מתי היתה חנוכת המשכן?

הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אותו אירוע מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.

על חשיבותו של יום א' בניסן כבר עמדנו במאמר החודש הזה לכם ראש חודשים ועל ערפול התאריכים בתורה עמדנו גם כן בפרשת יתרו. שני נושאים אלו מתחברים יחדיו בפרשת שמיני בתאריך המיוחד של חנוכת המשכן.

נעיין במקורות השונים של חנוכת המשכן:

סוף חומש שמות (פרק מ')

יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן. יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו; וַיָּקֶם, אֶת-עַמּוּדָיו. יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל, עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו, מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד, אֶת-מֹשֶׁה.

ויקרא פרק ט

א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.

במדבר פרק ז

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.

התאריך של חנוכת המשכן מופיע אך ורק בספר שמות, בספר ויקרא מתואר האירוע ביום השמיני (שהוא היום הבא אחרי שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן) וממילא מדובר באותו יום, ובספר במדבר מוזכר האירוע ללא תאריך, משה סיים להקים את המשכן והנשיאים הביאו את קורבנם (כולם ביום הראשון – ההקרבה הייתה אחר כך במשך שנים עשר יום) לחנוכת המשכן.
רש"י מפרש כך:

"שעיר החטאת, שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ..."

ומצאנו גם בתלמוד (שבת פז:)

"ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים"

אמנם רבים אינם מקבלים תאריכים אלו, ובפרט דוחים את היום השמיני לח' ניסן ויש עוד שיטות, אולם טעמם העיקרי הוא כי כמות האירועים רבה ודחוסה מדי עבור יום אחד. במאמרנו נאמץ את השיטה הפשוטה יותר שאכן כל המאורעות הללו קרו ביום אחד, שנראית לעניות דעתי כמכוונת יותר לפשט. והקורא יכול לעיין בדעות נוספות בנושא

להבנת העניין יש לעיין בסיומו של חומש שמות:

לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְדוָד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ידוד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ידוד עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

הסיום משונה במקצת. משה לא יכול כלל להיכנס לאוהל מועד, ומפורטים דיני המסעות הנמצאים דווקא בפרשת בהעלותך:

טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן--יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים--וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.

לעומת זאת סיומו של פרק קורבנות הנשיאים בפרשת נשא דווקא מתאים לתחילת חומש ויקרא:

פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.

והשוו לפסוק הראשון בחומש ויקרא

א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

אין זאת כי אם ספר שמות מתפצל לשני ספרים מקבילים (אשר מקבילים גם בזמנם) ספר ויקרא וספר במדבר (מתחילים שניהם בחנוכת המשכן וממשיכים כחודש לאחר מכן עד המסע הראשון (בע"ה בפרשת בהעלותך נעמוד על פרשיית "ויהי בנסוע הארון", לענינו נניח כי היא חותמת את חלקו הראשון של ספר במדבר).

עיקרם של החומשים הוא כך:
ספר ויקרא – ספר התורה (החומש כולל הרבה מאד מצוות). דן בהיבטי הקדושה: קדושת האדם הזמן והמקום טומאה וטהורה קודש וחול..
ספר במדבר – ספר ארץ ישראל – ההכנות והעיכובים בדרך לכיבוש הארץ. אמנם כלולות מספר פרשיות מצוות בחומש במדבר אך רובן ככולן למעשה שייכות לספר ויקרא (דיני הפלאה, קורבנות המוספים/נזיר/סוטה).

הקבלות נוספות קיימות בפסוקים. כל תיאור שבעת ימי המילואים מופיע במדויק בפרשת תצווה.
היינו מצפים שחלק זה של פרשת צו יופיע כולו בסוף ספר שמות (שהרי פרשת ויקרא כבר נאמרה במשכן לאחר שבעת ימי המילואים, ולמעשה באמצע פרשת צו חוזרים אחורה בזמן)
לעומת זאת על היום השמיני אין כלל ציווי! אלא ההכנה וימי המילואים תגרום להתגלות השכינה שעליה לא ניתן למעשה לצוות והיא צריכה פשוט לקרות.
המשכן הוא הגורם לחזרת השכינה למחנה ישראל לאחר חטא העגל ולאפשר את המשך המסע לארץ ישראל וממילא ההופעה של חנוכת המשכן וחזרת השכינה מתוארת בשלוש דרכים שונות. זו הסיבה לרשומון, עלינו לראות כל אירוע מזווית המבט הנכונה לאותו איזכור ולבנות לנו את התמונה השלמה בכוחות עצמנו.

