אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת ויגש

הפטרת פרשת ויגש היא בספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק טו עד פסוק כ"ח.
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.

טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.

יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש

יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)

 כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.

כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.

כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).

כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.

נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.

לדף הראשי לפרשת ויגש

דבר תורה לפרשת ויגש

בשם הגר"א (וסיפר לי על כך ידידי אודי סדן) מובא כי הטעמים לתחילת פרשת ויגש הם: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה". שמות הטעמים הם קדמא אזלא רביעי ודרש הגר"א שזה פירוש קידם והלך רביעי (יהודה הוא הבן הרביעי). מערכת הטעמים משמשת לפיסוק והגייה נכונים של הפסוקים וגם במקרים מסוימים מהווה פרשנות. לא ידוע אם בפסוק זה צירוך הטעמים הוא מקרי או שמדקדקי המסורה חיבור במיוחד טעמים אלו לפסוק זה.


ומה ראה יהודה שהיה צריך לגשת ליוסף ולספר לו סיפור (שרובו דרך אגב לא נכון, כולל השיחות הקודמות של האחים עם יוסף)? אם נקרא היטב את הפסוקים נראה שהאחים כנראה כבר הבינו מה קורה וכי הם מקבלים עונש של מידה כנגד מידה.

יהודה והאחים אומרים ליעקב: "הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ..." (ל"ז לב) ותמר אומרת ליהודה (ל"ח כה): "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". האחים הושמו בבית הכלא במצרים והדבר דומה לכך שהם השליכו את יוסף לבור. האחים הבינו בעצמם זאת (מ"ב כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", גם בדרכם חזרה לארץ, אחד מהם מוצא את כספו שהושב לו (מ"ב כח): "וַיֹּאמֶר אֶל-אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו לֵאמֹר מַה-זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקים לָנוּ", ברור להם שהדבר אינו סתם אלא בא מאת ה'. גם כאשר הם רוצים לרדת שוב, אומר יעקב ומזכיר להם את האח האובד: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (פסוק לו). הרי יוסף כבר איננו שנים ארוכות. האחים לוקחים עימם למצרים (מ"ג יא): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" איזו מתנה מוזרה אבל (וזאת העיר לי ידידי אלון מנור) אלו הדברים שהשיירה שלקחת את יוסך למצרים נשאה (ל"ז כה): "...והִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

גם כאשר הם מגיעים בשנית לפני יוסף, ברור להם כי דבר זה חריג והם מבינים שהוא קשור לכסף, אותו כסף בו מכרו את יוסף. והשיא מגיע בוידוי של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה-נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה-נְּדַבֵּר וּמַה-נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקים מָצָא אֶת-עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר-נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ" (מ"ד טז). לא יוסף מצא את עוון האחים אלא האלוקים ועתה יהודה מבין היטב למה עליהם להיות עבדים.אולם בסיום פרשת מקץ מגיעה הפתעה יוסך מוכן לשחרר את כולם ודורש שרק בנימים לבדו יהיה עבד. תחילת פרשת ויגש מפתחת בנאום ארוך של יהודה. יהודה אמנם מבין שהוא צריך לשלם ולהיענש אולם הסיטואציה בה כל האחים פטורים מעונש ורק בנימין נענש אינה אפשרית מבחינתו, ובוודאי שאינה יכולה להיות מידה כנגד מידה, שהרי בנימין לא היה קשור כלל למכירת יוסף. עכשיו מבין יהודה שכל אירועי המפגש עם יוסף היו חשודים מאד ושבאמת העלילו עליהם עלילת שווא. יהודה מתקשה להבין למה דווקא יוסך מעונין בבנימין בתור עבד אולם מאחר והוא יודע כי עליו לקבל עונש כלשהו, ומאחר והוא אחראי לבנימין, הוא אוזר אומץ להציע את עצמו בעסקת חליפין ליוסף.  יהודה בוחר לספר על האסון שיקרה לאב עם בנימים לא יעלה. יהודה ידוע שיוסך התעניין כמה פעמים בשלום האב ולמרות שאין לו מושג מה יכולה להיות הסיבה לכך היא זיהה זאת כנקודת תורפה אצל יוסף ולכן מבקש את בקשתו שם.
לדף הראשי לפרשת ויגש
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר
יהודה מתחנן לפני יוסף - ארנט דה גלדר - 1860~ אוסף פרטי

