אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

טו בשבט

הדף הראשי לטו בשבט. עיקר מנהגי היום ומאמרים נוספים.
טו בשבט

תפזורת לטו בשבט

חידון לטו בשבט - חידות ציורים וחידות מילוליות לטו בשבט למבוגרים וילדים.

סדר טו בשבט - מהו סדר טו בשבט ומבחר קישורים לסדרים שונים מהם תוכלו לחבר יחדיו סדר המתאים לכם.

קרובה לטו בשבט - אדר נזלי ישע - קרובה הנאמרת בתפילת העמידה בשחרית של טו בשבט.

השקדיה פורחת - ויותר נכון השקד פורח

מקורותיו הקדומים של טו בשבט 
חלקים ממאמר מבוססים על מאמרו של אברהם יערי. למאמר המלא לחצו כאן
"טו בשבט הגיע חג לאילנות" - המקור לטו בשבט הינו במסכת ראש השנה במשנה א': "ארבעה ראשי שנים הם:  באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.  באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.  באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.  באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו".

המשנה מונה מספר ראשי שנים, מכולם מוכר לנו מאד ראש השנה של א' בתשרי אולם שאר הימים, אינם מוכרים כימים טובים, שבתונים או מקראי קודש, והם מהווים מעין תאריכים קובעים בלוח השנה בהם מפרידים בין שנה אחת לחברתה.

המשנה מציינת את היום לא כיום חג כלשהו אלא כתאריך טכני. כל הפירות שגדלו עד טו בשבט שייכים לשנת פירות מסוימת לעניין הפרשת תרומות ומעשרות ופירות שגדלו לאחר מכן שייכים לשנה הבאה. כל זאת מאחר ותרומות ומעשרות יש להפריש מפירות אותה שנה ולכן צריך קו המבדיל בין שנים (בדומה לתאריך המבדיל בין שנתונים בגני הילדים). הזמן הקובע הינו זמן חניטת הפרי (המעבר מפרח לפרי) ויש לזכור בקטיף שיכול להיות חודשים ארוכים לאחר מכן לאיזו שנה שייך כל פרי (האם חנט לפני או אחרי טו בשבט).

המיוחד בתאריך ט"ו בשבט הוא שרוב מיני האילנות כלל עוד לא מתחילים לפרוח (קל וחומר להוציא פירות) ולכן מאד קל להבדיל בין הפירות השונים מבחינת לאיזו שנה הם שייכים (כיום כאשר בארץ מגדלים פירות ממקומות רבים בעולם, יש יוצאים מן הכלל והשסק הוא דוגמה טובה לפרי שחונט בדיוק בתקופה זו ומהווה בעיה לדעת איזה פרי חנט לפני ואחרי התאריך). גם שיר הילדים הידוע "השקדייה פורחת" מרמז על כך שרק השקדייה (ויותר נכון לומר השקד) מקדימה לפרוח ושאר העצים לא.

את ברכת האילנות עצמה, ברכה הנאמרת פעם בשנה כאשר רואים עצי פרי פורחים, מברכים רק החל מראש חודש ניסן, חודש וחצי או אפילו חודשיים וחצי במקרה של שנה מעוברת לאחר ט"ו בשבט.

ייתכן ומקורו של ט"ו בשבט הוא דווקא בחג פגאני שנחוג עוד בתקופתו של אברהם אבינו בבבל, לוחות אבן בכתב יתדות מתארות חגיגות בחדש "שבתו" במשך מספר ימים, סביב אמצע החודש. הלוחות ותרגומם מוצגים במוזיאון ארצות המקרא בירושלים כחלק מתערוכת הקבע. כמובן שביהדות אין לעבודת אלילים שום מקום, אולם ייתכן שקביעת ההיום דווקא במועד זה באה מתוך מטרה של עקירה עבודת האלילים והחלפתה בפולחן  האל היחיד.

ד"ר גילה וכמן הביאה לתשומת ליבי את המקור השומרי הבא: "טו בשבטו, יום קודש לנינסיאנה אלת הצדק". נינסיאנה בפולחן השומרי מיוצגת על ידי כוכב הלכת נוגה, ובלוחות חמר שנמצאו מימי המלך עמיצדוקה נכתב: "אם בחודש שבטו, בט"ו בו, נעלמת נינסיאנה בשמי המערב, שלושת ימים מצפינה עצמה מעין ונגלית מחדש בי"ח שבטו - המעינות ינבעו, אדר יוריד את גשמיו, אאה יציף את ארץ, ומלכים ישלחו זה לזה מסרים של פיוס."
הטקסט עצמו קשה הבנה מבחינה אסטרונומית ולמעשה הוא חסר משמעות. הרי נוגה לא תמיד במערב בתקופה זו, לפעמים הוא יכול להיות כוכב בוקר, וכמובן שנוגה לאנעלם לשלושה ימים. נראה שהכוונה שאם בתקופה זו שהיא כבר לקראת סוף החורף, ומרבית הגשמים ירדו, עדיין מעונן כל כך כמה ימים ברצף הרי שגם חודש אדר יהיה מאד גשום, הנהרות יעלו ויהיה שפע חקלאי שיגורם למלכים למחוות שלום, כי שפע כלכלי הוא תמיד גורם ממתן למלחמה (ובעיקר ההיפך בעיות כלכליות גורמות ליציאה למלחמה).