בספר שמות – חזרת השכינה בזכות תפילותיו של משה רבינו
בספר ויקרא – חזרת השכינה בזכות העבודה/קורבנות
בספר במדבר – חזרת השכינה בזכות קורבנות הנשיאים

ניתן להמשיל שלושה גורמים אלו לתורה (משה) לעבודה (קורבנות) וגמילות חסדים (נשיאים). שלושת הדברים המקיימים את העולם כולו.
מדוע הנשיאים קשורים לגמילות חסדים? משום שלא ניסו להביא כל אחד יותר מהשני (תחשבו איזה יתרון יש לנשיא האחרון שכבר יודע מה הביאו כולם) וכן משום שתרמו כלים שיאפשרו את נשיאת המשכן ללויים.

אפשרות נוספת להקבלה היא בין ארץ ישראל (במדבר – החומש העוסק במסע) תורת ישראל (ויקרא – החומש עם הריכוז העיקרי של מצוות) ועם ישראל (שמות – החומש המתאר את תהליך יצירתו של עם ישראל).

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.

• "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
• "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)

ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

• "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
• "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו

פרשת ויקרא - טעמים למצוות הקורבנות

 נושא הקורבנות מעמיד הרבה אנשים דתיים בימינו במבוכה מסוימת. מצד אחד, הקורבנות הם עניין חשוב, ואנו מתפללים לחידוש הקורבנות בתפילה. ומצד שני רוב האנשים מרגישים שלא בנוח עם המתת בעלי חיים לצורך פולחן דתי (ובמיוחד לקורבנות שאינם נאכלים). מה יהיה בעתיד לגבי הקורבנות איני יודע ובמאמר זה ננסה לסקור מספר גישות לנושא הקורבנות.

מקובל ליחס את נושא הקורבנות לספר ויקרא, אולם נושא הקורבנות מצוי בכל אחד מהחומשים. בספר בראשית אנו מוצאים קורבנות רבים. החל מקין והבל שהביאו קרבן לה', נח כשיצא מהתיבה, אברהם יצחק ויעקב ועוד. גם בספר שמות, בפרשיות המשכן אנו מוצאים קורבנות (כמו שראינו קורבנות התמיד מופיעים בפרשת תצווה) ובספר במדבר מופיעים קורבנות הנשיאים, קרבן נזיר, סוטה, מוספים ועוד.
החשיבות המיוחסת לקורבנות גדולה כפי הנאמר במסכת אבות (א,ב):

"שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.  הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד--על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"

גם בהלכה הקורבנות תופסים מקום חשוב מאד וסדר משנה שלם – קודשים עוסק בדיני הקורבנות. בנביאים לעומת זאת היחס אוהד הרבה פחות. אין כמעט נביא שאינו טוען נגד הקורבנות ונביא אך מעט דוגמאות:

שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"

ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"

ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."

ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"

הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"

אמנם הנביאים אינם נגד הקורבן עצמו אלא נגד הבאת הקורבן מצד אחד והמשך החטאים באותה העת, אבל גם מדבריהם נראה שהקורבנות בפני עצמם אינם נחוצים.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ל"ב – מומלץ לקורא את הפרקים במלואם): 

"לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו,הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"

לפי הרמב"ם אין תועלת בקורבנות עצמם אלא זוהי תחבולה בלבד מאחר ולא ניתן היה באותו זמן לבטלם כליל ובפרק כ"ו הוא מקדים ואומר כי אין בכלל לתת טעם לא למצוות הקורבנות עצמה ולא לפרטי המצווה:

"דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח, 27) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!"

לכאורה מהתורה פסוק המתאים לדברי הרמב"ם (ויקרא י"ז, ה-ז):

"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"

ההקרבה במקדש מחליפה את העבודה הזרה לשעירים.
ועדיין בפרק מ"ו הרמב"ם מנסה לתת טעם לכל ענין בקורבנות:

"המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השׂגתנו ונֹאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח', 22 ) ונאמר: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן (בראשית מ"ו, 34). ... כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. ... לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (ויקרא, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, כ"ג) בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה".

