שימורים

בפרשת בא בתיאור יציאת מצרים מופיע הפסוק הבא (שמות י"ב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". אמנם השורש ש.מ.ר. מופיע במקרא פעמים רבות, אולם צורה זו היא יחידה. על שתי ההופעות של המלה בפסוק אומר האבן עזרא:

ליל שמורים הוא לה' -
על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה'. ובסוף: שמורים לכל בני ישראל לדורותם - נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם.

ראב"ע מנסה לענות על הקושי מדוע נאמר פעם אחות שימורים לה' ופעם אחת שימורים לבני ישראל ומסקנתו היא שה' שמר בלילה הזה על בני ישראל. לפירוש אחר לגמרי מגיע הרמב"ן (דבריו ארוכים והובאו בקיצור)

(מב): ואמר ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים -
כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה (ישעיה ס כב).
או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם
וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם -
שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר (להלן יג י): ושמרת את החוקה הזאת, ואמר (דברים טז א): שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אלבתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים:

הרמב"ן מפרש כל מילת שימורים בנפרד. בפעם הראשונה - שימורים לה', הלילה הזה שמור מזה זמן רב לצורך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים והוא סוף הזמן של השעבוד שנקבע כבר לפני מאות בשנים. הופעתה השניה של המילה מלמדת על כך שבני ישראל צריכים מעכשיו והלאה לשמור את הלילה הזה בצורה מיוחדת (חג הפסח).

בימינו המילה שימורים, מתייחסת למזון שניתן לשמור אותו למשך זמן רב. גם המצות, הן מאפה שנשמר זמן רב מאד, לעומת לחם רגיל. תהליך אפיית המצות ובעיקר ייבושן המהיר גורם לכך שהן קשות ויבשות וכתוצאה מכך נשמרות לזמן רב ולא מתקלקלות, הדבר נכון גם לקרקרים וללחמית הזכורה לטוב ממנות הקרב הצהליות.
המזון החשוף לאויר, בא במגע עם חמצן ומתחמצן (תהליך הדומה להחלדה של מתכת), עם אנזימים, חיידקים ופטריות המפרקים אותו וגורמים לו להירקב ולהיות לא ראוי למאכל אדם. שיטות השימור השונות מרחיקות את המרכיבים האלו ובכך מאפשרות למזון להישמר תקופה ארוכה הרבה יותר. השיטות הנפוצות ביותר היו של ייבוש המזון (בשמש, או מעל מדורה - עישון) או המלחתו בכמות גדולה מאד של מלח. באזורים קרים, היה מקובל להטמין מזון בקרח, דבר