אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

והעיר ברלין נבוכה - die Stadt Berlin aber war bestürzt

מאמר לשבת זכור את אשר עשה לך עמלק, על ברלין ועל שושן, בימים ההם בזמן הזה. למי שמעונין הנה גירסת PDF שלו.

מטרת מאמר זה היא להציע קריאה (שאינה חפה מקשיים אבל אפשרית) שונה מעט במגילת אסתר ולחברה גם לאירועי השואה, שהרי גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד" אינה שונה מגזירת היטלר, ואמנם ניסים קטנים רבים התרחשו בשואה, אולם נס גדול, רווח והצלה לא קרו לנו.

מגילת אסתר היא סיפור קצר המחביא מאחוריו דברים רבים. קריאת המגילה בטעמים נמשכת בין חצי שעה לשעה (תלוי בכמות הרעש בהמן) ולפעמים לא שמים לב שמתואר בה פרק זמן של כעשר שנים. משכה של העלילה המרכזית בפרקים ג-ז הוא שבעים יום בלבד. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר- הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר" (ג' ז). לאחר הפלת הפור המן אינו מבזבז זמן, נפגש מיד עם אחשוורוש והגזרה יוצאת אל הפועל: "וַיִּקָּרְאוּ- סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ"... התאריך הבא המופיע בפסוקים הוא רק כאשר נשלחות האגרות השניות (ח' ט) :" וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ".

מה קרה בתקופה זו של שבעים יום? ומתי אירעו האירועים המופיעים בפרקים ד-ז במגילה. הפירוש המקובל הוא כי ביטול הגזרה ותליית המן אירעו מיד לאחר מתן הגזרה, הלילה בו נדדה שנת המלך הוא ליל הסדר, מרדכי קבע אפילו שיש לעבור על מצוות אכילת מצה בפסח (מצוות עשה שעונשה כרת!), וחכמים פירשו שהעיכוב בביטול הגזירה במשך שבעים יום הוא עונש על העיכוב בבניית בית המקדש (דבר המופיע במרומז בספר עזרא ד' ו: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם"). פירושים אחרים המתקשים להסביר את פער שבעים הימים דוחים את אירועי המשתים ותליית המן ימים רבים לאחר שילוח האגרות הראשונות.

לעניות דעתי נראה כי מרדכי פעל מיד. כפי שהמן הפיל את הפור וכבר למחרת נכתבו האגרות, כך מרדכי ידע שאסור לבזבז זמן ויש לפעול כמה שיותר מהר. הוא לובש שק ופותח בתענית והולך לארמון לדבר עם אסתר. לאחר חילופי הדברים (דרך שליחים), מוכרזת תכנית הפעולה: צום של שלושה ימים ולאחריה אסתר תבוא אל המלך.

מהכתוב במגילה עולות עוד שאלות. אנו רואים הבדל מהותי בתגובת אנשי המדינות ובתגובת אנשי שושן הבירה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" אבל מרדכי "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" ואילו התגובה בשאר המדינות מזכירות את תגובת מרדכי ולא את תגובת אנשי שושן הבירה: (ד' ג): "וּבְכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

בימינו בהן הודעות עוברות מרחקים במהירות האור, אנו לא שמים לב לכך שפסוק ג' הוכנס למגילה ואינו בסדר הכרונולוגי. תוך יום-יומיים ההודעה לא הגיעה לכלל הממלכה ואפילו לא למדינות השכנות. כנראה אפילו בשושן הידיעה עצמה לא זכתה לתפוצה נרחבת ובטח שמשמעותה לא הובנה כהלכה. מבוכה אינה תגובה הולמת לגזירה חמורה כל כך.

מרדכי היה הראשון שמתעשת, ובתהליך ראשוני מנהיג מנהגי אבל, תהליך של תענית וחזרה בתשובה. מיד לאחר מכן הוא ניגש לטיפול באמצעים פוליטיים. חשוב לזכור שלמרדכי יש מעמד בכיר בממלכה. מרדכי הוא היושב בשער המלך והוא זה שסיכל ניסיון התנקשות במלך אחשוורוש. אפשר לשער שלמרדכי היה תפקיד של ראש שירותי הביטחון.

כיצד אם כן חשב אחשוורוש לפגוע במרדכי לו הוא זקוק כל כך? אולי אחשוורוש חשב שמרדכי הוא יהודי שימושי ושהוא בסדר וניתן להעניק לו חסינות. לדעתי אפשר לדייק זאת מהשיחה בין אחשוורוש להמן "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם", שהמן הוציא את הגזרה על כל מדינות המלך פרט לשושן הבירה. אפשרות זו מסבירה את התגובה המנומנמת של אנשי שושן שלמעשה לא עושים כלום. מבחינתם הגזירה לא נוגעת אליהם. רק מרדכי מבין שגזרה על יהודים במקום אחד היא גזרה על היהודים בכל מקום ולמרות שאולי הסכנה אינה נוגעת לו אישית הוא הראשון שנוהג מנהגי תענית, ובעצת אסתר נקבע גם צום של כל העם הנמצאים בשושן.

