סבא אחד שלי נפטר עשרות שנים לפני שנולדתי, סבא אחר שימש כסנדק שלי ונפטר לאחר שנה. הסבתות נפטרו בגיל צעיר. סבא וסבתא רבא? מה זה בכלל. וכך אין לי כמעט ידע על הסבים והסבתות שלי ועל הדור שמעליהם בכלל אין על מה לדבר. נכון, יש שמות ויש כמה תמונות ולפעמים אפילו תאריכים ואולי הצלחנו להגיע עוד דור או שניים אחורה אבל חיבור רגשי אמיתי לא נוצר.
אבל היו המכתבים. עשרות ניירות דקים בכתב יד או במכונה, על נייר איכותי או זול בכתב מרווח או צפוף מאד (בהתאם לשנה) שנשלחו במשך כמה שנים מברלין לפלשתינה. מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת. המכתבים היו תעלומה. אני לא יכלתי לקרוא מה כתוב בהם ויודעי הגרמנית פחות או יותר לא רצו, וככה זה היה. לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה בערימה הענקית (והחלקית בלבד) של המכתבים ושאלתי את אימא שלי מה זה, כנראה לפני עשרות שנים כשהייתי ילד. מכתבים, לא יודעים מה כתוב בהם. לא נוגעים. זו בערך הייתה התשובה.
ככה נראה מכתב מדצמבר 1939. הנייר כבר מוצר יקר, מנצלים כל מקום, הכתיבה צפופה, וכמובן את הכתב אפשר אך בקושי לקרוא. זהו אחד המכתבים המרשימים ביותר של גוטליב והוא יקבל מאמר משל עצמו.
|
מכתב מדצמבר 1939 |
אולי היה צריך לחכות דור. את זה אנחנו מבינים עכשיו בסיום הפרוייקט ועוד נגיע לכך אולם בסופו של דבר, המכתבים החלו להתפורר לקחתי רבים מהם ופשוט סרקתי. שלפחות יישאר התיעוד. הזמן עושה את שלו והצלחתי לשכנע את אימא שחייבים לעשות עם זה משהו, והיא התיישבה למלאכה האינסופית של מיון ותרגום עשרות ומאות מכתבים, חלקם בכתב יד גרמני בלתי ניתן לפענוח.
עמליה וגוטליב ביר חיו בברלין בשלווה, באושר וגם בעושר יחסי ושם נולדו להם שלושה ילדים: אליס, מקס מאיר ורות. כל עוד כולם היו בברלין לא היה צורך במכתבים אבל אליס שהבינה בשנת 1933 לאן נושבת הרוח, קמה ועזבה את גרמניה ועלתה לארץ ישראל.
בתמונה הבאה, גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין (אולי באי המוזיאונים, איני מצליח לזהות בוודאות)
|
גוטליב עמליה וסבתי אליס ברחובות ברלין |
הנה המכתב הראשון אותו כתב גוטליב לביתו אליס:
"אליס יקרה שלי! לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "
המכתבים תורגמו באקראי. בתחילה לפי קלות התרגום, המכתבים מודפסים ולאחר מכן אלו שבכתב יד כזה או אחר. המלאכה לא הייתה קלה. חלק מהמכתבים היה צריך לקחת למומחים שסייעו לנו, חלק הוקראו ותומללו ועוד. מאות שעות עבודה הושקעו בתרגום ואנו נחשפנו להיסטוריה משפחתית שלא ידענו עליה דבר ושלא כולה הייתה נעימה לאוזן.
עשרות מכתבים היו בגדר שעמום מוחלט. מה שלום התינוק, ואיך הולכת המכבסה וזוטות כגון אלו. ככלל, גוטליב ועמליה לא הרבו לכתוב על המצב מסביב, והיינו צריכים למצוא רמזים בין השורות. אפילו האירוע הבינלאומי בו גרמניה התאמצה להציג את עצמה לפני העולם, אולימפיאדת 1936, לא מוזכר. לעתים נעשה שימוש בשמות קוד כדי למנוע זיהוי של אנשים. כל המכתבים עברו צנזורה ונפתחו. לפעמים מצאנו פנינים של ממש, חלקם מפורטים במאמר "
והעיר ברלין נבוכה".
