אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות משה רבנו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משה רבנו. הצג את כל הרשומות

מעבר הכהונה ממשה לאהרון

בפרשת צו נמשחים הכוהנים ואהרון מתחיל לכהן בקודש. אלו הם שבעת ימי המילואים, שבסיומם, ביום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן. התורה מתארת בהרחבה את פרטי חנוכת הכוהנים, ולמעשה חוזרת על פרטים שנאמרו בפרשות הקודמות בספר שמות, כפי שחזרה על ענייני הקמת המשכן.

בפועל מבוצע כאן מעבר של הכהונה ממשה לאהרון, עובדה שכמעט מוסווית בתוך הטקסט וניתן למצוא לה הדים דווקא בטעמי המקרא. טעמי המקרא אינם מיועדים לניגון המוזיקלי אלא בעיקר כסימני פיסוק והגייה נכונים של המילים וגם משמשים לפרשנות.

במיוחד אפשר לומר זאת על הטעם שלשלת (ב֓), טעם נדיר ביותר בתורה המופיע בה ארבע פעמים בלבד. אין ספק שהבחירה לשים טעם זה היא גם אמירה פרשנית, שהרי יש טעמים אחרים בעלי אופי דומה שהיה אפשר להשתמש בהם. בנביאים,הטעם  שלשלת מופיע עוד פעמיים ובכתובים פרט לספרי תהלים, משלי ואיוב פעם אחת בלבד. בספרי אמ"ת, משמעות הטעם שונה והוא נפוץ בהם.

מה משמעות טעם השלשלת? נראה שהוא מביע היסוס, התלבטות או חוסר יכולת להכריע. נבחן את שלושת ההופעות של השלשלת בספר בראשית.
  1. כאשר המלאכים מצויים על לוט להימלט מסדום, הטעם הוא על המילה ויתמהמה בפסוק: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לא פשוט לעזוב את מקומך ללא חפציך ולצאת אל הלא נודע. כל אחד היה מתמהמה אבל איחור עלול לעלות ביוקר רב.
  2. בסיפור עבד אברהם, המיוחס לרוב כאליעזר, הבא לחפש אישה ליצחק, הטעם שלשלת הוא על המילה ויאמר בפסוק: "ויֹּאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (פרק כ"ד יב). רבות נאמר על תנאי אליעזר והאם היה תנאי ראוי וגם אני כתבת על כך, ובכל זאת ייתכן שאף אליעזר עצמו לא היה כל כך בטוח במעשהו והתלבט האם לנקוט צעד זה.
  3. בסיפור אשת פוטיפר המפתה את יוסף הטעם מופיע במילה וימאן בפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי". הפרשנים אומרים כי סירובו של יוסף בא רק לאחר שכמעט נכנע ליצר הרע ולאחר התלבטות. למרבה המזל יוסף בחר בדרך הנכונה אף שהיא עלתה לו בשנות מאסר ארוכות.
גם בפרשת צו, מופיע הטעם שלשלת כאשר נשחט איל המילואים בפסוק (פרק ח' כ"ג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית".

לא ברור מדוע כאן יש התמהמהות ואפשר לפרש כי פעולות אלו היו למעשה העברת הכהונה הגדולה ממשה לאהרון. כל עוד אהרון לא נחנך ולא עברו ימי המילואים, שימש משה ככהן גדול. העברת הכהונה לאהרון הייתה לא צפויה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש ככהן גדול ואף להנות ממתנות הכהונה כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

בוודאי שאין לחשוד במשה, העניו מכל אדם, שהייתה לו קנאה כלשהי באהרון, ובכל זאת יש למשה איזה היסוס קטן,שנייה אחת של עצירה, שכן הוא יודע שלאחר מעשה זה, הוא לא יזכה לשמש יותר ככהן גדול. בעצירה קלה זו משה נפרד מתפקידו אותו הוא מעבר לאחיו.

עוד עניין שיש לשים לב אליו הוא שהטעם שלשלת מופיע במילה הראשונה בפסוק. להתלבט זה בסדר אבל צריך להחליט. אצל לוט, לוט לא מצליח להכריע והמלאכים נאלצים לתפוס אותו ולהוציא אותו מיד מחוץ לעיר. ואילו אצל אליעזר, הוא אמנם מתלבט אבל מבין שיש לו הזדמנות שאסור להחמיץ. גם יוסף מתלבט ומבין שאם לא יכריע מיד ויעמוד כנגד יצר הרע הוא חלילה עלול לחטוא וגם משה, לא מניח לשום רגש קנאה להיכנס אליו ומיד מבצע את מה שהצטווה ומעביר את הכהונה לאהרון.

משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז
משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז



לדף הראשי של פרשת צו

וידבר משה אל ה' לאמר

פסוק אחד קצר, חמש מילים בסך הכל. קוראים אותו לרוב ללא שום תשומת לב מיוחדת, שהרי הוא זהה בדיוק לשבעים פסוקים אחרים בתורה ודומה לעוד עשרות, אבל בקריאה איטית, פתאום מגלים שיש שוני עצום.
"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר" (במדבר כ"ז טו) שונה מהותית מהפסוק הרגיל יותר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר". סדר הודברים אינו הגיוני. משה אמור להיות הנשוא אבל הוא הופך להיות הנושא, והוא מדבר ישירות עם אלוהים. אמנם אנו יודעים כי משה מדבר פנים אל פנים (י"ב ח): "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה", אבל מקום בו דיבור כזה מתרחש לא מצאנו, ואדרבה, אפילו לאחר חטא העגל נאמר בפירוש (שמות ל"ג כג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
והנה, כאן מופיע בפירוש הדיבור פנים אל פנים. דיבור ביוזמתו של משה רבנו, דיבור בו נראה שיש בלבול בין האדון לעבד, דיבור בו נראה כאילו משה מצווה את ה'. אולי מכאן מקור האימרה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (והדבר מתאים גם להפטרת פרשת פינחס). בעיני פסוק זה הינו מהמיוחדים ביותר שבתורה.
ומה יכול להצדיק פנייה חריגה כזו מצדו של משה רבנו? רק דבר אחד - הדאגה לעם ישראל. משה יודע כי לא הוא יהיה זה אשר יכניס את בני ישראל לארץ, והדבר המטריד אותו יותר מכל הוא מי ידאג לעם ישראל אחרי. הדאגה לעם ישראל והרצון שיהיה להם מנהיג ראוי הם המביאים את משה להתבטאות נשגבת זו ישירות כלפי אלוהים:
"יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה:  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה"

משה על הר נבו - רוברט הוק דאולינג - Paisley Museum and Art Galleries, Renfrewshire Council Collections

מאמרים נוספים לפרשת פינחס

משה רבנו - הרב יהודה אדרי

הספר "משה רבנו" מצטרף לספרים אחרים העוסקים באישי התנ"ך. בעוד ספרים אחרים עוסקים באנשים ובנביאים הספר מוקדש כולו לאבי הנביאים, משה רבנו. היתרון הגדול בשימוש בספר הוא ריכוז החומר לפי נושאים וחלוקתו לשני חלקים עיקריים. בחלק הראשון, הערוך לפי סדר התורה, פרקים קצרים בתולדות משה. בפרקים אלו משולבים כל הפרשנים הקלאסיים לתורה ואף פרשנים מאוחרים. בחלקו השני של הספר, איגד המחבר מבחר רב ממקורות חז"ל אודות משה רבנו. מדרשים אלו הינם דברי חז"ל לאורך הדורות אודות משה רבנו וגם הם מחולקים לפי נושאים.
משה רבנו, המתואר בתארים שונים בתורה, הן בתור איש, הן בתור עבד ה' והן בתור איש האלוקים, היווה תמיד נושא לכתיבה ולהגות. המחבר אינו מנסה ואינו מתיימר לכתוב על משה רבנו, למעשה ההיפך, המחבר מביא את דברי התורה עצמה, דברי הפרשנים וחז"ל ויוצא נגד מגמות ספרותיות של ימינו לנתח את פעולותיו של משה בניתוחים פסיכולוגים או ספרותיים של ימינו כדבריו בהקדמה:
"קנא קינאתי לדמותו שזכתה לכמות גדולה של דברי הבל וכפירה, שנכתבו על ידי בני ברית ושאינם בני ברית, שסילפו את איקונין פניו הטהורות ועיטרוהו בהרהורי ליבם העיקש והפתלתול. אז אמרתי: מי ייתן ודמותו תואר לפחות באורם של פסוקי התורה, כפי שהתפרשו על ידי גדולי ישראל לדורותיהם ולאורם של דברי חז"ל בכל ספרותם"
ואכן בספר אין חידושים או פרשנויות חדשות. חידושו הוא בריכוז החומר למקום אחד. ניתן לקרוא בספר לאורך השנה ופרשות השבוע השונות. הספר קריא מאד ודברים המצריכים ביאור נוסף מופיעים כהערות בתחתית הדף (ללא צרוך בדפדופים לסוף הספר), שם אפשר גם לקרוא מקצת מפירושי המחבר עצמו. בחלקו השני של הספר, המחבר ממעט מאד בהערות ונותן לספרות חז"ל לדבר בעד עצמה.
הספר מתאים גם כמתנה לבר או לבת מצווה וגם מתאים לציבור מסורתי/חילוני.

