נצחי ואינו ניתן לפירוק כלל על ידי אף אחד מהצדדים. אמנם עם ישראל גלה מארצו אל ארץ אחרת, אולם לא מדובר במעין השלכה של משהו לאשפה, משהו שאיננו מעונינים בו עוד לעולמים ורק רוצים שמישהו אחר יבוא ויקח, מתוך הגלות תבוא התשובה והחזרה לארץ.

זוהי הנחמה האמיתית על הצרות, וככל שהצרות יתגברו, בסופו של דבר תגיע התשובה ואיתה חידוש הברית והקשר וחזרה למצב בו הברכות חלות. פרשת ניצבים מדגישה את כל זה ומהווה את הנחמה לפרשת התוכחה בכי תבוא.

פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום". באותו יום ממש, משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. הנבואה אינה אופטימית כלל. ה' מבטיח למשה כי אחרי מותו בני ישראל יחטאו (ויסבלו מכל הקללות שיבואו אליהם). משה נפרד מעם ישראל. משה מסיים את כתיבת התורה:

"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה עובר שבט שבט ומוסר להם את שירת האזינו (הכללית, לכל עם ישראל) ואת ברכתו הפרטית של כל שבט. לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה (ולפי זה, סיים משה כתיבתם של 13 ספרי תורה זהים באותו יום).

שתי מצוות אחרונות יש בפרשת "וילך", שתי מצוות אלו נכתבו אחרונות והן מהוות מעין נסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית.

מצוות כתיבת ספר התורה - לא בשמים היא ולא מעבר לים, התורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד, על מנת שיזכור תמיד לשומרה, זו המצווה הפרטית.

מצוות הקהל - המצוות הכללית לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים, ולקרוא באוזניהם את התורה. זוהי המצווה הציבורית.

המצווה הפרטית "והגית בו יומם ולילה" והמצוות הכללית פעם בשבע שנים נועדו שתיהן לאותה מטרה והיא מניעת החטאים מעם ישראל, למרות שהתורה מגלה בפירוש ולפי דבר ה' שחטאים אלו יקרו ויגרמו איתם לתוצאות הקשות, ואף משה אומר זאת לשבטים:

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה' וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי"

משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, השירה, שירת האזינו מתוך אמונה שאולי בכל זאת פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט, ולפני ארון ה', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא. אולם משה יודע, כי כל זה לא יעזור כלל ואי בסופו של דבר, בני ישראל ישחיתו ויסורו מן הדרך.

"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם: וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"

זהו הנאום האחרון של משה אל כלל ישראל (הברכות לשבטים ייתכן ונאמרו לפני השירה, ובכל מקרה לא נאמרו לכלל ישראל). במילות שירת האזינו, אותה קיבל כעדות מה' ייפרד משה מעם ישראל כולל הידיעה הקשה על גורלו העתידי של העם.

 על השירה הקשה ומשמעותה (שלפעמים עקב המנגינה החגיגית, מכסה על המילים הקשות), הפרידה, והברכות שנועדו לסיים את התורה בשמחה נרחיב בע"ה בשבועות הקרובים
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נוספים לפרשת ניצבים
מאמרים נוספים לפרשת וילך

כי תבוא - הכרת הטוב ומידה כנגד מידה

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ולאזהרות מרובות מפני עבודה זרה, אזהרות שבאות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה  (יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו .

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

התורה בחרה להתחיל את פרשת הביכורים מההיסטוריה הרחוקה: "ארמי אובד אבד...", וגם מחברי ההגדה של פסח בחרו לשלב פרשה זו בהגדה לסיפור יציאת מצרים (ולא את הפרשות מספר שמות) ונראה שהמשותף לכולם הינה מידת הכרת הטוב ומידה כנגד מידה.

על פתיחת הפרשה: "ארמי אובד אבי..." - אומר רש"י: "מזכיר חסדי המקום". אנו מודים למקום שחילץ את יעקב אבינו מידי לבן (וראו ברשב"ם לפרשנות שהמדובר באברהם אבינו שניצל מאור כשדים ומארם) ולמרות שהיה יעקב נע ונד, בארם ובמצרים, זכינו, בניו, לרשת את ארץ ישראל.
פסוק י' מדגיש זאת בפירוש: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ" (שימו לב שחציו הראשון של הפסוק הינו חלק ממקרא הביכורים, וחלקו השני הינו חלק מהציווי מה עושים עם הביכורים).

