הפטרת פרשת שלח

הפטרת פרשת שלח היא פרק ב' בספר יהושע ועוסקת בשליחת המרגלים ליריחו. הקשר לפרשה הוא ברור ובמהלך הקריאה נעמוד על הדומה והשונה בשליחת המרגלים על ידי משה ועל ידי יהושע.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה: 

לשם מה שולח יהושע מרגלים? האם הוא לא נכווה ברותחין לפני ארבעים שנה? למה לחזור על טעות פטאלית כזו?כבר בפסוק הראשון אנו עומדים כמעט על כל ההבדלים בין מרגלי משה למרגלי יהושע. בעוד המרגלים אצל משה נשלחו לתור את הארץ, אצל יהושע הם מרגלים. יהושע שולח רק שני אנשים. משה שלח משלחת גדולה של שנים עשר אנשים שברור שאינה יכלה להיות חרישית. מטרת השליחות אצל משה מפורטת, אולי אפילו מפורטת מדי ואילו כאן אין מטרה ברורה אלא הבאת התרשמות. השליחה נעשית חרש. אפשר להבין זאת בכמה מובנים אך לי נראה שפרט ליהושע אף אחד לא ידע כלל שנשלחים מרגלים בשונה מאד מאצל משה, בו שליחת המרגלים הייתה לעיני כל העם. הנביא אינו מפרט מי היו המרגלים ואילו מרגלי משה מופיעים בשמותיהם. מרגלי יהושע הם כנראה אנשים מהשורה ולא נשיאים כמו מרגלי משה (במדרשים דווקא מופיע זיהוי שלהם אולם בפשט הם אלמוניים). הדבר חשוב שכן אנשים במעמד של נשיאים הם אנשים בעלי דעות עצמאיות ופחות מתאימים לביצוע שליחויות.

יהושע בהחלט הפיק לקחים ושולח משלחת קטנה, ממוקדת, חשאית וממודרת שתדווח רק לו (ולא לכל העדה). 

שני המרגלים נכנסים בקלות ליריחו (בהמשך, בעקבות שליחת המרגלים, העיר תתואר כסגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בה) והולכים להתאכסן אצל רחב. משמעות עיסוקה של רחב ברורה אולם מפרשים אומרים כי היא הייתה ספקית מזון. זהו תיאור עדין של הפונדק אותו רחב ניהלה שאכן שימש כמלון ואכסניה, אולם העניק ללקוחות מובחרים שירותים נוספים, ובמדרשים מסופר על מוניטין מיוחד שיצא לרחב בתחום. הבחירה במקום כזה היא טבעית. יריחו עיר מרכזית. הרבה עוברים שם וכל מי שמתארח בפונדק הוא זר יעורר פחות חשד.

ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ: 

ובכל זאת עוף השמים יוליך את הקול, והשליחות כנראה לא הייתה חשאית מספיק. שומר עירני, מלצר בוגדני בפונדק או כל אחד אחר הסגיר את הסוד. ייתכן ובגדיהם או מראם היה משונה. ייתכן ששני אנשים ללא חמורים גמלים או מטען הם חשודים. תיירות לא הייתה ממש מפותחת באותם זמנים.

ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל-רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ בָּאוּ:

מלך יריחו דורש מרחב את האנשים. הוא אינו צופה התנגדות, הוא מניח שרחב לא מתעניינת יותר מדי במניעים הנסתרים של לקוחותיה, כל עוד הם משלמים במזומן ומשוכנע שבעקבות ההסבר שלו היא תשתף פעולה.

ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה:

רחב אישה חכמה ולאחר ניצחונות ישראל בעבר הירדן המזרחי, הבינה שצריך לחשוב על טקטיקות הישרדות. היא מזדרזת להחביא את האנשים ועונה לשליחי המלך שאכן היו אצלה אנשים והיא כמובן לא ידעה כלל מהיכן הם. עד כאן רחב דיברה אמת ולכן גם משפת הגוף שלה שליחי המלך לא יכלו להבין כי היא מסתירה משהו.

ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: 

וכאן מגיעה ההטעיה שהפכה להטעיה קלאסית בספרות ובקולנוע. היא מפנה את הרודפים לכיוון הלא נכון, ואפילו מדרבנת אותם שימהרו בשביל שישיגו אותם ובעיקר שיעופו לה כבר מהבית...

ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג: 

כבר נאמר לנו שרחב החביאה את האורחים, אבל כאן מפרטים יותר. רחב חששה מחיפוש וממש החביאה אותם בתוך ערימת שבבי עץ.

ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם:

הרודפים יצאו מהעיר לחפש וכאמצעי ביטחון סגרו לחלוטין את דלתות העיר ולמעשה הטילו עוצר על העיר.

ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל-הַגָּג:

שני המרגלים היו ללא תעסוקה ובמצב הזה הכי טוב ללכת לישון ולאגור כוחות. אולם רחב ממהרת לסגור עיסקה.

ט וַתֹּאמֶר אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי-נָתַן ה' לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי- מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הוּא אֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:

רחב בקיאה בהיסטוריה. אנו לומדים על ההשפעה העצומה של קריעת ים סוף. השפעה זו נכנסה לשירת הים: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו טו). לאירוע מרוחק זה שאולי יושבי כנען כבר הספיקו לשכוח ממנו, הצטרפו הניצחונות על עוג וסיחון. בפסוק האחרון רחב כמעט מצטטת מילה במילה את דברי משה (דברים ד' לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד"

יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּה' כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי וְאֶת-אַחַי וְאֶת-(אַחְוֹתַי) [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת:

עיסקה פשוטה ונבונה - נפש תחת נפש, ובהתאם למנהגי אותם ימים עיסקה חשובה כל כך דורשת שבועה.

יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת-ה' לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

אמנם לרוב מרגלים הם שליחים בלבד ועליהם היה לחזור ליהושע ולאשר את פרטי העיסקה אולם כאן הם הסכימו מדעתם והסכמתם מחייבת את יהושע. 

טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שֹׁב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם:

בעיר יש עוצר ולכן אין אפשרות לצאת לרחוב, אבל אפשר לצאת מהחלון. רחב מכירה את נוהלי החיפוש ויודעת שהוא יימשך שלושה ימים עד שהרודפים יתייאשו. בזמן הזה אין טעם לנסות לחצות את הירדן מזרחה ויש ללכת דווקא מערבה.

יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת-תִּקְוַת חוּט- הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֶת כָּל-בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ: כ וְאִם-תַּגִּידִי אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: 

המרגלים קובעים עכשיו תנאים להסכם. הרי פרטיו לא לגמרי ברורים וצריך לרדת לפרטים. הם אומרים לרחב לסמן עם חוט השני את הבניין בו היא נמצאת ולכנוס לתוכו את כל מי שיקר לה. הם כמובן מתרים בה שלא תספר את הדבר לאחרים אחרת הם נקיים מהשבועה.

כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד-שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיְסַפְּרוּ-לוֹ אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: כד וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: 

המרגלים מחכים כמומלץ שלושה ימים ומצליחים לחזור ליהושע ולספר לו את כל מה שקרה.הם אינם מביאים שום פרטים צבאיים אלא אך ורק את דבריה של רחב. אמנם דעתה היא דעה יחידה שהם שמעו, אולם הנכונות שלה להחביא אותם ולבקש מהם להחיות אותה, מראה על האווירה הכללית בעיר.