לדעתי מרדכי אינו מסתפק בכך ומוסיף ושולח אגרות משלו אל כל מדינות המלך, שגם שם ינקטו היהודים בצום ובבכי ומספד, וכך אכן היה ומודגש שבכל המדינות כבר הונהג צום. האגרות אמנם מגיעות הרבה אחרי שנשלחו וכנראה לאחר שהמן כבר נתלה, אבל אלו צעדים חיוניים בכל מקום כדי שהיהודים ירגישו את עוצמת הסכנה ויפעלו לביטולה וכמובן הם טרם יודעים שהמן נתלה. הסבר זה שהגזירה לא הייתה על יהודי שושן יכול לבאר גם את תדהמתו של אחשוורוש. כאשר אסתר מתחננת אליו במילים (ז' ד): "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד ..." אחשוורוש אינו מבין, מילא היהודים אבל למה זה קשור אליך אסתר? מדובר ביהודים בכוש, בהודו, בכל מיני מקומות ואת אסתר לא קשורה לזה בכלל. אם היהודים טעו וחשבו שהגזירה לא נוגעת אליהם, מה לנו לתמוה על אחשוורוש. אסתר מסבירה לו שהגזירה היא גם עליה. בסופו של דבר קרבות התחוללו גם בשושן הבירה ואפילו במשך יומיים אולם מעבר לצווים ולאגרות היו שם את בני המן שניסו לנקום על מות אביהם (מאחר שידעו היטב שהוא החל ליפול לפני מרדכי ולמרות שהמן הואשם בבגידה ובניסיון מרידה, כרגיל אם אפשר מאשימים את היהודים).

שימו לב לכמה הבדלים בתיאור משלוח ההודעות. ההודעה הראשונה מתוארת בצורה הבאה (ג' טו): "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ..." מדובר על רצים רגליים העוברים ממקום למקום. משך הזמן להעביר הודעה עד קצה הממלכה הוא פונקציה ישירה של המרחק. סביר להניח שהיה מנגנון העברת הודעות והיו כמה קווי שליחות, כאשר השליח מטעם אחשוורוש הגיע לעיר הבירה של כל ממלכה ובתוך כל ממלכה היה מנגנון הפצה משלה ולמרות שהתאריך המדובר חל בעוד כשנה יש דחיפות בשליחת ההודעה.

אני משער, אך אין לי ביסוס, שהעברת הודעה לכל 127 המדינות הייתה דבר נדיר והצריכה את רוב רובם של משאבי השליחים של אחשוורוש. נראה לי שזו הייתה הסיבה הפרקטית לעיכוב במשלוח ההודעה השנייה (עיכוב לו יש גם סיבות במישור השמימי כפי שידוע שהתנ"ך מתנהל פעמים רבות בסיבתיות ארצית ושמימית), פשוט לא היה את מי לשלוח.

אם נדייק בפסוק המתאר את השליחות השנייה (ח' י-יד): "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד- הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים:... הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים". יש שתי תוספות חשובות. השליחות התבצעה באמצעות סוסים מהירים הרבה יותר (וגם יקרים הרבה יותר לעומת רצים רגליים) והם יצאו גם מבוהלים ולא רק דחופים. מעבר לחיבור הנוסף לפסח (בו יצאנו מבוהלים ממצרים), נראה שעכשיו היה חשש רציני עוד יותר שההודעה לא תגיע בזמן. אפילו אם נניח שגם הרצים הראשונים היו רכובים, הרי שבשליחות השנייה מודגש כי הסוסים והרצים הם מהטובים והמהירים ביותר שיש.

בקשתה הראשונה של אסתר היא (ח' ה) :" וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָּצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". אסתר רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. במצב האידאלי, הרוכב על הסוס המהיר יפגוש את הרץ הראשון עוד טרם יגיע הרץ ליעדו ויגיד לו לשרוף את ההודעה ולחזור לשושן, וכך למעשה לא קרה דבר. בפועל אחשוורוש שבוי בכבלי הבירוקרטיה וטוען שאין אפשרות להשיב את הכתבים אלא יש לכתוב כתבים חדשים. אולי אחשוורוש גם יודע שרוב ההודעות כבר הגיעו וההשבה פשוט אינה אפשרית. עדיין הרצים יוצאים מבוהלים כדי לפחות להספיק ולהגיע כמה שיותר מהר על מנת לצמצם את תקופת החרדה של היהודים (ומאחר ושליחות כזו עולה ממון רב לאוצר המדינה, יש להעריך את אסתר ומרדכי שמצליחים לגרום לכך).

חשוב להבין שלמרות שהאגרות מתייחסות לאירועים שאולי רחוקים בזמן, יש חשיבות רבה במסירת האיגרת השנייה כמה שיותר מהר, מאחר והידיעה כי דם היהודים הוא הפקר תגרום לכך שאפשר כבר לחסל אותם הרבה לפני התאריך הנקוב וכנראה לא יהיה צורך לתת על כך את הדין (בבית המשפט יאמרו שממילא דינם של היהודים הוא מוות ורק ביצעו את ההוראה מוקדם יותר).