ששמר אותו זמן רב בדומה למקררים של ימינו. בקור, החיידקים מפסיקים להיות פעילים ולהתרבות ולכן המזון לא מתקלקל יותר. עם הפשרת המזון גם החיידקים חוזרים לחיים והמזון יתקלקל שוב. רק במאות השנים האחרונות הובן שחימום המזון  לטמפרטורה גבוהה הורג לחלוטין את החיידקים, ותהליך הפיסטור שאיפשר הארכת זמן מדף של מוצרי חלב ומוצרים נוספים והקרוי על שם ממציאו, לואי פסטר, היה מהפיכה רצינית. כל החלב הנקנה בימינו מפוסטר ונקי מחיידקים ולכן אפשר להשתמש בו במשך מספר ימים. למעשה גם את החלב הרגיל שקונים בקרטונים ניתן לשמור כיום או יומיים ללא קירור כלל (כל עוד לא נפתח) מאחר והוא ארוז במיכל חשוך, לא חשוף לקרני אור (המכילות קרינת UV התורמת גם היא לקלקול המזון) ואטום ולכן לא מאפשר כניסה לחיידקים נוספים. חלב בשקיות חשוף לקרני אור ולכן יחזיק מעמד פחות זמן.
היכולת לשמר מזון לזמן ארוך הייתה בעלת חשיבות מרובה מבחינה צבאית ונפוליאון הציע פרס כספי לממציא שיטת שימור המזון. ואכן הרוקח הצרפתי ניקולא אפרט המציא את האב טיפוס של פחית השימורים המוכרת לנו, שאמנם הייתה עשויה בהתחלה מזכוכית אך מהר מאד הוחלפה לפח אטום. בשאלה מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, התשובה במקרה של השימורים ברורה. הפותחן הומצא רק כמה עשרות שנים לאחר המצאת הפחיות ועד אז היה צריך לשבור או לחתוך את הקופסה בצורה כלשהי.
כמו כן היה מקובל להוסיף חומרים משמרים למזון. אלו הם כימיקלים, טבעיים יותר (מלחים שונים) או פחות (ורוב החומרים שאינם טבעיים מוצאים משימוש מטעמי בריאות) שמאריכים עוד יותר את משך חיי המזון, מונעים התפתחות של חיידקים וחימצון של המזון. כיום רוב חברות המזון משתדלות להשתמש בשיטות של הרתחה להריגת החיידקים, שאיבת כל האוויר ואטימה כמה שיותר מוחלטת. הואקום הוא זה הגורם לכך שפתיחה של קופסאות סגורות ישמיע פאק קטן ויגרום לשינוי במכסה (שבדרך כלל יקפוץ מעט החוצה). זה סימן לכך שהבקבוק אכן היה אטום כראוי ומשמש כסימן לדעת האם האטימות נפגמה או לא. שיטה זו מקובלת לרוב במזון לתינוקות.
בנוסף חומרים שמתאימים לשימור הם סוכר ואלכוהול. חומרים אלו בריכוזים גבוהים אינם מאפשרים התפתחות חיידקים. זו הסיבה שמשקאות אלכוהוליים יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים וגם שמוצרים מתוקים כמו ריבות, או דבש לא יתקלקלו במשך זמן רב אך למרות כל הנאמר, מומלץ לא לצרוך מזון מעבר לתאריך הרשום כפג תוקף.