ברור גם  שט"ו בשבט אינו מהווה יום דין לאילנות בצורה דומה שראש השנה הוא יום דין לבני אדם. דבר זה מפורש במשנה הבאה במסכת ראש השנה ולפיה בעצרת (שמיני עצרת) נידונים הפירות. אולם האמונה העממית והמסורת ראתה ביום טו בשבט, גם מעין חג לאילנות וגם מעין יום דין לאילנות. הדבר בא כבר לידי ביטוי בשרידי פיוטים קדומים (מתקופת הגאונים) שהתגלו על ידי מנחם זולאי, בין קטעי הגניזה הקהירית. המתייחסים לטו בשבט, נאמרים על סדר תפילת שמונה עשרה (צורת פיוט המוכנה קרובה) ובכך בית נזכר עץ אחר עליו מתפללים שפריו יצליח (רשימת העצים מעניינת והיא כוללת רק עצים מקוריים לארץ ישראל - ראו אדר נזלי ישע). הפיוטים נאמרו כחלק מהתפילה ביום זה ולכן נראה שכבר מתקופות קדומות ראו בו יום חגיגי מצד אחד אך גם יום דין מצד שני. עם הגלות והכיבוש הצלבני נשכחו המסורות אולם כבר רבינו גרשום מאור הגולה פסק שביום זה אין לגזור תענית והמהרי"ל מביא שביום זה לא אומרים תחנון. בפסיקה הספרדית הקדומה לא מצינו זכר לכך אולם ר' יוסף קארו בספר בית יוסף כותב "ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו" וכך גם פסק בשולחן ערוך.

את המקור הראשון להרבות אכילת פירות מוצאים אצל ר' יששכר סוסאן, בן המאה ה-16 שמציין כי זהו מנהג בני אשכנז בלבד, וכן מופיע המנהג בספר מנהגים שהודפס בשנת 1590.
במאה ה-17, בספר חמדת ימים (ספר קבלי שמחברו אינו ידוע, והתחבר בצפת) מופיע לראשונה "סדר טו בשבט", מנהג אכילת מיני פירות רבים, מאמרות ותפילות על כל פרי ופרי ולימוד פסוקים מהתנ"ך הקשורים לנושאים אלו. מחבר הספר חידש הדבר מדעתו, ובכתבי חכמי הקבלה של צפת ובפרט האר"י לא נמצא זכר לכך. בעל חמדת-ימים קובע סדר ברור, מחלק את מיני הפירות לכאלו הנאכלים בשלמותם (עם החרצנים) כאלו שרק קליפתם נאכלת (ללא הגלעין כמו זיתים) וכאלו שרק התוך נאכל (בעלי קליפה קשה כגון אגוזים ושקדים), מוסיף קטעים מהתורה (בריאת הצומח ביום השלישי וכו'). הסדר נתפשט במהירות בקהילות ישראל השונות ובכל ארץ וארץ וקהילה וקהילה הוסיפו, ושינו בהתאם לפירות המצויים שם על סדר זה. גם בימינו רבים עושים סדר טו בשבט, עם מיני פירות שונים, וקטעי לימוד, בתנ"ך, הלכה מדרש ואגדה. גם מקומות שאינם דתיים עושים סדרים מעין אלו ומוסיפים פרקי ספרות ושירה מתאימים.

נטיעות טו בשבט
בימינו מצטייר ט"ו בשבט כחג האילנות, וכולל תוספות שלא היו קיימות בימי קדם. המנהג החל רק בסוף המאה ה-19 כאשר זאב יעבץ, מנהל בית הספר במושבה זכרון יעקב, יצא עם התלמידים לטעת עצים. המנהג האהוב והיפה המשיך וטו בשבט ידוע היום כיום נטיעות, יום חגה של קרן קיימת לישראל, יום בו יוצאים לטיולים ביערות ונוטעים שתילים חדשים. בעבר שתלו בארץ ישראל הרבה עצי אורן ועצים נוספים שאינם טבעיים לארץ ישראל. בימינו, מרבים לנטוע נטיעות של עצי חורש טבעיים, חרובים, זיתים ושקדים שהיוו את נוף הארץ במשך מאות שנים. מדינת ישראל ידועה בכך שהיא בין המדינות הבודדות בעולם שמספר העצים הניטעים כל שנה גדול בהרבה ממספר העצים הנעקרים. בתקופה בה שטחי יערות רבים, ובפרט יערות הגשם, מבוראים והופכים שטחי גידול חקלאיים, דווקא בישראל, מרבים כל הזמן בנטיעות. 
טו בשבט
טו בשבט - כרזה חגיגית בעיצוב של רוטשילד ליפמן מארכיון קקל

קישורים נוספים
מאגר חומרים וקישורים לטו בשבט מאתר מכללת קיי

ישעיהו השני

מבנה ספר ישעיהו

ספר ישעיהו מתחלק באופן ברור לשלושה חלקים. חלקו ראשון, פרקים א'-ל"ה, מכיל את נבואותיו של ישעיהו עם מעט תיאורים היסטוריים. לאחר מכן ארבעה פרקים - ל"ו-ל"ט המתארים תיאור היסטורי של ממלכת חזקיהו ויחסיו עם הנביא ישעיהו ולאחר מכן חלקו האחרון של ספר ישעיהו, פרקי הנחמה (מפרק מ'-ס"ו).

ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו
ישעיהו - הקפלה הסיסטינית - מיכאלאנג'לו

למה צריך שני ישעיהו?

הבדלי התוכן בין חלקו האחרון של ספר ישעיהו, העוסקים בנבואות נחמה ונראים כשייכים לימי שיבת ציון, הביאו לתמימות דעים במחקר המודרני כי לא הנביא ישעיהו כתב פרקים אלו. מעבר להבדלי התוכן, שמו של הנביא לא מוזכר כלל בפרקים אלו, לעומת הופעות רבות בחלקו הראשון של הספר, וישנם הבדלי סגנון נוספים. את מחבר פרקים אלו מכנים החוקרים ישעיהו השני וחלקם טוענים כי ישנו גם ישעיהו השלישי ואף הרביעי.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


אנו נמשיך בדרך אבותינו בה הספר כולו הוא ספר אחד ומיקשה אחת. למרות שאי אפשר להתעלם מהבדלי סגנון הרי שניתן למצוא גם הקשרים רבים בין נבואות מחלקו האחרון לנבואות בחלקו הראשון.

השיטות המסורתיות ליישוב הפער

אפשר כמובן להניח שהנבואות נאמרו לעתיד לבוא. זהו כיוון בו הולכים רבים, וראו דיונו של עמוס חכם במבוא לפירושו לספר ישעיהו (דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק). עמוס חכם מסתמך על כך שגם בתנ"ך עצמו יש יותר מאזכור אחד מפורש שהספרים הם ערוכים. הדוגמה הטובה ביותר נמצאת בספר משלי . הספר פותח במילים "משלי שלמה...", קובץ משלים נוסף נפתח בצורה זהה בפרק י'. פרק כ"ה פותח קובץ נוסף בו מפורש שהוכנס לספר בתקופת חזקיהו, מאות שנים לאחר שלמה: " גַּם-אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה" ובפרקים ל' ול"א מופיעים דברי אגור בן יקה, עלוקה ולמואל מלך ארם (יש דעות שכל האנשים האלו הם כינויים אחרים לשלמה המלך).

גם הגמרא עצמה מתארת עריכות שונות שעבר התנ"ך עד שהתקבע בידי אנשי כנסת הגדולה. הדיון בנושא מופיע בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא דף י"ד עמוד ב למטה מתחיל במילים "ומי כתבן".

לפיכך אפשרי  שעורכים מאוחרים הוסיפו קבצי נבואות שונים דווקא לספר ישעיהו להרבות בו את הנחמה. לדעתו של עמוס חכם, נבואות אלו אכן נכתבו בידי ישעיהו אך נותרו חתומות במגילות ונוספו רק בתקופה מאוחרת הרבה יותר (ואולי בעריכה כלשהי). זהו הסבר אפשרי וסביר.

ראיות שמדובר בנביא מאוחר יותר מישעיהו

ההוכחה הטובה ביותר שמדובר בתוספת מאוחרת היא בכך שמוזכר שם המלך כורש (פרק מה א) - "כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ", דמות שלא הייתה קיימת בימיו של ישעיהו, וגם אזכור שלה לעתיד לבוא, תמוה ביותר. שימו לב גם לכינוי של כורש בתור משיח. נחזור אבל לנביא שהתנבא. מאחר ומדובר בספר נבואי, הרי שכותבו היה צריך להיות אחד מנביאי ישראל, וזאת בניגוד לספר משלי שהוא חלק מהכתובים ולכן גם חכמי ישראל מימי בית שני יכלו לערוך.  ננסה לכן להציע, בהשערה וללא הוכחה כלשהי, על נביא שאולי כתב נבואות אלו והוסיפן דווקא לספר ישעיהו. 

הנבואות מתאימות לספר ישעיהו דווקא בגלל שהנביא פעל הרבה לפני החורבן שלא כיחזקאל שגלה עוד לפני החורבן וירמיהו שנכח בירושלים בעת החורבן. ירמיהו מזוהה לחלוטין עם נבואות החורבן וספר איכה, ואילו יחזקאל מסיים את ספרו בחזון בית המקדש השונה מאד ממה שמוכר לנו ואינו מתאים לנבואות מתקופת תחילת שיבת ציון. נמצא שהמקום המתאים הוא דווקא בספר ישעיהו כספר מאוזן יותר. 

קריאה של הפרקים בישעיהו תגלה התייחסויות רבות הנראות קשורות לספרי ירמיהו ואיכה. 
הנה אך מעט פסוקים דומי (המעוניין ברשימה ארוכה של הקבלתו לספר איכה, יעיין בספרה של יעל ציגלר על מגילת איכה).

ישעיהו

 

ירמיהו

 

מ ז-ח

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹקינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"

ט

"עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"

נא יט

"שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת..."

 

איכה ג מז

"פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר".

נא כב

" הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד"

איכה ד כ"א

"שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם (יוֹשֶׁבֶתי) [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי"

 

הצעה לזיהוי מדוייק של נביא הנחמה

השפעה זו של ירמיהו על ישעיהו השני היא עובדה שגם במחקר מסכימים לה, אולם ברצוני להעז ולהעלות אפשרות, כי הנביא אשר רשם את נבואות הנחמה והוסיפן לספר ישעיהו אינו אלא ירמיהו הנביא בעצמו. אפשרות זו חסרת הוכחה אולם אם נמשיך להשתמש בדמיוננו אולי אולי אחד מהאנשים המוזכרים בפסוק (עזרא ג י"ב): "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם- וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" היה ירמיהו?

אפשרות זו היא אכן בעלת סבירות נמוכה מפאת העובדה שירמיהו היה צריך להגיע לגיל מופלג של קרוב ל-120. אבל ניתן למצוא אפשרות ריאלית יותר מרמזים בתנ"ך ובמדרשים. ברוך בן נריה מוזכר בספר ירמיהו כתלמידו המובהק של ירמיהו (עיינו למשל בפרק ל"ו). מפרק מ"ה ניתן להבין כי ברוך אפילו היה בדרגה הראויה לקבל נבואה ואולי אף זכה לנבואות ולא היה רק תלמיד של ירמיהו: "דָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ- אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל-סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר". בתלמוד ובמדרשי חז"ל מוזכר ברוך בן נריה כנביא (בבלי מגילה טו.) -"ברוך בן נריה ושריה בן מעשיה ודניאל ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש" וגם כרבו של עזרא הסופר ומצוין במפורש כי היה חי בזמן הצהרת כורש. 

ברוך בן נריה מכיר היטב את סגנונו של ירמיהו וראה בעיניו את החורבן והיה ראוי להיות נביא ומבחינת גילו יכול להיות בגיל המתאים להיות עם שבי ציון , מבוגר למדי, אבל לא בלתי אפשרי.

ספר ישעיהו כזירת מאבק בין היהדות לנצרות

המשך חיזוק הטענה מוביל אותנו לשני פרקים שאפשר לומר שכמעט וצונזרו ביהדות. אלו הם פרקים נ"ג וס"א בישעיהו אשר שניהם מהווים רכיבים חשובים בתאולוגיה הנוצרית, ואפשר לומר שחלקים גדולים ממנה מבוססים עליהם ועל חלקים אחרים בספר ישעיהו, ובפרט הפסוק (ז יד): "לָכֵן יִתֵּן ה' הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". פסוק זה הוא פסוק מפתח באמונת הבתולה היולדת ובכך שהאל נטש את העם היהודי ועתה הוא עם הנוצרים מאמיני אותו בן. בכל אופן, שני פרקים אלו מכילים אישושים נוספים לטענה כי ברוך בן נריה הוא הוא נביא הנחמה. הנה מספר פסוקים מפרק נ"ג:

 "א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ ה', עַל-מִי נִגְלָתָה ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.  ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וה' הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ"

אפשר להבין בקלות את ההקשר הנוצרי, אולם אפשר גם לפרש, שהנביא מדבר על נביאים קודמים שסבלו בגלל מעשי העם ושני נביאים אלו יהיו ירמיהו ויחזקאל. ירמיהו הוכה,נעצר, עונה, הוטבע וכמעט קיפח את חייו בניסיונותיו להטיף לעם. ביהדות, נביא אינו אמור לסבול בגלל העם או לשאת את עוון העם על עצמו, אלא להביא את דבר ה' אל העם. הוא אחראי על עצם השילחות ולא על התוצאות. דבר זה מפורש בספר יחזקאל פרק ג מפסוק י"ז ואילך אולם מיד אחר כך ביחזקאל הנביא מצטווה לעשות מעשים סימליים משונים ובהם מופיע במפורש כי הם יהיו כנגד נשיאת עוון ישראל ויהודה (פרק ד): "ד וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָם. ה וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲו‍ֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. ו וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הימוני [הַיְמָנִי] שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ". ברוך בן נריה הכיר גם את מעשיו של יחזקאל וכך פרקו מתייחס לסבלם של ירמיהו ויחזקאל.


נשאר עדיין לדון מדוע שמו של ברוך מכוסה מעיננו ולא ידוע. להשלמת העניין נביא את מה שהוא כנראה הדו שיח האחרון בין ירמיהו לברוך, פרק מ"ה בירמיהו:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר.ב כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ. ג אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי. ד כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא. ה וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ה' וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם.

מהפסוקים נראה שאולי גם ברוך בן נריה עצמו סבל סבל רב, אולם מה שנראה מהם יותר הוא שברוך בן נריה הגיע למדרגות הנבואה אך היה צריך להיעצר שם, לא כי אינו ראוי להיות נביא, אלא כי זו התקופה של הרס ונטישת הארץ והנבואה אינה נצרכת. ולכן אל לו לברוך לבקש לעצמו גדולות, כמו להיות נביא, אלא להסתפק בכך שהוא יחיה היכן שלא יהיה.

אם נמשיך בהשערתנו ייתכן שבסופו של דבר ברוך אכן נהיה נביא ועל כך הוא כותב בפרק ס"א בישעיהו. גם פרק זה אומץ על ידיד הנוצרים לצרכיהם אולם הפרק קדם לנצרות שנים רבות ואנו נקרא אותו כמילותיו של ברוך על עצמו.

"רוּחַ ה' אלוקים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ:  לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר"

ברוך מודה לקב"ה על שבסופו של דבר הוא קיבל את הנבואה (סוג של משיחה) והוא הנביא המנבא את פרקי הגאולה ונחמה שנבואה זו נמצאת עמוק במרכזם. ייתכן שבגלל שברוך ביקש לעצמו גדולות, עובדת היותו הנביא הוסתרה.

סיכום הטענות

לסיכום נביא את ההנחות בקצרה שיסכמו את טענתנו.ההנחות הן:
  • חלקו השני של ספר ישעיהו מאוחר יותר ונכתב בימי שיבת ציון.
  • רק נביא מחבר ספרים שהם ספרי נבואה.
  • הנביא הכיר היטב את נבואות ירמיהו ויחזקאל ואף חווה בעצמו את החורבן והגלות.
  • הנביא הוא דמות שמופיעה ומוכרת בתנ"ך.
לא נשאר לנו אלא לקבל מהן את המסקנה הסבירה למדי שישעיהו השני הוא ברוך בן נריה.

השערה מרחיקת לכת נוספת: מחברו של ספר איכה עלום גם הוא אולם המסורת הקושרת אותו לירמיהו חזקה. למרות זאת יש חוקרים הסבורים שלא ירמיהו חיבר את ספר איכה וטעמיהם עימהם. לאור ההקבלתו הרבות בין איכה לפרקי סיום ישעיהו, האם ייתכן שברוך בן נריה חיבר גם את איכה או חלקים ממנה?

בכך נמשכת חוליה ישירה של נבואה מירמיהו ועד לימי שיבת ציון ואחרוני הנביאים (חגי זכריה ומלאכי), 

ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה
ישעיהו הנביא בפסל המנורה ליד בניין הכנסת, בנו אלקן. צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה



מדוע נענש יוסף בשנתיים נוספות

קצת תקווה ליוסף

סיומה של פרשת וישב נותן לנו פתח של תקווה. שר בכיר בממשלת פרעה עומד להשתחרר מהכלא ובוודאי ימליץ וידבר טוב על יוסף שפתר יפה את חלומו ויעזור לו לזכות בחנינה. אולם לא כך קורה והפרשה נגמרת בפסוק הסותם את הגולל על תקווה זו (מ' כג): " וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ".

הפסוק מתאר התנהגות אנושית. אדם שהושלך לכלא, ובוודאי אדם רם מעלה, רוצה לשכוח כמה שיותר מהר את התקופה ההיא ובוודאי לא להזכיר אותה לאחרים והוא פשוט מוחק אותה מזיכרונו. שר המשקים גם אינו מרגיש חובה מיוחדת כלפי יוסף, הרי יוסף לא השתדל או עשה משהו למענו אלא בסך הכל סיפר לו מה עומד לקרות. השחרור שלו היה מתרחש גם בלי יוסף. חוץ מזה, אדם כל כך מוצלח עלול לתפוס את מקומו סביב שולחן הממשלה ואולי עדיף שיישאר בבית הסוהר. רק לאחר שנתיים, כאשר יש צורך ספציפי ואקוטי בפותר חלומות מיומן, נזכר שר המשקים ביוסף וממליץ עליו בפני פרעה, לא לפני שהוא מתנצל שוב על חטאו, דבר המוכיח עד כמה עדיף לא להזכיר נושאים כאלו לפרעה.
אולי התנהגות אנושית זו, שיכולה להיות צפויה, היא הרקע לפירוש של רש"י לפסוק זה:
(כג) ולא זכר שר המשקים - בו ביום: וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהילים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב.
שר המשקים שכח את יוסף כבר באותו יום. ברגע שאדם יוצא מהכלא אין לו שום עניין להיזכר או לזכור מישהו משם. לפי רש"י יוסף היה צריך לדעת זאת ועצם הבקשה משר המשקים האריכה את עונשו בשנתיים כסימן של חוסר אמונה.

האם יוסף היה חסר אמונה?

ברצוני להציע הסבר נוסף. ייתכן שיוסף ראה בשר המשקים שליח של ה' להוציאו מהבור. במצרים, אסירים רבים היו אסירי עולם ואם תקופת מאסרו לא נקצבה הרי שהוא יכול היה להישאר בכלא כל ימי חייו. נראה סביר שאם יש ליוסף הזדמנות לפעול להשגת חנינה, הרי שעליו לנקוט בה ואין צעד זה מראה על חוסר אמונה. ידועה הבדיחה על אדם שנלכד בבניין בוער אבל מאחר והוא בטוח שאלוקים יציל אותו הוא מסרב לקפוץ מהחלון על היריעה שהכבאים הניחו ואף לא לעלות בסולם חבלים אל המסוק ששלחו להצילו. בגן עדן הוא מתפלא למה אלוקים לא הציל אותו ואילו בשמים מתפלאים מדוע הוא סרב להיעזר בכל מה ששלחו אליו להצילו. כך גם יוסף צריך להיעזר בכל מה שאפשר על מנת לצאת מהכלא. ואם כך יוסף פעל כשורה ועל מה העונש?

מה בכל זאת היה חטאו של יוסף?

לדעתי יוסף נענש על כך שלא נהג כשורה בשר האופים. שני השרים חלמו חלומות מציאותיים וכבר מהתיאור שלהם די ברור שאחד יהיה עם סוף טוב והשני פחות (פרעה לא מוזכר בחלום של שר האופים וגם עוף  מנקר מעל הראש אינו מרמז טובות). הערנו שהפתרון של יוסף הוא די פשוט ובפרט שסביר להניח שיוסף ידע שבתאריך יום הולדת פרעה הוא יום שבו יש חנינות מחד והוצאות להורג מאידך ואולי אפילו כבר ראה את הצווים שנשלחו לשר בית הסוהר בעניין שני השרים.

בכל מקרה, יוסף פותר לשר האופים את חלומו בצורה לא נעימה. פתיחת הפתרון זהה לחלוטין לפתיחה הטובה שנאמרה לשר המשקים: " וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלשֶׁת יָמִים הֵם:  בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ..." ואולי אפילו שר האופים מייחל לפתרון טוב למרות אופיו הקודר של חלומו, אבל אז מונחתת המכה: "...מעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל-עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ". גם בשורות גרועות צריך לדעת איך לספר ויוסף היה יכול להיות עדין יותר ולהיזהר בדבר או אפילו להתחמק ממתן תשובה. גישה זו מזכירה מעט את סיפורי החלומות שלו עצמו לאחיו, שגם מטרתם לא הייתה ברורה, ובפרט לא בפעם השנייה שבה יוסף היה אמור להבין לבד כי עדיף לשמור את החלום לעצמו. שנתיים נוספות בכלא הן עונש חמור אבל עונש שמהווה כברת דרך חשובה בתיקון של יוסף ובכך שנהפך לבסוף ליוסף הצדיק.

יוסף פותר החלומות
יוסף פותר החלומות - קספר לויקן, 1712 תחריט נחושת

הרחבה על דמותו של יוסף
מאמרים נוספים לפרשת וישב

ואביו קרא לו בנימין

המאמר הבא נכתב על ידי גיסי מוקי זוהר ומביא רעיון מענין על שבט בנימין.

לפני מספר שבועות השמיעה לי אשתי פרשנות מתוך ספר שופטים ששמעה במסגרת מיזם 929 , מפי דר' רוני מגידוב פרק ג' בספר שופטים עוסק בסיפורו של אהוד בן גרא משבט בנימין ששפט את ישראל ועל יחודו כלוחם ומושיע לישראל. אהוד מפורסם כ "איטר יד ימינו" ובזכות תכונה זו הערים על שומרי עגלון מלך מואב והכניס חרב פיפיות לפגישה בארבע עיניים עם המלך, הרג את המלך ופתח במלחמה ששחררה את בני ישראל משעבוד מואב .
במפרשים נאמר כי הכוונה בביטוי "איטר יד ימינו" היא לאדם שמאלי שיד ימינו איטרת ז"א סגורה, כך נראה פשט הסיפור וכך למדנו לחשוב .
בהסבר המובא ע"י דר' מגידוב היא מביאה אסמכתא מהמשך התנ"ך ששופך אור נוסף על אהוד בן גרא ועל שבט בנימין בכלל. בספר תהילים (ס"ט טז) מופיע השורש א.ט.ר בפסוק ל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל-תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ:" הפרוש לשורש א.ט.ר הוא סגר, מכאן טוענת ד"ר מגידוב כי "איטר יד ימינו" הוא מי שסגרו את יד ימינו בגיל צעיר ( גיל ינקות ) כדי שיאמן את יד שמאל שלו ויתרגל להשתמש בשני ידיו באופן שווה (היכולת להיות דומיננטי בשתי הידיים מקנה יתרון בסביבה של לוחמים) .
כהוכחה ציטטה דר' מגידוב פסוק מספר דברי הימים(דברי הימים א' י"ב א-ב ) ובו מסופר על בני בנימין : "וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלָג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי המִּלְחָמָה: נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן". מהפסוק ברור שיש בבני בנימין חיילים מימניים ומשמאלים ז"א חיילים בעלי יכולת להשתמש בשתי הידיים באופן שווה .
רעיון זה יכול להסביר כיצד הצליח אהוד להערים על שומרי המלך עגלון , השומרים בדקו אותו כמו שבודקים אדם ימיני ולא לקחו בחשבון את היותו בעל שתי ידיים ימניות . (ניתן להבחין כי בשפה המקובלת גם כיום יש תאור מקביל אך הפוך "בעל 2 ידיים שמאליות" הוא אדם לא מוצלח בעניינים טכניים).
הפרשנות של ד"ר מגידוב גרמה להתרגשות אצל אשתי שהיא פיזיותרפיסטיתהתפתחותית כיוון שקשירת היד ה"טובה" היא פרקטיקה ידועה בקרב הפיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק בטיפול בילדים עם שיתוק /חולשה בפלג גוף אחד, כתוצאה משיתוק מוחין שקורה סביב הלידה. בשיטה זו קושרים בכפפה את היד החזקה על מנת לחייב את הילדים להשתמש ביד החלשה שלהם ולאמן אותה
עד כאן הלימוד מכאן לקחתי לעצמי דרור לשוב ולעיין מחדש בתנ"ך אודות האזכורים של שבט בנימין מתוך אינטואיציה כי ייתכן ויש קשר בין שם השבט בנימין לבין אותה יכולת מופלאה של בני שבט זה.
בתהליך של הלימוד כתבתי טקסט בסגנון מדרשי. זהו אינו מדרש חז"ל אלא טקסט שעושה שימוש בקצרנות החזלית ובטכניקה של שזירת פסוקים ממקורות שונים בכדי ליצור רצף סיפורי.
הסיפור נועד לבחון האם שם השבט בנימין קשור לתכונה של השבט כאנשים בעלי "שתי ידיים ימניות". כמו כן מנסה הסיפור להעלות השערה מדוע השתרש מנהג זה של קשירת היד דווקא אצל בני בנימין .
כהקדמה נעיר כי אחד הביטוים המקובלים בתנ"ך לאיש משבט בנימין הוא איש ימיני. בלועזית קרוי אדם בעל יכולת שימוש בשתי הידיים אמבידקסטרי, (אמבי = דו ,דקסטר = ימין) כבר מכאן נראית אפשרות שהשם (בנ= אמצע ימין = ימין) הוא למעשה התיאור התנכ"י לשבט של אנשים בעלי 2 ידיים ימניות .
אמנם ע"פ המסורת בני ישראל נקראו בשמם ע"י האמהות אבל במקרה של בנימין יש שוני. השוני הזה מאפשר לנו לצייר תמונה ולהשלים את שלא נכתב במפורש ..