השליחות הצבאית נכשלה. אין שום מידע צבאי וממילא כבוש יריחו היה ניסי, אז לשם מה כל הפרשה? אולי נמצא רמז קל בסיום העניין ובצלת רחב (פרק ו):
כב וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ אָמַר יְהוֹשֻׁעַ בֹּאוּ בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ: כג וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

שוב נשאל למה מודגש כל כך (וגם במקום אחר בפרק ו') מקצועה של רחב? אם נשים לב כי חטא המרגלים בימי משה מתואר גם כן באותו פועל: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (במדבר י"ד לג)נבין כי ההפטרה אינה מנגידה בין מרגלי משה למרגלי יהושע אלא דווקא בין מרגלי משה לרחב הזונה! כפי שהערנו, המרגלים דברנו נכון. העם חזק ויושב בערים בצורות, והם חסר את מידת האמונה. ודווקא רחב היא זו המאמינה בה', זוכרת את הניסים שנעשו עוד ביציאת מצרים וברור לה כי העיר הבצורה והחזקה לא תעזור לה כלל! במדרש מובא כי רחב נישאה ליהושע, לא פחות. ייתכן ובהנגדה זו רמז למקור המדרש. בגלל אמונתה של רחב שהייתה זהה לאמונתו של יהושע (וכלב), שהניצחון במלחמה אינו פונקציה של עובי החומה ראו בו חז"ל דמות המתאימה להיות אשתו של יהושע הנביא.

אומנות בפרשה
ציור מהמאה ה-17 של אומן לא ידוע. שימו לב שפרט להתרחשות המרכזית (שובעת המרגלים וחוט השני), מופיעה סצינה נוספת מהסיפור בצד שמאל למטה - רחב מטעה את חיילי המלך.

רחב והמרגלים- אמן לא ידוע המאה ה-17

וציור נוסף מאת ג'יימס טיסוט

המרגלים יורדים בחומה - ג'יימס טיסוט ~1900 המוזיאון היהודי בניו-יורק

לדף הראשי של פרשת שלח

הפטרת פרשת נשא

הפטרת פרשת נשא היא בספר שופטים פרק י"ג ומתחילה את סיפורי שמשון.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ב וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: 
פתיחת הסיפור בהתגלות ניסית לאשת מנוח. בניגוד לבעלה, שם האישה לא מופיע כלל בפסוקים. בתלמוד מנסים לזהות את האשה עם הצללפוני המוזכרת בדברי הימים.

ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא:ה כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: 
הבשורה על ההריון בוודאי מפתיעה אולם יש גם מגבלות החלות על האשה. הדבר הראשון שנאסר הוא שתיית יין ואכילת טמא. הכוונה באכילת דבר טמא אינה ברורה כל צרכה מאחר וכל אחד אסור לאכול מאכלות טמאים, וכנראה הייתה כוונה להקפדה יתירה בדבר או בדברים דומים. ההסבר לאיסור מופיע בפסוק הבא. הילד יהיה נזיר מן הבטן ולכל ימי חייו והוא גם זה שיושיע את ישראל מיד הפלשתים שכבר משעבדים את בני ישראל ארבעים שנה.

ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹקים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי:ז וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ: 
האישה ממהרת לספר לבעלה את מה שקרה. האישה מזהה היטב כי לפניה עומד מלאך ולא איש ונביא. היא מתנצלת בפני מנוח כי לא שאלה לשם  האיש (אך ממילא מסבירה זאת בכך שהוא היה מלאך) ומשום מה בוחרת להשמיט את עניין ההושעה מיד פלישתים.

ח וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹקים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: 
מנוח מאמין אבל מבקש הוראות נוספות.

ט וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ- הָאֱלֹקים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: 
תפילתו נענית, אולם המלאך מתגלה שוב רק אל האישה ולא כבקשת מנוח שיתגלה לשניהם או אליו.

י וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי:יא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל-הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי:יב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: 
האשה ממהרת לחזור ולספר למנוח שקם והולך אחרי אשתו.

יג וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:יד מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא- מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָה אַל-תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: 
המלאך פשוט חוזר על הדברים ולא מחדש כמעט דבר. יתרה מכך הוא אומר למנוח כל מה ששיש להגיד כבר אמרתי לאשה. באופן מפתיע משהו הציוויים כאן מתייחסים אך ורק לאשה. מפרשים העירו שמנוח לא צריך את המלאך כדי ללמוד הלכות נזירות המפורטות בתורה החידוש הגדול הוא בכך שבזמן ההריון האיסורים חלים גם על האם.

טו וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: טז וַיֹּאמֶר- מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא: 
מנוח לא מזהה כי מדובר במלאך וחושב כי מדובר באיש נביא ולכן מציע לו סעודה. האשה מזהה מיד כי מדובר במלאך ואילו מנוח לא.

יז וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבֹא (דְבָרְיךָ) [דְבָרְךָ] וְכִבַּדְנוּךָ:יח וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא-(פֶּלִאי) [פֶּלִי:] 
מנוח ממשיך לחקור את המלאך לשמו. התשובה שהוא מקבל זהה לחלוטין לתשובה שקיבל יעקב אבינו כאשר שאל את האיש שנאבק עמו (ואולי בגלל חשכת הלילה אי אפשר היה זהות אותו כמלאך) לשמו.

יט וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת-הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל-הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים:כ וַיְהִי- בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה: כא וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא:
מנוח מקבל את עצת המלאך ומעלה את הגדי עולה לה'. תוך כדי כך נעלם מלאך האלוקים ועולה עם הלהבות השמימה. רק אז משתכנע מנוח כי מדובר במלאך אלוקים. האישה לא מוזכרת כי היא ידעה זאת מזמן.

כב וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹקים רָאִינוּ:כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ- חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: 
מנוח מתחיל לפחד אחרי שראה את המראה, אולם אשתו מרגיעה אותו. היא הרי כבר ראתה את המלאך ולא קרה לה דבר.

כד וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': 
סיפור עלילת שמשון סובב סביב נשים. האשה הראשונה היא אמו. אליה המלאך נגלה, היא מבינה מיד שהוא מלאך ולמרות ששמה כלל לא מוזכר, מכל ההפטרה בולט כי בעלה הוא שולי כלפיה. היא גם זו שנותנת לשמשון את שמו (למרות שבמקומות רבים האם בחרה את השם ואין כאן דבר חריג מאד).

כה וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: 
אנו עדיין איננו מבינים מה כוחו של שמשון ומהי אותה רוח ה'. אבל כבר כנער לשמשון יצא שם במחנה דן. ביתו אמנם בצרעה אבל הוא מוכר גם בעיר אחרת בנחלת שבט דן.

לדף הראשי של פרשת נשא


בפינת האומנות נביא שתי יצירות של רמברנדט
אחת היא רישום

המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1638 - הגלריה הלאומית סקוטלנד

 השני הוא ציור בצבעים. הדמיון לרישום רב בפרט בדמות האשה שדמותה לא מתאימה כלל לדמות מתקופת התנ"ך.

המלאך עולה השמימה - רמברנדט - 1641 גמלדהגלארי - דרזדן

והשנייה ציור בצבעי שמן

הפטרת שבועות

הפטרת שבועות היא בתחילת ספר יחזקאל ומתארת את החזון הידוע בשם "מעשה המרכבה".

משנה במסכת חגיגה פרק ס' משנה א: "אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ." מסביר רבי עובדיה מברטנורא:

"ולא במעשה מרכבה. שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב''ם פירש, מעשה בראשית, החכמה הטבעית. ומעשה מרכבה, מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל. ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא''כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני, אלא מעשה מרכבה הוא שע''י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש".

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

 

כוונת המשנה אינה כי אין לקרוא פסוקים אלו כלל, אלא שלא מלמדים את תורת הסוד בציבור, אלא ליחידים בודדים, יחידי סגולה, אשר הם מסוגלים להגיע לעומק הדברים בדעתם.
כבר בתחילת ההפטרה אעיר שאיני מבין אותה, אין לי מושג ויכולת להבין מה יחזקאל הנביא ראה ואפילו אין לי מושג להבין מה יחזקאל מתאר שהוא ראה. שימו לב שכמעט כל תיאור מכיל את התחילית "כ" או כעין וכו'. זהו לא תיאור מדויק אלא תיאור מקורב. מסיבה זו לא נביא ניסיונות שחזור וציורי אומנות לפרק זה.

מה כן נעשה? נשתדל לסלול לנו נתיב בנבואת יחזקאל כפי הבנתנו המעטה ותוך ניסיון להבין רק את הדימויים בהם השתמש הנביא בהשוואה למקומות אחרים בתנ"ך. בוודאי שלא נעסוק בשמות ובתורת הסוד וננסה עד כמה שאפשר לשמור על דרך הפשט כפי שעשינו בהפטרת פרשת יתרו בה קראנו את חזונו הגדול של ישעיהו, הנכלל גם הוא תחת ההגדרה של מעשה מרכבה.
כהערת פתיחה נעיר שהמונח מרכבה כלל לא מופיע בפרק.

א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה עַל-נְהַר-כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקים: ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין:
תחילת הפרק פותחת בתארוך כפול. אמנם בפסוק א' לא ברור למה סופרים את שנת השלושים, אולם אפשר להשוות מתוך ציון השנה שמופיעה בפסוק ב'. רש"י למשל עושה חישוב ומציין כי מניית שלושים השנה היא לשנת היובל האחרונה.

ג הָיֹה הָיָה דְבַר-ה' אֶל-יְחֶזְקֵאל בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל-נְהַר-כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד-ה':
הביטוי "היה היה" הוא ייחודי במקרא ומופיע רק כאן. גם שמו של הנביא נזכר בספרו פעמיים בלבד (הפעם השנייה בפרק כ"ד) ובשאר הספר הוא מכונה "בן אדם".

ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה- רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: ה וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: ו וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: ח (וִידֵו) [וִידֵי] אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: 
אם השמים נפתחו, הרי שאנו רואים מראה שהוא מעל השמים. בוודאי המדובר במראות רוחניים ובדברים שמעל הטבע.
האם היה חשמל בזמנו של יחזקאל? ברור שלא והכוונה במילה חשמל לא ברורה. נסיונות להשוואת המילה עם מילים דומות בשפות האזור מראה אולי שהכוונה לצבע של אבן חן נוצצת. המילה תורגמה בתרגום השבעים לאלקטרון (שגם משמעותו לא ברורה אך אולי מרמזת על הניצוצות החשמליים) ממנו נגזר מאות שנים אחר הכך המונח electricity שתורגם בחזרה לחשמל אותו אנו מכירים כיום.
בחזיון של ישעיהו עליו עמדנו בהפטרת יתרו, למלאכים יש שש כנפים. נראה שדמויות החיות הן ישויות אחרות. המבנה הבסיסי של החיות הוא מבנה של אדם, כלומר יצור ההולך על שתיים, אולם אין לחיות צד אחורי, וגם לא שני צדדים, אלא ארבעה. כל צד מציג פני חיה אחרת. הרגלים ישרות וכף הרגל דומה לכף רגלו של עגל, או מסתבר יותר כתרגום יונתן - צורה אובלית (סגלגל) ודומה בצבעה לנחושת מבריקה (פליז).
מאחר ובפרק נעשות השוואות לארבע רוחות השמים, נראה שלפי הפשט יש ארבע דמויות שלכל אחת ארבע פנים וארבע כנפיים. אולם רש"י ומפרשים נוספים נוקטים ריבוי בצורה הבאה: ארבע חיות, ולכל אחת ארבע דמויות, ולכל דמות ארבע פנים ולכל פנים ארבע כנפיים. ייתכן והמקור לריבוי הוא בפרק י' בו מתוארת התגלות נוספות של החיזיון: "כא: אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם". בהמשך נעמוד על עוד הקבלות חשובות מפרק י'.

ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי-נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
הפסוק מזכיר את תיאור יריעות המשכן למשל שמות כ"ו ג,: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ". בתורה אין לנו פרטים על כך אולם מקובל שדמויות החיות המתוארות (אדם, אריה, נשר ושור) היו רקומות גם על יריעות המשכן. שימו לב שלא מדובר בארבע חיות שונות, אלא בארבע חיות שלכל אחת מהן ארבע פנים באותו זמן.

 
יא וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חוֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: יד וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: 
החיות אינן סטטיות אולם קשה לנו להבין את מהות התנועה שלהן. בוודאי המחזה הוא רב רושם ואימה. לשונות של אש וברקים, והחיות מנסות לצאת וחוזרות במהירות.

טו וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה- אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפָן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: 

האופנים לא הוזכרו קודם לכן. כול החיזיון הוא ברקיע ומעל הרקיע, ועל האופנים נאמר שהם בארץ. המפרשים מעירים כי הכוונה היא לתחתית הרקיע, אולם אפשר גם להבין שיש כאן חיבור בין הארץ לרקיע (הנמצא מעל השמים). בעלי זיכרון טוב במיוחד יזכרו ששלמה המלך בנה אופנים למכונות בבית המקדש. השוו למלכים ז' ל"ב-לג: "לב וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה: לג וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק:"
שימו לב שדווקא אצל שלמה מוזכרת המרכבה! האם היה כאן כבר דימוי קודם כלשהו שנעשה בו שימוש משותף גם בבניית כלי בית המקדש?
יתרה מכך, המילה "אופנים" מופיעה רק במלכים וביחזקאל, בפרקנו וביתר שאת בפרק י' למשל בפסוק הבא: " וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן". שימו לב לאיזכור של הכרובים. כידוע כרוב הוא מלאך אולם אנו חושבים מיד על הכרובים מעל ארון העדות בבית המקדש.

ראינו קודם דמיון ליריעות המשכן ועכשיו אנו מוצאים דמיון לבית המקדש ומסקנתנו שאפשר למצוא סימטריה בין המשכן/מקדש לבין המרכבה. הייצוג הארצי של המרכבה והשכינה מתבטא במבנה ובכלים של המשכן והמקדש, אמנם זהו ייצוג מופשט יותר שכן את המשכן והמקדש בנו אנשים ולכן הסימטריה אינה מובנת לנו עד תום.

התיאורים בפרק י' מזכירים מאד את פרקנו אך השוואה מלאה היא מחוץ להיקף מאמר זה. נסכם בכך שגם יחזקאל עצמו עושה השוואה בין החזיונות (י' טו): "וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר-כְּבָר". באותו פרק הבדל חשוב, דמות השור מוחלפת בדמות כרוב. נשאיר את העיון בפרק י' לקוראים.



יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: יח וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: יט וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: כ עַל אֲשֶׁר- יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: כא בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: 
התנועה היא תנועה מתואמת, כמעין שחייה צורנית בה גם החיות וגם האופנים עושים את אותן תנועות בדיוק באותו זמן . פסוק כ' מזכיר פסוק בקוהלת (א' ו): "הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". אולם בעוד בקוהלת הרוח היא, לפחות בפשט, הרוח של ימינו, תנועה של אוויר, הרוח המתוארת ביחזקאל היא רוח בממד רוחני, הגורמת לתזוזה של החיות והאופנים.


כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה:
מהו אותו קרח נורא? קצת קשה לדמיין בישראל ובבל למה התכוון הנביא. דימוי אפשרי הוא של נטיפי קרח חדים הנוצרים לעיתים במקומות קרים מאד ונראים כמו סכינים ושיניים מחודדות. אבל איפה רואים כאלו באזור מסופוטומיה? דימוי אפשרי יותר הוא פשוט של גבישי ברד גדולים. דימוי זה מזכיר לנו את מכת ברד שהייתה תחילת התגלותו של ה' במצרים במסגרת המכות האחרונות.

כג וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם:
שוב מתואר כאן חיבור כלשהו בין המציאות מתחת לרקיע ובין העולם הרוחני הנמצא מעל הרקיע.

כד וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל- מַיִם רַבִּים כְּקוֹל-שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: כה וַיְהִי-קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן:
עד עכשיו עיקר התיאור היה חזותי. פסוקים אלו מוסיפים את חוש השמיעה לחיזיון. שימו לב שהמלה קול מופיעה חמש פעמים בפסוק כ"ד. הדימויים לקול החזק של המים מופיעים בנביאים רבים וכן בתהילים וכולנו מכירים את הרעש החזק ששומעים ליד מפל מים. בקישור הבא תוכלו למצוא הסבר פיזיקאלי למה מים כל כך רועשים. יש בחיזיון את החיות, יש את הרקיע מעל ראש החיות והקול עוד נשמע מעליו. שוב נזכיר שאלו לא מידות גובה בקילומטרים, אלא מימדים אחרים לגמרי מאלו המוכרים לנו.

כו וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: 
פסוק זה מזכיר את התיאור בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר".


כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:
על פסוק זה אומר רש"י: "וארא כעין חשמל. לא נתן רשות להתבונן במקרא זה". פירוש חריג ביותר אצל רש"י ובפרט שהוא פירש את אותו ביטוי בפסוק ד' (לפי מדרש). זה פירושו ולאחר הקריאה אולי נבין מדוע לא כדאי להתעמק מדי בנושאים אלו:

"כעין החשמל. חשמל מלאך ששמו כך וכעין גוון שלו ראה מתוך האש וכך אמרו רבותינו מעשה בתינוק אחד שהיה דורש במעשה מרכבה והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ואכלתו ועוד אמרו כי המלה מורכבת באמרם מאי חשמל א''ר יהודה חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות ועתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב''ה חשות בשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב''ה ממללות כלומר משבחות ומהללות את השם ויתכן שיהא חשמל שם העין שהוא קרוב לעין האש כי אמר חשמל מתוך האש ואמר כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה ואמר במראה השניה וממתניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמל"

ומדוע בכל זאת אין להתבנון בפסוק? התשובה היא שחזון יחזקאל הולך מהחוץ אל הפנים. החזון מתחיל בחיות, עובר לאופנים וממשיך לכיסא הכבוד ובסופו של דבר מסיים בשכינה עצמה. כאן כבר המילים לא יכולות לתאר אפילו משהו דומה. הדימוי הקרוב ביותר, הוא לאור חזק. אולי כיום היינו מדמים לאור חזק ברגע של פיצוץ פצצת מימן - שבעתיים כאור החמה. אבל כמובן שהאור החזק הוא מסנוור ומסמא. כלומר אין לנו דרך לראות ולתאר מה יש מאחוריו. עד שם אנו יכולים להגיע בחושים שלנו ומעבר לכך לא!

כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר- יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר: 
הנה סופסוף דימוי שאנו יכולים להבין. כולנו ראינו קשת בענן, והיא אכן מראה מרשים, אולם גם כאן הדימוי הוא מקורב וחלקי. אנו רואים רק חצי קשת ואילו הקשת היא מלאה (כיום ניתן ממטוסים לראות קשת מלאה). אולי רואים סוג של הילה (אפקט אופטי אחר של פיזור אור). שוב נדגיש כי כל אלו הם דמויים ואין חלילה לפרש כי הנביא יחזקאל ראה רק תופעות אופטיות, אלא שהדרך היחידה לתאר ולו במקצת שבמקצת מהמראה היא באמצעות תופעות מוכרות.

ההפטרה כמעט ומסתיימת כאן. בפרק ב' מתוארים דברי הקב"ה לנביא אולם כדי לסיים בצורה יחודית יותר מוסיפים עוד פסוק אחד מפרק ג':

יב וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד-ה' מִמְּקוֹמוֹ: 


לדף הראשי של שבועות


הפטרת יום טוב שני של שבועות היא בספר חבקוק  מפרק ב' פסוק כ ועד סוף הספר בפרק ג. חבקוק הואו אחד מנביאי תרי עשר והפטרה זו היא ההפטרה היחידה המביאה מדבריו.

כ וה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל-הָאָרֶץ:
אמנם פסוק זה הוא המסיים את הפרק הקודם ושייך לפרשייה נפרדת אבל יש קהילות המתחילות בו את ההפטרה מאחר והדיומי של הקב"ה בהיכל מתאים מאד לשבועות ומתקשר גם להפטרת יום טוב ראשון של שבועות, וגם להפטרה של פרשת יתרו בה מתואר מתן תורה המציגה דימוי דומה.

א תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת: 
פגשנו פתיחות רבות לנבואות אולם המילה תפילה הפותחת פרק מתאימה יותר לכתובים ולספר תהילים בפרט. גם המילה שגיון נדירה ומופיעה בתנ"ך עוד פעם אחת בלבד, במזמור ז' בתהילים הפותח "שגיון לדוד". פירוש המילה אינו ברור כל צורכו ויש דעות שונות. יש דמיון מסוים בין פרקנו זה למזמור בתהילים שבשניהם מוצאים שיר הודאה לה' על ניצחון, אולם קשה לפרש שזו משמעות המילה שגיון .

ב ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר: 

ג אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ: ד וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן (עֻזֹּה ) [עֻזּוֹ] : ה לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו: 
תיאור התגלותו של ה' מזכיר לנו את פתיחת פרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג ב): "וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אֵשְׁדָּת) [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ" וכמובן שתיאור זה, כמופיע בפסוק עצמו הוא למעשה תיאור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה.

ו עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ: ז תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן: ח הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם-בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם-בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל-סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה: 
ומדוע ה' יוצא בא ומתגלה? במקרה שלנו, התגלות זו אינה לשם מתן תורה אלא להושעת עם ישראל מידי אויביו המיוצגים על ידי כושן ומדין. כושן רשעתיים מלך ארם נהרים מוכר לנו מתחילת ספר שופטים (פרק ג' ז-יא) והמדינים מופיעים בעיקר בסיפור גדעון (פרק ו' ואילך).

ט עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע-אָרֶץ: י רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא: יא שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ: יב בְּזַעַם תִּצְעַד-אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם: 
התיאור הוא של הקב"ה נלחם באמצעות איתני הטבע, נהרות שוצפים, שמש וירח. גם תיאור זה מזכיר לנו את ספר שופטים והפעם את מלחמת דבורה וברק בסיסרא (ראו הפטרת פרשת בשלח) ובפרט הפסוקים הבאים משירת דבורה (שופטים ה כ-כא): " מִן-שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם-סִיסְרָא: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז) .

יג יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת-מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד-צַוָּאר סֶלָה: יד נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ (פְּרָזָו) [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ-לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר: טו דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים: טז שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ: יז כִּי-תְאֵנָה לֹא-תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה-זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא-עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים: 
כאן הנביא כבר כותב בבירור את מטרת ההתגלות וישועת ישראל. פסוק י"ז מזכיר לנו את גדעו ומלחמתו במדינים עליהם מתואר כי הרסו את כל היבולים (שופטים ו' ד): "וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר".
הנביא חבקוק הוא תעלומה. הכתוב לא מגלה עליו כלום. לא את שמו המלא ומוקמו ובוודאי לא את זמנו. קשה מאד עד בלתי אפשרי להניח כי הוא ניבא בימי השופטים ועוד בתחילתם, בספר יש אזכור מפורש לכשדים שלא היו באזור כלל בתקופת השופטים ובשירה ציטוטים ברורים ממקורות מאורחים יותר, אולם באופן ברור הוא מתייחס לאירועים מימי השופטים, כדוגמה למצבם של עם ישראל בתקופות מאוחרות יותר.

יח וַאֲנִי בַּה' אֶעֱלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי: יט ה' אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי:
סיום שיר הניצחון מזכיר לנו את שירת דוד (שמואל ב' כ"ב וראו הפטרת פרשת האזינו) ובפרט פסוק לד: "מְשַׁוֶּה (רַגְלַיו) [רַגְלַי] כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי". ניתן למצוא הקבלות נוספות לחלק מהמילים בשירת הניצחון של חבקוק. אולם בעוד בשירת דבורה ובמידה מסוימת גם בשירת דוד ברורה לנות סיבת השירה ונסיבות המלחמות השונות, הרי שאצל חבקוק אין לנו כל מושג עם השירה באה אחרי ניצחון ישראלי כלשהו או כנבואת נחמה לעתיד.

הפטרת פרשת במדבר

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' מתחילת הפרק עוד פסוק כ"ב.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

גם כאן נחוצה הקדמה קצרה ותקציר של פרק א'.
הושע נבחר לנביא אולם תחילת פעילותו אינה בנבואות או בשיחות לעם אלא דווקא בציווי לשאת אשת זנונים בוגדנית וללדת ממנה ילדים (שאולי הושע אינו יכול להיות בטוח כלל שהם שלו). שלושה ילדים נולדים ושמותיהם סימליים: יזרעאל - "כִּי-עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל", לא-רוחמה - "כִּי- לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי-נָשׂא אֶשָּׂא לָהֶם" ולא עמי - "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם". פתיחת ספר הושע מלמדת אותנו שתקופתו הייתה זהה לחלוטין לתקופה הנביא ישעיהו - "דְּבַר-יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל-הוֹשֵׁעַ בֶּן-בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", אפילו שמם דומה. אולם בניגוד לישעיהו, הושע מכוון את נבואותיו גם כלפי ממלכת ישראל (ובפרט הנקמה בבית יהוא שבעצמו נקם באחאב ואנו אפילו נזכרים בסיפור נבות היזרעאלי).
בחשבון פשוט נראה שעוד בטרם החל הושע בנבואותיו עברו לפחות 5 שנים מתחילת מעשה לקיחת האישה ועד שנולדו כל הילדים.


לאחר הקדמה זו הנה ההפטרה


א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי:ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל:ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה: 

הפסוק הראשון מתקשר לפרשה בצורה לשונית. מספר בני ישראל רב ולא יספר. בפרשה דווקא ספרו את בני ישראל, אבל בנביא כבר לא יוכלו לספור. פסוקים אלו הם למעשה נבואת נחמה קצרה, המשלבת את שמות שלושת ילדי הושע אולם הפעם במשמעות טובה והפוכה לשמם המקורי.


מכאן מתחילה נבואה חדשה

ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:ו וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה:ז כִּי זָנְתָה אִמָּם הוֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: 

מי צריך לריב עם מי? למעשה גם הבנים וגם האישה הם דימויים לעם ישראל שחטאו והלכו אחרי עבודה זרה ואחרי העמים מאחר וחשבו שמכך הם ירוויחו. הליכת האישה הייתה כבר בעבר אולם הבנים והאישה הולכים גם בהווה ופסוק ז' אפילו רומז על הליכה עתידית. המסקנה היא שהעבודה הזרה נמשכת.

ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: 

הקב"ה לא יאפשר לאישה ללכת אחרי מאהביה. הדרך תהיה עם משוכות קוצים (בדומה לצמח הסירה הקוצנית).

ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: 

כמובן שהפסוק הוא משל המתאר את ההליכה לאיבוד הרוחנית ואת הצרות הבאות בעקבותיה.


י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל:יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ:יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי: 
גם כאן העונש מתואר יותר כסיבה ותוצאה מאשר כענישה. הדגן והתירוש ניתנו על ידי הקב"ה. כאשר עזבו אותו, הוא כמובן לא יתן יותר דגן ותירוש. אין זה עונש (לא נלקח מה שיש), אלא תוצאה. מי שמתרחק מהברז יתקשה למצוא מים.

יג וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ:יד וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה: 
במצב כזה של מחסור וצרות אין אפשרות לשמוח בחגים (שממילא איבדו את תוכנם ומהותם), הגשמים יתמעטו, השדות יבלו וגידולי פרא בהם ילכו חיות יחליפו את השדות.

טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם-ה':
זהו למעשה סיכום וההסבר על העונשים שבאו בעקבות העבודה הזרה. הנביא אף מחמיר בחטא האישה ומתאר איך התקשטה לכבוד מאהביה כאשר שכחה את בעלה המקורי.

טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ:יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם: 
והנה כאן אנו מוצאים את הקשר העמוק יותר לפרשה. חידוש הברית בין ה' לעם ישראל יתבצע במדבר כמו שהתבצעה הברית הראשונה בהר סיני ובמדבר סיני.

יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי: 
אני משער שכמה פמיניסטיות המקפידות עד מאד שלא לכנות את הגבר שהן נשאו לאיש בשם "בעל" יתפלאו לגלות שהחלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" מסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל.

יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם:
המילה בעל, פרט לציון שייכות מציינת גם את שם העבודה הזרה המרכזית באזור באותה תקופה, ולכן הכינוי של ה' בשם בעלי, מרמז על כך שהוא בסך הכל מעין מחליף של אלוקים אחרים חלילה. המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי אכן רצוי לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.

כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: 
מדוע צריך את הברית עם חיית הארץ ועוף השמים? את ההבטחות על שלום ובטחון אנו מכירים מחזונות אחרים.

כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה': 

שני הפסוקים האחרונים מדברים על חידוש הברית ואירושין/נישואים מחודשים. פסוקים אלו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.


לדף הראשי של פרשת במדבר

הפטרת פרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בחוקותי היא בספר ירמיהו פרק ט"ז יט ועד פרק י"ז טו.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הפטרה זו היא הפטרה נוספת ברצף הפטרות הפורענות של ירמיהו. עיקרה של ההפטרה הוא בפרק י"ז. הפסוקים המקדימים שייכים לנבואה אחרת ונאמרו בגלל שהם פותחים בדבר מעט טוב יותר, בדומה לפרשת בחוקותי עצמה שפותחת בברכות ורק לאחר מכן עוברת לקללות.

יט ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל: כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים: כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי ה': 
פסוק י"ט מזכיר את תהילים כ"ח ז: "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ". ירמיהו פותח פיסקה קצרה זו בביטחונו בה' ביום צרה, אולם גם כאן המשמעות של ביום צרה היא כפולה ויכולה להיות פתיחה למחצית הבאה של הפסוק. ביום צרה גם הגויים יבואו אל ה' ויתחרטו על כך שעבדו אלילים. פסוק כ' ממשיך את אותו כפל משמעות. אלו יכולים להיות דברי ירמיהו עצמו או דברי אותם גויים שעכשיו לא מבינים את המעשים שלהם עצמם.

א חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם: 
הדימוי לעט ברזל ולציפורן שמיר מראה עד כמה החטא הוא עמוק ומושרש ועד כמה יהיה קשה למחוק אותו.

ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת: ג הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל-אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל-גְּבוּלֶיךָ: 

ד וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי
 עַד-עוֹלָם תּוּקָד: 
לשון ושמטתה מזכיר לנו את שנת השמיטה, שמקומות אחרים התנבא ירמיהו כי חטא השמיטה ואי שחרור העבדים בשנת השמיטה היו מהסיבות לחורבן. סוף הפסוק מזכיר את שירת האזינו (דברים ל"ב כב): "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים", הדימוי אש קודחת מופיע עוד קודם בירמיהו בפרק טו, בנבואת פורענות קשה אחרת: "וְהַעֲבַרְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד". אנו גם נזכרים בפרשת צו (למשל ויקרא ו' ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". והנה במקום שאש המזבח תוקד עד עולם, היא תכבה ולעומת זאת חרון אפו של ה' יחליף אותה. מקומות אלו הם המקומות היחידים בתנ"ך בהם מופיעה המילה תוקד.