הפטרת פרשת מקץ

הפטרת פרשת מקץ הינה בספר מלכים א' פרק ג ט"ו ועד פרק ד' א והיא ידועה בתור משפט שלמה. הפטרה זו נחשבת להפטרה נדירה. כמעט תמיד שבת מקץ היא שבת חנוכה (או שבת שנייה של חנוכה). כדי ששבת מקץ לא תהיה בחנוכה צריך לאחר את קריאת הפרשות כמה שיותר מחד ולהקדים את כ"ה בכסלו מאידך. זה דורש שני תנאים. שראש השנה יהיה ביום שבת (כי אז גם שמחת תורה בשבת ומתחילים לקרוא בספר בראשית יחסית מאוחר) וגם שחודש חשוון יהיה רק עם 29 יום.  זהו צירוף נדיר יחסית (שנים מסוג זחא או זחג ) והפעמים הבאות שזה יקרה הן בשנת תת"א, תת"ח ותתכ"ח.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים  גם כמתנה.


נעבור להפטרה:

טו וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו:
לכאורה אפשר לעצור כאן. הקשר לפרשה ברור. גם בפרשת מקץ המלך חולם חלומות. אולם שימו לב שההפטרה מתחילה רק לאחר חלומו של שלמה בלי לתאר אותו כלל. ולכן זהו הקשר השטחי.
אז מה היה חלומו של שלמה? אתם כמובן מוזמנים לקרוא את כל פרק ג. בחלום נגלה ה' לשלמה ונתן לו לבקש משאלה אחת. שלמה ביקש "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה". ה' היה כל כך מרוצה מהבקשה שלא כללה עודר , כבוד, אריכות ימים, ניצחונות ושאר דברים חומריים והעניק לשלמה את אלו וגם את אלו. והנה ההפטרה מהווה מבחן ליכולת השפיטה של שלמה.

טז אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל-הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:
המלך נמצא באמצע מסיבה ומשתה והנה לתוך הארמון באות שתי נשים מהמעמד הנמוך שבנמוכים. זוהי גדולתם של מלכי ישראל, שדלתם אכן פתוחה לכל והם מתפנים לשפוט גם את פשוטי העם.
יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו:
כ וַתָּקָם- בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי וְהִנֵּה-מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:
עד כאן טיעוני הצד האחד
כב וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
שמתם לב להבדל בין טענות הנשים? לכאורה נראה ששתיהן טוענות אותו דבר בדיוק ואין לנו אלא עדות של זו מול זו, בדיקות גנטיות לא היו באותו זמן.
כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי:
אבל שלמה הקשיב טוב ושמע הבדל קטן. כל אחת מקדימה בדבריה את מה שחשוב לה יותר. אחת פותחת את טענותיה בבני החי והשנייה פותחת את טענותיה בבנך המת. הבדל זה הספיק לשלמה. הוא כבר יודע עם מי הצדק. שלמה חוזר על הטיעונים גם כדי ללמדנו שהדיין צריך לחזור במילותיו על טיעוני הצדדים ולראות שבאמת הבין אותם כמו שצריך, אבל שלמה אולי גם מצפה שכולם יבינו מהדיוק בדברים מה הדין. כמובן שאף אחד לא מבין את הדיוק ולכן שלמה צריך לערוך "הצגה" קטנה.

כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי-חָרֶב וַיָּבִיאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת:
שלמה מתאר את עצמו בחלום כנער קטן. מקובל לחשוב שגילו היה צעיר מאד כשהומלך. נסו רק לדמיין את התדהמה בארמון כאשר שלמה מציע את ההצעה לחתוך את התינוק ולחלק אותו. בוודאי מתנגדי שלמה (והיו כאלו, כמו שראינו בהפטרה לפרשת חיי שרה ומרד אדוניה) פורצים בצחוק עז ומלגלג וקוראים לו שוטה וכינויי גנאי אחרים.

כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה- אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ:
אבל צוחק מי שצוחק אחרון. ההצגה של שלמה מצליחה מעל המצופה. האשה השקרנית אפילו מתוודה וכולם רואים ששלמה צדק ואת חוכמתו הרבה.

כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט: א וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל:
לאחר המשפט שלמה הוא כבר מלך מוסכם וללא מתנגדים.


אבל מה הקשר העמוק לפרשה? ההפטרה משווה בין יוסף לבין שלמה. ראינו איך דיוק קל בדברי הצדדים מוציא את האמת לאור. גם יוסף, בזכות חוכמתו, והקשבתו לפרטים הקטנים ביותר בתיאור חלומותיו של פרעה הצליח לפענח היטב את החלום, לעלות לגדולה ולהציל את כל ארץ מצרים. ראו הרחבה על כך במאמר על יוסף ופתרון החלומות .

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. 
משפט שלמה - ניקולא פוסן
משפט שלמה - ניקולא פוסן - 1649, לובר

משפט שלמה - רפאל
משפט שלמה - רפאל - פרסקו בותיקן 1518-1519
האומן ויליאם בלייק, כמעט והעתיק את ציורו של רפאל. אך בעוד ציורו של רפאל הוא פרסקו על קיר שלם, רפאל העתיק אותו לציור מיניאטורי בגודל של גלויה. מצאו את ההבדלים

ויליאם בלייק משפט שלמה
לבלייק תמונה נוספת על אותו נושא
ויליאם בלייק משפט שלמה
ויליאם בלייק משפט שלמה - מוזיאון פיטצויליאם - קמברידג'

ותמונה של פאול טרוגר המיטבה לקלוט את הדרמה האנושית בפני הדמויות השונות.
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג
פאול טרוגר, משפט שלמה , מוזיאון זלצבורג

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ


יוצרות לחנוכה

מעט על פיוטים

טענה שגורה אך שגויה, היא כי פיוטים שייכים בעיקר לעדות המזרח. הפיוטים משותפים לכל הם היהודי וגם לבני אשכנז עשרות ומאות פיוטים. מקורם של פיוטים רבים הוא  בפייטני ארץ ישראל שפעלו לפני למעלה מאלף שנה. רוב הפיוט הוא אם כן ארץ ישראלי, גם לאחר מכן הפיוטים הגיעו לכל הנוסחים והנה בפיוט לחנוכה אפשר למצוא מאורה של רבי שלמה בן גבירול מגדולי משוררי ספרד. אמירת הפיוט לחנוכה שרדה רק במסורת אשכנז.

כיום בציבור הדתי לאומי כמעט ולא אומרים פיוטים אלו כלל וחלקם אפילו לא נדפסים בסידורים ובמחזורים הרגילים (והרבה פעמים נדפסים בסוף ולא על סדר התפילה)/

יוצרות הוא שם כללי לפיוטים בברכות של קריאת שמע והם מחולקים לפיוטים שונים ששמם מורה על המיקום המדויק שאומרים אותם (יוצר, אופן, מאורה, אהבה, זולת, עזרה וכו'). הנה היוצרות לחנוכה.

כוחי לא עמד לי לנקד את הפיוט ומי שימצא שגיאות מוזמן לתקן.

היצירה המרכזית מבוססת על מגילת יהודית ואנטיוכוס ומספרת את סיפורה של יהודית ושל חנה ושבעת בניה.

יוצר לשבת ראשונה של חנוכה

ע"פ א-ב כפול תשעה וחתום בו יוסף בר שלמה

אודך כי אנפת בי ותשב, אזנך הטית שועי לקשוב, איבתי כקש בעלעולת לנשוב. אבינה ואזכרה ימי קדם, אשר קראוני כנכתם אודם, אותותם אגידה ולא ארדם. אשיחה צרות ונקמת אנטיוכוס, אבח חסידי ומשיחי נכס, אוילי עמי כהקריצוני להרכס.

יען ועד סוסי פלדות במו רוכבים שנוסי לפידות מופת הראות בתוך עיר נכבדות. קדוש.

באו אכן פריצים ללשן, בחורי אף המלך לעשן, בעד להכרית שרוצי גושן. בערה חמתו ויתא בפתע. בלה בשרי וחיתי שתע, ביערים חובאתי כבהמות להתע. בכלותו להשמיד עם ולרפוס, ביאר לשר צבאו פיפוס, ברית להעבירי ופסלו לתפוש.

