אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת שופטים

הפטרת פרשת שופטים ממשיכה את נבואות הנחמה בספר ישעיהו בפרק נ"א יב - נ"ב יב. בנבואה זו תזהו הרבה מאד ביטויים שמופיעים בפיוט הידוע לשבת - "לכה דודי" והקבלות רבות לנבואות אחרות בישעיהו ונביאים אחרים.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יב אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:

הזכרנו את מדרג הניחומים. אם בהפטרת הנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, פתח הנביא "נחמו נחמו עמי..." הרי שבנבואה זו הנחמה מגיעה ישירות מאת הקב"ה.

יג וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל-הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק:יד מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ:טו וְאָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: טז וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה:

לאחר תאור החטאים מתואר תאור המצב של עם ישראל בגלות

יז הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת-כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: יח אֵין-מְנַהֵל לָהּ מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה:יט שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:

פסוקים אלו מזכירים את דברי ירמיהו במגילת איכה (ג' מז): "פחד ופחת היה לנו השאת והשבר".

כ בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת-ה' גַּעֲרַת אֱלֹקיִךְ:
ולאחר תאור המצב הקשה מגיעים דברי הנחמה

כא לָכֵן שִׁמְעִי-נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹקיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא-תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד:כג וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד-מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר-אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים:
מנהג ימי קדם היה להשקות הנידונים למוות בכוס יין המכיל רעל וכך טעמו של הרעל אינו מורגש והנידון המסכן לפחות שותה מעט יין. זוהי כוס התרעלה המוזכרת. המילה קבעת מופיעה בתנ"ך רק כאן ויש דמיון מסוים למילה גביע.

א עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: ב הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם (הִתְפַּתְּחִו) [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן:

ג כִּי-כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: ד כִּי כֹה אָמַר ה' אלוקים מִצְרַיִם יָרַד-עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ:
כאן דווקא מוזכר אשור שהגלה את עשרת השבטים וזוהי גלות אותה ישעיהו מכיר. ישעיהו גם מכיר את מסעות סנחריב שבא להילחם בישראל ופרקים רבים בספר מתייחסים לכך. בבל, בה הייתה הגלות בפעול, אינה מוזכרת.

ה וְעַתָּה מַה-לִּי-פֹה נְאֻם-ה' כִּי-לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משְׁלָו) [משְׁלָיו] יְהֵילִילוּ נְאֻם-ה' וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: ו לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי-אֲנִי-הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי:

ז מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקיִךְ: ח קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:
פסוק זה מזכיר ואולי אך מהווה מקור לפיוטו של רבי אלעזר הקליר אמן ישעך בא עם הפזמון החזור "קול מבשר מבשר ואומר" הנאמר בהושענא רבא.

ט פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם: י חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקינוּ:
אפילו שירושלים עוד במצב של חורבות, ברגע שהגאולה מתחילה אפשר כבר לפצוח ברינה. בוודאי בימינו כאשר ירושלים בנויה לתפארת ומכילה המון רב שיש להודות ולשבח על הטובה. עניין זה עולה כל שנה מחדש לגבי הצומות ובפרט לגבי ברכת נחם הנאמרת אך ורק במנחה של תשעה באב ומתארת את ירושלים כעיר חרבה שוממת ובזויה. יש כאלו המשאירים את הברכה כמות שהיא, יש כאלו האומרים ברכה אחרת לחלוטין ויש המוסיפים מילה אחת בלבד ההופכת את התיאור ללשון עבר.

יא סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':
גם פסוק זה מזכיר מאד פסוק ממגילת איכה (ד' טו): "סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם-נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר". כאן הקריאה כמובן הפוכה, לאחר החזרה לארץ, הרי שהקריאה היא לטמאים לסור מעל מקום המקדש. אפשרות אחרת היא הקריאה לבני ישראל לצאת ממקום הגולה הטמא ולחזור לארצם.

יב כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

פסוק זה מזכיר פסוק אחר מישעיהו (נה - אותו קוראים בהפטרה לתענית ציבור) "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ-כָף". בני ישראל יצאו ממצרים בחיפשון וגם היציאה לגלות הינה תמיד יציאה חפוזה כאשר נאלצים להשאיר כמטע הכל מאחורה. אולם היציאה מהגלות תהיה יציאה שונה לגמרי, יציאה בנחת



לדף הראשי של פרשת שופטים

הפטרת פרשת עקב

הפטרת פרשת עקב היא ההפטרה השנייה בסדרת הפטרות הנחמה והיא נמצאת בספר ישעיהו פרק מ"ט פסוק יד עד פרק נ"א פסוק ג'.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי: 
ציון, ירושלים ועם ישראל, אומרים ומודעים לכך שה' עזב אותם, אולם אפילו גרוע מכך, ה' שכח אותם.
ועל כך עונה הנביא

טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: 
האם אשה יכולה לשכוח את תינוקה (עוללה)? וגם אם כן הרי הק לא שכח את עמו.