ה כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-ה' יָסוּר לִבּוֹ: ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב: ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (יִרְאֶ) [יִרְאֶה] כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:  
כאן אנו מוצאים ניגוד לפרשה. קודם כל מתחילים בגבר הארור. מי שבטוח באדם ובשרים (השלטון) ולעומות מי שבוטח בה' שהדימוי שלו מזכיר את תהילים א' ג: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" . המילה ימיש מופיעה בתנ"ך כמה פעמים אולם רק פעם אחת בחס לאיש ספציפי, יהושע בן-נון, אולי כדגם לאיש הבוטח בה'. עץ הערער בימינו הוא אכן עץ המסוגל לצמוח במדבריות ובתנאים של חוסר מים. המינים היחידים בארץ מתקיימים רק באזור החרמון וזהו למעשה עץ אלפיני.

ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:י אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:
גם לשון זו מופיעה בירמיהו בהפטרת שבוע שעבר - פרשת בהר (ובעוד מקומות בודדים). קשה לשפוט אנשים לפי התנהגותם החיצונית. את ההבחנה בין האיש הברוך לאיש הארור יכול לעשות רק מי שבוחן כליות ולב ויודע את כוונותיו האמיתיות של האדם.

יא קֹרֵא דָגָר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי (יָמָו) [יָמָיו] יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל: 
הנה משפטים שנכנסו ללשון ימינו ובפרט אצל עורכי דין. הראשון מתאר את הקורא המתאמץ ודוגר על הביצים אולם לא רואה מכך תועלת. נקבת הקורא פולשת לקינים אחרים בהם כבר יש ביצים (של קורא ואפילו של מינים אחרים) ומטילה שם, אולם אין לה יכולת לדגור על כמות גדולה כל כך של ביצים ורובן לא בוקעות כלל. חציו השני של הפסוק הוא המשך הדימוי. כל מי שעושה (או מנסה לעשות) עושר במהירות ולא ביושר. ייתכן ובהתחלה זה יצליח, אולי כך חושב הקורא כאשר הוא רואה ביצים רבות כל כך בקן, אולם אותו עושר בסופו של דבר יעלם, ובכל מקרה, אותו אחד יהיה נבל (גם במשמעות של רשע וגם במשמעות שהעושר נובל).

יב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ:יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ (יְסוּרַי) [וְסוּרַי] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה': 
בניגוד לדימוי של פסוק ח' בני ישראל עזבו את מקור המים החיים. עונש הגלות (הייבוש) הוא תוצאה ישירה של כך. כפי שעמדנו על מבנה פרשת התוכחה בפרשת בחוקותי, שלבי התוכחה אינם בהכרח עונשים, אלא יותר תוצאות שבאות על חטאי העם.

ומאחר ולא רוצים לסיים בדבר רע מוסיפים פסוק נוסף
יד רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: 
פסוק זה הוא למעשה תחילת של נבואת פורענות חדשה, ולכן אפשר לומר עליו שהוא הוצא מהקשרו, ניסוחו מזכיר הרבה פסוקים אחרים בהם נעשית פנייה לקב"ה שתהליך ההצלה והגאולה יחל ממנו, אולי הדוגמה הנוספת הידועה ביותר היא מסוף מגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"


לדף הראשי של פרשת בחוקותי

הפטרת פרשת בהר

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב מפסוק ו' עד פסוק כ"ז.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן-שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת:
למי ירמיהו מדבר? אם נקרא את תחילת הפרק נראה שירמיהו נמצא במצב לא כל כך נעים. הוא עצור בחצר המטרה ולמעשה כלוא. מה היה חטאו של ירמיהו? הוא העז להתנבא על חורבן ירושלים ועל לכידתו של צדקיהו והגלייתו לבבל.
ירמיהו סבל מאד בשל נבואותיו וגם עבר מסכת עינויים שלמה יותר מפעם אחת. את שיא הביטוי לכך ניתן למצוא בסוף פרק כ':

יג שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת-ה' כִּי הִצִּיל אֶת-נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים: יד אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר-יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל-יְהִי בָרוּךְ: טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת-אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד-לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ: טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר-הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם: יז אֲשֶׁר לֹא-מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי-לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָּה הֲרַת עוֹלָם: יח לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי: 

אבל ירמיהו ממשיך להיות נביא גם בחצר המטרה והוא משמיע אותה באוזני שאר האנשים הנמצאים שם (אסירים אחרים או פקידי הממשל)

ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה-לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר-ה' הוּא: 
הנבואה מתממשת, כנראה להפתעת הנוכחים בחצר המטרה, וירמיהו מבין למרות שלא נאמר לו במפורש כי עליו להסכים לעסקה. עניין הזכרת משפט הירושה והגאולה מעלה כמה אפשרויות: ייתכן וירמיהו וחנמאל היו בעלי שדות סמוכים ובכך ניתנה לירמיהו זכות ראשונים על החלקה, ייתכן כפי שכתוב בפרשה שיש עדיפות למכור נחלה לבן משפחה על מנת לא להעביר נחלות בין משפחות שונות. ייתכן שהשדה כבר היה מכור וחנמאל מבקש מירמיהו שימלא את חובתו ויגאל את שדהו (כפי שנאמר בפרשת בהר, חובה זו מוטלת גם על קרובי משפחה).

ט וָאֶקְנֶה אֶת-הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה-לּוֹ אֶת-הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:יא וָאֶקַּח אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת-הַגָּלוּי:יב וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל-הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: 
ירמיהו קונה את השדה לפי כל כללי המסחר. סכום הכסף נשקל. העסקה נרשמת בספרי הטאבו והכל בנוכחות עדים. שימו לב שהיו שני ספרי טאבו. ספר חתום - שכנראה שימש העתק מוסכם ונשמר היטב ונפתח רק כאשר בוצעה עיסקה חדשה וספר גלוי - שכנראה בו השתמשו כאשר היו דיונים ומחלוקות נדל"ן.

יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר:יד כֹּה-אָמַר- ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת-הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר- הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי-חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים:טו כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת: 
עכשיו מובנת לנו הסמליות של הצעד. העיר לפני חורבן, העם לפני גלות. מי המשוגע שיעשה עכשיו עסקאות נדלן? כסף מזומן הוא המלך והקרקע לא שווה כלום. וכאן ירמיהו קונה בכסף מלא חלקת שדה (שאולי אפילו תגיע אליו בירושה בכל מקרה במידה ולחנמאל אין יורשים אחרים). צעד הקנייה נועד לשדר מסר שלמרות המצב הקשה, עדיין יש מקום לאופטימיות. בהערת אגב נעיר שגם לאחר חורבן בית המקדש נשארו בארץ יהודים רבים אך רציחת גדליה בן אחיקם כמה חודשים לאחר מכן גרמה גם לשארית זו לגלות.

אבל גם ירמיהו עצמו, למרות שכלפי חוץ משחק את תפקידו בצורה מרשימה ובטוחה אינו בטוח כל כך בעצמו...

טז וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-ה' אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר:יז אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל-דָּבָר:יח עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: 
ירמיהו עומד לדבר דברים לא פשוטים כלפי אלוקים וכצעד מקדים משתמש בחלק מי"ג מידות הרחמים. גם נימת קולו היא נימה עדינה ואפולוגטית. בצורה של תמיהה ולא של התרסה. צורת הדיבור בהחלט משנה. ראינו בעבר (ראו הפטרת פרשת מצורע) כי דברים קשים וזלזול יכולים לגרום לתוצאות קשות לאומר אותם.

יט גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר-עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל-כָּל-דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו:כ אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה:כא וַתֹּצֵא אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל:כב וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:כג וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ (וּבְתֹרָותְךָ) [וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא-הָלָכוּ אֵת- כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת: 
ירמיהו אינו מתלונן על הרעות הפוקדות את עם ישראל. מקורן של הצרות ברור לו לגמרי. כפיות הטובה לאחר הוצאת מצרים וההגעה לארץ ישראל היא הגורמת לכל אותן צרות וכפי הנאמר בפסוק י"ט כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.