בבראשית מסופר כי רחל נותנת את השם בן אוני לבן הנולד זאת על שם הקושי בלידה שאכן תגרום למותה , אולם הפסוק ממשיך ומספר כי אביו קרא לו בנימין . לא נאמר לנו מתי יעקב משנה את השם של הילד לבנימין, אבל ברור שיעקב רואה משהו אחר בילד הזה ומחליט לשנות את השם שמעניקה לו רחל . הסיפור הראשון אם כן בא למלא את החלל ולנסות להסביר מדוע החליף יעקב את שמו של הילד מבן אוני לבנימין .
ואביו קרא לו בנימין , מה ראה אותו צדיק ? בלידתו היתה ימינו שמוטה , קשר את שמאלו כדי שיהא מתרגל בימינו . בבוקר היה קושרו ולערב מתיר. שנאמר ונפשו קשורה בנפשו.פעם אחת ראה סבו קושר לעצמו עם שחר , אמר לו , בני קשירה זו למה ? אמר לו, כך מורני אבא לחזק ימיני , הביט יצחק וראה שעתידים בניו להישבע בימינם שנאמר תשכח ימיני . מיום זה היו קושרים יחדיו .
הסבר:
בסיפור נפגמת יד ימינו של הבן עקב קשיי הלידה , בלשון של הפיזיותרפיסטים ההתפתחותיים הוא נולד "המי" (המיפרזיס- חולשה בחצי גוף).
היות שהילד שנותר ללא אם לאחר מות רחל , יעקב האב הוא זה שמטפל בבנו ,הטיפול שיעקב מכיר הוא על-ידי קשירת היד החזקה בכדי לגרות לעודד את התפתחות היד החלשה .
האמת שליעקב יש ניסיון בתהליך של השפעה על מהלכים פיזיולוגיים באמצעות גירוי. בפרק שקדם לסיפור לידת בנימין מסופר כיצד יעקב מצליח לעודד ילודה של עיזים וכבשים מזן מסויים. ככול הנראה עקב הבנתו את הקשרים הגנטיים עולה בידי יעקב להשביח את העדרים של לבן בכיוון שמתאים לו. בימינו נכנה זאת ברירה לא טבעית , הפיקחות הטמונה ביעקב עם הידע המעשי שצבר כרועה צאן יכולה לשמש אותו בכדי לטפח גם את בנו בצעיר.
יעקב מבצע את פעולת הקשירה בכל יום ויום, הפעולה הזו וההשגחה המיוחדת מולידה גם קשר נפשי עמוק עם הבן הצעיר. בחרתי להשתמש בפסוק ונפשו קשורה בנפשו משום שהוא מחבר את המלה קשר ונפש (הציטוט הנו מדברי יהודה אחיו של בנימין, בשעה שיוסף כלא את בנימין במצריים, יהודה מבקש לשחרר את בנימין על ידי תאור הכאב ושברון הלב של יעקב אם בנימין לא ישוב ליעקב אביו).
השם בנימין אם כן נובע מהתיקון שביצע יעקב כדי שהבן יוכל להשתמש ביד ימין ולכן קרא שמו בנימין.
חלקו השני של הסיפור מוביל למקום אחר. ע"פ המסורת יעקב נפרד מיצחק אביו למשך 22 שנה וגם לאחר שנפגשו התורה אינה מספרת לנו על החיים שלהם בצוותא לאחר מכן. המדרש שכתבתי מפגיש את יצחק בתפילת הבוקר ביחד עם בנימין. כאן בנימין ממשיך את הטיפול של יעקב באופן עצמאי כמין הרגל של יום יום או כשלב של התבגרות ולקיחת אחריות על עצמו .
יצחק הסבא שלרוב לא היה מצוי בעניינים של היום יום שואל את בנימין מדוע הוא קושר את היד. התשובה של בנימין "זה הטיפול שאבי יעקב הורה לי כדי לחזק את יד ימין" . התשובה של בנימין מעוררת את הסב יצחק , יתכן שהזיכרון של יצחק על הטיפול שהעניק לו האבא שלו – אברהם אל מול האהבה והשקעה של יעקב בבנימין גורמים לו להתגלות.
יצחק כידוע עיוור כבר הרבה שנים, אבל האהבה והיחס האבהי של יעקב לבנימין פוקחים את עיניו והוא רואה את הטיפול של יעקב בבנימין כדגם לקשר שבין האב= האל- לבנים= בני ישראל .
הקשירה של בנימין והתפילה של יצחק אולי היא שמולידה את קשירת התפילין על היד. התפילין שמבטאים את הקשר הרגשי של ישראל לאב שבשמים. .
מעניין כי ההלכה בעניין הנחת תפילין של יד מורה כי יש להניח את התפילין על היד הלא דומיננטית זאת משום שבעבר נהוג היה להיות עם התפילין לאורך כל היום ובזמן עשית מלאכה על היד הדומיננטית להיות משוחררת .

ולסיום הפסוק אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני מבטא את הקשר החזק של עם ישראל לירושלים זו תהיה השבועה של גולי בבל כי לא ישכחו את ירושלים גם אם החיים בבבל טובים . מעניין כי חלק המקדש בירושלים נפל בנחלתו של שבט בנימין .