צפרדעים ודו חיים

מחלקת הדו-חיים היא מחלקה מרתקת בעולם החי, אולם כזו שמשום מה זכתה לשם לא כל כך מוצלח. דו-חיים הם בעלי חיים המתחילים כראשנים בסביבה מימית (אך לא בים! רק במקווי מים מתוקים) ולאחר סיום הגלגול הראשון שלהם עוברים ליבשה. למעשה, דו-חיים, למעט מינים בודדים, זקוקים לסביבה לחה בכל חייהם ולכן יהיו תמיד קרובים למקור מים. על מנת לשמור על עורם לח, הם מפרישים באופן קבוע ריר, שאולי היה אחת הסיבות  לרתיעה הלא מוצדקת של בני אדם מהם בנוסף לקרקורים שלא תמיד נעימים. הרחיק לכת המדען השוודי קרולוס לינאוס (שטבע את המונח הלועזי אמפיבי לציון מחלקת החיים הזו) כשתיאר את הצפרדעים "נתעבות בגלל גופן הקר, צבען החיוור, השלד הסחוסי שלהן, עורן המטונף, חזותן האכזרית, ריחן הדוחה, קולן הגס, מקום מגוריהן המזוהם והארס הנורא שלהן..." (תרגום מתוך הספר חיבוק הקיסר מאת ג'פרי מאסון). ללא ספק הגזמה פרועה שעושה עוול לבעלי חיים מענינים אלו.
במחלקה אלפי מינים אולם בישראל, נשארו מינים בודדים בלבד המתחלקים לשני סוגים עיקריים:
שני מינים דומים ללטאות - אלו הסלמנדרה המצויה וטריטון הפסים וחמישה מינים דומים לצפרדע והם בצפרדע הנחלים, אילנית ירוקה, קרפדה ירוקה, חפרית עין החתול ועגולשון שחור גחון. העגולשון נחשב במשך שנים למין נכחד עד שהתגלה מחדש בשמורת החולה. באופן כללי קשה יותר ויותר לראות דו חיים למעט הצפרדע והקרפדה השכיחות למדי. סלמנדרה, לטאה מקסימה בצבעי שחור כתום עזים, זכתה למיתוס מפוקפק של לטאה הנולדת באש ולכן כל מי שיתמרח בדמה יהיה חסין אש. אגדה זו מופיעה אף בתלמוד הבבלי (חגיגה כ"ז א): "אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן קל וחומר מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו ת"ח שכל גופן אש דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' על אחת כמה וכמה". ההשוואה לא הועילה רבות לסלמנדרה, היא כמובן אינה חסינה מפני אש ולמיצער גם לא מפני האדם.
גם הצפרדעים והקרפדות לא זכו ליותר מדי סימפטיה, ממכת צפרדע המפורסמת של מצרים דרך סיפורי האחים גרים, ציורים של פיטר ברויגל עוד בו הן מתוארות כחיות לא נעימות. נציין גם כי יש מיני צפרדע רעילים במיוחד ואינדיאנים בדרום אמריקה משתמשים בהם ליצירת חיצי רעל קטלניים במיוחד. הצפרדעים קיימות במחבר גדלים, ממילימטרים ספורים והגדולה ביותר, זכתה בצדק לשם צפרדע גוליית. אורכה יכול להגיע ל-35 סנטימטרים, משקלה ל-3 קילוגרים ומרחק ניתורה לשלושה מטרים!
בתורה הצפרדעים מופיעות אך ורק בסיפור מכת צפרדע ופעמיים נוספות בתהילים, בפרקים המתייחסים למכות מצרים (ע"ח מה ובפרק ק"ה ל). שני פרקי תהילים אלו מרתקים לצורך השוואה, לא כל המכות נזכרות בהם ואלו שמוזכרות, באות בסדר שונה מהסדר בפרשת שמות. השוואה זאות חורגת מתחום המאמר אבל מומלץ לעיין בפרקים במלואם.
נחזור לספר חיבוק הקיסר, ונביא ממנו עוד כמה עובדות מרתקות על צפרדעים (עמודים 82-89). רוב הצפרדעים הופכות מראשן לצפרדע תוך זמן קצר, לפעמים ימים אחדים, אולם יש צפרדעים הנשארות כראשנים במשך שנה או שנתיים. כמובן שהמהירות היא תנאי לסביבה הלחה. מקומות בהם יש שלוליות חורף שמתייבשות, אינן מאפשרות לראשנים להישאר ראשנים לתקופת זמן ארוכה. יש צפרדעים שנכנסות לשנת חורף וקוברות את עצמן בבוץ. התנהגות זו בלבלה את אריסטו שטען שהצפרדעים נולדות מתוך הבוץ. חלקן, אילניות אפורות, מיצרות רכיבים נגד קיפאון (גליצרול) המאפשר להם לקפוא בקרח ולהפשיר לאט לאט. בהמשך מובאות עובדות מענינות על גידול הראשנים שמתבצע בעיקר על ידי הזכרים ובצורות שונות. חלק נושאים את הביצים והראשונים בתוך פיהם, חלק בשקים הצמודים לגופם, חלק במעין שרוכים ארוכים של דבוקות ביצים ועוד.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים קרקור עז, תשכחו מעט מהדעות הקדומות ונסו לצפות ולראות בבעלי חיים מרתקים אלו.

