אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

ואהבת לרעך כמוך – מעשים ולא רק רגשות

דבר התורה באדיבות הרב ירֹחם שמשוביץ

אחד הפסוקים הידועים ביותר בתורה שהוא גם בוודאי אחד מהמצוטטים ביותר, הגם שפעמים רבות בצורה חלקית, נמצא בפרשתנו (יט י"ח): "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

פעמים רבות באו בטענות כנגד השוביניזם של אהבת הזולת כפי שמבוטא בתורה. ההקשר של הפסוק מבהיר את הדברים. אכן מדובר כאן בזולת בהיותו מבני עמך. עם זאת אנו שוכחים שאותו הפרק עצמו מכיל בצורה מפורשת את הציווי של אהבת הזר (יט ל"ד): "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם".

מוזר הדבר שסמיכותם של שני הציוויים המקבילים והמשלימים זה לזה חמק מתשומת לבם של רבים וטובים. לכן יהודים רבים החוששים שיטענו כנגדם על חוסר במעלות הומניסטיות ואוניברסיאליסטיות, מתאמצים לשנות את המשמעות של המילה "רעך" בפסוק, בעזרת פרשנויות זרות ומוזרות – וגם מטעות.

ואולם אין אמת בלעדי האמת עצמה. התורה מציינת בכאן שתי קטגוריות למציאות הזולת היינו מי שאינו אני. שתי מציאויות נפרדות של הזולתיות: "רעך" ו"גרך הגר בארצך" ובכך, על אף היותו רחוק ממך מבחינה מסוימת, הריהו נמצא קרוב אליך.

אין בעיה מיוחדת בכך שהתורה ראתה לנכון לצוות על אהבת הגר. התמיהה היא יותר בכך שהיא מצווה על אהבת הריע, דברים כפשוטם.
עלינו לשים לב לכך שמושג האהבה אינו מצטמצם בתורה לרגשות ובהגברת קצב פעימות הלב. אהבה, פירושה התנהגות המחייבת פעולות מסוימות ושוללת פעולות מסוימות. לכן, יהודי השומע ציווי שכזה לא מסתפק בשאלה למה או מדוע, אלא שואל: ואיך עושים את זה?

במישור המעשי, יש להתחשב בכך שאין שום קושי באהבת מי שאינו פה על ידי. האהבה אליו אינה דורשת ממני כלום. בהיותו רחוק ממני, הוא אינו מפריע לי. לעומת זאת, הריע, הקרוב, השכן המלכלך את מפתן דירתי, המתווכח איתי על הא ועל דא, המצביע שלא כמוני, הוא מהווה אתגר אמיתי לסבלנותי ולסובלנותי. לאהוב אותו דורש ממני מאמץ רצוני ורציני ועל זה בא הציווי התורני: ואהבת לרעך כמוך.

נעמוד כאן על כמה נקודות חשובות בהבנת הענין.

הראשונה היא שלא כתוב כאן "את רעך" אלא "לרעך". מבחינה דקדוקית, "את" מציין את נשוא המשפט. הנשוא הוא האובייקט לעומת הנושא, האני העושה את הפעולה. הנשוא מתפרש דרך כלל כ-"מה". אבל כשהנשוא של המשפט, זאת אומרת של הפעולה הוא אינו עצם דומם אלא אדם אחר, "מי" ולא "מה", אין דעת התורה נוחה מלהפוך אותו לאובייקט ולו מבחינה דקדוקית. זאת אחת הסיבות לכך שכאשר הנשוא הוא בעיקר אדם אחר, ובכל זאת כתוב "את", דורשים את ה"אתין" כפי שעשה רבי עקיבא. (למשל – כבד את אביך ואת אימך, את לרבות את האחים הבכורים, וכדומה).

ואהבת לרעך, זאת אומרת בשביל רעך, כדי שלא יעלה על הדעת שהיחסים בינך לבינו יכולים להיות יחסים של נושא ונשוא, שתהיה אתה "מי" והוא יהיה "מה" לגביך.