טז הֵן עַל-כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: יז מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: 
למעשה לא רק שה' לא שכח אלא שעם ישראל נמצא כל הזמן במחשבתו, כאילו חקוק על ידיו. פסוק י"ז הוא משפט שנאמר רבות בימינו אולם בצורה שגויה. כוונת הנביא כי המהרסים והמחריבים, שאינם מעם ישראל כלל, יצאו מארצם וזאת בניגוד למשמעות הרווחת כיום, בהם המהרסים והמחריבים הם חלק מהעם.

יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי כֻלָּם כַּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר-לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה: כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: 
הנביא מדבר על קיבוץ הגלויות וחזרה של העם לארץ ישראל. חזרת העם לארצו היא המאפשרת לארץ האבלה לחזור ולהתקשט בעם החוזר אליה כתכשיטים של כלה ביום חופתה. אמנם הארץ עוד חרבה ושוממה אולם אט אט הערים יבנו מחדש ויהיו צרות מלהכיל את העם (משברי דיור אינם עניין חדש מסתבר). כמות העולים תהיה מפתיעה לאחר מחשבה שהעם כולו גלה ואיננו.

כב כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי וְאֶל-עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קוָֹי: 

כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: כה כִּי-כֹה אָמַר ה' גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב:

א כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: ג אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם:
אמנם עברנו פרק, אבל הנביא חוזר לטענה הביסיסת המופיעה בפסוק הראשון של ההפטרה. לא ה' עזב את עמו אלא עוונות העם וחטאיו גרמו לגלות. מדוע באתי ואין איש שואל הקב"ה, כאשר נתן הזדמנות אחר הזדמנות לעם לחזור בתשובה, גם ברגעי הצרות כאשר המצב נראה אבוד. היש משהו שאינו בכוחו של הקב"ה?

בפסוקים הבאים קשה לזהות מי הדובר. האם זוהי אותה ציון המוזכרת למעלה? אפשר לקרוא כך אולם נראה כי כאן הנביא עצמו מדבר על חווית הנבואה שלו, נבואות שנתקבלו בזלזול ובדחייה ושלמרות זאת אינו חדל מנבואותו ומחובתו להביא את דבר ה' ולהוכיח את העם.
 ד ה' אלוקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: ה ה' אלוקים פָּתַח-לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: ו גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: ז וַה' אלוקים יַעֲזָר-לִי עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ: ח קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי-יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי-בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: ט הֵן ה' אלוקים יַעֲזָר-לִי מִי-הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: 

וממשיך הנביא את נבואת התוכחה המשולבת בנחמה.
י מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹוקיו: יא הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן:
שני פסוקים אלו כוונו לאותם אנשים שאינם רוצים לשמוע את דבר הנבואה אולם מיד לאחריה יבוא דבר ה' לחפצים בו

א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: ג כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה: 

לדף הראשי של פרשת עקב

הפטרת פרשת ואתחנן

הפטרת פרשת ואתחנן היא בישעיהו פרק מ'. "נחמו נחמו עמי" פותח הנביא וכך זכתה ההפטרה והשבת כולה להיקרא שבת נחמו. זוהי השבת שלאחר תשעה באב והיא פותחת סדרה של שבע הפטרות, כולן בנביא ישיעהו, המכונות "שבע דנחמתא". שבע נבואות הנחמה המסתיימות בראש השנה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

בגישה המחקרית מקובלת הטענה כי חלק זה של ספר ישעיהו מאוחר בהרבה לנביא ישעיהו וכי הוא נוסף עליו עשרות ואולי מאות שנים אחר כך. אם שמעתם את המושג ישעיהו השני (והשלישי ואף הרביעי) הרי שלכך הכוונה. אנו נמשיך בדרך אבותינו בה הספר כולו הינו ספר אחד ומיקשה אחת. הדבר אינו סותר אפשרות של עריכה מאוחרת כלשהי, אולם לנו חשובה ההבנה כי מכלול היצירות נמצאות בספר ישעיהו ולא במקרה.

לרוב אנו מחפשים קשרים, עקיפים ועמוקים בין ההפטרה לפרשה אולם ברור ששבע הפטרות הנחמה הן חריגות (ובפרט ששתיים מתוכן, משמשות יחדיו כהפטרת פרשת נח). למרות זאת ננסה עדיין למצוא קשרים מסוימים.