אכן בפסח יש ענין מיוחד להקריב את תועבת מצרים (וגם לפרסם זאת ברבים על ידי מריחת הדם על המשקוף והמזוזות, ובמיוחד להינצל על ידי עבודה זו) והרמב"ם מרחיב זאת ליתר עניני הקורבנות ובהמשך הפרק מביא טעמים נוספים לפרטי הקורבנות.
גם בספרו ההלכתי היד החזקה, הרמב"ם, בניגוד לספרי פסיקה אחרים כמו השולחן ערוך, מפרט את הלכות העבודה ולקראת סיומם כותב כך (ספר עבודה, מעילה פרק ח הלכה ו) "ו  [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. "

הרמב"ן חולק על הרמב"ם (דברי הרמב"ן ארוכים ומומלץ לקוראם במלואם) בניסוח חריף

"...אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
"והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא): וירח ה' את ריח הניחוח... ולשון הקורבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים."

אם הקורבנות הם ריח ניחוח לה' בודאי יש להם סיבות ומטרות והרמב"ם אליבא דרמב"ן מוצא לעצמו פתרון קל מדי. הרמב"ן ממשיך בקו של הקורבן כמכפר על הנפש ועל האדם השם עצמו במקום הקורבן.

נעבור לפירוש של הרלב"ג – רבי לי בן גרשום. הרלב"ג עסק לרוב במדעים. היה מתמטיקאי ואסטרונום, המציא מכשירי ניווט ששימשו עד המאה ה-17 (מטה יעקב) ואפילו מכתש על הירח נקרא בשמו.
הרלב"ג לרוב ממשיך בדרכו של הרמב"ם, אך בנושא הקורבנות הוא חולק עליו ודעתו  היא כי לקורבנות יש טעמים. אסמכתא לדבריו הוא מוצא מהציווי בפרשת ויקרא (ב יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

"וכדי שניתן לבנו על כוונת התורה בקורבנות, שהם רבות התועלות מאד... ציוותה התורה להקריב מלח על כל קרבן, להעיר אותנו שלא נחשוב עניין הקורבנות דבר תפל, שאין בו טעם... והנה המלוח הוא הפך התפל. ולזה יהיה דבר שיש לו סיבה וטעם. וזה ממה שיעירנו להתבונן בענין הקורבנות, כדני שנעמוד על כוונתם, כי לא דבר ריק הוא" (רלב"ג לפרשת צו).

הרלב"ג אמנם מקבל את דעת הרמב"ם שהקורנות כנגד עבודה זרה אבל שזו רק אחת הכוונות וממשיך:

"אלא שעם כל זה, איננו ראוי שלא יהיה בענינם תועלת בעצמות". הרלב"ג מקשה כבר בפירושו לפרשת נח (שבנה מזבח בצאתו מהתיבה) "וראוי שנחקור בכאן בענין הקורבנות אשר הקריב נח. ונשתדל להתיר ספק מה יקרה בו ואינו מעט. וזה שכבר ביאר הרב המורה שענין הקורבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו... ואם היה הענין כן מה זה אשר התעורר הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות..." ומציע כיוון חדש בטעם המצווה: "ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה, לפי מה שייראה לי, הוא שהם כלי להגעת הנבואה".

מצאנו באבות (ובבלעם הרשע להבדיל) שהקורבנות היו לאחר קבל נבואה או כהכנה לקבלת נבואה לדוגמא:
בראשית י"ב ז:" וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"
וראו מקומות נוספים בספר בראשית: י"ג יד-יח, כ"ב ט-יא, כ"ו כד-כה, ל"ה ז-ט.
ולגבי בלעם במדבר כ"ג א-ג:

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

קבלת הנבואה לפי הרלב"ג דורשת:

"והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר והוא כא כבר התבאר בשני ממלחמות ה' (ספר של הרלב"ג) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש. וזה לא ישלם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם. ולזה יצטרך הנביא, כשירצה להתנבות שיעורר הכח השכלי וירדים שאר כוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה כמאמר אלישע... והנה תמצא בענין הקורבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה כי בזביחת בעל החיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש יש מהיכנע הנפש המרגשת מה שלא יעלם. כי הכוחות המרגישות כמו שהתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם כן ייכנעו ויירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע מה, עם שיתן מפני זה האדם אל ליבו כי ההפסד הוא סוף כל אילו הדברים השפלים. ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה. וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן".

הקרבת הקורבן כמוה כממיתה את הנפש הבהמית של האדם ומכינה אותו לדרגות עליונות יותר בהן הוא יכול לקבל נבואה.
פירוט על משנת הרלב"ג  ראו בקובץ "הוגים בפרשה" מאמר על פרשת צו מאת פרופ' זאב הרוי.