הבאת ביכורים - מתוך כרטיסי תנ"ך שהופקו על ידי Providence Lithograph Company בין 1896 ל-1913

הסיבות לשיבוץ מקרא הביכורים, בהגדה של פסח רבות, אולם אחד המוטיבים המרכזיים בהגדה הוא מוטיב הכרת הטוב (למשל מיד לפני אמירת ההלל: "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח לפאר לרומם להדר  לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפני שירה חדשה הללויה"). שילוב מעשה הביכורים המהווה הכרת טובה כלפי שמים בהגדה של פסח, הינו מתבקש.
בפרשת התוכחה הדברים הפוכים בדיוק, ופעמים רבות מופיעים פסוקים המצביעים על כך שהעונשים הם תוצאה של אי הכרת הטוב כלפי שמים. ובפסוק מ"ז הדבר מבוטא בפירוש: " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

הכוונה בפסוק היא שכאשר היה לך עושר (מרב כל), לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. במקום לזהות מאיפה הטוב מגיע ולהכיר טובה על כך, עבדו אלוקים אחרים (רעיון דומה מובא בפרשת האזינו בפסוק וישמן ישורון ויבעט). חוסר הכרת הטוב הוא הגורם לקיום הקללות הקשות שבפשרת התוכחה. פרשת התוכחה קשה מאד, ובניגוד ליתר פרשות התוכחה אין בה ניחומים כלל. את הניחומים אנו מוצאים בהפטרה (ישעיהו ס'). אמנם כל ההפטרות לאחר תשעה באב הן של נחמה אולם הפטרה זו מתקשרת היטב לפרשה ומהווה את התמונה הנגדית לה למשל פסוק ט"ו: "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" לעומת הקללה: "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר-יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" וכן בפסוקים רבים אפשר למצוא הקבלות, הברזל והנחושת המופיעים בקללות כדברים המכבידים מופיעם בהפטרה בתור אוצרות שיהיו ויתעלו והקללה: "וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ" תיהפך במהרה בימינו ל: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"

מאמרים נוספים לפרשת כי תבוא

פרשת כי-תצא - היחס לאומות העולם

פרשת כי תצא גדושה במצוות. בין המצוות נמצאות שתי חטיבות של דינים ומצוות הנוהגים בין ישראל לאומות עולם. נעמוד על פרטי הדינים ועל ההבדלים הנובעים מהם.

חטיבה ראשונה מופיעה בפרק כ"ג ועוסקת בארבעה עמים
פסוקים ד' – ז': עמוני ומואבי.
פסוקים ח'-ט': אדומי ומצרי.

חטיבה שניה מופיעה בסוף הפרשה ועוסקת בעמלק.
כ"ה י"ז – י"ט: עמלק.

לא נתייחס לעמים האחרים שפגשנו בדרך ממצרים: מדין, סיחון עוג ועמי כנען.

נפרט את הציוויים השונים בטבלה הבאה:

העם	הציווי	הסיבה	מקור המעשה	ענין
עמון ומואב	שלא יבוא עמוני ומאובי בקהל ה'	1. לחם ומים 2. שכירת בלעם לקלל (לא מוזכר בעל פעור כלל)	לחם ומים – לא מופיע כלל! פרשת בלק. דברים ב' ט-ט"ז דברים ב' יז"- יהושע כ"ד ט'	ביאה
	לא לדרוש שלומם של עמון ומואב	כנ"ל		מלחמה
אדומי	לא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל	אחיך	במדבר כ' י"ד-כ"א דברים ב' ב'-ח'	ביאה
מצרי	לא להרחיק מצרי דור שלישי מלבוא בקהל	גר היית בארצו	ספר שמות	ביאה
עמלק	לזכור מה שעשה לנו עמלק	ויזנב בך כל הנחשלים אחריך	פרשת בשלח	מלחמה
	למחות זרעו של עמלק			מלחמה
	לא לשכוח מה שעשה לנו עמלק			מלחמה

בסה"כ שבע מצוות: חמש מצוות לא תעשה ושתי מצוות עשה.

הלכות מלחמה ברמב"ם

י  [ו] עמון ומואב--אין שולחין להם לשלום, שנאמר "לא תדרוש שלומם, וטובתם" (דברים כג,ז).  אמרו חכמים, לפי שנאמר "וקראת אליה, לשלום" (דברים כ,י), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם".  לפי שנאמר "עימך יישב בקרבך . . . בטוב לו" (דברים כג,יז), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "וטובתם".  ואף על פי שאין שואלים בשלומם, אם השלימו מעצמם תחילה, מקבלין אותן.