א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם: ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ: 

נבואת הנחמה הן הדרגתיות. בנבואה הראשונה, הנחמה עצמה מגיעה לא מהקב"ה, אלא הוא מצווה אחרים (אפשר רק לשער מי) לנחם את ישראל. כפי שנראה בהפטרת הפרשה הבאה, הנחמה לא מתקבלת ותגובת העם היא "ותאמר ציון עזבני ה'" ולאחר מכן "עניה סוערה לא נוחמה" רק בהפטרת פרשת שופטים תהיה הפתיחה מבטיחה יותר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" ולאחריה עוד פניות נחמה ישירות וחזקות יותר.

ג קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקינוּ: 
קריאה שגויה בפסוק זה יצרה את הניב "קול קורא במדבר", קריאה במקום שהקול אינו נשמע כלל, אולם הקריאה המקובלת היא כך: קול קורא - במדבר הרימו דרך עמי, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו. אולם של מי הקול? לא נראה שאלו הם קולות המנחמים בגלל השימוש בגוף ראשון רבים. זהו קולו של הנביא הלוקח על עצמו את משימת הניחומים של העם. מדבר וערבה אלו מקומות המזכירים לנו את מסע בני ישראל לארץ ישראל (ראו במיוחד תחילת חומש דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה ...").

ד כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

פסוק זה מזכיר מאד את המדרשים על הליכת בני ישראל במדבר סיני. עמוד הענן ישר ופילס להם את הדרך. ייתכן אפילו שפסוק זה הוא המקור לאותו מדרש. כמו כן והיה העקוב למישור הוא שמו של אחד מספריו הראשונים של ש.י. עגנון שנכתב בארבעה ימים בלבד.

ה וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: 

לאחר הקולות ויישור הדרך, כבוד ה' מתגלה אך בשלב ראשון רק לנביא.

ו קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: 

כאן הציווי הוא על הנביא, אך הנביא אינו יודע מה לקרוא. כל הבשר התייבש ונהפך לחציר, זהו תיאור עז של החורבן.

ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: 

ואפילו אותו חציר וציץ הם יבשים ונבולים.כאן מזכירים דברי הנביא דווקא את דברי ירמיהו (אותם קראנו בהפטרה לתשעה באב): "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"
כמו כן ראוי להפנות את תשומת לב הקוראים ליצירתו של ביאליק "אכן חציר העם" המתכתבת עם הפרק עם החורבן ועם הגאולה.

ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר-אֱלֹהינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: 

וכאן באה קריאת הנחמה של הנביא. גם אם יבש החציר ואף נבל הציץ, עדיין דבר אלוקים חי וקיים. מכאן עובר הנביא לתאר את גדלותו של אלוקים.

ט עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקיכֶם: י הִנֵּה ה'  אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: יב מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: 

ה' הוא "המהנדס הראשי" של העולם. הוא זה שתכנן את הארץ והשמים וגם נתן להם את תכונותיהם (ומכאן מקור השם מדע התכונה לחוכמת האסטרונומיה).

הפסוקים הבאים מדגישים את אפסות האדם מול האל. האלוקים הוא קדמון וראשון לכל דבר.
יג מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ ה' וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: יד אֶת-מִי נוֹעַץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יודִיעֶנּוּ: טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: טז וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: יז כָּל-הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ-לוֹ: 

הפסוקים הבאים יוצאים נגד הנסיונות להגשים את האלוקים לדמות מוחשית, ניסיונות שבהכרח מובילים לטעויות ולעבודה זרה.
יח וְאֶל-מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה-דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: יט הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקּוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: כ הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא-יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ-לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: 
אין אפשרות שאדם, ואפילו אמן כדוגמת חרש וצורף יצליחו להכין משהו שמזכיר בצורה כלשהי את האל. בסופו של דבר, העץ ירקב והפסל יתמוטט.

כא הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: כב הַיּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: 
שני הפסוקים האלו מתארים למעשה את יצירת העולם, השמים והארץ. החזרה על הביטוי "הלוא" מטרתה להדגיש שיש דרכים שונות לידיעת האל. אפשר פשוט לדעת, או לשמוע מאחרים, או אמונה שהוגדה מראש, אבל מעל הכל אפשר להגיע לידיעתו גם בהבנה כי העולם עצמו בו אנו חיים אינו יכול להתקיים מעצמו.

כג הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: כד אַף בַּל-נִטָּעוּ אַף בַּל-זֹרָעוּ אַף בַּל-שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם-נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: כה וְאֶל-מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: 

כו שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: 

כאסטרונומם חובב, פסוק זה הוא אחד מאהובים עלי בתנ"ך כולו. למעשה הוא אפילו נתפס קצת כמו מצווה. שאו מרום עיניכם קורא הנביא. ידיעת מדע החוכמה והתכונה והתבוננות בצבא השמיים, הרי דווקא הם (ובניגוד גמור למגמות עכשוויות) המחזקים את האמונה בה'. פסוק זה גם נותן לנו סופסוף קשר חזק לפרשת השבוע פרשת ואתחנן בה נאמר (ד' יט): "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם". בעוד שבפרשה אנו מוזהרים כי התבוננות שגויה בגרמי השמים תגרום לעבודה זרה, כפי שאכן קרה לעמים אחרים הרי שהנביא דווקא טוען כי יש להתבונן בגרמי השמים ולהסיק מהם את קיומו של האל.