הנקודה השניה מתייחסת לסיפור המפורסם במסכת שבת על אותו המועמד לגיור שבא לפני שמאי וביקש ממנו ללמדו את התורה כולה "על רגל אחת" ושמאי דחה אותו באמת המידה שבידו. הוא בא לפני הלל וחזר על אותה הבקשה. אמר לו הלל "ואהבת לרעך כמוך", מה דעלך סניא לחברך אל תעביד, זו כל התורה ואידך פירושה, זיל גמור. ללמוד כל התורה על רגל אחת, פירושו להעמיד את כל התורה על עיקרון אחד מרכזי. על ערך אחד. והיות וישנם הרבה ערכים, אפשר לפרש את הביטוי "על רגל אחת" בשתי דרכים שונות בתכלית. הדרך הראשונה היא לבחור ערך אחד שיהיה מוביל, עיקרי, עליון, והערכים האחרים יהיו טפלים לו. בגלל ריבוי הערכים, נראה צורך בקביעת "סולם ערכים", היררכיה שתסדר את סדר העדיפויות. אבל להסכים לכך, פירושו לוותר אחת ולתמיד על אחדות הערכים, אחדות המידות. לכן מלמד אותו שמאי שאין ללמוד את כל התורה "על רגל אחת" במובן זה ועל ידי דחייתו באמת המידה שבידו מראה לו שלעשות זאת פירושו לדחות ערכים מסוימים בפני ערכים אחרים.

אבל יש עוד דרך אחרת לפרש "על רגל אחת" והיא העיקרון האחד המאחד את כולם, לא ערך אחד מבין הערכים שנמליך אותו על כל הערכים האחרים אלא היסוד המאחד, סוד האחדות שהיא האתגר של אמונת ישראל. כפי שלהאמין באל אחד אין פירושו שאנו חלילה בוחרים באל אחד מבין כל האלים וממליכים אותו על כולם ונקרא לו "אל עליון", אלא שהוא אחד יחיד ומיוחד אין זולתו ואין עוד מלבדו. על כך תשובתו של הלל "ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה. הגימטריא של "אהבה" היא "אחד" (כמו "זו" שהיא גם כן י"ג). האחדות היא גם יחד היסוד והאתגר של התורה. אבל המציאות של עולמנו זה הוא ריבוי ולא אחדות. את האחדות יש ליישם, זאת היא המשימה. ואם ברצונך לדעת איך עושים את זה, דע לך שזה מתבטא באותו כלל גדול בתורה שאמר רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך". זה מתחיל בכך שלא תראה את הזולת כאובייקט המפריע לך או המשמש את האינטרסים שלך. (לא מדובר כאן על שוויון, זה עוד ענין אחר הדורש ליבון כשלעצמו).

מדובר כאן בכך שביחסים עם הזולת, הוא אמת המידה ולא אני. כפי שלימד אותנו הכלי יקר בפירושו על מאמר הלל שהבאנו למעלה ולא תרגמנו אותו בכוונה.

בדרך כלל מתרגמים: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. אבל מה שאהוב עלי מותר לעשות לו? ואם הוא אינו אוהב את מה שאני אוהב? אם אני אמת המידה, שוב פספסנו את המטרה. לכן מסביר לנו הכלי יקר: מה דעלך – מה שתלוי בך, שניא לחברך – ואותו הדבר התלוי בך שנוא לחברך, אל תעביד – אל תעשה. ואם זה הדדי אז יש סיכוי להצלחה וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

בול שהונפק לציון עשור להכרזה הבינלאומית באו"ם על זכויות אדם. ישראל לא הייתה אז חברה באו"ם ולכן לא השתתפה בהצבעה על ההכרזה.
בול שהונפק לציון עשור להכרזה הבינלאומית באו"ם על זכויות אדם. ישראל לא הייתה אז חברה באו"ם ולכן לא השתתפה בהצבעה על ההכרזה.