ה  וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט); ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו--שנאמר "זכור, את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז).  מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא, תשכח" (דברים כה,יט) בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

הלכות איסורי ביאה ברמב"ם:

יד  [יח] וכיצד דינן:  עמון ומואב--איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות:  שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי . . ." (דברים כג,ד).  והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר--הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.
טו  [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות--דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט).  [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה--הוולד שני:  שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאו בלידה.

השאלה הראשונה שנדון בה היא ענין אי נתינת לחם ומים לבני ישראל. הענין תמוה. בפרש חוקת מצינו רק פנייה למלך אדום ולאחריה את המלחמה בסיחון ולא מופיע כלל שבני ישראל עברו בתוך נחלת מואב אלא רק לידה. בפרשת דברים (פרק ב') מופיע רק הציווי לא להתגר מלחמה עם בני מואב ובני עמון וכלל אין פנייה אליהם (וגם פניה לאדום לא מוזכרת). אבל בפניי לסיחון משה אומר (ב' כח-כט): "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי: כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ" ונראה כאילו גם בני עשו וגם בני מואב קידמו במים (כאשר על מואב לא מצאנו כלום ועל בני עשו מצאנו שיצאו בחרב).

השאלה השנייה תהיה מדרוג העונשים לעמים השונים. היינו מצפים שהעונש הכבד ביותר יהיה על המצרים (שכן חטא השעבוד במשך עשרות שנים הינו החמור). עמלק אמנם ביצע מתקפה חמורה ועונשו הוא החמור ביותר, אדום יצאו למלחמה (מה שלא מצאנו בעמון ומואב) ועונשם קל יותר. עמון, מעשם לא התפרש, הרי לפרשת בלעם הם אינם קשורים. ומואב עונשו הוא בשל שכירת בלעם, אבל פעולה זו הובלה בעיקר על ידי בלק (למרות שגם זקני מואב עסקו בכך).

הרמב"ן (והספורנו מציע פירוש דומה) מתייחס לנושא ולאחר שהוא דוחה מספר פירושים הוא מציע, שהעמים מואב ועמון הורחקו בגלל חוסר מידת החסד אצלם, חסד אנושי מינימלי והכרת הטובה שהם קיימים בזכות אברהם שדאג להצלת לוט מסדום. חטאו של עמון מתבאר מפרק ב' בדברים, בני עשו ומואב לפחות מכרו מים ואוכל בכסף (הגם שאולי היו צריכים לתת בחינם), ואילו בעמון לא נאמר כלום. עמון כבר ידע שכנראה בני ישראל לא יתקפו אותו ואפילו מכירה בכסף לא ביצע, ואילו מעשה בלעם משוייך כאן אך ורק למואב. מבחינה זו, עשו למרות שיצא למלחמה ולא נתן לישראל לעבור, עדיין גילה מידה כלשהי של אחווה בהוצאת מים ואוכל אל מחוץ לגבולו. בהערת שוליים לדברי הרמב"ן (מקראות גדולות מהדורת מוסד הרב קוק בשם חבר המאמרים מאמר כ"ז):

"ולמדנו כאן יסוד נפלא: בשביל הנגישות שנגשו המצרים בישראל לא הורחקו מכל וכל, ודווקא עמוני (ומואבי) הורחקו אע"פ שהם לא נשתעבדו בישראל כלל, משום שלא קדמו בלחם ומים, שהמושחתים בהכרת הטוב, היינו השחתה במידות, אינם רואיים בקהל ה' ולמדנו מכאן מהותן של מידות, שאפילו בעד עברות לא הרחיקה תורה לאומות העולם כמו משום מידות רעות."

לגבי מצרים ניתן להגיד שהמצרים כבר נענשו כמה שהגיע להם, במכות מצרים ועל ים סוף ולכן אינם זקוקים יותר לעונש חמור. רש"י מציע בפירושו זכויות היסטוריות שיש לעשו ולמצרים:

(ח) לא תתעב אדומי -
לגמרי ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך:
לא תתעב מצרי -
מכל וכל אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק.

ובנוסף הסבר על דרגות הריחוק:

(ט) בנים אשר יולדו להם דור שלישי - ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו

שני התירוצים קשורים. מי שמושחת במידות ו/או מי שמנסה להשחית את מידות עם ישראל, עונשו חמור בהרבה.
על רקע דברים אלו נבין אולי יותר טוב את פרשת עמלק. עמלק מוזכר בנפרד בפרשייה משלו. פרשייה המתחילה במילה "זכור" המראה על חשיבותו של הענין. עמלק תקף את קצה המחנה. נילחם בחלשים ובצמאים (צריך לזכור שהמלחמה אירעה לאחר נס המים בחורב, ועמלק היה ברפידים. החזקים בעם ישראל הלכו להביא מים מחורב והחלשים נשארו לחכות מאחור לסיוע שיבוא, ואותם תקף עמלק). עמלק היה מושחת במיוחד במידותיו, תקף את ישראל ללא שום סיבה, לא נהג לפי חוקי המלחמה ותקף את החלשים והיה חסר לחלוטין יראת אלוקים. לכן עונושו הוא גם החמור ביותר.


להשלמת התמונה כדאי לעיין במקורות בנביאים ובכתובים הממשיכים את תיאור היחס בין ישראל לעמים. הטבלה המצורפת מביאה מספר דוגמאות למפגשים עתידיים עם כל אחד מהעמים שהוזכרו:

עם	עניין	מקור
עמלק	מלחמת גדעון במדין ועמלק	שופטים ו'
	מלחמת שאול	שמואל
	מגילת אסתר
עמון	יפתח	שופטים
	דוד שולח שליחים לנחם את מלך עמון	שמואל ב' פרק י
	רצח גדליה	ירמיהו
מואב	עגלון	שופטים
	דוד שולח את הוריו למלך מואב	שמואל א' כב והנקמה בשמובל ב' ח
מצרים	חתונת שלמה עם בת פרעה	מלכים
	כריתת ברית עם מצרים	מלכים ב' י"ח כ"א
	ירידת העם למצרים לאחר החורבן	ירמיה
אדום	יואב נלחם באדום	שמואל/מלכים
	חזון עובדיה
	בת אדום מול בת ציון	איכה
	אדום כרומי	תלמוד

מפת עמי האזור - מאת  : Amirki (talk) - Levant_830.svg, CC BY-SA 3.0, 

מאמרים נוספים לפרשת כי-תצא

עין בעין

הביטוי "רואים עין בעין" מתאר שני אנשים המסכימים על משהו. הביטוי "עין בעין" מופיע במקרא 3 פעמים בלבד. פעם אחת בפרשת שופטים, פעם אחת בישעיהו בהפטרת פרשת שופטים, ופעם אחת בפרשת שלח. המשמעויות קצת שונות בכל פעם

במדבר יד יד: "ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה"

נביא חלק מדברי הרמב"ן:

(יד): אשר עין בעין נראה אתה ה' - והכפל "עין בעין", אמרו המפרשים כדרך בני אדם שעיניו יראו את עיניו בדברו אתו, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד).

ועל דרך האמת, "עין" לשון מראה, ועינו כעין הבדולח (לעיל יא ז), וארא כעין חשמל (יחזקאל א כז), יאמר אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול, וכן עניין הכתוב ביחזקאל (מג ג): וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר:

 הכוונה בפסוק זה הינה לקירבה המיוחדת בין בני ישראל לבין ה'.

דברים יט כא: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל"

כן הכוונה מזכירה את המונח הידוע "עין תחת עין", ובודאי המשמעות שונה

ישעיהו נב ח:  "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"

 נביא מדברי הספורנו:

וירננו יחדו -
כי יראו עין בעין בשוב השם ציון, כלומר יראו במראה הנבואה כי שב הכבוד לציון והוא רוח הנבואה שפסקה משמתו חגי זכריה ומלאכי ובעת הישועה תשוב רוח הנבואה לקדמותה ועוד יותר משהיתה, וכן אשר עין בעין נראה אתה השם כי כולם הייתה בהם רוח הנבואה במעמד הר סיני מלבד הכבוד שראו בחוש העין. 

שוב הצירוף מראה על קירבה לה' (דרגת הנבואה היא דרגה קרובה מאד). גם הביטוי אחר הקשור לעין "לראות את הלבן שבעין" מרמז על כך שהראייה היא מקרוב מאד.

ולכן אולי מקור הביטוי "רואים עין בעין" הוא שני אנשים שקרובים אחד לשני, גם מבחינה הפיזית אך גם בדעותיהם.


מאמרים נוספים לפרשת שופטים