לא קשה לחבר את אירועי שושן לאירועי השואה. לאחר עליית היטלר לשלטון, העיר ברלין נבוכה. יהודי גרמניה היו נבוכים, נבוכים מאד אפילו מכל "פתשגני הכתב" שנחתו עליהם, גזירה אחר גזירה, אבל את המסקנות הנכונות הם לא הסיקו אלא ניסו להתמודד עם הדברים ולקוות שיהיה טוב עד שהגיעה כעבור  שנים גזירת "להשמיד להרוג ולאבד" ואז הצום הבכי המספד כבר לא יכלו לסייע וגם את גרמניה לא היה אפשר כמעט לעזוב אלא דרך רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד.
אמי מתרגמת בשנים האחרונות מכתבים שנשלחו להוריה מאת הוריהם שנשארו בגרמניה. הנה המכתב אותו כתב סבא רבא גוטליב לסבתא אליס כאשר זו החליטה לעלות לארץ בשנת 1933 מיד לאחר שסולקה בבושת פנים מהאוניברסיטה של ברלין:
"אליס יקרה שלי!       לאי"ט.
במהירות גדולה נושאים אותך הגלגלים מאתנו. הם חולפים דרך מדינותיה היפות של גרמניה ומחר כשהשמש תזרח תהיי כבר רחוקה מאתנו. כשנקום השכם בבוקר, את תיסעי דרך בוואריה היפה ובקרוב יהיה גבול גרמניה מאחורייך. כיצד תבכה האדמה הגרמנית, כאשר היא נאלצת לאבד את ההוגנים והטובים שבבניה, מאחר שכאן חומסים את עתידם.
ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת אותנו, שאת הגורל הזה היינו צריכים לחיות פעמים רבות. אבל אנו מוצאים נחמה בדברי הנביא המבשר לנו שה' יאסוף את שארית ישראל מכל הארצות. כך שאין זה קשור ברצון היחיד, אלא נובע מקריאה של ה'. את שמעת את הקריאה הזאת ואת ממהרת להיענות לה. האם את זאת הייתי אמור למנוע ממך? מהרי, מהרי להגשים את מטרתך. קבלי על עצמך את תפקידך ב"בית יעקב". מהרי לארץ הבחירה. עד כמה תשמח האדמה הקדושה, כאשר בת ציון אידיאליסטית לוקחת על עצמה כמטרה, להקים "בית יעקב" בפלשתינה. את ממלאת את חובתך - את גם תגשימי אותה, אבל תצטרכי תמיד לפקוח עין היכן שה' אינו משתתף בבנייה ואז הבונים מתאמצים לחינם. "
אז עוד היה יחסית קל לעזוב את גרמניה וגם לעלות לפלשתינה, כך כונתה ארץ ישראל (והיהודים שגרים שם קרויים פלשתינים). הוריה של סבתי לא חשבו לרגע לעזוב את גרמניה ומחשבות כאלו התקבלו רק שנים לאחר מכן כאשר גם שערי גרמניה נסגרו וגם שערי ארץ ישראל ויתר מדינות העולם.
האסימון נפל לאט לאט, צעדי היהודים הוצרו, תהליך האריזציה וההשתלטות על נכסיהם בוצע באיטיות וביעילות וגוטליב האומלל האמין כלפעם שיצליח לקיים את דרישות הריבון ולהמשיך להסתדר (למרות שפעלו גם להשגת סרטיפיקטים לעלייה ארצה), וכך זה נשמע ב-1937:
"אבל כאן כבר אין אותו סוג של בני אדם כבעבר. תארי לעצמך, איך מתבטאים כאן -"יהודים אינם רצויים", "יהודים הם אסוננו". בצורה זאת כבר לא תתכן כאן שמחה. גם אם נשארת באופייך מאוזן, אתה מרגיש אחרת. זה לא העם שלך, אינך רצוי למרות עשרות השנים של שרות נאמן למולדת "Vaterland" שלך, ולמרות המיליונים שנחסכו לה בכך, אבל כלפי "עליון", צריך להשלים גם עם עלבון זה."
גוטליב התמים. כואב הלב לקרוא. אמונתו בטוב האדם ובחוסר האפשרות שמשהו רע יקרה הייתה בעוכריו. הנה ב-1938 עוד נדמה לו כי הוא שולט בענייניו וגם הסכם מינכן הידוע לשימצה מוזכר (היטלר "עבד" על רוב מדינות העולם, אז מה לנו כי נלין על גוטליב התמים?). גוטליב כנראה אינו כל כך תמים כי מחמת הצנזורה פרטים מסוימים מוחבאים.
"אינני יכול להסתיר מכם שהיו לי דאגות כספיות גדולות במשך ארבעת השבועות האחרונים. לפני 14 ימים הילווה לי "נכרי" שהנו חבר לעסק, 25,000 RM, וזאת למרות סכנת המלחמה המרחפת כאן. למרות זאת חסרו לי עוד 40,000 RM עבור תשלום לחודש אוקטובר, בגלל דרישות למפרע של מיסים נוספים שהוטלו עלי. אני חולק איתכם בסודיות מוחלטת שבסוף השבוע סגרתי חוזה קניה של חלקים של K165/166, כך שאוכל לסלק (לפרוע) את החובות שלי ולמלא את התחייבויותיי.
אתם רואים שביטחוני מוצדק. כמובן שאינני יושב בחיבוק ידיים, אלא ממלא בחריצות את חובותיי במלואן. תודה לאל על כך. אני מקווה שתכנון העניינים ישאר בידי.
הוסר סיוט מהעולם על ידי כך שהעניינים לא הגיעו לכדי מלחמה עם הצ'כים. אבל מאידך מורגש צער עמוק כלפי היהודים שנמצאים באזור העומד להיות אזור כיבוש, שכן גורלם לא יהיה שונה בהרבה מגורלם של היהודים הגרמניים."
ואפילו ליל הבדולח לא נתפס כפוגרום מאורגן בתמיכת ועידוד השלטונות אלא כהתקפי זעם ספונטני (נשמע מוכר?):
"שורות אחדות אלו נשלחות אליכם מהסיבה שאנחנו רוצים לחלוק עמכם את העובדה שאמא היקרה ואני עצמי מרגישים בסדר.
עקב המעשה הנפשע והראוי לקללה של הבחור הזה בפריז, סובלים בעלי עסקים וחנויות חפים מפשע. העיתונים כתמיד הם תחת צנזורה. אל תתנו לעצמכם להיות מודאגים."
אבל למרות האמונה בלב, השכל כבר מבין ובסוף שנת 1938 הדברים נשמעים אחרת:
"מבחינה בריאותית הכל בסדר. כאשר כותבים מדי יום, אין בעצם חדשות רבות לספר עליהם. רק שאני חוזר שוב ושוב על הבקשה שתעשו כל מאמץ על מנת לקבל סרטיפיקטים עבורנו. ב- 31.12.1938 ייסגר העסק ואז אני צריך לומר- אין כבר מקום בשבילי בברלין. קומת המשרדים שלנו תושכר כבר ביום 1.1.1939 לחברת טלפונים שתקבל אותה תחת חסותה. שכירות תוך כדי הפסדים. אבל כל הנאמר כאן הוא טפל. העיקר הוא הסדרת הנסיעה ל"שם". הניעו את כל המנופים."
זה כבר היה מאוחר מדי. המנופים נעים לאט והשגת האישורים הייתה כמעט בלתי אפשרית. לא סתם בשושן הבירה במשלוח האגרות השניות, הרצים יצאו מבוהלים ודחופים. לא סתם לעומת המבוכה של העיר שושן, מרדכי כבר בהתחלה זועק זעקה גדולה ומרה.
גם מכתבים הפסיקו להגיע ומה גוטליב ועמליה עשו בברלין עד שנת 1942 איננו יודעים. הסרטיפיקטים התקבלו רק בשנת 1942 כאשר הקשר נותק וכאשר לא היה ניתן לעשות בהם כול שימוש.
באוקטובר 1942 גורשו עמליה וגוטליב ביר למחנה הריכוז טרזין. גוטליב נפטר כשלושה שבועות לאחר מכן עקב אי קבלת טיפול רפואי למחלת הסכרת. עמליה גורשה לאושוויץ באוקטובר 1944, באחד הטרנספורטים האחרונים מטרזין.