שימו לב, לגולשי אתר פרשת השבוע קוד הנחה באתר דני ספרים. לאחר בחירת הספרים הקישו את קוד הקופון 431 וקבלו הנחה נוספת של 10%.
משה רבינו
משה רבינו
משה רבינו
בתנ"ך ובאספקלרית חז"ל
הרב יהודה אדרי
הוצאת דני ספרים
תשע"א
240 עמודים

פרשת שמות - ההתגלות למשה

הקדמה

ההתגלות הראשונה של ה' למשה בפרשת שמות היא בסנה. התגלות זו יוצרת מציאות חדשה של התגלות ה' בעולם שלא הייתה קיימת קודם לכן. אלוקים נגלה לאבות מספר לא גדול של פעמים ולאחר ההתגלות למשה אנו רואים צורה חדשה של התגלות על ידי ה', התגלות בדיבור. הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" יחזור על עצמו עשרות פעמים מפרשת וארא ואילך. הצירוף וידבר ה' אינו מופיע קודם לכן ולשון וידבר מופיעה רק פעם אחת בספר בראשית (ח' טו): "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל-נֹחַ לֵאמֹר". אבל בהתגלות הראשונה בסנה, משה עוד לא מכיר את ה' וכל תהליך ההתגלות הוא למידה עבורו.

עיון בפסוקים

נשים לב לכך שמלאך ה' נראה אל משה מתוך הסנה (שמות ג' ב): "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" אולם משה אינו רואה את המלאך, הוא רואה רק את האש מסביב ותמה על כך בפסוק ג': "וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה". משה מבין שיש כאן משהו חריג ומתקרב. ה' שרואה שמשה מגיע מתגלה אליו ישירות ולא על ידי המלאך ומתחיל בדיאלוג שהוא אחד מן הארוכים בתורה כולה.
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקי אָבִיךָ אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים:  וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"
ה' נותן למשה רקע חלקי בלבד. ה' אומר לו שהוא אלוקי אבותיו אברהם יצחק ויעקב ושהוא ראה את המצב הגרוע של בני ישראל ועכשיו יבוא להצילם. בפסוק האחרון באה ההפתעה הגדולה למשה: השליחות הגדולה של הוצאת בני ישראל ממצרים מוטלת עליו.

שליחות אחת או שתיים?

משה מצטנע ומנסה לטעון כי הוא לא מתאים לתפקיד ומקבל תשובה קצרה מאד:
"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:  וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה"
משה מחלק את השליחות לשניים. ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל. דווקא משה מתאים מאד ללכת אל פרעה. משה גדל בארמון פרעה ומכיר את גינוני המלכות והפוליטיקה בחצר המלוכה. משה גדל כבן חורין ולא כעבד ולכן הוא יכול לעמוד זקוף מול פרעה. המשימה מול בני ישראל קשה הרבה יותר, ראינו כי שני האנשים שרבים מאשימים את משה וייתכן כי הם מייצגים כעס על משה העברי הנמצא בארמון פרעה, ולא רק שאינו משועבד בעצמו אלא גם אינו מנסה לעזור מספיק לאחיו. ה' מבטיח למשה כי הוא יהיה עמו ונותן לו אות שכאשר יצאו ממצרים הם יעבדו את ה' באותו מקום בדיוק. לא ברור איך אות כזה אמור לעזור למשה ואלי בשל כך משה ממשיך בשאלות.
"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"
השאלה נראית הגיונית ונראה כי משה מתחיל לגבש תוכנית פעולה. משה שואל קודם כל על בני ישראל. משה מבין שלמרות שהשליחות היא ללכת אל פרעה, הרי שהיא צריכה להתחיל בבני ישראל עצמם ולשכנע אותם כי הגאולה קרובה. ה' נותן למשה שם שאנו איננו משתמשים בו היום (המילה מופיעה בתנ"ך פעמים רבות, אפשר לעבור על הפסוקים ולנסות להחליף את משמעות המילה המוכרת לנו , לשם ה' ולראות אם יש בפסוקים הבנה שונה. בחלקם בהחלט יש). אולם מיד אחר כך בא דיבור נוסף.
"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹקים אֶל-משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:  וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹ'ינוּ:  וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:  וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:  וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם"
המילה עוד יכולה להצביע שהיה כאן דיבור נוסף בהפרש זמן מהראשון (לתת למשה לעכל את השליחות). כאן כבר נגלה ה' בשמו האמיתי, שמו לעולם, ונותן למשה את עיקרי התוכנית של היציאה ממצרים, כולל הסיסמה הסודית שעוד יוסף הזכיר "פקד פקדתי". קודם לכן באמת צריך לדבר אל עם ישראל ולעודד אותם. ה' אומר למשה שהעם יאמין לו. רק אחרי זה אפשר ללכת על פרעה. בלי אמונה של עם ישראל אין טעם בכלל להתחיל את הדיון מול פרעה. גם ענין המכות מתגלה למשה וגם ענין הרכוש הגדול ביציאה ממצרים. כל סיפור יציאת מצרים עד מעמד הר סיני מופיע כבר כאן בפרשת שמות.

משה חושש שלא יאמינו לו

משה לא משתכנע וחושב שבני ישראל לא יאמינו לו:
"וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"
 על מנת לעזור למשה, ה' נותן לו שלושה אותות. באות הראשון מטהו של משה נהפך לנחש, באות השני ידו של משה נהיית מצורעת ובאות השלישי מים מהיאור נהפכים לדם. לא ברור למה צריכים שלושה אותות, אבל ניתן לראות שהאותות באים גם למשה רבנו, משה נאלץ לברוח מהנחש, צרעת על ידו של משה בודאי אינה עניין חיובי, ואולי מהווה ענישה קלה על כך שמשה חושד את בני ישראל שלא יאמינו לו.
למרות כל האותות, משה עדיין חושש ללכת ובא בטענה נוספת (ד' י):
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ  אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה':  וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר"
לא מצינו קודם שמשה הוא כבד פה. גם המילים "מאז דברך אל עבדך" מראות כי הדיבור התמשך יותר מיום אחד (ולכן המילה עוד כאשר ה' ממשיך לדבר למשה ומגלה לו את שמו). בכל מקרה ה' דוחה את הטענה מיידית (ואולי אף מרפא את משה שכן מספר שמות ואילך משה מדבר נאומים ארוכים) ומסיים בציווי מפורש: "ועתה לך...
" כלומר שאין לדחות יותר השליחות. למרות זאת משה מנסה עדיין לא לקבל עליו את השליחות:
"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח: וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:  וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים: וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת"
משה פונה בבקשה, שלח נא ביד תשלח. לא ברור מה הבקשה אבל כנראה היא, תמצא מישהו אחר לשליחות, אבל לא ברור מי. אולי משה מבקש מה' שהשליחות תהיה על ידי מלאך? אולי על ידי דמות ראויה יותר ממנו (ושוב הוא חושש שאינו מתאים). לראשונה (למעט האפשרות שהאותות הם רמזים לחוסר נחת מתשובותיו של משה) רשום בפירוש שיש חרון על משה, וה' מצרף לשליחות גם את אהרון. אהרון הוא דמות הגיונית, הוא היה במצרים, הוא חלק מעם ישראל והוא ממשיך שושלת מכובדת משבט לוי. ה' עדיין מדגיש כי הוא יגיד למשה ולאהרון מה לעשות והם יעבדו ביחד ומזכיר לו לקחת את המטה. 

סיום ההתגלות ותחילת השליחות בפועל

במילים אלו מסתיימת ההתגלות הגדולה ושליחותו של משה החלה. משה הולך ליתרו ומבקש ממנו רשות לצאת לדרך (מנהג נימוסין טוב או ניסיון נוסף לדחות במקצת את השליחות? הפרשנים חלוקים ועיינו בהם), משה מקבל עוד זירוז מה' שילך כי מתו כל האנשים שביקשו את נפשו. משה יוצא לדרך ומודגש כי הוא לוקח את מטה האלוקים בידו (זהו אותו מטה של משה, אולם לאחר שנעשה בו אות והפך לנחש, המטה שודרג ונהייה מטה האלוקים). ה' שוב מדגיש למשה את מה שנאמר בהתגלות כי פרעה לא ישמע אליו כלל ואף רומז לו על מכת בכורות. בדרך מתרחשת במלון פרשה מוזרה ביותר היכולה להוות סיכון לכל השליחות. לא נתעכב על פרשה זו שהיא אחת הסתומות במקרא כולו. במקביל להליכתו של משה, ה' מתגלה לאהרון ומצווה עליו לפגוש את משה ושניהם נפגשים בהר האלוקים (באותו מקום ממש של ההתגלות הראשונה למשה בסנה). משה ואהרון אוספים את כל זקני ישראל, ואכן כתוב בפירוש שאהרון מדבר אליהם. ייתכן כי זה בכלל כבדות הפה של משה ואולי בגלל  שזקני ישראל מכירים ומכבדים את אהרון מאשר את משה האנונימי. ייתכן גם שאהרון עושה את האותות (לא ברור אם היה צריך לעשות את כולם) בעצמו (כך משתמע מלשון הפסוק) ובכל מקרה העם מאמינים.
לאחר שבני ישראל מאמינים אפשר להתחיל בתהליך הארוך של הוצאת בני ישראל ממצריים.

 משה מול הסנה הבוער - וויליאם בלייק 1800 - מוזיאון ויקטוריה ואלברט לונדון


מאמרים נוספים לפרשת שמות

פרשת כי תשא חטא העגל

עיקרה של פרשת כי תשא עוסק בחטא העגל ובהשלכות שלו. ננסה להעיר מספר הערות על החטא והאירועים שבאו לפניו ולאחריו. דברי הפרשנים ארוכים ואנסה לסכמם בקצרה ומומלץ לעיין בפירוש המלא. פרשיית חטא העגל מתחילה בפרק ל"ב, אולם נתחיל את עיוננו בכך שנצביע כי תחילת הפרשייה (לפי המסורת היהודית) היא בפסוק הקודם. זוהי דוגמה מובהקת לדוגמה הנוצרית העומדת מאחורי חלוקת התנ"ך לפרקים לשיטתם.