צפרדע מצויה - ויקיפדיה - צילם: Richard Bartz

עוד מאמרים לפרשת וארא

הצפנות

לצפנים ולהצפנות קשר כפול לפרשת שמות. הקשר  הלשוני הוא בפסוק המתאר את לידת משה (שמות ב): "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: ולֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר". הצפנה פירושה להסתיר, להחביא ובימינו הכוונה היא לדרכים להסתרת הודעה או מידע כאשר רק אנשים מעטים יודעים לפענח את המסר. מעניין, ששני השורשים, צפן ופענח מופיעים כבר בספר בראשית בכינויו של יוסף: "צפנת פענח" - יוסף הוא זה שמפענח את המסרים המוצפנים (במקרה זה חלומותיו של פרעה). בעוד השורש פענח מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, השורש צפן נפוץ הרבה יותר. גם הכיוון צפון, מקורו במשמעות זו. השמש לא נראית לעולם בצפון (לפחות לא מישראל. באיזורים הטרופיים ובחצי הכדור הדרומי, השמש אכן נמצאת בצפון), ולכן צד זה נסתר מהשמש. השורש משמש גם בתור שם: אליצפן, צפניה ועוד. ומופיע פעמים רבות בספרות החוכמה (איוב, משלי תהילים) למשל:

• כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּירֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי (תהילים כ"ז ה)
• הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם-יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז' יד)
• צֹפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא (משלי כ"ז טז)

פרט לשורש, מופיע בפרשת שמות קוד מפורש ואלו המילים "פקד יפקוד". את הסימן נתן יוסף ממש לפני פטירתו (בראשית נ' יד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". לאחר מכן, כל אלו שטענו שהם הגואלים, נדרשו להגיד את הצירוף הזה אך כשלו בכך, עד שבא ה' למשה ונתן לו את הסימן (שמות ג' טז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם". ואכן בני ישראל מאמינים (שמות ד' לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲו". המדרשים מפרשים כי מי ששמרה את הקוד בזכרונה הייתה לא אחרת מאשר שרח בת אשר, ששמעה עוד את יוסף והיתה שריד אחרון מהמשפחה המקורית שירדה למצרים.

צפנים היו מקובלים כבר בעולם העתיק בתור דרך להעברת מסרים. הצפנים הראשונים היו פרימיטיבים ביותר והתבססו על החלפת אותיות. בתנ"ך, ניתן למצוא צופן פשוט מעין זה (ירמיהו נ"א א): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל-בָּבֶל וְאֶל-יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית". לא מצאנו מקום בשם לב קמי אולם בצופן אתבש פשוט (א=ת ב=ש וכו') מתברר כי פירוש המילה הוא "כשדים". צופן אתבש מופיע שוב באותה נבואה בפסוק מא: "אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל-הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם" ששך=בבל. מאחר ובנבואה מופיעה בבל מפורשות וגם כשדים, השימוש בצופן הינו מסיבות ספרותיות גרידא ולא על מנת להסתיר את מושא הנבואה.

צופן אחר הוא פשוט שימוש בשפה אחרת. לפעמים ההורים מדברים אנגלית כאשר לא רוצים שהילדים יבינו (או יידיש, או כל שפה אחרת) וגם את זה אנו מוצאים בתנ"ך(מלכים ב' י"ח כו): "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה". את האיומים של רבקשה עדיף שלא כל העם יבין.
שיטת הצפנה נוספת שזכתה לפרסום רב בשנים האחרונות היא בדילוגי אותיות. מסרים מוחבאים בתוך טקסט בדילוג קבוע של אותיות. קיימים ספרים שלמים על מסרים רבים המוחבאים בתורה וכנגדם אותה כמות של מאמרים ומחקרים המראים שהכל בגדר ההסתברות הסטטיסטית.