לדף הראשי של פרשת קדושים

שביעי של פסח - תנו עוז לאלהים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

שביעי של פסח מוקדש כולו לזכר קריעת ים סוף. לכן, אנו קוראים בתורה באותו היום את פרשת בשלח ושירת הים. חשיבות קריעת ים סוף בתהליך יציאת מצרים כבר מודגשת בהגדה עצמה, במיוחד בדברי חז"ל על "מספר המכות" בהן לקו המצרים, ארבעים או חמישים מכות כידוע. אנו כל כך רגילים לחשוב שכל מועד (למעשה פסח וסוכות) מתחיל ומסתיים ביום חג בבחינת "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" שכמעט ולא שמים לב לכך שבאמת, על אף שאכן ישנם שלושה רגלים, שביעי של פסח ושמיני עצרת הם חגים בפני עצמם, שמשמעותם שונה מהחג הראשון וחולו של מועד הבא אחריו.

כתוב בתורה "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". "ביום ההוא" זאת אומרת ביום קריעת ים סוף. דבר זה מראה לנו בעליל שלשון הגאולה השלישי, "וגאלתי", מתייחס לקריעת ים סוף המהווה שלב מכריע בתהליך כולו ואינו סתם המשך או אפילו הרחבה או העמקה של מה שהתרחש במצרים.
מטרת עשר המכות היתה השגת הסכמתו של פרעה לשלח את ישראל. אין כאן המקום לחזור על ההסברים המוכיחים שה' חיזק את לב פרעה לא כדי לשלול ממנו את בחירתו החופשית אלא דוקא להבטיח אותה, כדי שבבוא העת הוא יפעל מרצונו החופשי ולא תחת לחץ שאינו עומד בו. בכדי שנדע כי מטרה זו הושגה מתחילה הפרשה עם הפסוק "ויהי בשלח פרעה" ולא סתם בביטוי כגון "ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלקים וגו'". 

היות והנהגה ניסית אינה דבר מפליא מצד הבורא שכוחו וגבורתו מלא עולם, שומה עלינו החובה להבין למה חז"ל מלמדים אותנו על הקושי המיוחד שבאותו הנס של קריעת ים סוף. גם הביטוי "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" אינו מובן, שהרי הוא "זן את העולם כולו בטובו וכו', "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול לא יחסר לנו מזון לעולם ועד". מהביטוים האלו שבתחילת ברכת המזון נראה דוקא שמזונותיו של אדם הם כמעט דבר של מה בכך ואז "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" יכול להתפרש בטעות כאילו אין בקריעת ים סוף כל קושי!

כדי להבין זאת, ולו במקצת, עלינו להתייחס לפסוק אחד המתאר את הפחד הגדול שאחז את בני ישראל כשראו שהמצרים רודפים אחריהם: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". וכי היה מקום לפחד אחרי כל הניסים שכבר זכו להם? הלא יש כאן תופעה של חוסר אמונה המאפיין כביכול את אותו הדור שלמרות כל מה שראו עיניהם עדין אינם בוטחים בה'? מצד אחד ניסים ונפלאות, אותות ומופתים, ומצד שני יראה ופחד, הלא זה תרתי דסתרי?

אלא שיציאת מצרים בעצמה כבר היתה דבר לכתחילה בלתי אפשרי, לולי ה' שהיה לנו, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין". לזה רומזים המצה והחיפזון של יציאת מצרים שהקב"ה כביכול קיפל את הזמן שהיה חסר מהארבע מאות שנה לרגע אחד ובני ישראל יצאו בכח אותו הרגע ללא משך זמן ולכן לא היה כביכול זמן ללחם להחמיץ ולתפוח. ובני ישראל שהיו ערים לדבר הבחינו בכך שאין להם עתה כל זכות לסמוך על נס נוסף דוקא בגלל כל הניסים שכבר זכו להם.