הפרשה מתחילה בפסוק יח של פרק ל"א: "ויִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים" חשיבות הפסוק היא בכך שהוא אומר שלא משנה מה הולך לקרות עוד מעט, הברית עצמה קיימת ועמדת ולא מופרת (ומעתה ברור מדוע הנוצרים שינו את שיטת החלוקה).

לאחר מכן נכתב: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר...", השאלה הראשונה שאנו שואלים היא מתי קרה אירוע זה. רש"י מפרש שמשה הודיע לעם שהוא הולך לארבעים יום וארבעים לילה ולכן לאחר שעברו ארבעים יום, העם החל לדאוג. אולם לא מצאנו מפורש בכתובים שמשה הודיע לעם את משך שהייתו (ואולי גם משה לא ידע זאת כפי שאומר הראב"ע). ייתכן ומשה הודיע את משך שהותו רק לאהרון וחור ולזקנים, והעם התחיל כבר לדאוג זמן רב קודם ואהרון וחור ניסו למשוך זמן עד ארבעים יום, אך לאחר מכן לא הצליחו.

בימינו איחור של כמה שעות הוא דבר מדאיג אבל בימי קדם (טרם היות הפלאפונים, הפקסים הטלגרף ודואר מהיר) גם איחור של שבוע הוא איחור מקובל ולכן נראה כי העם התחיל את תסיסתו זמן רב לפני יום הארבעים ועד אז הצליחו אהרון וחור למשוך זמן (יהושע למשל מחכה בסבלנות לרלגי ההר עד רדת משה, בלי שיש לו מושג כלל מה קורה במחנה).

שאלה נוספת שהפרשנים עוסקים בה היא מה קרה לחור ולמה פונים רק לאהרון, דעת המדרשים והפרשנים נוטה לכך שחור נהרג בנסיונותיו למנוע את החטא ואהרון שראה זאת הבין שאם הוא לא יעשה משהו, יקרה אסון גדול אף יותר. על שאלה זו, מה ראה אהרון ששיתף פעולה יש תירוצים רבים, מהם שאהרון חשש לחייו, אך על זה מקשים שכן עבודה זרה היא חטא שצריך להיהרג עליו, ואם אהרון אכן חטא, איך זה שקיבלת את הכהונה ועוד, ונראה (ורצוי לעיין בראב"ע) שאהרון באמת ניסה להתכוון למזבח ולעולת לשם ה' כמו שרצה רוב העם, ובכך לעשות את הרע במיעוטו, כל דבר אחר שהיה עושה או לא עושה היה גורם לרעה גדולה יותר.

נעבור לבקשת העם "..קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". בקשת העם מעלה שאלה, העם מציג את משה בתור איש. אם לא יודעים מה קרה למשה, שימנו את אהרון (או מישהו אחר) למנהיג וימשיכו בדרך.

העם לא טוען שאלוקים נעלם וצריך אל אחר, אלא בגלל שמשה האיש נעלם, צריך אלוקים אחרים. מסתבר אם כן לפרש כי מילת אלוקים המופיעה בפסוק זה היא בלשון חול ולא מדברת על ה' (כמוה מצינו גם בדבר ה' למשה (שמות ב' טז: "...הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים"). מכאן שניתן להבין כי העם רצה מנהיג אחר ולא כפר בברית או בה'.

אהרון מבקש מהעם את נזמי הזהב של נשיהם ובניהם. אהרון מנסה למשוך זמן, שהרי ידוע שהנשים דעתן רחבה יותר ולא יתפתו כל כך בקלות למסור את תכשיטיהן בשביל מטרת שטות כזו, אולם הגברים מביא את תכשיטיהם לאהרון הוא ומייצר את העגל.

בשלב זה האירועים מדרדרים  (פסוק ד): "ויִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". פתאום הפסל הופך לאל עצמו. הפרשנים מדייקים בפסוק.

רש"י: "ולא נאמר אלה אלוהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:" הביטוי אלהיך מראה על קבוצה קטנה מאד בעם (אותה מכנים ערב רב) שמנסה להציג פסל זה כדמות האל עצמו.

רמב"ן מדייק גם על המילה "העלוך" וזה לשונו:
גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת העלם משם. והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי ייקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו ): וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר "שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, שכחו דברו אשר צום", והנה עברו על לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה"
אהרון עוד מנסה לעשות משהו על מנת למזער נזקים כפי הנאמר בפסוק ה': "ויַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר" ולהפנות את העבודה לעבדות ה' (וגם למשוך זמן נוסף) אולם העם הקולני כבר שולט בענינים, קם מוקדם בבוקר עוד לפני אהרון ומתחיל בטקסים בעצמו: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" ונראה שהחטא מתפשט והולך ונהיה עבודה זרה ממש ואמונה באל אחר. רק באותו נקודה מגיע הדבר לידיעתו של משה. ה' מחכה לרגע בו החטא נהיה חמור במיוחד כדי להביאו לידיעתו של משה:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
הקב"ה לא נותן למשה הזדמנות להגיב ומיד מוסיף (אם כי באמירה חדשה):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"
לא ברור את מי ה' רוצה לכלות. האם את כל העם או את העובדים לפסל אך בכל מקרה משה צריך להגיב מהר. הפרשנים מציינים את מילת "הניחה לי". האם ה' צריך רשות ממשה על מנת לכלות את העם? האם משה מונע מה' ?

התשובה היא כן. משה בתפילתו יכול לשנות את גזרת ה', ומילים אלו נועדו להבהיר למשה שבאפשרותו לעשות זאת. משה מנצל את ההזדמנות מייד. למשה עדיין אין מושג מה באמת קורה אבל הוא מתחיל מיד בתחנונים. מאחר ומשה טרם מכיר את י"ג המידות (אותם ה' ילמד אותו בהמשך הפרשה), משה פונה לסיבות אחרות. מה יאמרו הגויים. זכירת הברית ההיסטורית עם האבות וכו'. תפילותיו של משה נענות וה' ניחם על הרעה.

חשוב לשים לב להבדל בפנייה לעם. גם ה' וגם משה משתמשים בביטוי עמך... כאשר ה' אומר זאת נדמה כי העם הוא העם של משה אבל כאשר משה אומר זאת הוא "מזכיר" לקב"ה כי מדובר בעם שלו, צאצאיהם של האבות.

האירוע הבא הוא שבירת הלוחות. משה יורד עם הלוחות ובודאי לא מתכוון לשבור אותם. משה פוגש את יהושע שמחכה לו במורד ההר. יהושע מודע לכך שמשהו רע קורה במחנה וחושש ממלחמה. משה עונה לו שאלו הם קולות אחרים ולא קולות של מלחמה. משה ויהושע מתקרבים למחנה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר"
מה שהפתיע את משה היו המחולות. על העגל משה כבר שמע ואם כוונתו הייתה לשבור את הלוחות לא היה צריך להורידם כלל מההר, אבל למחולות הוא לא היה מוכן וזה כבר היה יותר מדי, כפי שאומר הספורנו:
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחלת, וַיִּחַר אַף משֶׁה. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בַּקִּלְקוּל שֶׁעָשׂוּ, כְּעִנְיַן "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלזִי" (ירמיה יא, טו), וּבָזֶה הִתְקַצֵּף וְנואַשׁ שֶׁיּוּכַל לִתְקן הַמְעֻוָּת בְּאפֶן שֶׁיַּחַזְרוּ לְתַמּוּתָם וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְאותָן הַלּוּחות.
שבירת הלוחות לא הייתה בהכרח אקט פומבי (משה משבר את הלוחות תחת ההר ולא במחנה ולא בטוח כלל שמישהו מהעם מלבד יהושע רואה זאת), ייתכן כי משה הבין שהעם לא יכול לקבל את התורה. אם נתייחס ללוחות כאל ברית, נראה כאילו משה לפני מסירת הלוחות לעם, מבטל את הברית מאחר והוא יודע שבני ישראל כבר לא עומדים בה (ועברו על הדיבר הראשון ולכן יתחייבו כולם במיתה). שבירת הלוחות תקנה למשה עוד זמן לתפילות וליסודה של הברית מחדש כפי שאכן קורה בהמשך הפרשה.

פעולות התיקון מתחילות מיד וללא התנגדות מה שמראה שהעם הבין את טעותו. משה קודם כל שורף ומשמיד את העגל, לאחר מכן בא בשאלה אל אהרון כדי להבין מה יכול היה לגרום לאהרון לעשות זאת (התורה לא מפרטת את הסיבות המדויקת וגם אין עונש לאהרון, רק בפרשת ואתחנן מצינו כי ה' רצה גם להרוג את אהרון ומשה היה צריך להתפלל אף עליו). משה קורא לאנשים שנשארו נאמנים לה' ובאים אליו שבט לוי והוא מצווה אותם להרוג את העובדים לפסל. התורה מספרת כי מתו שלושת אלפים איש ביום ההוא. כנראה אלו היו הגרעין הקשה של עובדי העגל שמספרם היחסי מועט מאד אך הצליחו לגרום לרעה גדולה.