צפנים אחרים התבססו על רישום ההודעה בתבנית מלבנית, חלוקת המלבן וכתיבתו מחדש לפי מספר טורים, בדרך מוסכמת מראש על שני הצדדים, שימוש בסימנים במקום אותיות ועוד. החיסרון בכל הצפנים האלו הוא כי בכל שפה יש אותיות ומילים שמופיעות הרבה יותר מאחרות ובכלים פשוטים ניתן להתחיל ולהפעיל ניחושים ולהבין את כל ההודעה. שיטה מתקדמת יותר הייתה בחירת מילים מתוך ספר או טקסט מסוים שנמצא בידי שני הצדדים, כאשר כל מילה או אות מתוארת באמצעות מיקום בספר (עמוד, שורה וכו'). היתרון הוא שאפשר לקודד כל אות בהרבה דרכים ולהתגבר על הבעייה הקודמת. ככל שיכולות הפיענוח השתכללו, כך שופרו מנגנוי ההצפנה ואולי השיא של מנגנוני החלפת האותיות הוא מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, שהגיעה לידי שכלול כאשר כללה החלפות מרובות של אותיות ונחשבה בלתי ניתנת לפיענוח, ללא ספרי הצופן. סיפור האניגמה, והמאמצים הרבים שהושקעו בפיענוחה על ידי הבריטים זכו לסרטים ולספרים רבים (ספר מבוא בהיר ופשוט הוא סודות ההצפנה של סיימן סינג).
בימינו, ההצפנות מבוססות על אלגוריתמים מתימטיים המתבססים על מספרים ראשונים גדולים מאד. קל מאד להכפיל שני מספרים ראשונים שכל אחד מהם בין מאה או מאתיים ספרות, אבל קשה מאד וצריך הרבה זמן לקחת מספר גדול של 300 ספרות ולמצוא אילו שני מספרים ראשונים מרכיבים אותו. הבדל זה בקושי מאפשר הצפנה תוך שימוש במספר הראשוני ופיענוח רק אם יודעים את שני המספרים המרכיבים אותו. כול המסחר המודרני, והשימוש באינטרנט מבוסס על הצפנה זו. מאחר וכח המחשוב עולה, ואין שיטת הצפנה טובה יותר, הדרך היחידה להתגבר על יכולת הפיענוח של המחשבים החזקים היא החלפה תדירה של המפתחות ושימש במפתחות ארוכים יותר ויותר. מאחר וידועים גם מספרים ראשוניים עם 12 מיליון ספרות, מספר עם 100 ספרות נחשב ממש קטן. קבלו רשימה . המחשב שלי לא התקשה להכפיל את שני המספרים האחרונים, כל אחד באורך 200 ספרות ולקבל בפחות משנייה את המספר המפחיד הבא

518744426209940032637855475617557025917144423166552003315289664590377195318492322973520569323405172261908438289324128271333661507263696780286377802594407191964028205929036813787772836191301797195714485178441679052979708166856939088704968059856292276727594925491529584624281571173863337802530099467381783487449767530028549828461979120374978925688102474250733212104033943466362235813574599354670767441


תהליך הפוך למציאת שני המספרים הראשונים המרכיבים מספר זה, יקח זמן רב מאד

אניגמה - מכונת הצופן הגרמנית

פרשת ויחי לילדים

נושאי הפרשה – תקציר פרשת ויחי

צוואת יעקב ליוסף (מז, כח-לא)

יעקב זוכה לשבע עשרה שנות חסד במצרים. מוקף במשפחתו הגדולה והמאוחדת, מתענג על הקרבה המחודשת לבנו היקר יוסף ולשני נכדיו שלא הכירם בקטנותם, מנשה ואפרים. בגיל 147 יודע יעקב שיום מותו קרב ובא. הוא קורא ליוסף בנו כדי לצוותו על סדרי קבורתו. הוא יודע שיוסף, השליט במצרים, הוא שיוכל להוציא את צוואתו לפועל.
יעקב מבקש ומשביע את יוסף שלא יקברהו במצרים. יעקב רוצה להיקבר במערת מכפלה לצידה של לאה, בסמוך לאבותיו - אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה. בהמשך הדברים (מח, ז) מתנצל יעקב על כך שלא קבר במערת המכפלה את אמו האהובה של יוסף, רחל. הוא רומז כי עשה זאת על-פי ציווי עליון. רחל שנקברה על אם-הדרך, עתידה להתחנן במרום עבור בניה היוצאים לגלות דרך מקום קבורתה בבית לחם.