גזר במי חזיר יפגל, גם מושך ערלה לעגל, זויתו להשאיר והממאן מלסגל, גואלו בפת בוג ובאליל חיה, גברו בתומם שת לשאיה, גדע וכילה נוצרי תושיה. גיברות שתים בניהן מלו, גלל כן בשדיהן נתלו, גורים ואימותם ממגדל הפילו.

דימו לטנף בזבחיהם אלעשר, דתו שמר ועוד נאזר, דח ויבז דברי האכזר. דבב דאבתי על נשך, דרוש אדרוש מבשר קודשך, דום כמו האמנתי ואנטשך. דילף בן תשעים שנה אנוכי, דחול אלהי במירמה תמליכי, דבריך כלה זנחתים מלהכפי.

הלזה יאחז צדיק דרכו. הבחור יוסיף אומץ ברכו, הישיש בשורו נהרג בערכו. העל אלה לא תפקוד, הצפיר והשיער בחרונך ליקוד, הראש והרגל הזקן והקדקד. הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונחלאה, הלעולמים תיזנח לרבת חלאה.

ואביעה עוד מקררה שבעה, ותיקים אחים תמימי דעה וקלם באש בשוא נתעה. ועל לא אכלו מזבחו, וידבקו בעשה תבל בכוחו ושספם נבל באכשריות רוחו. ומחבת נחושת באור ריתח, ויפשח הראשון נתח נתח, ועור ראשו חשף בתותח.

זמם להרוג ששת אחיו, זד יהיר בעברת טוחיו, זבחם ככבש אלוף בחוחיו. זמם אפתה השביעי קטנם. זהב אעשריך אליו נם. זמנתיך לי למשתה קונם. זרז העלם הטוב לבחר, זעק הרגני נא למה תאחר, זנחתי להשתחוות לאל אחר.

חם ויחר מושל רשע, חיזק מכותיו בלי פשע, חוסן הילד ולסובלם שעשע. חזתה הורתם משפטי בניה, חמטה נפשה על ניניה, חלפה ותשב רוחה לקונה. חמסי אם גבר לכעור, חסידים אלו והריגתם זכור, חנו כרוי יבלתך וכור.

טפש עוד מדון מגרה, טפטופי אשר לא ימרה, טימוסי יוני החי יקרא. טיכס זוכר שמו יהודי. טבוח וקרוץ כמו גדי. טרייה וביקורת להכביד בשלדי. טוהר טבילות מקוה מהם החדיל. טשו קדושים מנשיהם להבדיל. טורחם סקרת נס להגדיל.

יחיד ונישא שוכן שמים, ימן לכולם מקוואות מים, יען חסידיו מיחדיון פעמיים. יסף ידו לתעב המון, ידידות בית לאיש בזימון, ישכבנה אז תחילה ההגמון. יתד זאת נתקעה לגודש, ירחים ארבים וארבעה חודש, יהודה הסיעה כהן הקודש.

כנתמלא ספק ושדי חנן, כינס חשמונאי לבת יוחנן, כינסום לחופה במשתה להתרונן. כל עדיה פתחה הכלה, כוס מזגה לקרואי הלולה, כבשו פניהם מהביט צילה. כבד שצף האח לעומה. כבירים קוראים פה להנעימה. כנגדם איך עמדת כקדשה ערומה.

למו השיבה נות יפה-פיה, לי איך תיסרוני ברמיה, לערל וטמא שפתיים תשגילוני הלילה עריה. לבשה רוח אז יהודה, לבו מלאו גבורה ענודה, לחש ויקנא קינאה כבד. ליקט הדס ומיני בשמים, להכין כמו בגיל והינומים, להתעות עול כחוקו משלימים.

מרחוק בשקפם מזמרים ומחנגים, מלל אלה השרים המנהיגים, מעתה יכנסו בנימוסי ערוגים. משרתי ומחנהו חוצה הניב, מתתיהו ואחיו פנימה הכניס, מכבי יהודה גבורה השניס. מאסת כל עץ הדקיר המזנה, מעכו לנימרים רדף המחנה, מחצם וכילם ויגד לאליפורני

נסע ויאסוף המונו להקמיל, נח קרוב מצין מיל, נע לבביב כעיר וכרמיל. נדבו העם לשוב למחוללם, נאנחים בצום ובכי כולם, נחמדים מפז הגו בפילפולם. נבא למלך הגמונו אכיור, נדיב יועץ דוכס ואפיפיור, נצרו חוקם ויציתוך ככיור.

שוטן כהאזין עליו הגעיר, שח לוהקיעו כבודו להבעיר, סמוך מבוא שער העיר. סחף מחר קריה כאגחיל, סיפי בראש זה אתחיל, סנגרון משנאי תמור השחיל. סיככתני בלילה היא יהודית. סודה ברוך וטעמה עידית, שוחה לעמה וליון לפידית.

עיר ויושביה בכושר בחזותה. עלצה ותולך עמה שיפחתה, על ה' השליכה יהבתה. עמדה בראש מחנות האויב, עליצותיו להפג וחיליו לדיב, על ראשו גמול לחייב. עדי יופיה הגידו למלך, עלמה שאין כמוה בפלך, ערבה עליו ולהביאה הילך.

פץ מה דרכך השמיעני, פצתה ממשפחת נביאים אני, פותרים עליך מלכי וקציני. פתע פתאום בבא מחר, פגוזיך יתצו העיר כפחר, פסעתי לבשרך לבל תאחר. פורה בדרכך כמו חמתך, פקוד וזכור אתא מתך, פרחי משפחתי ישרתוך בביתך.

ציפצף כל שאלתך אמלא, צביוני אם תעשי, מלכלה צאצאי בית אביך אעלה. צרחה לו אינני טהורה, צו להעיבר קול וגזרה, צורו מהגיע בעלמה המיטהרה. צהל כסוס מיוזן וכרכר, צבאיו במשתה שמנים הישכר, צוארו לצוד שתה וישכר.

קיפחתו אז שנת תרדמה, קראו לו הנערה לפגמה, קדקדו השכיב וכישן נדמה. קמו חיש ופנו לדרכם, קלו רגל מעל מלכם, קידמו וירוצו לאוהלי סוכם. קרואה יראת ה'ומשכלת, קצצה גולגלתו כראש שיבלת, קחתו והביאתו להיטיב תוחלת.

ראוהו ולא האמינו לה, רצו לאיש אשר בקיצפו תלה, רחש הור ראשו באלה. רמש ההוא גדלו שמחות, רחקו וינוסו יגון ואנחות, רודף ומתנקם כהרף להימחות. רקדו וחרו כל הלילה, רנן הנעימו לנורא עלילה, רחפם ופקדם בפסוח וחמלה.

שחר כהקרין והבוקר אור, שאגו בקול חזק ונאור. שמע ישראל ה' לבאור. שודדים כשמעם המולת ההמון, שקדו להקיץ המלך וליכמון, שזפוהו מת משוכב בארמון. שאונם נכנע ותברח רוחם, שחחו וגרו בפחד איבחם, שוביהם רדפום והיכום לפלחם.

תמום והרגום תלי תלים, תודות והלל סחו סגולים, תוקף הנס קבעו משכילים. תיממו הלל לגמור שמונה, תוכן נרות להעלות ברננה, תמד בכל שנה ושנה. תואמו היום שבת וחנוכה, תפואר מענינים מענוגה ורכה, תעידך נצח כי לה' המלוכה.

יחידך וידידך סלה פקדוך, בל נדמית שיגבוך לבדוך, משבי הדרירם והכל יודוך, קדוש.

אופן

כבוד אור יזריח, במקדש קודש, גיה נרות נחזה, דולקים בקודש, השב כוהנים למחלקותם, וישרתוך בקודש, זרוייך יקובצו חזות, חנוכת מקדש קודש, טכס מצות נרות שבעה, יערכו בקודש, כוהנים קדושים, לבושי בגדי קודש, מנורת זהב כולה נרותיה שבעה בקודש, שרד מכורבלים, עת תשיב בקודש, פאר מגבעות, ציץ נזר הקודש, קרב לתבואות, ראשית קודש, שובה ברחמים לעיר הקודש, תתפאר ותתקדש בפי שרפי קודש
והחיות ...

מאורה (רבי שלמה אבן גבירול)

שני זיתים נכרתים, בגן נעול יצהירו. לראש קהתים ואפרתים שתי עטרות יכתירו ועל מנורה הטהורה כמו נרות יזהירו, הן במחנה אל מול פני המנורה יאירו.