גם הרש"ר הירש, מביא רעיון דומה, ובו הוא מדגיש שהמילה קורבן, אינה במשמעות שאנו רגילים אליה כיום, שאדם מוותר על משהו (Sacrifice) וגם לא שהוא נותן משהו (Offering), אלא מלשון קירבה. הקורבן נועד לקרב את האדם לה'.

מצינו אם כן לפחות ארבעה טעמים למצוות הקורבנות:

• התרחקות מעבודה זרה
• כפרה על האדם החוטא
• הכנה לקבלת נבואה
• התקרבות אל ה'

אור לג' בניסן תשע

פרשת ויקהל פקודי - צדקה ותרומה

רבי יוסף קארו פותח את הלכות פסח בהלכה הידועה: "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר בהגהותיו: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". בדרך כלל הגהותיו של הרמ"א הן לשינויים בהלכה לפי דיני ומנהגי אשכנז וההערה כאן שהיא המקור למצוות "קמחא דפסחא", מצוות הצדקה המיוחדת לפני פסח, הבאה להבטיח שכל אדם יוכל לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין הינה חריגה. ייתכן שהרמ"א התכוון לומר לנו שלא רק הלימוד עיקר, אלא הלימוד המביא לידי מעשה והוא נתינת הצדקה לעניים.

רצף פרשיות המשכן מכיל את מצות התרומה, ואפילו אחת מפרשיות המשכן קרויה תרומה. התרומה הראשונה היא הציווי שנאמר למשה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". הפועל ויקח משונה. תרומה בדרך כלל נותנים. ניתן לפרש שימנו אנשים מבני ישראל (גבאי התרומה) שיקחו את התרומה מהאנשים. אפשר לומר רעיון אחר בצדקה והוא שהכסף הנמצא בידי אנשים הוא מעין פיקדון ולמעשה הוא כספו של הקדוש ברוך הוא. כאשר נותנים אותו לתרומה, הרי שלמעשה מקבלים על זה שכר וזו הלקיחה וידועה האימרה: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה ויקרא רבה ל"ד, י').

בסיום ציווי הקמת המשכן מופיע הציווי לדורות על תרומת מחצית השקל בו דנו במאמר על פרשת כי תשא. מחצית השקל היא תרומת חובה, אולי מס, שאינו נתון כלל לרצונו של האדם. כל אחד צריך להביא והסכום קבוע. חשוב מאד שלכל איש מישראל יהיה חלק במשכן. מהכסף שנאסף בשנה הראשונה יוצקים את האדנים. את הבסיס. הבסיס של המשכן, שמחזיק את כל כלי הזהב המפוארים והאבנים הטובות ובו הכוהנים לבושים באריגים היקרים מתהלכים, הבסיס שייך לכל עם ישראל בצורה שווה וללא יוצא מן הכלל. אין איש שיכול להגיד שיש לו חלק גדול יותר במשכן מהשני. כולם שווים.

הנתינה הבאה, להבדיל, מתרחשת בחטא העגל, אהרון רוצה לעכב את העם ומבקש:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פרקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ל"ב פסוק ב), מתוך כוונה כפי שמציעים המפרשים שהנשים והילדים לא יסכימו לוותר כל כך בקלות על תכשיטיהם אולם בפסק הבא: "ויִּתְפרקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן". העם מביא את תכשיטיו הוא (אולי באמת הנשים  והילדים לא הסכימו, אבל לא מצינו לזאת זכר בפסוקים), ונראה שהלהיטות לתרומה (שאמנם הייתה לדבר שלילי) הייתה קיימת אצלם. הלשון של תרומה לא נזכרת.
בהקשר השלילי נזכר הפועל פרק, כמעין פורקים מעול מצוות.

הבחירה בעגילים, תכשיטי האוזן,  אינה מקרית ומקשרת אותנו מיד לפרשת עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר ונרצע באוזנו. הטעם זהה: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.  ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

בתחילת פרשת ויקהל מופיע הציווי של משה לעם (ל"ה ה): "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת", שוב מופיע הפועל של לקיחה אבל בהקשר מקובל, קחו מאתכם ותנו לה'. תרומה אינה רק בכסף. לפעמים יש כישורים וזמן שאפשר לתרום וערכם לא פחות ואולי אפילו יותר מתרומה כספית כמו שכתוב בפסוק י':" וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'", אמנם מונו מנהלי עבודה ראשיים, אבל התרומה והנתינה פתוחה לכולם. מי בכספו ומי ביכולתיו.