ברכת מנשה ואפרים (מח, א-כב)

יוסף ממהר אל אביו, לאחר שמגיע שליח ובפיו הבשורה: יעקב נוטה למות. יוסף לוקח עמו את שני בניו ומתייצב למרגלות מיטתו של יעקב. יעקב מספר כי הקב"ה נבא אותו על כך שעתיד אחד מבניו להיות לשני שבטים. יוסף הוא שיזכה לכך ולכן שני בניו, מנשה ואפרים, יכללו מעתה בין שבטי ישראל.
יעקב מבקש לברך את שני הנכדים, ויוסף מגיש אותם אליו כשמנשה הבכור לימין יעקב ואפרים הצעיר לשמאלו. יעקב משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ומברך אותם. יוסף חושב כי הדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן והוא ממהר לתקן את הנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומבהיר כי ידוע לו שמנשה הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים, אומר יעקב ליוסף, יגדל ממנו ולכן ראוי להתברך בימין.

ברכת הבנים (מט, א-כח)

יעקב מכנס את בניו להשמיע דברים ולברך אותם טרם מותו. דבריו הם שילוב של הגדרת מהותו ותפקידו של הבן ודברי ברכה ונבואה על העתיד לקרוא איתו ועם צאצאיו. בין הדברים משלב יעקב גם דברי תוכחה. הדברים נאמרים ברובם בלשון קצרה שרב בה הרמוז על הגלוי.
ראובן - בכורו של יעקב והיה ראו לקבל את כתר הכהונה שהוענק ללוי. אך תכונת הכעס-החפוז שבו מנעה ממנו זכות זו.
שמעון ולוי - יעקב מציין בעיקר את תכונתם המשותפת הקשה שבאה לביטוי בהריגת אנשי שכם ובמזימה להרוג את יוסף. כדי להפרידם, יצא לוי ממניין השבטים ובמקומו נכנס בן נוסף של יוסף.
יהודה - בעל תכונות מנהיגות וממנו תקום משפחת מלכות דוד ובסוף שושלתה מלכותו של מלך המשיח.
זבולון - נחלתו תהיה על חוף הים וצאצאיו יעסקו במסחר. ברווחיו יתמוך בלומדי התורה משבט יששכר.
יששכר - שבטו יתמקד בלימוד התורה וצאצאיו יהיו פוסקי ההלכה לכלל ישראל.
דן - יעקב מתנבא על גבורתו ומעשיו של שמשון השופט, נצר לשבט דן.
גד - שמו מרמז על 'גדוד', ובניו יהיו גדודי המלחמה החלוצים במלחמת ישראל לכיבוש הארץ.
אשר - שבטו יתברך בגידולי זיתים משובחים והא יספק שפע שמן לכל ישראל.
נפתלי - נחלתו בארץ בקעת גינוסר, תהיה מבורכת בפירות הממהרים להבשיל.
יוסף - הבן האהוב והמיוחד זוכה לדברי שבח רבים וברכה מיוחדת. בדבריו מזכיר יעקב את המשטמה של אחיו אליו, ואת הצלחתו הרבה גם בהיותו בגלות מצרים.
בנימין - מוזכר ברמז היות בית המקדש בנחלתו וכן כמה מצאצאיו, שאול המלך ומרדכי ואסתר, שיהיו מנהיגים ומושיעים לישראל בתקופות שונות.

צוואה ופרידה (מט, כט-לג)

יעקב חוזר בפני כל בניו על רצונו-צוואתו להיקבר במערת המכפלה. זאת המערה שנקברו בה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, וזאת המערה שבה קבר יעקב עצמו את אשתו לאה. יעקב אוסף את רגליו ו'נאסף אל עמיו'.

יעקב זוכה לכבוד מלכים (נ, א-יד)

יוסף פורץ בבכי, נופל על-פני אביו ונושק לו לפרידה. הוא מצווה על רופאי מצרים לחנוט את גופתו של יעקב. במצרים מוכרזים שבעים ימי אבל כאות אהבה והערצה ליעקב.
לאחר בקשת אישור מיוחד מפרעה, יוצא יוסף בראש אחיו ובראש שיירת לוויה ענקית ומכובדת לקבור את יעקב. השיירה מלווה בפרשים וכרכרות, עושה דרכה אל ארץ כנען, אל מערת המכפלה שבחברון. תושבי ארץ כנען ומלכיה, התרשמו משיירת הענק העולה ממצרים והצטרפו אף הם למסע ההלוויה. וכך זכה יעקב אבינו לכבוד מלכים הראוי לו.

האחים חוששים מנקמה (נ, טו-כא)

לאחר מותו של יעקב חוששים אחי יוסף כי עתה לאחר הסתלקות האב הוא ינקום בהם על כל הרעה שעשו לו. הם שלחו אליו שליחים ובפיהם צוואה שאמר, כביכול, אביהם לפני מותו, ולפיה עליו לסלוח לאחיו. אחר-כך באו הם עצמם לפני יוסף, נפלו לרגליו והציעו עצמם לעבדים כדי להינצל מנקמתו.
יוסף הצדיק פורץ בבכי כשהוא רואה את אחיו בשפלותם. הוא מבטיח כי אין בדעתו להרע עמם בשום אופן. הוא מסביר להם כי גם אם מחשבתם הייתה להזיק לו במכירה, הרי שהוא מקבל זאת באהבה מעם ההשגחה העליונה שהביאה אותות למצרים כדי שיוכל להציל את העולם מרעב. יוסף הבטיח לאחיו כי ימשיך לעזור ולתמוך בהם כבעבר.

צוואת יוסף (נ,כב-כו)

יוסף זוכה לראות בחייו נכדים ואף נינים ומגיע לגיל 110 שנה. לפני מותו, בצוואה שיש בה מן הנבואה, אומר יוסף לאחיו כי יבוא יום והאלוקים יעלה את בני ישראל מארץ מצרים. הוא מבקש מאחיו ואף משביע אותם להעביר לבניהם ולבני-בניהם את הציווי, כי כאשר יגיע יום פקודה זה, יעלו היוצאים ממצרים את עצמות יוסף לקבורה בארץ ישראל.

חזק חזק ונתחזק!

דבר תורה קצר לפרשת ויחי

פרשת השבוע מספרת על פטירתו של יעקב אבינו, על ההספד שעשו לו ועל קבורתו במערת-המכפלה, ובכל-זאת הפרשה נקראת ויחי, שם המבטא חיים. יתרה מזו אומרים חז"ל: "יעקב אבינו לא מת".
איך אפשר לומר שיעקב לא מת, והלוא התורה עצמה מספרת על פטירתו וקבורתו? משיבים חז"ל: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".
בכך באים לידי ביטוי חייו האמיתיים של יעקב. חיים אמיתיים אינם מסתיימים עם הפטירה, אלא הם מוסיפים להתקיים ולהתפתח. חייו של יעקב אבינו היו חיים אמיתיים, והם הוסיפו להתקיים גם אחרי פטירתו – בקרב 'זרעו', צאצאיו.
מכיוון שבניו ונכדיו של יעקב המשיכו את דרכו ואת מורשתו, בכך בעצם נמשכו גם חייו שלו. לכן חז"ל אומרים ש"יעקב אבינו לא מת", שכן דרכו של יעקב הוסיפה לחיות בעולם הזה גם אחרי פטירתו, בקרב 'זרעו'. וכך דווקא הפרשה המספרת על פטירתו של יעקב היא הממחישה את המהות האמיתית של חייו – "ויחי יעקב".


לדף הראשי של פרשת ויחי
תפזורת לפרשת ויחי