באמצע פרויקט התרגום ולפני כשנתיים וחצי העלו אתי ודוד, בני דודים של אמי, רעיון להניח "אבן מעידה" - שטולפרשטיין - בברלין, ולקחו על עצמם את הפרוייקט המסובך. מדוע מסובך תשאלו? היה דיון שלם היכן למקם את האבן. הפרוטוקול הרשמי אומר שאת האבן ממקמים מול הבית האחרון בו גרו אלו שגורשו אולם זה היה נראה לנו כחסר משמעות, מאחר והמקום האחרון לפני הגירוש היה בית באורנינבורג (ליד זקסנהאוזן). דרישתנו הייתה שהאבן תוצב בבית המקורי שלהם בברלין,הבית בו גדלו אליס, מקס ורות, הבית הראשון ממנו גורשו ואחריו עברו עוד בתים רבים, כל פעם לדירה קטנה יותר ונוחה פחות. בסופו של דבר הם גורשו
לטרזין לאחר ששילמו בכספם על הזכות לגור בגטו. הם הגיעו לגטו בתאריך 24/9/1942 י"ג בתשרי התש"ג, ימים אחדים לאחר יום הכיפורים ולפני סוכות בטרנספורט i69-7960. גוטליב נפטר שלושה שבועות לאחר מכן ה' מרחשוון התש"ג. סבתא-רבא עמליה גורשה מהמחנה שנתיים לאחר מכן לקראת סוף המלחמה בב' מרחשוון התש"ה 19/10/1944 בטרנספורטר Es-1390 לאושוויץ ונרצחה שם. תאריך פטירתה אינו ידוע אך הוא כנראה בתאריך הגירוש או יום אחד לאחריו. טרנספורט זה היה השלישי לפני האחרון מטרזין. האם שוכנעה על ידי יהודים אחרים לצאת באותם משלוחים אחרונים ורומתה להאמין שהיא בעצם נוסעת לשוויץ? כך השמועות שהגיעו אלינו, אולם הדבר מוביל לתחושת החמצה שהנה, רק עוד זמן קצר והיה אפשר להינצל מהתופת.
|
בית הקברות היהודי במחנה טרזין |
|
מסילת הרכבת לגטו טרזין |
עמליה וגוטליב ביקרו אצל ילדיהם שעלו לישראל. עמליה ביקרה שלושה חודשים בשנת 1935 וגוטליב בשנת 1936 אולם כמו הרבה אחרים הם לא האמינו שמשהו יכול לקרות וחזרו לגרמניה. גם מזגה אוויר החם והלח בתל-אביב לא הוסיפו לרצון שלהם להישאר בארץ. תמונה ישנה מראה אותם על חוף הים בתל-אביב.
|
סבתא אליס, אחיה מקס וסבתא רבה עמליה על חוף הים בתל אביב 1935 |
כאשר התקבל אישור על מועד הצבת "אבן המעידה" התארגנה משלחת משפחתית של 13 איש, נכדים ונינים למסע לברלין ששיאו בטקס הצבת אבני הזיכרון. אני נסעתי עם הורי ואחותי ועם בני הדודים נפגשנו כמה פעמים בברלין עצמה. זהו ביקורי השני בברלין, ועל הראשון אפשר לקרוא במאמר "
ברלין-איידלהייטפלאץ". במאמר זה נפרט רק את המקומות הקשורים למסע המשפחתי ולשואה שהיינו בהם בביקור זה.
את המסע פתחנו בוילה מרלייר על גדות אגם ואנזה. בית יפהפה בגן יפהפה עוד יותר על גדות אגם מקסים. שלווה ורוגע במקום. ואנחנו נכנסים פנימה.
|
בית ועידת ואנזה |
לאט לאט אני מתחיל להסתחרר. ראיתי שם דברים שלא ראיתי בעבר והתערוכה שם חזקה ומשפיעה. נאומו הידוע של היטלר המכריז עוד ב-39 כי אם תהיה מלחמה תוצאותיה יהיו שלא יישארו יהודים באירופה. את הטקסט אני מכיר, אבל מה שזעזע אותי בצפייה בוידאו שם היו מחיאות הכפים האדירות שנשמעו ברייכסטאג, כמו גם קולו הצווחני של השופט פרייזלר בוידאו אחר.
הרגשת קבס איומה. אולם שום דבר לא יכול להכין אותך לשנייה בה אתה נכנס לחדר מספר 9 וחוזר 74 שנה אחורה בזמן. השולחן אותו שולחן, הכיסאות במקום, ואפילו נראה שעותקי המסמכים הם כמעט המקוריים. אתה יכול כמעט לדמיין את אותם נאצים ארורים יושבים לדיון.
|
שולחן הדיונים |
את ספרם המצוין של איתמר לוין ושלומית לן "הנידון: השמדה" לקחתי איתי כמדריך לביקור, אולם לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא בו, ורק לאחר החזרה מברלין, קראתי אותו בעיון.
|
פרוטוקול הועידה |
אתה מרגיש שחבורת חלאות האדם עוד יושבת שם, האוויר נגמר והמוח כלל לא מבין מה מתרחש. והכל אל מול נוף הגן והאגם הקסומים.
|
נוף אגם ואנזה |
|
גינת הוילה |
רק כשיצאתי החוצה, הייתי חייב חמצן, הבנתי:
"מושג הטומאה הוא די זר לנו. אנו לא מבינים אותו, ולא מרגישים אותו. כתוצאה מכך אנו נוטים ליחס טומאה לדברים “מכוערים/מלוכלכים/מגעילים” וכו’. אבל לא, דווקא הדברים היפים ביותר יכולים להיות טמאים. ולמרות שהשכל לא מבין את זה, הנשמה מרגישה. וכך כבר כשאתה נכנס בשערי הבית הזה, שיופיו מדהים, אתה מרגיש הרגשה מוזרה בנפש פנימה. הרגשה שקשה לקרוא לה בשם מרוב שהיא זרה לך. אתה מרגיש טומאה. והטומאה עולה ובוקעת, שער אחרי שער וכאשר אתה נכנס לבית כבר עברת מזמן מ”ט שערי טומאה, והנפש רק רוצה לברוח משם.
טמא! טמא! היא זועקת. והשכל לא מבין – איך בית יפהפה כל כך בגינה יפה כל כך על אגם יפה כל כך יכול להיות טמא כל כך. ואתה ממשיך ונכנס לחדר מספר 9 , והנשמה זועקת ואתה נמצא בשישה מיליון שערי טומאה."
אימה מקפיאת דם כתב הסופר פואנקינוס בספרו "
שרלוטה", ואין לי אלא להסכים. שהינו בדממה בוילה עוד זמן מה, והלכנו בצעדים כבדים לביתו של הצייר מקס ליברמן הנמצא מאות מטרים בודדים משם. גם ליברמן סבל רבות מהנאצים שהוקיעו אותו ואת האומנות שלו והגבילו את צעדיו בכל דרך וכמובן הפקיעו את רכושו ואת רכוש אלמנתו. ליברמן נפטר ב-1935 ואלמנות התאבדה לפני שהנאצים באו לגרשה לאושוויץ. כיום הווילה היא מוזיאון ומציגה את עבודותיו של ליברמן ואת קורות חייו.
התחנה השלישית היא התחנה האחרונה בברלין. גרונוולד, שכונה יפה ושקטה עם תחנת רכבת קטנה שיש לה רציף מעט חבוי. רציף 17. הרציף ממנו יוצאים בכיוון אחד בלבד, ריגה, אושוויץ, טרזין, כל פעם משהו אחר. בתחילת השילוחים, טיפין טיפין, קרון רכבת רגיל עם חמישים או מאה מקומות. לאחר מכן, משלוחים של 1000 איש בקרונות בקר צפופים. הרציף הוא הנקודה הישראלית בברלין. הלכנו לאורכו בדממה, נעצרים מפעם לפעם. לא יאמן שעוד במרץ 1945, הרוסים כבר מזמן חצו את האודר, והנאצים עוד מוצאים יהודים לגרש.
|
רציף 17, שלט, דגלים ונרות זיכרון |
|
רציף 17 - גרונוולד |
למחרת השכמתי מוקדם ונסעתי למחנה זקסנהאוזן בצפון ברלין (נסיעה של כשעה ממרכז העיר לאורניבורג ומשם אוטובוס עד המחנה). המחנה על שטח גדול ורובו הרוס. נשארו צריפים בודדים, כולל שני צריפים שעברו ניסיון הצתה ימים בודדים לאחר ביקורו של יצחק רבין במקום בשנת 1992. במוזיאון מבקרות עשרות קבוצות, אבל דווקא ישראלים רואים בו פחות. הביקור באתר דורש שעתיים לפחות ואפשר גם לבקר יותר. באתר יש מעין חלוקה לשני אתרי משנה. החלק מהשואה והחלק מהכיבוש הרוסי. הרוסים לאחר כיבוש ברלין שמחו לגלות מחנה שלם שאפשר להשתמש בו לצורכיהם והשתמשו בו כמחנה מאסר ומעצר, אך לא רק לפושעים נאצים אלא לכל מי שסר חינו בעיני המשטר הסטליניסטי.
|
מבנה הכניסה למחנה זקסנהאוזן |
|
שער הכניסה למחנה זקסנהאוזן |
האם גם האסירים במחנה יכלו לראות את הציפור העומדת על התיל ולחלום על החופש?
|
ציפור על תיל - מחנה זקסנהאוזן |
|
פנורמה של מחנה זקסנהאוזן |
טקס הנחת אבני המעידה נקבע ליום חמישי. בבוקר עוד הספקתי לעשות טיול קצרצר בטיירגרטן, הגן הגדול של ברלין בו נהנתה כל כך סבתי לטייל במשך שעות ארוכות. אכן פרק רחב ידיים ויפה.
|
עצים שמים והשתקפויות - טיירגארטן |
הטקס מתבצע ביעילות ובמהירות (בכל זאת גרמניה). נציגת השכונה מגיעה , שני פועלים מגיעים, מחליטים היכן בדיוק להציב את האבנים, ניגשים למלאכה. תוך דקות בודדות שתי האבנים באדמה. עמדנו, 13 בני משפחה, וערכנו טקס. הקראנו מכתבים וקטעים שכתבנו (אני הקראתי את המכתבים מהמאמר "
והעיר ברלין נבוכה" שהוזכר גם קודם) וסיימנו בשירה שקטה של "התקווה". נשארנו עומדים שם זמן רב. הרגשנו שאותן שתי אבנים הם סוג של קבר ומצבה ולגוטליב ועמליה שמעולם לא זכו לקבורה נאותה, ועכשיו יש ציון ומקום בעולם. עוד אנו עומדים ואנשים שעוברים ברחוב (פאזננשטראסה 33 - בקרו שם אם אתם קרובים לאזור בברלין. כמו רוב ברלין, הבית המקורי לא קיים יותר, ברחוב יש כמה בתים שנראים "עתיקים" וכנראה דומים לבניין המקורי) עוצרים ומסתכלים. הרגשתי שלא רק שקיימתי את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק" אלא שעשינו זאת בצורה שבה לא רק אנו זוכרים אלא צאצאי אותו עמלק זוכרים גם הם.
|
אבני הזיכרון לפני הצבתן |
באותם רגעים של הנחת האבנים והטקס שערכנו הרגשתי אחדות ואחווה משפחתית מיוחדת. בני המשפחה שהיו בברלין, ביחד עם שאר בני המשפחה שעודכנו דרך האינטרנט בזמן אמת היו כולם ישות אחת כמו בני ישראל במעמד הר סיני - "כאיש אחד בלב אחד", כאשר הרגשנו שגם הורינו וסבינו נמצאים איתנו ברוחם.
האם הם היו שמחים להיות איתנו שם? מה הם היו חושבים? אין לנו דרך לדעת. כתבתי שאולי היה צריך לחכות דור עד שהתחלנו לקרוא במכתבים. ראיתם את המכתב אותו כתב גוטליב לאליס כאשר עזבה. מכתבים אחרים נשאו שורות כמו "בתי בתי למה עזבתני" (ראו תהלים כ"ב) ועוד ביטויי געגוע מרובים, שהלכו והתחזקו כאשר גם הבת הצעירה, דודה רות, עלתה לארץ, וההורים נשארו שם לבדם, וטרם איבדו אמונה בעם הגרמני, וכאשר איבדו אותה, כבר היה מאוחר מדי, והפעולות שנעשו לא הועילו. רק במהלך תרגום המכתבים הבנו עד כמה היה המשא נורא ושאליס, מקס ורות חיו עשרות שנים עם ההרגשה שהם לא הצליחו להציל את ההורים שלהם. איזו הרגשה איומה, וכמובן לא מוצדקת, לאחר מאמצים רבים שעשו.
הנה בקשת בירור שנשלחה יום לפני כניעת גרמניה הנאצית:
|
בקשת בירור שנשלחה לצלב האדום 1945 |
וההודעה הקצרה שנה וחצי לאחר מכן שכיבתה את התקווה שעוד הייתה (הידיעה על מותו של גוטליב כבר הגיעה במהלך המלחמה).
|
הודעה על כך שעמליה אינה ברשימת הניצולים ממחנה אושוויץ - 1946 |
זהו הקושי של הניצולים. הקושי, למה אנחנו ניצלנו והם לא, הקושי במחשבה, האם עשינו מספיק, וההתייסרות למה כל זה לא נגמר אחרת, שהרי כל החלטה קטנה יכלה לשנות גורלות. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, והשתיקה אפפה את הנושא.
לא פלא, שלא היה אפשר כלל לגעת במכתבים עד שעבר מספיק זמן. לא היה ניתן לעשות זאת קודם לכן. וחבל. כי היום כבר אין את מי לשאול. עשרות אנשים ואירועים מוזכרים במכתבים ולנו אין שום מושג במה מדובר, ואם הצלחנו לגלות משהו, אזי כל גילוי קטן הופך להיות פרץ של חדווה.
אבל נראה לי שפעלנו נכון. אני מרגיש קרוב לעמליה וגוטליב. יש לי עוד 3 זוגות של סבא-סבתא-רבא שעליהם עדיין איני יודע כמעט דבר, אבל לפחות לענף אחד הצלחתי להתחבר, ובצורה שגם הילדים שלי, הדור החמישי עוד יהיה מחובר. יש לנו מקום משלנו בברלין. דמעות עולות בעיני כאשר אני מסיים כתיבת מאמר זה.
פאזננשטראסה 33 Fasanenstraße. כאן גרו הבירים הי"ד.
|
אבני הזיכרון לאחר הצבתן |
יהי זכרם ברוך.
ישראל - התשע"ו 2016