לדף הראשי של פרשת ואתחנן

הפטרת פרשת דברים

שבת דברים היא תמיד השבת שלפני תשעה באב ובעקבות פתיחת ההפטרה "חזון ישעיהו" מכונה השבת "שבת חזון".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


שלושה נביאים התנבאו בלשון "איכה". משה רבנו בפסוק מפרשת דברים, ישעיהו בנבואה אותה אנו קוראים כהפטרה וירמיהו במגילת איכה אותה קוראים בתשעה באב.

מקובל לקרוא את ההפטרה בטעמי האבל של מגילת איכה פרט לפסוקי הנחמה שבסופה .

א חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:
כבר הערנו בהפטרות אחרות שעוד שלושה נביאים ניבאו באותו פרק (הושע עמוס ומיכה) זמן. הנביא אינו מפרט בימי מי נאמרה הנבואה הנוכחית.

ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:
הפסוק מזכיר מיד את פתיחת פרשת האזינו (דברים ל"ב א): "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי השמים והארץ שימשו אז כעדים לכך שישראל הוזהרו מה יקרה להם ביום שיעזבו את ה'. כעת הם נקראים שוב על מנת לשחזר את עדותם.

ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-ה' נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר:
אפילו בעלי חיים מגלים הבנה גבוהה יותר מעם ישראל ונשארים נאמנים לבעליהם. בפסוק ד' ארבעה כינויי תוכחה ונראה שכל אחד קשה מהשני החל מהתיאור הכללי למדי גוי, ועד לדרגה החמורה ביותר של בנים.

ה עַל-מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל-לֵבָב דַּוָּי:ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן:ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים:
כמובן אפשרי שנבואתו של ישעיהו היא לעתיד לבוא, אולם מתי בתקופתו היה מצד של ארץ שוממה וערים שרופות? ייתכן מאד כי הנבואה נאמרה לאחר מסע סנחריב בו חרבו ערים רבות ובפרט העיר לכיש.

ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:ט לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ:
אכן באותו מסע ירושלים לא נפגעה כלל.  אולם לו הייתה נפגעת הרי שממלכת יהודה הייתה כסדום וכעמורה, ערים שלמות שנהפכו ונחרבו. תוכחת הנביא היא כי בני ישראל הגיעו כמעט למצב זה.

י שִׁמְעוּ דְבַר-ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹקינוּ עַם עֲמֹרָה:
ואולי היו צריכים להגיע לחלוטין למצב זה. צבא סנחריב אכן צר על ירושלים בימי חזקיה ולמרות שאפילו שולם מס כבד המצור לא נפסק. בסופו של דבר מופיע בתנ"ך כי אירע נס: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' י"ט לה). אולם כנראה נס זה לא היה בזכות עם ישראל אלא רק על מנת למנוע את חורבן ירושלים.

יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:
גם הנביא ישעיהו כמעט כמו כל יתר הנביאים מתבטא בחריפות נגד קורבנות אשר נהפכו לטקס חיצוני בלבד, ללא כוונה וללא משמעות.

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִּים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
כל הקורבנות, התפילות, השבתות והמועדים לא יעזרו ולא יועילו. להפך, הם רק מטריחים ומעייפים וכל זאת כי הידיים שפכו דם.

טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: יט אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: 
הנביא ישעיהו קורא לעם לחזור בתשובה, כאשר כמו במקומות אחרים (כדוגמת הפטרת יום הכיפורים בהמשך ספר ישעיהו) הבעיות הקשות הן בעיות חברתיות, במצוות בין אדם לחברו ולא רק בעבודה זרה.

כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:
כאן מגיעים לשאלתו הקשה של ישעיהו הפותחת גם היא בלשון איכה. מתברר לנו שהדימוי של ידיים שופכות דם אינו מכוון למעשי רצח, אלא שכאשר לא שופטים משפט צדק ומעוותים את הדין, הדבר דומה לשפיכות דמים ולרציחה. עד כדי כך העניין חמור.

כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם:
גם פסוקים אלו נמצאים בשימוש תדיר עד ימינו ובכל פעם שמתעוררת פרשיית הון-שילטון חדשה. אין חדש תחת השמש.

מכאן מתחילים מספר פסוקי נחמה וגאולה ואותם קוראים במנגינה הרגילה של טעמי ההפטרה.
כד לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל-בְּדִילָיִךְ:כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָּנָה:כז צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:


לדף הראשי של פרשת דברים