לבן אפרת ציץ נברת אשר היה כציץ נובל, לבן המשח, אשר הושח, כמו אוניה בלי חובל, זכור מראה אשר רה זכריהו בעיר בבל. כמו זכרתם והושעתם אזי על יד זרובבל זכור שרעם  להושיעם וגם קרא שנת יובל., ושים אותם מקום אבותם היות מושלים בכל תבל.

ומעל יד איש צייד טבעתם יסירו. ממלכה ממושכה לעיר ציון תשיבנו ובת כבודה ברב עבודה, לבית אימה תביאנה, והגבירה והצפירה בראש דוד תשימנה, ומצנפת מעולפת בראש אהרון תקימנה והתמיד אזי תעמיד והמנחה תרימנה, והמרקח אשר לוקח ולא ראיתיו עד הנה.

והנרות במנורות בני אהרון יבעירו, הנכאה והצמאה אשר תמיד לך תיליל, סמוך ידה בבן דודה הנקרא שמו חכליל, ותכניס לגן בושם, וחופתם בהוד תכליל, ותוליכם ותמליכם בהר ציון והגליל, וחק ישר אזי יושר עלי נבל וגם חליל, ועם אוהבי שמך ועוזבי חזון שקר ושא ואליל. ואום פרוכים יהו ברוכים כל רואיהם יכירו. הן במחנה על מול פני המנורה יאירו.

אור חדש....

מאורה זו זכתה להלחנה ומושרת על ידי החזן דניאל כל-טוב (וגם קול טוב!)



זולת

מבוסס לפי א-ב וחתום: "שלמה הקטן ברבי יהודה חזק"

אין צור חלף, תבנית כל גולף, לכושל חיול חולף, למכשת חית שולף.
בער שקד לסלף, עם דת אילף, מעט פרחי תלף, גיבור מרוד אלף
גומצי שיחות כר , שלוש עשרה כרכר, ראות ברכות סקר, בעינוי נפש נקר
דבר שם יקר, כל מזכיר יודקר, ואז לרוב הופקר, מדוד כפור בעיקר
הערים סוד בלייעל, להוגי חן יעל, מסוך סף רעל, חיימו המרר והרעל
ועוד הוסיף מעל, לאל מודד שעל, ביטל עוד מהעל, קורבן תמיד מועל.
זרע קודש החרץ, חכמו קלי מרץ, גיזור אצבע קרץ, כותב כתובת פרץ.
חיבול טומאת שרץ, גן העול השרץ, שיתוק איסוף הפרץ, זימה ספק ארץ.
טשו חרגולי ילק, זמורי הבקק והבלק, כנץ על ציפור דולק, גוזלי בתר והמלק.
יקדו כהבהבי עלק, חרחר ריב וחלק, עקור מתן חלק, חג ומנורה דולק.
כנויים שפני סלע, הומרו לתניני בלע, לבאי שן ומתלע, תבואת קודש ילע.
לאיד הכינו צלע, נטוש מדני גלע, בשר קודש קלע, מעם משול תולע.
מידת חמס גמלו, כן גמול הגמלו, כסוף יאור קמלו, כראש שיבולת נימלו.
נטיון רעות ניכלו, בל יוכלו שוכלו, כקש יבש אוכלו, כלו בעשן כלו.
סוד שם להללה, תמור רשע מתחולל, יומם הפך לליל, בכן יוגמר הלל.
עז בכן יתמלל, מפי יונק ועולל, למשבית צר ומתעולל, כל הנשמה תהלל.
פולגו לשבעה חלוצים, וקבעו שמונה מליצים, נגד שקודת ניצים ותקפת שנת קיצים.
ציערו כעקרבי עקצים, וצוערו כגמולי שקצים , לוהטו כעצי קצצים, דועכו כאש קוצים.
קהלים נסדו מדני, בשנים עשר עידני, רב ריבם אד-וני, על חושבי אובדני.
שפוט כן דיני, אין עוד זולתך אדו-ני, תאבד כן זידוני, כל אויביך אדו-ני.
שמור לפי מילים, הט הקשב קובלים, טרוד נוף בהולים, יחיל רוזני בעלים. יציאת יום הילולים, וקרע דין הוללים, חזות קרוא כמהללים, מי כמוכה באלים
עזרת...

לדף הראשי של חנוכה