תאריך עברי היום

התאריך העברי היום הוא:  

להזכירכם: התאריך בלוח העברי מתקדם בשקיעת השמש. לכן התאריך העברי בלילה יכול להיות יום אחד יותר ממה שמוצג וזאת בתלות במיקום הגיאוגרפי.

חודשי השנה העבריים: תשרי, מרחשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר, ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב, אלול. בשנה מעוברת ישנם שני חודשי אדר. אשר א' ואדר ב'. בחודש עברי יש 29 או 30 יום.

לכלים שימושיים וסקריפטים בנושא הלוח העברי והמרות תאריכים לכל יום ראו אתר hebcal

טו בשבט

הדף הראשי לטו בשבט. עיקר מנהגי היום ומאמרים נוספים.
טו בשבט

תפזורת לטו בשבט

חידון לטו בשבט - חידות ציורים וחידות מילוליות לטו בשבט למבוגרים וילדים.

סדר טו בשבט - מהו סדר טו בשבט ומבחר קישורים לסדרים שונים מהם תוכלו לחבר יחדיו סדר המתאים לכם.

קרובה לטו בשבט - אדר נזלי ישע - קרובה הנאמרת בתפילת העמידה בשחרית של טו בשבט.

השקדיה פורחת - ויותר נכון השקד פורח

מקורותיו הקדומים של טו בשבט 
חלקים ממאמר מבוססים על מאמרו של אברהם יערי. למאמר המלא לחצו כאן
"טו בשבט הגיע חג לאילנות" - המקור לטו בשבט הינו במסכת ראש השנה במשנה א': "ארבעה ראשי שנים הם:  באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.  באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.  באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.  באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו".