ההתלהבות של העם גבוהה, אולי מתוך רצון לכפר במשהו על חטא העגל (פסוקים כא כב):

"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָֹה". 

כל העם משתתף כאחד אנשים ונשים. שוב מביאים תכשיטים כתרומה (שימו לב שתכשיטי האוזן - עגילים - לא מופיעים).

ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שדווקא מי שעמד בצד וחיכה לראות אם יצטרכו לו או שיסתדרו בלעדיו כמעט ונשאר בלי מה לתרום: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן (כ"ז). אמנם תרומת הנשיאים נכבדה ויקרה, אבל המילה נשיאים נכתבת בכתיב חסר מאד בלי שתי אותיות משמו של ה', ומביא רש"י מדרש רבי נתן בספרי:

"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה.ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".

כשיש הזדמנות לתת ולתרום אסור לחכות לסוף. ההזדמנות ואיתה התחושה הטובה של התרומה יכולה לחלוף מבלי אפשרות לשוב. התרומה הדרושה מושגת מהר מאד (ל"ו ג-ז):

"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:  וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". 

לפי צמד המילים בבוקר מסיקים שכל אסיפת התרומות לקח יומיים בלבד, ללמדכם שוב שתרומות כספיות קל להשיג אבל תרומות של זמן ויכולות היו נדרשות במשך תקופה ארוכה הרבה יותר.
עניני הצדקה צריכים להיות חשאיים. לא כולם צריכים לדעת שפלוני נזקק. אבל התורמים למלאכה צריכים לדעת שנעשה בכספם שימוש הוגן ולמטרות שהם תרמו. פרשת פקודי מכילה דו"ח מפורט ביותר של התורמות שנאספו וכלי המשכן הראות שכל התרומות הוקדשו לכלים ולמלאכה ולא חס וחלילה לצרכים אחרים. על גורמים שאינם מוכנים לחשוף ספרי חשבונות כנדרש ובאים בטענה תסמכו עלינו יש להשיב ממשה רבנו. האם מישהו היה חושב לערער על משה רבנו? ועדיין משה מפרסם בצורה גלויה את כל הנתונים והסכומים לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אף פרשת החודש עוסקת בתרומה הן בגלל פסח המתקרב ומצוות קמחא דפסחא והן בגלל הפסוק הראשון בהפטרת פרשת החודש (יחזקאל מ"ה טז): "כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל" (מומלץ לקרוא גם כמה פסוקים קודם לכן כמהנג התימנים, מופיע שוב ענין מחצית השקל ככסף כיפורים כמו שדנו במאמר על פרשת כי תשא).

המשכן - תחריט עתיק מ-1705

בימינו חברות מסחריות רבות עוסקות בתרומה לקהילה. תרומה נחשבת כעושה טוב לעסק, כמקדמת אותו בדעת הקלה ואפילו בבורסה, המקום אולי רחוק ביותר בתרומה וצדקה, אפשר למצוא מדד המדרג את החברות בעלות התרומה הגבוהה ביותר לקהילה. מצד אחד התרומות חיוניות לקיומם של ארגונים רבים וחשובים, מצד שני תרומות גדולות מצד גופים בודדים יכולות ליצור תלות לא בריה בין התורם לגוף הנתרם, תלות שיכולה להיות מנוצלת בצורה פסולה. מצד שני, מפורש שמצוות הצדקה מעשירה את הנותן ולכאורה אין פסול להרוויח ממעשה הצדקה, וכנראה יתרונות התרומות גדולים מהחסרונות.

גופים ואנשים רבים נחשבים לתורמים גדולים וכבדים עם תרומות במיליונים ואולם אם תרצו לדעת מי התורם הגדול או הנדיב ביותר במדינת ישראל, התשובה המפתיעה היא נציב מס הכנסה. מדינת ישראל מכירה בתרומות כחשובות לחברה ומזכה את התורמים (פרטיים או חברות) בהחזרי מס נדיבים על תרומות. גם בכך יש משום קיום הבטחת הכתוב כי אין ניזוקים מתרומות (גם בהלכה יש לתרומות סף עליון ואל לו לאדם לתרום יותר מיכולתו וסופו להיות עני).