ומכאן הפחד הגדול שהרי חסרי אונים הם מול פרעה. ולא זו בלבד, אלא שלאמיתו של דבר פרעה שלח אותם למרות שלא היה חייב בכך. הקב"ה אמר "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:"
פרעה שילם את המחיר. ה' הרג את בנו בכורו של פרעה וכל בכור מצרים, ולכן יכול פרעה לטעון שמעתה בני ישראל שייכים לו בזכות. זה עומק מה שכתוב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". מבחינת הצדק המוחלט אליבא דפרעה, למרות שהוא בעצמו שלח אותם, הם אינם אלא עבדים נמלטים. (זהו גם הדיוק של מה שאנו אומרים בהגדה, שנראה ככפל לשון בלתי הכרחי: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בננינו עדיין משועבדים היינו לפרעה במצרים". וכי אין אנו יודעים שפרעה היה במצרים? היה די לומר "עבדים היינו במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו עבדים במצרים". אלא שזה כל העניין: ממצרים יצאנו ודבר זה הינו בלתי הפיך, ובכל זאת אנחנו עדיין משועבדים לפרעה, אבל כבר לא במצרים. ואין אנו משתחררים משיעבודנו לפרעה אלא באותה מידה שאנו משעבדים את עצמנו לעבודת ה').

לכן סיבב הקב"ה את הנסיבות כך שלא תהיה ברירה אחרת כי אם להכנס לים. אפילו כשמשה רבנו רצה להתפלל, ה' השתיק אותו. ולמרות מה שמשה אמר לישראל: "ה' ילחם לכם", אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן? סגר עליהם המדבר ופרעה רודף אחריהם.
לכן קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף: זה לא תלוי בו כביכול אלא בנו. אילו היה הקב"ה פועל בעולם מבחינת כל יכולתו, הכל היה קל, אבל גם יחד הכל היה חסר משמעות. לא היה האדם אלא בובה שמושכים עבורה בחוטים. קריעת ים סוף היא ההוכחה שהנס מתרחש כתוצאה מבטחונו של האדם בו ית' אפילו כשנראה שאבדה תקוה.

זהו אולי הפרדוקס הגדול של האמונה – ועל כך בא הפסוק המכריע: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: ובכל זאת לא ייבנה הבית מבלי שיעמלו בוניו בו ולא תשמר העיר מבלי שישקד שומר. זהו גם המסר של שירת דבורה: אנו מתפללים לעזרת ה', אבל מי שלא בא להלחם מלחמות ה' עליו נאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

לדף הראשי של פסח

למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.


מצות עבודת יד לפסח
מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח
לדף הראשי של פרשת בא

נגע הצרעת ודרכי התשובה

המאמר מאת הרב ירֹחם שמשוביץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:  זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן:  וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ: " (ויקרא יד, א-ג)

בעוד כי פרשת תזריע התחילה בענין טומאת היולדת, מתחילה פרשתנו בענין טהרת המצורע. בנוסף, נשים לב לכך שהתורה קוראת ל"חולה" פעם "מצורע" ופעם "צרוע". וכן, בעוד שהיינו נוטים לומר בשפתנו כי נרפא הצרוע מנגע-הצרעת, התורה משתמשת בביטוי הפוך, היינו כי נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע.

אמנם קשים פרטי הענין ודורשים תלמוד להבנתם ואנו נסתפק כאן בכמה הערות הארות כלליות. ונתחיל בכך שכתוב "והובא אל הכהן, ויצא הכהן… וראה הכהן…, וצוה הכהן…". הדגשות אלו באות ללמדנו שלא רק תחילת וסוף הענין בכהן, היינו קביעת הטומאה והטהרה, אלא שכל פעולת הטהרה המבוארת בפרשה צריכה להיות בכהן דוקא. היינו שתפקידו ואחריותו של הכהן אינם מוגבלים לקביעת המצב אלא גם בטיפול המעשי להשלמת היטהרותו של האדם. האדם נקרא המיטהר וכאילו מדובר בפעולה שהאדם המצורע עושה כלפי עצמו, אבל בפועל הכהן מעורב בכל שלבי ההיטהרות. דבר זה מקבל ביטוי גם בכך שהדרך אשר בה המצורע "מובא אל הכהן" היא שהכהן צריך לצאת אליו מכל שלושת המחנות. הטמא אסור לבא אל המחנה ולכן אין ברירה אחרת אלא שהכהן צריך לצאת לקראתו כדי לטפל בטהרתו, והרמז ברור.
פעולה זו של הכהן נמצאת בתווך בין קריאת האדם הנגוע בנגע-הצרעת בשם "מצורע" ובין קריאתו בשם "צרוע". מכללי הלשון שבביטוי "מצורע" יש הדגשה לעומת הביטוי "צרוע". "מצורע" הוא לשון פועל, היינו הנפעל של הפיעל. "צרוע" הוא לשון קל והוא אינו פועל אלא תואר. "מצורע" הוא תאור פעולה בעוד כי "צרוע" הוא תאור מצב. כביכול שהמצורע עדין עומד בנסיבות הגורמות למחלתו, בעוד שהצרוע עדין לא נטהר אבל הוא כבר בתהליך של הטיהור. הוא כבר התנתק מהפעולה הגורמת לבעיה ואף על פי שמבחינה מסויימת הוא כבר השתחרר ממנה, הוא עדין זקוק להשלמת הטהרותו ובסוף גם להתכפר מטומאתו.

וזה מלמד אותנו פרק בדרכי התשובה והחרטה על חטא. כל עוד שיש לי "נקיפות מצפון" על דבר שעשיתי, הרי שאני עדין אותו האדם שעשה את אותם הדברים. אני טרם השתחררתי מהם, וכמה שזה יכול להשמע כסתירה – שהרי נקיפות מצפון מצביעות על כך שאין אני שלם עם אותם המעשים – הדבר מבטא את העובדה שאני יודע בעצמי שאני עדין מסוגל לאותם המעשים. נקיפות המצפון שלי הן סימן לקיום המחלה. אבל כשאני משתחרר ע"י התשובה מאחיזת החטא בי (נרפא נגע-הצרעת מן הצרוע, היינו שסימני הטומאה נעלמו ועתה צריך האיש עצמו להתרפאות) אז אני יכול עדין להרגיש חרטה על כך שהייתי מסוגל לאותם המעשים, אבל הם שייכים לעבר וכאילו אדם אחר עשה אותם שהרי אני היום לא הייתי יכול לעשותם. ולכן החרטה היא סימן לרפואה. אבל בזאת טרם סיימתי את תהליך התשובה. ההיטהרות הגמורה מן החטא כוללת גם העקירה של סיבת החטא. וזו דורשת דבקות בטוב היינו תשובה מאהבה בנוסף לסור מרע שהיא שלב התשובה מיראה.
הכהן שהוא איש החסד, בחינתו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הוא הדמות של המחנך המלווה את האדם לדרכי התשובה מעומקי הטומאה עד השלמת הטהרה. הוא איש החסד אבל לא סלחן.

בניגוד לנטיית הפסיכולוגיה המודרנית לבטל את רגשי האשמה על ידי הטפה לכך שלמעשה אין חוק ולכן אין על מה להרגיש אשם, הכהן הוא מי שמטמא את המצורע. והוא יהיה גם מי שיכריז על הטהרותו. יש רע, יש טומאה, והדברים חמורים. טומאה זאת מוציאה את האדם מכל המחנות. לחויה הקיומית של האדם כגר עלי אדמות, כמי שנמצא בגלות בעולם, מתווספת גלות חברתית ובדידות. אבל מצב זה הוא איננו חסר תקנה. יש בכחו של האדם לשוב לאיתנו. לחזור למעמדו ואפילו להתעלות מעל למצבו כפי שהיה לפני ההדרדרות. הנסיון הבלתי רצוי לכתחילה, אחרי שעזב את החטא ונדבק בטוב כי בחר בחיים, מקנה לו "ערך מוסף".
ולכן התורה קוראת לאותו האדם "המיטהר" במשך כל התהליך של החזרתו למצב הראשיתי שלו. כי עתה הוא כבר יכול לשוב אל המחנה למרות שחייב עדין לשבת מחוץ לאהלו כי טרם הושלמה כפרתו. ובסוף, ביום השמיני, ייקרא הכהן "מטהר" והוא ייקרא בשם איש – האיש המיטהר, וייאמר עליו אחרי סיום כל התהליך : וכיפר עליו הכהן, וטהר.


שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי.
שילוח הציפור החיה - דוד פול פרדריק הארדי (~1900).


לדף הראשי של פרשת מצורע