המשנה מונה מספר ראשי שנים, מכולם מוכר לנו מאד ראש השנה של א' בתשרי אולם שאר הימים, אינם מוכרים כימים טובים, שבתונים או מקראי קודש, והם מהווים מעין תאריכים קובעים בלוח השנה בהם מפרידים בין שנה אחת לחברתה.

המשנה מציינת את היום לא כיום חג כלשהו אלא כתאריך טכני. כל הפירות שגדלו עד טו בשבט שייכים לשנת פירות מסוימת לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ופירות שגדלו לאחר מכן שייכים לשנה הבאה. כל זאת מאחר ותרומות ומעשרות יש להפריש מפירות אותה שנה ולכן צריך קו המבדיל בין שנים (בדומה לתאריך המבדיל בין שנתונים בגני הילדים). הזמן הקובע הינו זמן חניטת הפרי (המעבר מפרח לפרי) ויש לזכור בקטיף שיכול להיות חודשים ארוכים לאחר מכן לאיזו שנה שייך כל פרי (האם חנט לפני או אחרי טו בשבט).

המיוחד בתאריך ט"ו בשבט הוא שרוב מיני האילנות כלל עוד לא מתחילים לפרוח (קל וחומר להוציא פירות) ולכן מאד קל להבדיל בין הפירות השונים מבחינת לאיזו שנה הם שייכים (כיום כאשר בארץ מגדלים פירות ממקומות רבים בעולם, יש יוצאים מן הכלל והשסק הוא דוגמה טובה לפרי שחונט בדיוק בתקופה זו ומהווה בעיה לדעת איזה פרי חנט לפני ואחרי התאריך). גם שיר הילדים הידוע "השקדייה פורחת" מרמז על כך שרק השקדייה (ויותר נכון לומר השקד) מקדימה לפרוח ושאר העצים לא.

את ברכת האילנות עצמה, ברכה הנאמרת פעם בשנה כאשר רואים עצי פרי פורחים, מברכים רק החל מראש חודש ניסן, חודש וחצי או אפילו חודשיים וחצי במקרה של שנה מעוברת לאחר ט"ו בשבט.

ייתכן ומקורו של ט"ו בשבט הוא דווקא בחג פגאני שנחוג עוד בתקופתו של אברהם אבינו בבבל, לוחות אבן בכתב יתדות מתארות חגיגות בחדש "שבתו" במשך מספר ימים, סביב אמצע החודש. הלוחות ותרגומם מוצגים במוזיאון ארצות המקרא בירושלים כחלק מתערוכת הקבע. כמובן שביהדות אין לעבודת אלילים שום מקום, אולם ייתכן שקביעת ההיום דווקא במועד זה באה מתוך מטרה של עקירה עבודת האלילים והחלפתה בפולחן  האל היחיד.

ד"ר גילה וכמן הביאה לתשומת ליבי את המקור השומרי הבא: "טו בשבטו, יום קודש לנינסיאנה אלת הצדק". נינסיאנה בפולחן השומרי מיוצגת על ידי כוכב הלכת נוגה, ובלוחות חמר שנמצאו מימי המלך עמיצדוקה נכתב: "אם בחודש שבטו, בט"ו בו, נעלמת נינסיאנה בשמי המערב, שלושת ימים מצפינה עצמה מעין ונגלית מחדש בי"ח שבטו - המעינות ינבעו, אדר יוריד את גשמיו, אאה יציף את ארץ, ומלכים ישלחו זה לזה מסרים של פיוס."
הטקסט עצמו קשה הבנה מבחינה אסטרונומית ולמעשה הוא חסר משמעות. הרי נוגה לא תמיד במערב בתקופה זו, לפעמים הוא יכול להיות כוכב בוקר, וכמובן שנוגה לאנעלם לשלושה ימים. נראה שהכוונה שאם בתקופה זו שהיא כבר לקראת סוף החורף, ומרבית הגשמים ירדו, עדיין מעונן כל כך כמה ימים ברצף הרי שגם חודש אדר יהיה מאד גשום, הנהרות יעלו ויהיה שפע חקלאי שיגורם למלכים למחוות שלום, כי שפע כלכלי הוא תמיד גורם ממתן למלחמה (ובעיקר ההיפך בעיות כלכליות גורמות ליציאה למלחמה).