כד הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה:כה וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוקים קְנֵה-לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים: 
אפשר לדמיין רק את הנעשה בחצר המטרה. כולם רואים את ירמיהו, הנמצא בכלל בכלא ומי יודע אם לא יוצא להרוג בקרוב, קונה נכסים ערב החורבן כאשר ייתכן וכבר באותו זמן לא הייתה אפשרות גישה אליהם. בוודאי ירמיהו ספג קיתונות של בוז ולעג.

כו וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:כז הִנֵּה אֲנִי ה' אֱלֹהֵי כָּל-בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר:
ההפטרה מסיימת כאן, בצורה אופיינת לסיומי הפטרות אולם תשובתו של הקב"ה ארוכה הרבה יותר והיא למעשה מרחיבה את נאומו הקצר של ירמיהו בפסוק ט"ו, כמו גם את דבריו בפסוקים י"ט-כ"ג. עיקרה הוא שאכן החורבן בפתח וגם הגלות תבוא אולם יש חיים גם אחריה ובני ישראל ישובו לארצם.

ירמיהו רוכש את השדה - פרנק וורייט 1897

לדף הראשי של פרשת בהר

הפטרת פרשת אמור

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד מפסוק טו ועד סוף הפרק.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

הקדמה להפטרה

 פרקי הסיום של ספר יחזקאל עוסקים במעין סיור מאורגן שעושה לו הקב"ה במקדש בתוספות נבואות על בית המקדש העתידי.  כתבנו כבר בעבר (הפטרת שבת החודש) על כך שסדרי העבודה בספר יחזקאל שונים מאוד מהכתוב בתורה ולא נהגו בבית שני. בתחילת פרקנו ובמהלך הסיור בבית המקדש מראה ה' ליחזקאל כיצד הכוהנים עצמם מתנהגים שלא כשורה. כוהנים אלא יודחו מעבודתם ולא יוכלו להמשיך בה, אבל משפחת כוהנים אחת היא יוצאת דופן ובה עוסקת ההפטרה. בפועל בתקופת בית שני, שימשו כוהנים מכל המשפחות והכוהנים הגדולים לא היו דווקא בני צדוק.

בני צדוק

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלוקים: 
זהו המקום השלישי (והאחרון) בספר יחזקאל בו מזכיר הנביא דווקא את בני צדוק. אנו מכירים את צדוק הכהן עוד מימי דוד ושלמה. ייתכן שהכוונה אליו ולזרעו אולם מאחר ועברה תקופת זמן של ארבע מאות שנה, יותר נראה לפרש על דרך המשל שכוהנים שהלכו בדרכו של צדוק (וגם לשמו יש משמעות) הם הכוהנים שימשיכו לעבוד בבית המקדש. לאחר שיבת ציון, נפסלו כוהנים רבים שלא יכלו להוכיח את ייחוסם ואולי סובבה ההשגחה את הדברים כך שהכוהנים שנדחו מהכהונה היו אלו שלא ראויים לה.

טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: 
בגדי הכוהנים מזכירים את הידוע לנו מהתורה.

יט וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: 
בגדי הקודש מיועדים רק לעבודה במקדש ויש לבצע הפרדה בין הכוהן כעובד במקדש ובין הכוהן כאדם פרטי מחוץ למקדש שם אינו רשאי ללבוש בגדים אלו.

דינים מיוחדים לכהנים

כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:כא וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:
דין איסור הגילוח הוא דין חדש לכהנים שלא מצאנו אותו בתורה, בגמרא מובא שלהלכה על הכוהנים להסתפר (כנראה הכוונה להתגלח) פעם בשלושים יום. גם איסור אלמנה הוא חדש. לכהן (פרט לכהן גדול) מותר לשאת אלמנה וכך ההלכה כיום. פירוש המילים "כסום יכסמו" קשה המפרשים מעירים שיש דמיון לכוסמת ואולי מנסים להביא סוג של תסרוקת, אך פירוש ברור לא מצאתי.

כג וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:כד וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ (לְ ִשְׁפָּט) [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי (וִשְׁפְּטֻהוּ) [יִשְׁפְּטֻהוּ] וְאֶת-תּוֹרֹתַי וְאֶת-חֻקֹּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: 
תפקיד נוסף של הכוהנים הוא לשמש כשופטים. בוודאי בעניינים הקשורים לקדושה וטהרה אבל גם בשאר ענייני התורה והמשפטים.

כה וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: 
פרטים אלו מזכירים את הכתוב בפרשתנו

כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:כז וּבְיוֹם- בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם ה' אלוקים:כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:ל וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל-תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:לא כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: 
הנביא חוזר שוב על כך שהכוהנים אינם מקבלים נחלה ולכן כל מחייתם הא מאת בני ישראל - אם זה חלקים מהקורבנות ואם זה מתנות הכהונה (תרומה, ביכורים ועוד). הנביא מדגיש שנתינת מתנות הכהונה מביאה ברכה למביא המתנה. הפסוק האחרון מדגיש את איסור נבילה וטריפה. אמנם כל אדם מישראל אסור באיסורים אלו אבל הכוהנים חייבים בהקפדה יתירה בנושא.



לדף הראשי לפרשת אמור

הפטרת יום העצמאות

הרבנות הראשית לישראל רצתה לשוות ליום העצמאות מעמד חגיגי ולכן תיקנה תקנות לנוסח תפילה ייחודי. ביום העצמאות אומרים הלל (מנהגים שונים האם להגיד בבוקר או בערב, בברכה או בלי), וכמו כן יש הפטרה ליום העצמאות וזאת למרות שאין קריאה בתורה (אלא אם יום העצמאות ביום חמישי, אבל אז הקריאה היא רגילה בהתאם לפרשת השבוע ואינה מיוחדת).
ההפטרה נקראת ללא ברכות והיא למעשה הפטרת שמיני של פסח, שנקראת רק בחוץ לארץ ואינה נקראת בארץ ישראל, אולם תוכנה מתאים מאד ליום העצמאות כפי שנראה.

ההפטרה מתחילה בספר ישעיהו פרק י' פסוק ל"ב ועד סוף פרק י"ב

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

לב עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר (בַּית) [בַּת-צִיּוֹן] גִּבְעַת יְרוּשָׁלָם:
חכמינו העכשויים דרשו פסוק זה למנהג הניפנוף במנגל המבוצע בעמידה על כל הר גבעה ויער. אולם הכוונה המקורית בהקשר הנבואה היא כי האויב של ישראל (כנראה סנחריב) כבר נמצא במרחק קרוב מאד לעיר ירושלים, מרחק הושטת יד. רק במצב מסוכן זה תבוא הישועה.

לג הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:לד וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל:
הדימוי של האויב הוא ליער אדיר וחזק, אולם גם יער זה לא יעמוד בפני כוחו של הקב"ה. אפשרות אחרת להבין את הפסוק (וייתכן ששתי האפשרויות גלומות בו בעונה אחת) היא כי דווקא ישראל הם אלו שנמשלים ליער, אותו האויב גודע. אפשרות זו נדרשה בגמרא במסכת גיטין נו: כחלק מאגדות החורבן ובדברי רבן יוחנן בן זכאי שהעמיד פני מת כדי לצאת מירושלים ולבקש מאת אספאסיינוס. ריב"ז מכנה את אספסייאנוס שהיה אז שר הצבא בשם מלך וכאשפשייאנוס עונה לו שהוא חייב מיתה על כך, מסביר לו רבי יוחנן כי רק מלך יכול לכבוש את ירושלים: "דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין אדיר אלא מלך דכתי' והיה אדירו ממנו וגו' ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון"

א וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:ב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':ג וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:ה וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: 
ודווקא מהגזע שאולי כבר נראה גדוע וכרות, יצא חוטר חדש, צעיר, רענן וחיוני. חוטר המסמן את רוח ה', שלטון בצדק וביושר עם יראת שמים. נקל להבין את החיבור שנעשה בין פסוקים אלו ובין מדינת ישראל הצעירה שקמה שלוש שנים בלבד לאחר גדיעה וכריתה של היהדות באירופה.

ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן:ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל-חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: 
פסוקים אלו מוכרים ביותר והם המשל על חזון אחרית הימים, חזון השלום האמיתי וניצחון הטוב על הרע, שלום שאפשרי רק כאשר כל הארץ תדע את ה'.

י וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר- מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: 
קיבוץ הגלויות הגדול לארץ ישראל הוא עוד מאפיין של מדינת ישראל הצעירה וגלי העלייה הגדולים שבאו לאחר הקמתה של שארית הפליטה מאירופה ומאות אלפי יהודים שנושלו מרכושם וגורשו מביתם במדינות ערב.

יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם: 
אחדות עם ישראל היא מרכיב חשוב וחיוני בגאולה. ללא ספק יש לחברה הישראלית הרבה מה לשפר בתחום זה ולא נאריך בכך יותר.

יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם: 
האחדות חשובה במיוחד מאחר ורק באחדות אפשר להתמודד עם העמים מסביב. אמנם כמה פסוקים קודם קראנו על חזון השלום האוטופי אבל כנראה שהדרך עליו ארוכה וקשה.

טו וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:טז וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
אפילו במצב של אחדות, צריך את הסיוע האלוקי, אבל הוא יגיע לאחר האחדות.


א וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי: 
ולאחר קיבוץ הגלויות והחזרת העם לארץ, תתוקן הגלות הארוכה.

ב הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה:ג וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:
שני פסוקים אלו הם חלק מנוסח ההבדלה במנהג אשכנז. הפסוק הראשון מזכיר מאד פסוק דומה משירת הים.

ד וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ:ה זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה (מיּדַעַת) [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ:ו צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי-גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

הפטרת פרשת קדושים

בהפטרת פרשת קדושים מנהגים שונים בעדות ישראל.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

לרכישת הספר "הפטרה לעניין"

מנהג אשכנז לקרוא את סיום ספר עמוס פרק ט' מפסוק ז' זוהי נבואת נחמה לבני ישראל.

ז הֲלוֹא כִבְנֵי- כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:
האם הביטוי בני כשיים הוא כינוי חיבה או כינוי גנאי? כנראה שכינוי גנאי. כוש הוא מבני חם בן נוח המקולל. גם ההשוואה שעושה הנביא בין ישראל לפלשתים וארם אינה נראית מחמיאה ונראה כי כוונתה לומר כי אין משהו מיוחד בבני ישראל. אולם מהמשך ההפטרה נראה שדווקא יש יחס מיוחד לבני ישראל ולכן ייתכן שיש לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק כתמיהה. האם כבני כושיים אתם לי? וזאת למרות שלכאורה נראה שאין הבדל בין ישראל לשאר העמים
ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-ה': 
וכאן נמצא ההבדל, ממלכות רבות קמו ונפלו - כל עמי כנען הקדומים. עמון מואב הארמים והאשורים ועוד, אבל עם ישראל ממשיך להתקיים.
ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ: 
איזה משל יפה. עם ישראל הא עם קטן ולמרות שהוא תמיד נמעך בין העמים שמסביבו הוא מצליח לעבור דרך החורים הקטנים ביותר ולא ליפול לארץ ולהירמס לחלוטין.
י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה: 
וכמו בכל נבואת אחרית הימים, הנביא פותח קודם כל בגורלם המר של הרשעים.
יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם: 
ורק לאחריה את גאולת הנותרים
יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' עֹשֶׂה זֹּאת: 
ומכאן עד לסוף הפרק חלקה העיקרי של נבואת הנחמה
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה:יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם:טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹקיךָ:
השפע הכלכלי יהיה רב. עוד בטרם יסיימו לקצור את התבואה כבר יגיע עת החריש. עדיין ידרכו ענבים בגת כאשר יגיע כבר הזמן לזרוע שוב. עד כדי כך תהיה הברכה ביבולים. הערים החרבות ייבנו מחדש ועם ישראל לא יגלה יותר מארצו.


מנהג ספרד ותימן לקרוא פרק כ' ביחזקאל (בהבדלים בנקודות ההתחלה והסיום), שמזכירה בסגנונה ובתוכנה את הפטרת אחרי מות והיא נבואה קשה.

מנהג תימן להתחיל את ההפטרה מהפסוק הראשון בפרק ולמנהג ספרד רק מפסוק ב'.
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִּׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת-ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי:
שימו לב לתאריך: י' באב.הכללת הפסוק גם יוצרת מסגרת ברורה יותר לפסוק ג' המופיע בהמשך

ב וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:ג בֶּן-אָדָם דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי-אָנִי אִם-אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלוקים: 
משלחת הזקנים הבאה אל יחזקאל עומדת לקבל תשובה קשה.
ד הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן-אָדָם אֶת-תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם:

ה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ו בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר-תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:ז וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:ח וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:ט וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אנו שומעים על כל האירועים האלו בתדהמה. בתורה אנו לא מוצאים שום דבר מזה. נהפוך הוא, העם מאמין כי ה' בא לפקוד אותם. לא שמענו כמעט על מצוות טרם היציאה ממצרים (פרט למצוות קורבן הפסח ואולי גם ברית המילה). אמנם עבודה זרה אסורה בציווים שנאמרו לאבות, וגם כאחת משבע מצוות בני נח אולם אנו קודם מתן תורה ולעם ישראל יש בהחלט נסיבות מקלות.

י וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל-הַמִּדְבָּר:יא וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: 
הפסוק נראה כמו ציטוט של ויקרא י"ח ה' - פסוק מפרשת אחרי מות הסמוכה לקדושים - "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

יב וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: 
גם כאן ציטוט של מקורות שונים בתורה, למשל שמות ל"ב יז: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:"

יג וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר- יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: 
כקוריוז שימו לב לכך ששתי פרשות רצופות נמצאות בפסוק אחד בסדר הפוך (במדבר בחוקותי). גם בתורה לא מצאנו מקרים רבים של חילול שבת. מקרה אחד היה של אנשים שיצאו ללקט מן ביום השביעי ומקרה אחר היה של מקושש עצים. משני מקרים אלו לכתוב שחיללו שבת מאד? הדבר תמוה.

יד וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם:טו וְגַם-אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי- הָבִיא אוֹתָם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת:
מנהג תימן לעצור כאן (באופן כללי פסוקים המסתיימים במשהו טוב הם מעין "נקודת יציאה" לסיום הפטרה).
אולם נראה שלמרות הנוסח החיובי משהו ושבח ארץ ישראל, כוונת הנביא היא לרמז על חטא המרגלים שאירע לפי המסורת יום קודם לבוא הזקנים אל יחזקאל


טז יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקּוֹתַי לֹא-הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ:יז וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא-עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר: 
בשני פסוקים אלו מסכם הנביא את טענות הקב"ה. ויתרתי לעם ישראל במצרים, ויתרתי לעם ישראל במדבר.

יח וָאֹמַר אֶל-בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל-תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל-תִּטַּמָּאוּ:
יט אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם:כ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם: 
נראה שיש כאן חזרה על הפסוקים הקודמים. אולי בגלל הדגש הרב על מצוות השבת שנאמרה פעמים רבות בתורה, ניתן אולי לפרש שהאמירות הראשונות היו קודם מתן תורה, לאחריהן במתן תורה והאמירות הנוספות לאחר חטא העגל.

ההפטרה מסתיימת אולם נבואת יחזקאל מפרטת את מעשיהם הרעים של בני ישראל ובעיקר את חילול השבת (העברה חוזרת על עצמה דור אחרי דור) ואת העונש על כך.


לדף הראשי של פרשת קדושים