למחרת משה מדבר לראשונה אל כל העם ומזכיר להם את חטאתם ועל כך שהוא הולך להתפלל אל ה' שוב (זכרו כי הלוחות המייצגים את הברית נשברו ומצב הברית לא ברור בנקודת זמן זו). משה עולה אל ה' ומבקש בלשון זו:
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם"
למשה עדיין אין דרך לבוא לה' ולבקש סליחה וטענתו היא שאם ה' לא יסלח שימחה גם אותו (שימו לב להצעת ה' להפוך את משה לגוי גדול. משה פשוט מסרב להצעה זו). גם ה' לא מקבל את ההצעה, הודעת סליחה אין כאן, אלא המשך של השליחות. משה ימשיך להנחות את העם, הליווי לא יהיה ליווי אלוקי אלא ליווי של מלאך, והעונש לא יהיה מיידי אלא יצטרף לעונשים אחרים (עד כדי כך שהגמרא אומרת ומובא ברש"י שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל).

הפרשייה מסתיימת בכך שבנוסף לשלושת אלפי האיש נהרגו עוד אנשים רבים שלא יכלו להיהרג בידי אדם אלא רק בידי שמים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" ושוב עם ההדגשה שאת העגל עשה אהרון (כביקורת סמויה על אהרון שכן לא מצינו שנענש או שמשרת הכהונה עברה ממנו ולולא פסוק בפרשת עקב כלל לא היינו יודעים כי היה עליו חרון).
הציווי הבא ממשיך:
"ויְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ"
נשווה לפרשת משפטים פרק כ"ג פסוק כ' ואילך. גם שם מופיע ענין המלאך אבל בצורה החיובית שלו (לא העתקתי את כל הפסוקים ומומלץ לעיין במקום)
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל-תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: ...לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם..."
העונש של בני ישראל ברור. המלאך המדובר בפרשת משפטים הינו מלאך המקדים את ה' שבא מיד אחריו, ואילו המלאך אצלנו הוא הנהגה פחותה מהנהגה ישירה של ה' שמודיע בפירוש כי לא יעלה בקרב העם. העם מבין את הדברים האלו ומצטער מאד. משה נוקט מספר מהלכים החיוניים להתחלת התיקון ומתחיל בסדרת פניות לה' על מנת לחדש את הברית במצבה האידיאלי. הדו שיח מדהים בישירותו וביכולתו של משה "לדרוש" (אמנם בנימוס רב וביראת כבוד) דברים מהקב"ה. לצורת פניה זו כיוונה התורה כאשר אמרה שמשה מדבר עם ה' פנים אל פנים.
משה:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:
תשובה:
"וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ"
המשך דבריו של משה:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"
תשובת ה':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם"
ומשה ממשיך:
"וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶך"
וה' מסכים:
"וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָֹה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"
משה מצטווה להכין בעצמו לוחות אבן חדשים (וכבר אנו מבינים כי הברית תתחדש) ולעלות בבוקר אל הר סיני. כבמתן תורה אסור לאנשים אחרים לעלות להר והבהמות צריכות להתרחק מההר. אנו מבינים כי עומד להיות כאן שחזור מסוים של המעמד. ה' מתגלה למשה ומודיע לו את י"ג מידות הרחמים. עד עכשיו ראינו את מידות הדין כפי שבאות לידי ביטוי בעשרת הדברות (שמות כ' ה): "לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְה' אֱלֹקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי" וכאן אנו למדים כי יש גם צד אחר של מידות: "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד..." משה מבין את גודל השעה ומבקש מה' כן לעלות וללוות את העם: "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"
 ובתשובתו של ה' המייסדת את הברית מחדש נסיים עיוננו זה:
"ויֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה' כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"

שיחה שלי ברדיו קול הנגב על חטא העגל במסגרת התוכנית פרשים בלילה

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא 

חטא העגל
חטא העגל - ניקולא פוסן Poussin 1633 הגלריה הלאומית לונדון. שימו לב שגם האומן צייר את משה כרחוק מאד מההתרחשות כאשר הוא שבר את הלוחות


פרשת תצווה - אהרון ובניו הכהנים

תרגיל טוב בלימוד פרשת שבוע הוא לשכוח את כל הידוע לנו ולהתייחס לפרשה שאנו קוראים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בה כאשר אנו יודעים רק את מה שנכתב לפניה. אנחנו נהיה מופתעים מאד בפרשת תצווה.

לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.

מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.

מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:
"אתה - בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה."
הראב"ע מסביר כי משה אכן היה ושימש ככהן גדול גם במעלות וגם בפועל (בשבעת ימי המילואים) אולם לאהרון יחוס מעט טוב יותר מאחר והוא קשור גם למשפחת נחשון (ממנה תצא המלוכה) לעומת משה שהתחתן עם בת יתרו וגם כי למשה לא היה זמן מאחר והיה עסוק בשפיטת העם (כפי שראינו בפועל בפרשת יתרו). מגמתו של הראב"ע היא מגמה אפולוגטית ומראה כי אכן היה ראוי וצריך משה לשמש ככהן גדול כל התקופה אולם עקב אילוצים אחרים שימש בתפקיד זה שבוע בלבד ולאחר מכן העביר את הכהונה לאהרון ולבניו במסורת שנמשכת עד ימינו.

הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.

כאשר משה עלה להר סיני  הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.

לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".

מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.

משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.

אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.

תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).

לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן


אהרון הכהן ובגדי הכהונה
אהרון הכהן ובגדי הכהונה מתוך הספר ההיסטוריה של התלבושות, בראון ושנייידר 1861-1880

החזרות והקשיים בתחילת פרשת וארא

קבלת השילחות נוסיונות הוצאתה לפועל

פרשת וארא נראית כהמשך ישיר של פרשת שמות אולם לא בטוח שזה כך. הפרשה מתחילה בפרשייה חדשה (אל תתנו לעובדה שהפרשה מתחילה בפסוק ב' של פרק לבלבל אתכם) וגם מתחילה בדיבור חדש ובהחלט ייתכן שעבר זמן כלשהו מהדיבור בסוף פרשת שמות.

הענינים בתחילת פרשת וארא חוזרים גם על ענינים בפרשת שמות וגם על עצמם. הקשיים מרובים וננסה לענות כאן מקצת תשובות על קשיים אלו. המאמר מרחיב את המאמר "אני ה'" שהופיע בעבר לפרשת וארא ומומלץ לקראו לפני קריאת מאמר זה. במאמרנו זה נציג את תחילת הפרשה, את הקשיים הטמונים בה וננסה לפותרם בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים.

הפרשה מתחילה (פסוקים ב-ח) בהתגלות נוספת למשה, התגלות המקבילה אולי להתגלות שהייתה בסנה אולם כוללת שליחות לבני ישראל בלבד. משה מנסה לממש את השליחות ולא מצליח (פסוק ט):
"וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
בפסוקים י-יא ה' מטיל על משה את השליחות השנייה (שוב) לדבר אל פרעה ומשה מביע את חששו שגם פרעה לא ישמע אליו.
 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:  וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
ה' לא עונה כלל לטענה אלא מופיע בציווי חדש (פסוק י"ג), והפעם למשה ולאהרון (שלא נזכר מתחילת הפרשה):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

הפסקה מתודית 

למרות שהיינו מצפים שהשליחות תתחיל, התורה עושה כאן הפסקה ומתחילה בתיאור השושלת של משה ואהרון אך מתחילה אותו בשבט ראובן. התיאור ארוך ומגיע עד פינחס (שישה דורות - לוי, קהת, עמרם, אהרון, אלעזר, פינחס) ותופס את פסוקים יד-כז
פסוק כ"ח מחזיר אותנו לענין הראשי:
"וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
אולם בפסוק כ"ט שוב נראה שמתחיל דיבור חדש זהה כמעט לחלוטין לפסוקים יא-יב.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"
הפעם ה' עונה למשה, והשליחות יכולה לצאת סופסוף לדרך (פרק ז' פסוקים א-ז)
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וּמשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה"

שתי שליחויות

מה הקשיים בפרשה? קודם כל יש חזרות מרובות על ענינים שכבר הופיעו בפרשת שמות. ההתגלות נראית דומה מאד להתגלות בסנה (למרות שהסגנון והתוכן מעט שונים). משה כבר התלונן שהוא כבד פה וכבד לשון וכעת הוא מתלונן שהוא ערל שפתיים. הפסוקים מיד לפני ואחרי עץ התולדות זהים כמעט לחלוטין ולא ברור לשם מה נישנו שוב וגם תשובת ה' למשה וההצמדה של אהרון לשליחות זהים כמעט לחלוטין לתשובה בפרשת שמות (פרק ד' יא-יז) וגם ראינו שהציווי כולל את אהרון כבר בפסוק י"ג.
ננסה לענות במעט על הקשיים. עיקר הנסיון יהיה לגלות בכל קטע שנראה שחוזר על עצמו, מידע חדש או התפתחות שלא הוזכרה קודם לכן. בהתגלות בתחילת הפרשה הזכרנו כי הביטוי אני ה' הוא חדש. יש ביטוי נוסף שמופיע כאן לראשונה וגם הוא שופך אור חדש על הנושא. הביטוי הוא ידיעת ה'.
ה' אומר למשה בתחילת הפרשה (פסוק ז)
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
וידיעה זו היא בניגוד לאבות שעליהם נאמר (פסוק ג):
"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"

זוהי השליחות הראשונה, השליחות לבני ישראל (גם בסנה היו שתי שליחויות וראו במאמר לפרשת שמות). גם לגבי השליחות השנייה, השליחות למצרים מופיע אותו שורש ממש (ז' ה):
"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"
וידיעה זו מהווה כמובן תשובה לפרעה שבפעם הראשונה שמשה ואהרון הלכו אליו אומר: "לא ידעתי את ה'".
אותה ידיעת ה' היא עניין יסודי מאד בגאולה ממצרים. אין טעם לעשיית ניסים ומופתים גדולים והוצאה של בני ישראל בלי ידיעת ה'. לא לחינם פותח הרמב"ם את ספרו ההלכתי הגדול היד החזקה במצווה זאת ממש: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון...". ההתגלות השנייה למשה מפרטת יותר לעומק את מטרת היציאה ממצרים. גם תחילת פסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים..." מראה על קשר חזק הרבה יותר בין בני ישראל לבין ה', קשר שלא הופיע בפרשת שמות, והוא הקשר של מתן התורה לעם ישראל.

אני ה'

הרב הגאון שמשון בן רפאל (רש"ר) הירש מייחס חשיבות רבה למילים אני ה' וכך לשונו:
"אני ה' - מילה קצרה זו, תשובה היא על ייאושו של משה... עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות; עולם שאינו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם. והתגלות חדשה זו של האלקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה; כל מהלכיה הביאו לרגע זה. ה' כבר הייתי, כאשר עדיין ניגליתי אל אברהם אל יצחק ואל יעקב רק באל-שדי, וכאשר לא נודעתי להם: טרם נודעה להם, על פי נסיון חייהם, דרך הנהגתי העתידה כה'. תמהים אתם, כיצד זה רק הורעו התנאים? כיצד זה אף שליחותך רק הובילה רוע מצבכם לשיא חומרתו - כלום אינכם רואים, כי כל קורותיכם עד כה השתלשלו בדרך נוטה מטה? אברהם, נשיא אלקים (בראשית כ"ג ו), בקרב העמים מזה - ויעקב, עבד עמל מיסכן אשר  "באשה עבד ובאשה שמר" (הושע י"ב ג) מזה. יכול הייתי להובילכם בדרך, אשר היא עולה מעלה מעלה: תחת תיתי לאברהם בן בשנתו המאה, אקים לו משפחה בהיותו בן שבעים, וזרעו יפרח ויהיה לעם בתנאי רווחה ואושר על אדמת המכורה. ואולם אז, לא היה עם זה עם ה' - העם, בו יתגלה אלוקים כה'. ואז כשורשיהם, נעוצים רק בממשי ובנגלה. עומד היה על קרקע החומר; עוצמה וגדולה יבקש למצוא בעוצמה חומרית ובגדולה חומרית; ורוח ישאף ומוסר יחפוץ רק במידה והחומר פינה לכך מקום, יפיק מכך תועלת. אולם הנהגת עם זה - ניגוד גמור היא לכל אלה. ה' ומילוי רצונו בחירות מוסרית, הם קרקע קיומו, ורק מתוכם ולמענם יהיה לו אחיזה ומעמד ארציים. הרי אבדה לו לעולם הידיעה על אלוה בן חורין כל-יכול ועל אדם, שחירותו מאלוה זה יונקת; ובני אדם ועמים כבר שקעו אף הם, במעשה ובמחשבה, בתלותו של החומר. הופעתו של עם אברהם יעורר מחדש את תודעת החירות, וישחרר את האנושות מכבילותה ולכן חייב עם זה להתחיל ממקום, בו נעצרו עמים אחרים, חייב היה להיות "מושלך ארצה בגועל נפשו" (יחזקאל ט"ז ה), בייאוש מעצמו "מתבוסס בדמו" ולקום ולהיכון לעם אך ורק על ידי קריאה-יצירה של ה'. עצם קיומו של עם זה יבשר לעמים: "אני ה'".
ועדיין נראה שבפסוק ח' השליחות קצת נכשלת משה אומר את כל הדברים לבני ישראל והם לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. נראה שבני ישראל כלל לא יכלו להקשיב למשה מרוב שהיו עסוקים בעבודתם, בדיוק כפי שרצה פרעה. משה רואה זאת וחושש שהשליחות כבר נכשלה, כמו כן משה נשלח לבד לבני ישראל והפעם בלי אהרון ואולי מזה חושש משה שהוא לא יכול לדבר. משה משתמש בביטוי אחר: "ערל שפתיים" שהוא שונה מהביטוי כבד פה וכבד לשון. ה' לא עונה לא ישירות אבל מצווה עליו ללכת לפרשה וגם מזכיר לו שאהרון יהיה איתו.

עץ משפחתי

לאחר פרשה זו מופיע השושלת של משה ואהרון. השושלת מתחילה מראובן, הן מפני טעם נימוסי שראובן ושמעון גדולים היו מלוי, אבל ייתכן גם כי התורה רצתה להראות לנו שמשה ואהרון נבחרו, שמשבט ראבון ושמעון לא נמצאו אנשים (ונמנו רק דור הבנים שירדו למצרים) ואילו משבט לוי היו אכן מנהיגי הדור, חיו שנים ארוכות, והעמידו צאצאים. כמו כן נזכרים שמות שניתקל בהם בהמשך התורה, משפחות הלויים, בני קורח, אלישבע אשת אהרון, ואפילו פינחס שיופיע אי שם בעוד ארבעים שנה, כבר נזכר כאן. פרשייה זו הכרחית כדי להכיר את המנהיגים, פרשייה זו גם הכרחית להדגיש שהם בני אדם.
בואו נחשוב מה היה קורה אילו השליחות הראשונה למשה הייתה מצליחה, בני ישראל כבר האמינו למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של ידיעת ה' הייתה מתפספסת לחלוטין. דווקא הכשלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש וככה הוא גם נתפס אצל בני ישראל, ובמצב זה כאשר יהיה ברור שאת כל המכות שהולכות לקרות לא ייחסו למשה רבנו אלא רק לקב"ה, אפשר לגשת לשלב הבא.
 דברים ברוח דומה אומר הרש"ר הירש ונביא שוב מדבריו:
"הבה ונתבונן בסדר דורות זה שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחסו של משה ואהרון, אלא עובר הוא בקצרה על שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן בשבטם, מלבד השתשלות ייחוסם הישיר, גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם...
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת לייחוסם ולקירבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם. גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה - ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: "ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים", הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו דודוניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, בינהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה" "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.
עדות ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות האל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם ומעמדו לפני האלוהים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה..."

גם במובן זה כשלון השליחות הראשונה אינו כשלון כלל וכלל אלא הוא אבן דרך הכרחית בדרך לתוכנית היציאה ממצרים. תוכנית המחייבת יציאה מהמצב השפל ביותר האפשרי, ומחייבת ביצוע של ה' על ידי אנשים בלבד.

חזרות מיותרות??

הקושי הגדול ביותר הוא פסוקים כט-ל המהווים חזרה על פסוקים יא-יב.
חלק מהפרשנים אומרים שזוהי חזרה על הענין הקודם (רשב"ם)
פסוק ל ואיך ישמע אלי פרעה - פרשה זו היא פרשה שלמעלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', אבל למעלה קיצר דבריו עד שיפרש: אלה ראשי בית אבותם, לדעת מי הם משה ואהרן בדברם אל פרעה.
ונביא את דברי הראב"ע שפשוט אומר שהוא לא יודע למה זה סודר ככה.
ויהי - יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן.

ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים -
וזה שדבר לו אני ה' דבר אל פרעה. וכמוהו: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם דבק בפרשה הסמוכה אליו. אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן. כי דעתו רחבה מדעתנו.
 היסוד בדברי הראב"ע חשוב (וגם פרשנים אחרים כדוגמת רש"י כותבים לעיתים שהם לא יודעים טעם מסוים). לא תמיד יודעים את התשובות וחשוב גם לפעמים להודות בכך. אם תמצאו פעם מישהו שטוען שיש לו את כל התשובות, תחששו מפניו.

התשובה למשה מורכבת משני חלקים. ה' מודיע למשה שאהרון יהיה שותף לכל השליחות והוא גם מודיע למשה את המטרה של "וידעו מצרים כי אני ה'". בנוסף ה אומר למשה שפרעה אכן לא יקשיב לו כלל אולם לא יהיה זה בגלל פגם במשה אלא בגלל הקשחת הלב של פרעה (בתחילה באופן עצמאי, ואחר כך על ידי ה'). מאותו רגע יכולים משה ואהרון להתחיל את השליחויות. את השליחות מול בני ישראל אין טעם להתחיל, למרות שהיא השליחות החשובה יותר, כרגע היא לא מעשית בגלל הקושי שבשעבוד. השליחות בה יתחילו היא השליחות מול פרעה (ואכן עד פרשיית החודש הזה לכם בפרשת בא, אין דיבור כלל לבני ישראל, אלא רק לפרעה). כאשר פרעה ועמו יתחילו להכיר בה' (וממילא עול השעבוד יופחת עקב המכות), תתחדש גם השליחות לבני ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת וארא 

 נספח אומנות בפרשת וארא
מכת דבר The fifth plague - גוז'ף וויליאם מלארד טרנר - 1800 - מוזיאון אינדיאנפוליס
טרנר הוא אולי הצייר האנגלי החשוב ביותר. ציוריו מתארים בעיקר סצינות ימיות. בציור זה הוא מתאר את מכת הברד במצרים ועושה שילוב מענין בין השמים הסוערים (רקע ששימש אותו רבות בציוריו הימיים) לבין חלקה התחתון של התמונה המהווה תמונת נוף. טרנר הציג תמונה זו בהיותו בן 24 בלבד באקדמיה המלכותית בלונדון וזוא אחת מתמונותיו הראשונות שזכו לפרסום. נראה שטרנר טעה בכותרת התמונה. הגדלת התמונה תראה בבירור את הברד היורד מבין העננים בסערה הכבדה. ובצד ימין למטה רואים דמות כהה, משה רבנו, מרים את ידו למעלה... התיאור הולם את סיום מכת ברד (פרק ט' פסוק ל"ג) :" וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל-ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה". להסברים על התמונה מאתר המוזיאון

פרשת בראשית - עם ישראל ארץ ישראל תורת ישראל


תורת ישראל מתחילה בספר בראשית, ארץ ישראל נמצאת בספר בראשית וצעדי התהוותו הראשונים של עם ישראל כמשפחה מורחבת של שנים עשר שבטים גם מופיעים בספר.

באחת מתכניות הרדיו נשאלה פעם שאלה איזה עניין משותף מקשר בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. התשובה במקרה זה הייתה, קברו של משה, ששיך לפרשת בראשית כאחד מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותיאור קבורתו של משה מופיע בפרשת וזאת הברכה.

קשר זה הינו קשר טריוויאלי בלבד, אולם ננסה למצוא הקשרים יותר עמוקים העומדים מאחוריו. חכמים כבר אמרו על דברי תורה שסופן נעוץ בתחילתן ותחילתן בסופן. אמירה זו מחייבת אותנו למצוא הקשרים בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. נתייחס לרש"י הראשון על התורה:
"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
רש"י מדבר על ארץ ישראל. דיבורים על ארץ ישראל בשלב זה של התורה נראים מוזרים במקצת. העולם כלל עוד לא נברא ומה קשורה איפה א"י לנושא? אולי היה אפשר לדבר על התורה, שהרי התורה קדמה לבריאת העולם 974 דור (בחשבון פשוט, לפי הפסוק "תורה ציווה לאלף דור" ומשה רבנו הוא דור 26 לאדם הראשון). התורה אבל כלל לא נזכרת בפירוש רש"י. התורה כמצוות שצריכים לקיים באמת מתחילה מפרשת החודש הזה לכם שבחומש שמות.

את הצלע השנייה, עם ישראל, העם המגובש שעבר את ארבעים שנות הנדודים במדבר, אנו מוצאים בסוף התורה, ואכן מילותיה האחרונות הן "כל ישראל". והתורה שהיא הצלע השלישית מקשרת בין ארץ ישראל (המופיעה כבר בפסוק הראשון בתורה אם כי בשם יידוע כללי - הארץ) לעם ישראל המסיים את התורה,וכפי שקראנו במגילת קוהלת " והחוט המשולש לא במהרה יינתק".

ועוד מפרש רש"י:
"בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו (ובכתיב תבואתה)".

שני פירושים מהו ראשית (מחלקים את המילה בראשית כך: ב' ראשית - שני דברים מכונים ראשית), התורה נקראת ראשית וגם ישראל נקראים ראשית, מה קודם למה? מובא במדרש (קהלת רבה (וילנא):
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' על אחת כמה וכמה"
מאחר ורש"י כבר הזכיר את א"י, אולי לא ראה צורך לציין שגם בעניין ארץ ישראל מופיע הביטוי ראשית בפסוק בדברים (י"א יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'  אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" ואולי המשטה זו נובעת מהכתיב החסר בפסוק.

מכאן אולי נלמד על משה רבנו. הענו מכל אדם. גם הגמרא שואלת משה בתורה מנין? והשאלה תמוהה שהרי משה רבנו מופיע בכל פרשיות התורה החל מספר שמות למעט אחת. אולם המדרש מוסיף "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". בשגם = משה וגילו של משה מופיע בפסוק. משה כמובן גם מופיע מיד לפני המילים כל ישראל בפרשת וזאת הברכה והנה ראיה שכמו ארץ ישראל, אף משה רבינו נפרש על פני התורה כולה מתחילתה ועד סופה. עכשיו אולי נבין למה כל כך התאווה משה להיכנס לארץ ישראל:
אמרו חז"ל (סוטה דף יד עמוד א):
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

משה רבנו אינו זקוק או צריך לעוד מצווה, אלא שמשה רבנו מבין את הקשר העמוק והחיוני בין שלושת חלקי המשולש ורוצה למלא את יעודו בצורה מושלמת, לחבר בין עם ישראל לתורת ישראל ודווקא בארץ ישראל.

ראינו שהמשולש "ארץ ישראל עם ישראל תורת ישראל" מופיע ברמז כבר בפסוק הראשון בתורה. דגם זה של משולש ישמש אותנו בעיונים נוספים רבים.
להשלמת העיון, עיינו בהפטרה, אכן הפסוק הראשון מדבר על ה' כבורא העולם, אולם רוב ההפטרה ובמיוחד הסיום שלה עוסקים בתפקידו ובמהותו של עם ישראל, כעדים לקיומו של ה' דרך התורה.

מאמרים נוספים
עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל בפרשת וזאת הברכה

מאמרים נוספים לפרשת בראשית

תואריו ומעלתו של משה רבנו

פרשת וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בתורה ולכן חשוב לעיין בה ולמצוא את המסר העומד מאחוריה. כמובן שנושא עיקרי בפרשה הוא הברכות לעם ישראל, אולם נושא לא פחות חשוב הוא משה רבנו, תואריו, ומעלתו הנבואית.
במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הוא טרגי. משה עומד למות ומקבל בנבואה ומתוך ידיעה ברורה שבני ישראל יחטאו ויגלו מארצם. משה נוקט את כל יכולתו בהסברות, שכנוע וכתיבת עותקים רבים של ספר התורה (ובימי קדם, כתיבת 13 עותקים של ספר באורך של התורה היו כרוכים במאמץ רב), אולם גם משה יודע שכל המאמצים האלו רק ידחו את הקץ. התורה לא רצתה לסיים בצורה שאינה חיובית ובחרה לסיים בנימה האופטימית של הברכות, למרות שבפועל הן נאמרו לפני עלייתו של משה להר נבו המתוארת בסוף פרשת האזינו.

הפרשה מתחילה בתיאורו של משה רבנו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים". תואר זה מופיע לראשונה במקרא (אך בנביאים ובכתובים מופיע עוד מספר פעמים), ולכאורה מראה על חשיבותו ומדרגתו הגבוהה של משה. בעיני נכון יותר לראות בכל הפסוק הזה דווקא האנשה של משה רבנו, מדגישים שהוא איש, מזכירים שהוא לפני מותו. אזכרות אלו נועדו כדי למנוע תפיסה שגויה שמשה בעצמו הוא אל (ואכן הר נבו מקודש לדתות אחרות), ולחזק את האמונה שהאל הוא ללא דמות כלל.

התורה מדגישה שמשה מת (למרות שהוא עלה יחידי להר נבו, ולכן היה אפשר להאמין שהוא עלה לשמים או נעלם למקום אחר) ואף נקבר, כמו כל אדם אחר. מסיבה זו בדיוק גם מקום קבורתו של משה לא נודע.

במותו של משה הוא מכונה בתואר אחר "עֶבֶד-ה'". מדרגה זו גבוהה יותר ואף מצאנו שהקב"ה קורא כך למשה עוד קודם בתורה (במדבר פרק יב)
"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"
 ושוב מיד בפתיחת ספר יהושע (א' ב): "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל"

גם תואר זה של עבד ה' אינו יחידאי, אף יהושע, תלמידו הגדול של משה מכונה כך לפני מותו (יהושע כ"ד כט): "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים", בתורה מצאנו גם שכלב בן יפונה מכונה כך (במדבר י"ד כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" וגם מזמורים בתהלים פותחים בציון התואר עבד ה' לדוד (מזמורים י"ח ו-ל"ו).

שני תוארים מנוגדים אלו "איש האלוהים" מצד אחד "ועבד ה'" מצד שני משלימים אלו את אלו ומצאנו רק במשה רבנו שנקרא בשניהם. במיוחד בולט הדבר, בסיום פרקי הנבואה. הנביא מלאכי, מאות שנים לאחר משה רבנו, חותם את הנבואה. אחריו לא תהיה נבואה יותר ומילותיו האחרונות, מתייחסות אל העבר הרחוק (מלאכי ג'):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם"
הנבואה, מתחילה באדם הראשון ובאבות מתעצמת דרך משה רבנו, עוברת עשרות נביאים ונביאות ומסתיימת לאחר מאות שנים בחזרה שוב לאדון הנביאים, משה רבנו.

וכמובן התורה עצמה מעידה על כך: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" וממשיכה התורה ומסבירה, בשני הפסוקים האחרונים של כלל התורה,  למה מעלתו של משה אינה ניתנת למעבר: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ: ולְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל".

משה רבנו עשה דברים שלא ייתכן ויעשו בעתיד. הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם אחד, עם ישראל. דבר כזה לא ייתכן יותר, גם נתינת התורה לעם ישראל, הייתה מעשה חד פעמי שאינו יכול לחזור על עצמו. התורה, במילותיה האחרונות, בחרה להדגיש שלושת מושגים אלו: עם ישראל ותורת ישראל וכמובן הצלע השלישית של ארץ ישראל, שה' הראה את כולה למשה ושעומדים להיכנס אליה מיד לאחר סיום ימי אבל משה, עקב חשיבותם הרבה והיותם המסר המסכם של חמשת חומשי תורה.

חזק חזק ונתחזק

משה. יצירה של האמן מיכאל סגן-כהן. אקריליק ועפרונות צבעוניים על בד, 70X212 ס"מ. 1977-78. מקור: אתר מיקראנט


מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה


פרשת האזינו - עוד צורה לגאולה

פרשת האזינו עיקרה הוא השירה, העדות למה שיקרה לעם ישראל באחרית הימים. הפרשה היא פרשה קשה מאד, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת המילים שבה הדורשות ביאורים לרוב. הפרשה מתחילה בצורה חגיגית מאד, וגם עקב הקריאה המיוחדת והטעמים והעובדה שקוראים את הפתיחה מספר רב של פעמים (ימי שני וחמישי ומנחה של שבת), גורמים לרוב האנשים לזכור את החגיגיות שבפתיחה ולא את ההמשך הקשה של השירה.
השירה נאמרת מפי משה רבנו אולם חלקים ממנה באים מפי ה', כדאי לעקוב אחר הפסוקים ולראות בכל פסוק האם ה' או משה הם הדוברים ולעקוב אחרי ההחלפות. השירה כוללת ביטויים רבים שנהפכו למטבעות לשון.
השירה נפתחת בצורה חגיגית על ידי משה המדגיש כבר בפתיחה:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"
כבר בפתיחה משה אומר, אל תאשימו את ה' בצרות שלכם, האשימו רק את עצמכם. חטאו של עם ישראל מופיע בארבעה פסוקים בלבד:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ"
אותו חטא עיקרי שכל ספר דברים הזהיר ממנו, עבודה זרה, והחטא באותו אופן שקראנו עליו פעמים רבות, אחרי תקופת זמן בארץ, כשהכל טוב, נשכח ה' (והשווה לפרשת ואתחנן בקריאה לתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ..."
מכאן והלאה השירה מתארת את עונשו הקשה של עם ישראל עד הפסוק הקשה ביותר בשירה (ואולי אף בתורה כולה)
"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם"
המפרשים חלוקים בפירוש הפסוק האם באמת עם ישראל ייכחד או שבדומה לעשרת השבטים יגלה ויאבד את ביטויו כעם. אולם כל מטרת עם ישראל בעולם היא להראות את שם ה' אבל גם אם אין עם ישראל, דבר זה לא יעזור לשם ה', מאחר והגויים לא יכירו שעם ישראל אבד עקב חילול ה'
"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל-זֹאת: כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"
כאן הפשט כבר מדבר אל הגויים (למרות שאפשר לפרש את גוי אבד עצות כעם ישראל). ומכאן והלאה השירה פונה לגויים עצמם ואיך הם לא מבינים מדוע עם ישראל מפסיד. לחילופין אפשר להבין את זה כדיבור על עם ישראל וכדברי יאוש של הקבה"ה עצמו: "איך הם לא מבינים???איך?"
"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים"
בפרשת ניצבים קראנו "הנסתרות לה' אלוקינו". משפט דומה נמצא בפרשת האזינו:
"הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי"
אין אנו יודעים את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא. ולא לנו לחשב זאת, מכאן והלאה עוברים לפסוקי הנחמה אולם לא כמו פסוקי הנחמה הבאים בפרשת ניצבים, שכולם שמחה וחזרה לברכות (דברים ל')
"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָה' אֱלֹקיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ:
בפרשת האזינו, הגאולה היא אחרת, קשה יותר ובעיקר מלאה נקמה. גאולה זו לא באה בעקבות חזרה בתשובה אלא בגלל שפשוט אין ברירה אחרת והסכנה לעם ישראל כל כך גדולה עד כדי כך שגם בלי תשובה חייבים להצילו (רעיון זה שמעתי מהרב יוסף כרמל ראש מכון  כולל ארץ חמדת) והדבר בא לידי ביטוי בפסוק:
"כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
הביטוי ואפס עצור ואפס עזוב מופיע רק עוד פעם בתנ"ך כולו, בנבואת יונה בן אמיתי בספר מלכים (מלכים ב' י"ד כו)
"כִּי-רָאָה יה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל"
כשהמצב כל כך גרוע (ועיינו במלכים לראות עד כמה המצב היה גרוע), ה' בעצמו חייב להתערב ולהציל את עם ישראל (וניתן לפרש כי גם גאולת מצרים הייתה גאולה בצורה זו של אפס עצור ועזוב).
והשירה מסתיימת במעין נחמה
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"
אין זו הנחמה המופיעה בפרשת ניצבים, אולם הזכרנו במאמרנו שם כי גם האדמה תיענש (ולא תצמיח) וגם העם ייענש (ויינטש מעל אדמתו) והנה כאן מכופר גם לאדמה וגם לעם.

לאחר סיום השירה משה מפציר שוב בבני ישראל לשמור את תורת ה' ובעצם היום מקבל משה את נבואתו האחרונה מה', נבואה שמצווה עליו למות.
לא מצינו עוד נבואה כזו בתורה שבו מישהו מצטווה למות. היו אנשים שנאמר להם שמותם קרוב, אולם הציווי למשה הוא חריג ומכאן אמרו הדרשנים שלמלאך המוות לא הייתה יכולת ליטול את נשמתו של משה ולכן היה צריך בציווי אלוקי למשה על מנת שימות. את הציווי על מותו של משה, כבר פגשנו בפרשת פינחס, והערנו שם כי הציווי אינו במקומו ומופיע מוקדם בתורה מאשר הזמן שבו נאמר. כאן מופיע הציווי במקומו הנכון, סיום התורה ויומו האחרון של משה רבנו.
פרשת האזינו מסיימת שוב בכך שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, זהו סיום קשה לתורה ולכן נותרה עוד פרשה אחת, פרשה שכולה חגיגית על מנת לא לסיים בדבר רע, על מהותה של פרשת וזאת הברכה, על קריאתה בשמחת תורה, ולאחר הפרשות הקשות של כי-תבוא, ניצבים וילך ואזינו ולמה בכלל חוגגים בסיום התורה, אי"ה בשנה הבאה.
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נופסים לפרשת האזינו


פרשת תרומה - תוכניות המשכן

פרשת תרומה הינה הראשונה מבין ארבע פרשיות המשכן אותן אנו מתחילים לקרוא. כשבאים לדון בפרשות אלו אפשר לעשות זאת הן כמקשה על כל הארבע, בבחינות ההבדלים בין הציווי לעשייה בסדר והפרטים והן באופי הפרשות לפני ואחרי חטא העגל. כשבאים לדון בכל פרשה בנפרד, אפשר להתרכז בחלק מסוים או כלי מסוים המופיע בה. ננסה ללכת בשתי דרכים אלו במקביל בשבועות הקרובים.
רצף הפרשיות מזכיר במידה מסוימת תהליך של הגשת פטנט. בהתחלה מתארים מה רוצים לעשות (פרשות תרומה ותצווה) אחר כך מתארים מה עושים (ויקהל) בסוף מתארים מה עשו (פקודי). הבעיה היא מדוע הצורך לחזור שנית על הדברים (ובין פרשיות תרומה-תצווה וויקהל יש חזרות רבות). הדבר שכמעט תמיד מופיע בהגשות פטנט ונעדר מהתורה בכלל ובפרשות אלו במיוחד הינו האיורים. התורה הינה ספר של אותיות בלבד ולתמונות (לצערנו) אין מקום. כמה הייתה עוזרת לנו תמונה של תיבת נח, של מעמד הר סיני וכמובן של כלי המשכן. אנו מקבלים תיאורים מפורטים אך לא ברור אם הם מספיקים. לפני שמחליטים אם התיאורים מספקים יש לזכור שאת חלק מהמונחים אנחנו לא מבינים (לדוגמא כרובים – הכרובים מופיעים במשכן ארבע פעמים: על הכפורת, על הפרוכת, על יריעות המשכן ועל יריעות מסך חצר המשכן) וגם חלק מהטכניקות שהשתמשו בתקופה אבדו לנצח (טכניקת בניית הפירמידות) או שוחזרו במאמצים מרובים (טכניקת מיצוי צבע התכלת) ולכן את חוסר ההבנה יש לתלות בנו.
עיון בפסוקים יראו שמשה כנראה כן קיבל תוכניות מאוירות. הנה בפרק כ"ה ט: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו". ה' הראה למשה תוכניות וכנראה משה העביר תוכניות אלו למבצעים בשטח. במפרשים יש מחלוקת האם משה ראה את כל תוכניות המשכן או רק את חלקן. זאת בגלל שהפועל ראה מופיע בשני כלי משכן בלבד. במנורה (כ"ה מ: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר") ובמזבח הנחושת (כ"ו ח: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ  כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ). אכן כלים אלו מסובכים יותר מהאחרים ומופיעים בהם עניינים שלא היו בכלים אחרים. המנורה צריכה להיות מקשה אחת (טכניקה קשה) ובעלת אלמנטים רבים (קנים היוצאים מגוף המנורה, כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים). רש"י מפרש שאכן משה התקשה בהבנת תיאור המנורה והקב"ה הראה לו דגם. במזבח קשיים נובעים בגלל גודלו והכלים הרבים הנצרכים אליו אולם רש"י לא חוזר על פירושו.
ואולם בפשט הפסוק שהבאנו בתחילת פרשת תרומה מראה שמשה ראה את כל הכלים. בעל הטורים מקשר את המילים "וכן תעשו" לפרשת גדעון שמה נאמר בפירוש (שופטים ז' יז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן" ומאחר והשימוש הוא באותה לשון מובן מכך כי גם משה ראה את כל הכלים, אולם ראיה זו לא מספיקה.
בפרשת תצווה משה צריך לבחור אנשים והקריטריון הוא כפול (כ"ח ג) "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי" החוכמה צריכה להיות פנימית ועל אדם כזה צריך עוד לקבל את רוח ה' בנוסף, על מנת שגם הוא יראה בדיוק  איך צריכים הכלים והבגדים להיראות  ובפרשת כי-תשא ה' בוחר בבצלאל לתפקיד האחראי הראשי על מלאכת הבנייה, שכבר שמו מעיד עליו (ואין אנו יודעים אם השם הוא הסיבה או התוצאה) שהוא בצל האל ויש לו את רוח הקודש הנדרשת על מנת לדעת איך צריכים הכלים להיראות ואת החוכמה והטכניקות הנדרשות להוציא את ההוראות אל הפועל.
בתורה שבעל פה מופיעים פרטים נוספים רבים. מסכת מידות מפרטת את מבנה המקדש. המשכן היה מבנה זמני עד בניית המקדש ולא נצרך לדורות ולכן אינו מופיע במסכת עצמה, אלא כברייתא על מסכת מידות המוכנה גם "ברייתא דמלאכת המשכן"
במקומות רבים בונים דגמים של המשכן. הדבר נעשה הן על ידי אומנים והן בבתי ספר רבים בהם התלמידים בונים דגמים יפים והן דגמים המשוחזרים ממש על פי השיטות השונות. פירוט מפורט מאד כולל תוכניות אדריכליות ממשיות נמצא בספר "אשר על המשכן" מאת רפאל בר אשר חגבי ובאתר מכון המקדש ובמקומות נוספים.
נושא המשכן היווה נושא לאומנים רבים בכל הזמנים. בתמונת אלו לרוב אי אפשר לסמוך על הדיוק וחלקם נשען גם על פרשנות נוצרית/קראית בפרטים והן מובאות לשם התרשמות כללית.
עטיפת ספר שמות של תנך קוברדייל  Coverdale
למאמר באנגלית ליחצו על התמונה

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 
הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון

פרשת שמות - בין משה ושמואל

הקדמה

פרשת שמות עוברת ביעף על עשרות שנים. מהקדמה המתחילה בירידה למצרים ועד סיום הפרשה שמתרחשת כנראה כשנה לפני יציאת מצרים, עוברות למעלה ממאתיים שנה. ולכן הסיפורים המתוארים בפרשה מהווים את עיקר האירועים בשנים אלו. פרק א נותן הקדמה כללית, ומתאר את גזרות פרעה. הפרק השני מתאר את לידתו של משה ושנות חייו הראשונות ובריחתו ממצרים. התורה קימצה מאד במילים ואנו צריכים להשלים בעצמנו את הפער.

ננסה לעיין קצת בסיפור לידת משה מתוך הפסוקים עצמם.

לידת משה

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.

הוריו של משה אינם מפורשים כלל בשמם, איש מבית לוי לוקח את בת לוי. הדיוק על בת לוי מלמד שמדובר בבתו ממש של לוי, ולא במישהי מהשבט. בת לוי צריכה להיות מבוגרת מאד בשלב הזה ולכן הלידה היא ניסית (למרות שגם לידת אהרון שהיה מבוגר בשלוש שנים ממשה הייתה ניסית באותה מידה). שנות חייהם של לוי וקהת מפורשות בתורה ואנו יודעים שאכן חיו ימים ארוכים. גם מספר הדורות הקצר: לוי -> קהת -> עמרם -> משה, מראה שבני שבט לוי פרו בגיל מאוחר יחסית (לעומת שושלת יהושע בן נון המפורטת בדברי הימים שהיא בעלת כ-9 דורות).

ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה.
מעניין להביא את את פירוש של הרשב"ם לפסוק זה.

המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו [מ]שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה, אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים.

אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים, שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו, כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא.
הרשב"ם  יוצא נגד המדרש האומר שיוכבד ראתה במשה משהו מיוחד, אלא שכל אמא אוהבת את בנה בדרך הטבע. ההצפנה לשלושה חודשים משמעה עד החודש התשיעי ושמשה נולד לפני זמנו. ולכן ראתה יוכבד כי למרות שנולד פג ולפני זמנו הרי הוא יכול לגדול ולהתפתח. להערכתי הסיבה ליציאת הרשב"ם נגד המדרש אותו מביאים המפרשים האחרים היא עקב פירושו כמתאים לדת הנוצרית (הופעתו של אותו האיש באומנות מופיעה תמיד עם הילת אור סביבו).

ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.

 שיר הילדים המוכר "משה בתיבה" גורם לטעות חמורה. השיר מוכר מאד וכמעט כל איש שתשאלו ברחוב יגיד לכם שמשה הונח על היאור. הדבר ממש לא נכון. אמו של משה לא הייתה מפקירה אותו ביאור איפה שיכול לטבוע בקלות (כמוצג בצורה ויזואלית בסרט נסיך מצרים), אלא החביאה אותו בסוף על שפת היאור.
 
לא ברור מה הייתה כוונת יוכבד כשעשתה זאת. ייתכן שהיו ביקורות של המצרים שבאו לבדוק מתי נולדו תינוקות והוטל מעין עוצר ורצו להחביא שם את משה לתקופה קצובה ולהחזירו. זה הדבר המתבקש ביותר על הדעת ואולי נעשה באופן תדיר גם על ידי נשים אחרות.

ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

עכשיו מובן מה עשתה שם אחותו. אם משה מונח על היאור הרי היאור לוקחו במהירות ואי אפשר לראותו יותר כלל, ברגע שהוא על שפת היאור אפשר להתחבא ולהשגיח מה קורה עד שאמו תבוא לקחתו בחזרה.

כאן התוכנית משתבשת
ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

גם כאן יש לקרוא קריאה זהירה. בת פרעה רוחצת ביאור. נערותיה הולכות למעלה על יד היאור. לכן רק בת פרעה רואה את התיבה המוטמנת היטב בסבך ונערותיה כלל אינן יכולות לראות אותה. משה מוסתר מעיני העוברים והשבים אך לא מעיני מי שנמצא ביאור עצמו.

רפאל - משה נמשה מהמים Moses Saved from the Water
ציור קיר - צויר בשנים 1518-1519
האכסנדרה של האפיפיור לאו השני - קומה שנייה, Palazzi Pontifici, רומא


בהמשך מרים מגלה תושייה ומציעה את אם הילד כמינקת, משה גדל בבית אמו עד שנגמל ומועבר לבית פרעה.

משה כמנהיג

נראה שמשה אינו המועמד המתאים להושיע את ישראל. אמנם הוא בעל ייחוס לשבט לוי (למרות שלא מפורש בכתובים ששבט לוי היה כבר אז בעל מעמד כלשהו, אלא רק במדרשים). הוא גדל בבית פרעה (לאחר תקופת הנקה בבית אמו) וגם שמו ניתן לו על ידי בת פרעה. משה ניצל מההטבעה ביאור מאחר והטמן על שפת היאור.

למרות זאת, הסיפור הראשון על משה מספר שמשה יוצא אל אחיו, הורג איש מצרי ונהפך מבן בית המלך, לפליט נרדף הבורח מארצו. משהו מרגיש כעברי ומזדהה עם סבלות אחיו.

הקשר בין משה לשמואל.

כפי שראינו הרשב"ם כבר קושר בין שני מנהיגים ונביאים דגולים אלו. לידת שניהם היתה ניסית, אצל משה, אימו מבוגרת מאד ואצל שמואל, אימו עקרה.שניהם נולדו לפני זמנם (דיוק בפסוק כ' בפרק א' בשמואל : וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים - מיעוט תקופות שתים ומיעוט ימים שניים - שמואל נולד לאחר ששה חודשים ושני ימים).  שניהם גדלים במקומות זרים ולא עם משפחתם. משה גדל בבית פרעה ושמואל גדל במשכן (אקס-טריטוריה). שניהם זוכים להתגלות ניסית - משה בסנה ושמואל בשנתו.

שניהם הופתעו מההתגלות הניסית והכירו באמצעותה את ה'. משה שומע זאת מפורשת מפי ה' במעמד עצמו (כמדרגתו של משה שמדבר פנים בפנים עם ה') ושמואל שומע על כך מעלי ( לכאורה יש סתירה בפסוקים בשמואל.בפרק ב' פסוק כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב  גַּם עִם-יְהוָה וְגַם עִם-אֲנָשִׁים.  ואילו בפרק ג' בפסוק ז וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה. ניתן לפתור את הסתירה באין מוקדם ומאוחר בתורה (ובודאי שאפשר להגיד כך בנביאים) אולם עדיין יש תמיהה איך שמואל הגדל במקום הקדוש ביותר והקרוב ביותר לשכינה לא יודע את ה' מרגע הימצאותו שם ואולי יש כאן עוד ביקורת כלפי עלי)

ולסיום ההשוואה שניהם נקראו בשמם פעמיים:
שמות ג ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

שמואל א' ג' י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

המשך ההשוואה בין האישים ממשיך לאורך כל תקופות משה ושמואל. משה ושמואל הם מהנביאים הגדולים ביותר של עם ישראל. משה הוא הנביא העליון מביא התורה לעם ישראל , ואילו שמואל הינו מייסד מלכות ישראל ויהודה ומבצע מהפכה רוחנית בעם. לפני ימי שמאול: א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. אין נבואה כמעט, ובתקופות שאול אנו מוצאים להקות שלמות של נביאים.

את סיכום ההשוואה (הממשיכה בעוד מימדים רבים שלא פורטו כאן) אנו מוצאים בפסוק תהילים פרק צט "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ;קֹרִאים אֶל-יְהוָה, וְהוּא יַעֲנֵם".


מאמרים נוספים לפרשת שמות