ברור גם  שט"ו בשבט אינו מהווה יום דין לאילנות בצורה דומה שראש השנה הוא יום דין לבני אדם. דבר זה מפורש במשנה הבאה במסכת ראש השנה ולפיה בעצרת (שמיני עצרת) נידונים הפירות. אולם האמונה העממית והמסורת ראתה ביום טו בשבט, גם מעין חג לאילנות וגם מעין יום דין לאילנות. הדבר בא כבר לידי ביטוי בשרידי פיוטים קדומים (מתקופת הגאונים) שהתגלו על ידי מנחם זולאי, בין קטעי הגניזה הקהירית. המתייחסים לטו בשבט, נאמרים על סדר תפילת שמונה עשרה (צורת פיוט המוכנה קרובה) ובכך בית נזכר עץ אחר עליו מתפללים שפריו יצליח (רשימת העצים מעניינת והיא כוללת רק עצים מקוריים לארץ ישראל - ראו אדר נזלי ישע). הפיוטים נאמרו כחלק מהתפילה ביום זה ולכן נראה שכבר מתקופות קדומות ראו בו יום חגיגי מצד אחד אך גם יום דין מצד שני. עם הגלות והכיבוש הצלבני נשכחו המסורות אולם כבר רבינו גרשום מאור הגולה פסק שביום זה אין לגזור תענית והמהרי"ל מביא שביום זה לא אומרים תחנון. בפסיקה הספרדית הקדומה לא מצינו זכר לכך אולם ר' יוסף קארו בספר בית יוסף כותב "ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו" וכך גם פסק בשולחן ערוך.

את המקור הראשון להרבות אכילת פירות מוצאים אצל ר' יששכר סוסאן, בן המאה ה-16 שמציין כי זהו מנהג בני אשכנז בלבד, וכן מופיע המנהג בספר מנהגים שהודפס בשנת 1590.
במאה ה-17, בספר חמדת ימים (ספר קבלי שמחברו אינו ידוע, והתחבר בצפת) מופיע לראשונה "סדר טו בשבט", מנהג אכילת מיני פירות רבים, מאמרות ותפילות על כל פרי ופרי ולימוד פסוקים מהתנ"ך הקשורים לנושאים אלו. מחבר הספר חידש הדבר מדעתו, ובכתבי חכמי הקבלה של צפת ובפרט האר"י לא נמצא זכר לכך. בעל חמדת-ימים קובע סדר ברור, מחלק את מיני הפירות לכאלו הנאכלים בשלמותם (עם החרצנים) כאלו שרק קליפתם נאכלת (ללא הגלעין כמו זיתים) וכאלו שרק התוך נאכל (בעלי קליפה קשה כגון אגוזים ושקדים), מוסיף קטעים מהתורה (בריאת הצומח ביום השלישי וכו'). הסדר נתפשט במהירות בקהילות ישראל השונות ובכל ארץ וארץ וקהילה וקהילה הוסיפו, ושינו בהתאם לפירות המצויים שם על סדר זה. גם בימינו רבים עושים סדר טו בשבט, עם מיני פירות שונים, וקטעי לימוד, בתנ"ך, הלכה מדרש ואגדה. גם מקומות שאינם דתיים עושים סדרים מעין אלו ומוסיפים פרקי ספרות ושירה מתאימים.

נטיעות טו בשבט
בימינו מצטייר ט"ו בשבט כחג האילנות, וכולל תוספות שלא היו קיימות בימי קדם. המנהג החל רק בסוף המאה ה-19 כאשר זאב יעבץ, מנהל בית הספר במושבה זכרון יעקב, יצא עם התלמידים לטעת עצים. המנהג האהוב והיפה המשיך וטו בשבט ידוע היום כיום נטיעות, יום חגה של קרן קיימת לישראל, יום בו יוצאים לטיולים ביערות ונוטעים שתילים חדשים. בעבר שתלו בארץ ישראל הרבה עצי אורן ועצים נוספים שאינם טבעיים לארץ ישראל. בימינו, מרבים לנטוע נטיעות של עצי חורש טבעיים, חרובים, זיתים ושקדים שהיוו את נוף הארץ במשך מאות שנים. מדינת ישראל ידועה בכך שהיא בין המדינות הבודדות בעולם שמספר העצים הניטעים כל שנה גדול בהרבה ממספר העצים הנעקרים. בתקופה בה שטחי יערות רבים, ובפרט יערות הגשם, מבוראים והופכים שטחי גידול חקלאיים, דווקא בישראל, מרבים כל הזמן בנטיעות. 
טו בשבט
טו בשבט - כרזה חגיגית בעיצוב של רוטשילד ליפמן מארכיון קקל

קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לטו בשבט מאתר מכללת קיי

ישעיהו השני

ספר ישעיהו מתחלק באופן ברור לשלושה חלקים. חלקו ראשון, פרקים א'-ל"ה, מכיל את נבואותיו של ישעיהו עם מעט תיאורים היסטוריים. לאחר מכן ארבעה פרקים - ל"ו-ל"ט המתארים תיאור היסטורי של ממלכת חזקיהו ויחסיו עם הנביא ישעיהו ולאחר מכן חלקו האחרון של ספר ישעיהו, פרקי הנחמה (מפרק מ'-ס"ו).

ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו
ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו


הבדלי התוכן בין חלקו האחרון של ספר ישעיהו, העוסקים בנבואות נחמה ונראים כשייכים לימי שיבת ציון, הביאו לתמימות דעים במחקר המודרני כי לא הנביא ישעיהו כתב פרקים אלו. מעבר להבדלי התוכן, שמו של הנביא לא מוזכר כלל בפרקים אלו, לעומת הופעות רבות בחלקו הראשון של הספר, וישנם הבדלי סגנון נוספים. את מחבר פרקים אלו מכנים החוקרים ישעיהו השני וחלקם טוענים כי ישנו גם ישעיהו השלישי ואף הרביעי.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אנו נמשיך בדרך אבותינו בה הספר כולו הוא ספר אחד ומיקשה אחת. למרות שאי אפשר להתעלם מהבדלי סגנון הרי שניתן למצוא גם הקשרים רבים בין נבואות מחלקו האחרון לנבואות בחלקו הראשון.

אפשר כמובן להניח שהנבואות נאמרו לעתיד לבוא. זהו כיוון בו הולכים רבים, וראו דיונו של עמוס חכם במבוא לפירושו לספר ישעיהו (דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק). עמוס חכם מסתמך על כך שגם בתנ"ך עצמו יש יותר מאזכור אחד מפורש שהספרים הם ערוכים. הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בספר משלי . הספר פותח במילים "משלי שלמה...", קובץ משלים נוסף נפתח בצורה זהה בפרק י'. פרק כ"ה פותח קובץ נוסף בו מפורש שהוכנס לספר בתקופת חזקיהו, מאות שנים לאחר שלמה: " גַּם-אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה" ובפרקים ל' ול"א מופיעים דברי אגור בן יקה, עלוקה ולמואל מלך ארם (יש דעות שכל האנשים האלו הם כינויים אחרים לשלמה המלך).

גם הגמרא עצמה מתארת עריכות שונות שעבר התנ"ך עד שהתקבע בידי אנשי כנסת הגדולה. הדיון בנושא מופיע בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף י"ד עמוד ב למטה מתחיל במילים "ומי כתבן".

לפיכך אפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. לדעתו של עמוס חכם, נבואות אלו אכן נכתבו בידי ישעיהו אך נותרו חתומות במגילות ונוספו רק בתקופה מאוחרת הרבה יותר (ואולי בעריכה כלשהי). זהו הסבר אפשרי וסביר, אך ננסה להציע הסבר נוסף.

ההוכחה הובה ביותר שמדובר בתוספת מאוחרת היא בכך שמוזכר שם המלך כורש (פרק מה א) - "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ", דמות שלא הייתה קיימת בימיו של ישעיהו, וגם אזכור שלה לעתיד לבוא, תמוה ביותר. שימו לב גם לכינוי של כורש בתור משיח. נחזור אבל לנביא שהתנבא. מאחר ומדובר בספר נבואי, הרי שכותבו היה צריך להיות אחד מנביאי ישראל, וזאת בניגוד לספר משלי שהוא חלק מהכתובים ולכן גם חכמי ישראל מימי בית שני יכלו לערוך.  ננסה לכן להציע, בהשערה וללא הוכחה כלשהי, על נביא שאולי כתב נבואות אלו והוסיפן דווקא לספר ישעיהו. 

הנבואות מתאימות לספר ישעיהו דווקא בגלל שהנביא פעל הרבה לפני החורבן שלא כיחזקאל שגלה עוד לפני החורבן וירמיהו שנכח בירושלים בעת החורבן. ירמיהו מזוהה לחלוטין עם נבואות החורבן וספר איכה, ואילו יחזקאל מסיים את ספרו בחזון בית המקדש השונה מאד ממה שמוכר לנו ואינו מתאים לנבואות מתקופת תחילת שיבת ציון. נמצא שהמקום המתאים הוא דווקא בספר ישעיהו כספר מאוזן יותר. 

קריאה של הפרקים בישעיהו תגלה התייחסויות רבות הנראות קשורות לספרי ירמיהו ואיכה. 
הנה אך מעט פסוקים דומים

ישעיהו

 

ירמיהו

 

מ ז-ח

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹקינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"

ט

"עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"

נא יט

"שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת..."

 

איכה ג מז

"פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר".

נא כב

" הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד"

איכה ד כ"א

"שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי"

 


השפעה זו של ירמיהו על ישעיהו השני היא עובדה שגם במחקר מסכימים לה, אולם ברצוני להעז ולהעלות אפשרות, כי הנביא אשר רשם את נבואות הנחמה והוסיפן לספר ישעיהו אינו אלא ירמיהו הנביא בעצמו. אפשרות זו חסרת הוכחה אולם אם נמשיך להשתמש בדמיוננו אולי אולי אחד מהאנשים המוזכרים בפסוק (עזרא ג י"ב): "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם- וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" היה ירמיהו?

אפשרות זו היא אכן בעלת סבירות נמוכה מפאת העובדה שירמיהו היה צריך להגיע לגיל מופלג של קרוב ל-120. אבל ניתן למצוא אפשרות ריאלית יותר מרמזים בתנ"ך ובמדרשים. ברוך בן נריה מוזכר בספר ירמיהו כתלמידו המובהק של ירמיהו (עיינו למשל בפרק ל"ו). מפרק מ"ה ניתן להבין כי ברוך אפילו היה בדרגה הראויה לקבל נבואה ואולי אף זכה לנבואות ולא היה רק תלמיד של ירמיהו: "דָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ- אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל-סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר". בתלמוד ובמדרשי חז"ל מוזכר ברוך בן נריה כנביא (בבלי מגילה טו.) -"ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש" וגם כרבו של עזרא הסופר ומצוין במפורש כי היה חי בזמן הצהרת כורש. 

ברוך בן נריה מכיר היטב את סגנונו של ירמיהו וראה בעיניו את החורבן והיה ראוי להיות נביא ומבחינת גילו יכול להיות בגיל המתאים להיות עם שבי ציון , מבוגר למדי, אבל לא בלתי אפשרי.

המשך חיזוק הטענה מוביל אותנו לשני פרקים שאפשר לומר שכמעט וצונזרו ביהדות. אלו הם פרקים נ"ג וס"א בישעיהו אשר שניהם מהווים רכיבים חשובים בתאולוגיה הנוצרית, ואפשר לומר שחלקים גדולים ממנה מבוססים עליהם (ועל חלקים אחרים בספר ישעיהו, ששימש מעין זירת קרב בין היהדות לנצרות ואכמ"ל).

הנה מספר פסוקים מפרק נ"ג:

 "א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ ה', עַל-מִי נִגְלָתָה ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.  ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ"

אפשר להבין בקלות את ההקשר הנוצרי, אולם אפשר גם לפרש, שהנביא מדבר על נביאים קודמים שסבלו בגלל מעשי העם ושני נביאים אלו יהיו ירמיהו ויחזקאל. ירמיהו הוכה,נעצר, עונה, הוטבע וכמעט קיפח את חייו בניסיונותיו להטיף לעם. ביהדות, נביא אינו אמור לסבול בגלל העם או לשאת את עוון העם על עצמו, אלא להביא את דבר ה' אל העם. הוא אחראי על עצם השילחות ולא על התוצאות. דבר זה מפורש בספר יחזקאל פרק ג מפסוק י"ז ואילך אולם מיד אחר כך ביחזקאת הנביא מצטווה לעשות מעשים סימליים משונים ובהם מופיע במפורש כי הם יהיו כנגד נשיאת עוון ישראל ויהודה (פרק ד): "ד וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם. ה וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. ו וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הימוני [הַיְמָנִי] שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ". ברוך בן נריה הכיר גם את מעשיו של יחזקאל וכך פרקו מתייחס לסבלם של ירמיהו ויחזקאל.


נשאר עדיין לדון מדוע שמו של ברוך מכוסה מעיננו ולא ידוע. להשלמת העניין נביא את מה שהוא כנראה הדו שיח האחרון בין ירמיהו לברוך, פרק מ"ה בירמיהו:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר.ב כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ. ג אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. ד כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא. ה וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ה' וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם.

מהפסוקים נראה שאולי גם ברוך בן נריה עצמו סבל סבל רב, אולם מה שנראה מהם יותר הוא שברוך בן נריה הגיע למדרגות הנבואה אך היה צריך להיעצר שם, לא כי אינו ראוי להיות נביא, אלא כי זו התקופה של הרס ונטישת הארץ והנבואה אינה נצרכת. ולכן אל לו לברוך לבקש לעצמו גדולות, כמו להיות נביא, אלא להסתפק בכך שהיה יחיה היכן שלא יהיה.

אם נמשיך בהשערתנו ייתכן שבסופו של דבר ברוך אכן נהיה נביא ועל כך הוא כותב בפרק ס"א בישעיהו, פרק שמופיע בהקשר נוצרי על אותו האיש שקרא אותו על עצמו, אבל אנו נקרא אותו כמילותיו של ברוך על עצמו.


ס"א א רוּחַ ה' אלוקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַב לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִיםג לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר

ברוך מודה לקב"ה על שבסופו של דבר הוא קיבל את הנבואה (סוג של משיחה) והוא הנביא המנבא את פרקי הגאולה ונחמה שנבואה זו נמצאת עמוק במרכזם. ייתכן שבגלל שברוך ביקש לעצמו גדולות, עובדות היותו הנביא הוסתרה.

בכל אופן אם נבצע הסקה דדוקטית בה אנו מקבלים את ההנחות הבאות
  • חלקו השני של ספר ישעיהו מאוחר ונכתב בימי שיבת ציון
  • רק נביא מחבר ספרים שהם ספרי נבואה
  • הנביא הכיר היטב את נבואות ירמיהו ויחזקאל ואף חווה בעצמו את החורבן והגלות
  • הנביא הוא דמות שמופיעה ומוכרת בתנ"ך
לא נשאר לנו אלא לקבל מהן את המסקנה הסבירה למדי שישעיהו השני הוא ברוך בן נריה.

בכך נמשכת חוליה ישירה של נבואה מירמיהו ועד לימי שיבת ציון ואחרוני הנביאים (חגי זכריה ומלאכי), 

ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה
ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה