אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש

הפטרת שבת שחל בערב ראש חודש הינה בשמואל א' פרק כ פסוק י"ח ועד לסוף הפרק

מעט רקע. דוד המלך שניצח את גוליית הפלישתי ומונה בידי שאול לתפקיד בכיר וגם התחתן עם בת שאול נתפס על ידי שאול כאיום ישיר על מלכותו. הקוראים עצמם יודעים שדוד כבר נמשח על ידי שמואל למלך הבא של עם ישראל, אולם דוד מחכה בסבלנות ואינו נחפז לתפוס את השלטון בחיי שאול. בנו של שאול, יהונתן, קשור מאד לדוד ואינו מוכן לתת לאביו לפגוע בו.
על רקע חששות אלו של שאול, עורכים דוד ויהונתן ניסוי. דוד ייעדר מסעודה ממלכתית חשובה (אליה הוא חייב להגיע בתוקף תפקידו ומעמדו במשפחת שאול) ותגובת שאול תראה מה יחסו לדוד. מומלץ לקרוא את הפרק מתחילתו ואז לעבור לפירוש ההפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


יח וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ:

הקשר לערב ראש חודש ברור לגמרי. אולם הידיעה מראש מתי יהיה ראש חודש גרמה למחלוקות בפרשנים. החודש העברי תלוי בראיית הירח ולכן אין אפשרות לדעת מראש שמחר יהיה ראש חודש. אם אכן הגיעו עדים שראו את הירח בערב, בית הדין מכריז למחרת על ראש חודש. אם לא הגיעו עדים, מחכים עוד יום. והנה כאן יש ידיעה שמחר כבר יהיה ראש חודש. יש שסברו שגם בימי קדם נהגו חשבון כלשהו, ויש שסברו שהייתה באמירה זו אפשרות שמחר יהיה ראש חודש. ייתכן והאמירה הייתה בלילה לאחר שהירח נראה והייתה חסרה רק ההכרזה הפורמלית.

יט וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:  כ וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח-לִי לְמַטָּרָה:  כא וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת-הַחִצִּים אִם-אָמֹר- אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי-שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי-ה':  כב וְאִם-כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה':  כג וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד-עוֹלָם:

פרטי התוכנית מופיעים בפסוקים המקדימים את ההפטרה וכאן מפורטת רק צורת העברת הידיעה לדוד (שעליה להיות סודית על מנת להסוות את קשריו של יהונתן עם דוד)

כד וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ (עֶל ) [אֶל-הַלֶּחֶם]]לֶאֱכוֹל:  כה וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל-מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל-מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:  כו וְלֹא-דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי-לֹא טָהוֹר:

שאול חושד אבל מתאפק. יכול להיות שזה רק מקרה. אמנם מקרה לא טהור (והחזרה על הביטוי מראה את כעסו הגדול של שאול), אבל הוא בכל זאת מתאפק. והנה מידה טובה ללמוד משאול המלך, גם כשכועסים על משהו או מישהו, לנסות ולחשוב שמדובר במקרה או באירוע שיש לו סיבה הגיונית ולא למהר לקפוץ למסקנות.
כז וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם אֶל-הַלָּחֶם:
גם בפסוק זה קושי מסוים על לוח השנה הקדום. האם מדובר סתם ביום השני של החודש, או האם מדובר על ראש חודש שהוא בן שני ימים (דבר שהוא חידוש של לוח קבוע לפי חשבון ימינו ולא היה קיים בחודשים בהם קידשו לפי הראייה). בכל אופן, שאול כבר אינו יכול להתאפק, היעדרותו של דוד בולטת ודורשת הסבר. שאול גם יודע היטב ממי הוא יוכל לשמוע את ההסבר.
כח וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד-בֵּית לָחֶם:  כט וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח- מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה-לִי אָחִי וְעַתָּה אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-אֶחָי עַל-כֵּן לֹא-בָא אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

יהונתן עונה בתמימות כפי שהוא ודוד סיכמו ביניהם. יהונתן מסתכן בתשובתו מאחר ולא בטוח שהייתה לו סמכות לאשר לדוד חופשה מעין זו, ובאמירה זו הוא מודה מעט במרידתו במלכות (ובוודאי שכל פעולתו עם דוד הינה סוג של מרידה) בפני שאול מלך.
ל וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ  לא כִּי כָל-הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא:

שאול כועס מאד ומשתמש במילים שהפכו לביטוי: "בן נעוות המרדות". שאול טורח להסביר ליהונתן כי למרות שדוד לא מסכן אותו אישית (וכנראה שאול ידע שדוד לא יהרגהו ולא ימרוד בו בשום צורה), הרי דוד מסכן את המשך השושלת ויש להורגו.
לב וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת-שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה:

יונתן ממשיך בתמימותו ושאול מה דוד עשה. יונתן מראה בכך שהוא אינו רואה בדוד איום ולמעשה הוא אומר שהוא מוותר על המלכות.
לג וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת-דָּוִד:

לא ברור האם שאול מנסה להרוג את יהונתן ובכך להעביר את המלכות לבנו השני אולם יחסו של שאול לדוד ברור ולא צריך להמשיך בניסוי.
לד וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי-אָף וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו:

יהונתן לא נפגע אבל לאכול הוא כבר אינו מסוגל. הוא לא חשד בשאול אביו שיחסו לדוד שלילי כל כך, והדבר מצער אותו מאד.
לה וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ:

מפסוק זה משתמע שהסעודה התחילה בעוד יום ונמשכה עד הלילה ולכן צריך לחכות לבוקר על מנת למסור את ההודעה לדוד.
לו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת-הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא-יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ:  לז וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד-מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה:  לח וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל-תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת-(הַחִצִּי) [הַחִצִּים]  וַיָּבֹא אֶל-אֲדֹנָיו:  לט וְהַנַּעַר לֹא-יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת-הַדָּבָר:  מ וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת-כֵּלָיו אֶל-הַנַּעַר אֲשֶׁר-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:

הנער אולי מבולבל מעט מההוראות הסותרות של יהונתן ואולי הוא גם רואה שיהונתן בסערת נפש, אבל בכל מקרה הוא אינו מבין שהוא משמש להעברת הודעה מוצפנת ויהונתן משלחו במהירות על מנת להישאר לבד עם דוד.

מא הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ עַד-דָּוִד הִגְדִּיל:  מב וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה'  לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם:

דוד ויהונתן יודעים שעליהם להיפרד ובוכים על כך ומחזקים ביניהם את שבועות הידידות והשלום ביניהם.

אומנות בהפטרה

הציור הבא מאת רמברנדט מראה את פרידת יהונתן ודוד. חישבו לרגע מי היא כל דמות. הדמות הגבוהה יותר היא יהונתן והדמות  הבוכה היא דוד (ראו בפסוקים שדוד הגדיל לבכות). יהונתן בבגדי מלכות (ומצנפת) ודוד עם בגדים וחרב. התמונה נקנתה עבור הצאר הרוסי בשנת 1716 במכירה פומבית באמסטרדם.
פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג
פרידת דוד ויהונתן. רמברנדט 1642 מוזיאון הרמיטג' סט פטרסבורג




הפטרת פרשת תולדות

הפטרת פרשת תולדות הינה בספר מלאכי מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ז. אנו נעסוק בשבועת הקרובים בשלוש הפטרות שונות -כולן מתרי עשר- הבוחנות את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב.
ספר מלאכי הוא הספר האחרון בנביאים ומלאכי הינו הנביא האחרון שפעל. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני, ומלאכי חותם את הנבואה. לספר מלאכי סגנון ייחודי ובחתימת הנבואה כולה נעסוק בהפטרת שבת הגדול (השבת שלפני חג הפסח) בה קוראים את סוף הספר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי:

אין אנו יודעים דבר על מלאכי. לא את מקומו לא את זמנו ולא את שם אביו. בתלמוד מוזכר שהיה מאנשי כנסת הגדולה ויש דעה שמלאכי הוא עזרא הסופר. פתיחה של נבואה במילה משא אינה עניין חריג ומופיעה בכמה נביאים (בעיקר ישעיהו בפרקים י"ג-כ"א במסגרת נאומים לעמים שונים). המילה משא מתפרשת כפשוטה, הנבואה היא כמו משא שהנביא נושא ומוסר אותו לעם ישראל. משמעות נוספת של המילה הינה עול ולכן הנבואות הפתוחות במילים אלו יהיו לרוב נבואות פורענות..

ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה' וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב: ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר:ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם ה' עַד-עוֹלָם:

דווקא פתיחת הנבואה מבשרת טובות. אהבתי אתכם אמר ה', אבל במקום לענות "גם אנחנו אוהבים אותך", מקשים בני ישראל "במה אהבתנו?" את שלושת המילים הבאות אפשר להבין גם כחלק מהשאלה, אולם מההמשך בה חוזרות שאלות בנוסח דומה נראה שהן תחילתה של התשובה. עשו הוא אח של יעקב, אבל את יעקב אני אוהב ואת עשו אני שונא (ולכן גם עשיו נחרב - ייתכן וכאן אנו רואים את התגשמותה של נבואת עבודה בה נעסוק עוד שבועיים בפרשת וישלח). זוהי אינה החלטה שרירותית אלא יש לה סיבה והשינאה לעשו גדולה כל כך עד שגם את ארצו לא יוכל לבנות מחדש, וזאת בניגוד לעם ישראל שאחרי החורבן והגלות יש לו תקומה. בנקודה זו מסתיימת התייחסותו של מלאכי לעשו ולכן אנו נצטרך לשוב ולהתאמץ ולמצוא קשרים עמוקים יותר מעבר לשימוש בעשיו שנכחד כעם לעומת עם ישראל שקם מאפרו וממשיך הלאה.

ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל:

נזכור שמלאכי מדבר בתקופה מאוחרת ולאחר הצהרת כורש. שם ה' גדל בארצות רחוקות ופסוק סיום ספר דברי הימים (ל"ו כג) יוכיחו: " כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וְיָעַל". כורש מייחס את הצלחתו לה'. דבריו של מלאכי אכן מקוימים.

ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי- אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָקוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ:

עד עכשיו הכל היה נשמע טוב, אבל הנה מתחילות הבעיות. בטבע העולם שבן מכבד את אביו ועבד ירא מאדוניו. אבל כאן מתחילה הביקורת של מלאכי, ואנו רואים גם את המטרה, לא עם ישראל כולו אלא דווקא הכוהנים המשרתים בבית המקדש. אם אתם מתייחסים אלי כאב, שואל ה', מדוע אתם לא מכבדים אותי ואם אתם מתייחסים אלי כאדון מדוע אינכם יראים ממני. מדוע אתם מבזים את שמי, שואל ה'? והתשובה שוב מפתיעה. אין התנצלות או בקשת סליחה או אפילו אמירה שלילית אלא שוב אותה היתממות "במה בזינו את שמך?".

ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:

ועונה ה' - אתם מגישים על מזבחי לחם מגאל (וקרוב במשמעו למובן מגועל של ימינו - מתועב מטונף וכו'), וגם על אמירה זו באה היתממות. במה גאלנוך, והתשובה תגיע בהמשך, שולחן ה' נבזה הוא. ביזוי המזבח והקורבנות.

ח וְכִי-תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָקוֹת: ט וְעַתָּה חַלּוּ-נָא פְנֵי-אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָקוֹת:

וכיצד מתבצע אותו ביזוי. אתם הכוהנים מגישים פיסח וחולה להקרבה ואומרים אין בכך רע, אולם בתורה מפורש שקורבן צריך להיות ללא מום. הירצה ה' בקורבן כזה? וגם בני ישראל המביאים את קורבנותיהם אומרים לכם חלו נא פני אל, תתפללו בשבילנו ומביאים את הקורבן ואתם מקריבים אותו? האם לכך ישא ה' פנים? האם המילים המודגשות מזכירות לכם משהו? כבר הרב האברבנאל מעיר שלשון הנביא מזכירה במכוון את נוסחה של ברכת כהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת הכוהנים נאמרה לעם במקדש אחרי עבודת הקורבנות ומביאי הקורבנות חשבו שחטאיהם מתכפרים אולם הכוהנים ביזו את עבודות הקורבנות.

י מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָקוֹת וּמִנְחָה לֹא-אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:

הדברים חמורים עד כדי כך שה' אומר, עדיף כבר שמישהו יסגור לגמרי את בית המקדש ולא תחללו את המזבח כי את המנחה ממילא איני רוצה.



יא כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה'  צְבָקוֹת: יב וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲ-דֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ:

איך ייתכן שבמקומות אחרים מקריבים לי מנחה טהורה (וכנראה במקומות כמו פרס הקריבו לה') ודווקא כאן בבית המקדש לא??

יג וַאֲמַרְתֶּם- הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָקוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': יד וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹ-נָי כִּי- מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

והנה שוב כיצד מתבצע הביזוי. המילים הבאות קשות להבנה ונאמרו בהן פירושים שונים ונביא רק שניים. מגיעה בהמה רעה (מתלאה). אולי היא אינה עיוורת או פיסחת אבל כחושה ורעה, ומפיחים אותה. אפשרות אחת להבין היא כי מפיחים את הבהמה - כאילו מנפחים אותו באוויר בשביל שתהיה מלאה וטובה, אבל כמובן שהיא נשארת רעה. אפשרות מעניינת יותר היא שהיה צריך לכתוב מפיחים אותי, גורמים לה' מפח נפש , אולם המילה שונתה. בכל אופן זהו קורבן שאינו רצוי.

א וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: ב אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם-לֹא- תָשִׂימוּ עַל-לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת-הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת-בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל-לֵב: ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו:

כאן חוזרת הפנייה לכהנים. שימו לב למצווה שציוותי אתכם ואם לא תשמעו אשלח בכם את המארה (קללה) וברכותיכם (ברכת הכהנים בה ברכתם את העם) תהפוכנה לקללה. והנה הקשר הנוסף לפרשתינו, יעקב חושש מאד שאם יצחק יגלה את מעשהו תיהפך הברכה שלו לקללה, עד כדי כך שרבקה לוקחת את אותה קללה על עצמה. בפועל, לאחר שהמעשה התגלה דברי יצחק הם: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה" ולהפתעתנו הרבה כי ציפינו שיצחק אכן יהפוך את ברכתו לקללה, לא כך הוא ויצחק מחזק את הברכה.
אבל, מזהיר ה' את הכהנים, לא לעולם חוסן והברכות יכולות להפוך לקללות אם תמשיכו במעשיכם הרעים.

ד וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת-לֵוִי אָמַר ה' צְבָקוֹת:

ורק אחרי שיגיעו הקללות תזכרו בעצם בבריתי.

ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:ז כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָקוֹת הוּא:

ומסיימת ההפטרה בתיאור הברית בין ה' לכוהנים ומהציפיות הגבוהות יותר שיש מהכוהנים. הפסוק בריתי הייתה איתו החיים והשלום מזכיר לנו את הברית עם פינחס (במדבר כ"ה יב): "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם" אבל כל זה בתנאי שלכהן יש מורא, שתורתו אמת, שאין לו עוולה ושהוא משיב את הרבים מלחטוא (ולא מחטיא אותם בכך שמבזה את קורבנותיהם).  תפקידו של הכהן הוא לשמור על דבר ה', אליו יבואו ללמוד תורה ומעלתו של הכוהן היא כמעט כמו של מלאך.

כאן מסיימת ההפטרה, בעיקר מפני שנמצא דבר טוב שאפשר לסיים בו, אולם הנבואה עצמה לא מסתיימת וממשיכה באותו אופן לתאר את חטאי הכהנים ואת מעשיהם הרעים. נעסוק במהמשך ספר מלאכי בהפטרת שבת הגדול.

לדף הראשי של פרשת תולדות 

הפטרת פרשת חיי שרה

הפטרת פרשת חיי שרה היא בספר מלכים א' פרק א עד פסוק ל"א. גם הפטרה זו היא סיפור והקשרים לפרשה ברורים, אולם כהרגלנו נחשוף קשרים ומשמעויות עמוקות יותר המחברות בין הפרשה להפטרה.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:

הקשר הלשוני וזיקתו לפרשה ברור מיד שהרי גם בה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים.."  אבל גם ההבדל ברור. בעוד שהמשך הפסוק ביחס לאברהם הוא: "... וה' ברך את אברהם בכל" הרי שאצל דוד אנו נתקלים בבעיות הזיקנה. גופו קר והבגדים לא מחממים אותו. המדרש קושר זאת כעונש על כך שדוד קרע את בגדי שאול והדבר הוא מידה כנגד מידה. דוד זלזל בבגדים ועתה הבגדים מזלזלים בו.

ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

סיפור אבישג הינו סיפור צדדי והיא משמשת כאן כבקבוק חם אנושי. למעשה שיטה זו שימשה הרבה בעבר ומופיעה גם בספר קוהלת (ד י"א): "גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם". אולם כאן מדגישים גם את עובדת יופיה של אבישג ועוד יותר את העובדה שדוד לא ידע אותה. ייתכן ודוד כבר לא היה מסוגל לכך אולם נראה יותר שדוד נזהר הרבה יותר לאחר מעשה בת-שבע.

ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם: ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה:

אדוניה רוצה להיות המלך הבא. הוא אפילו התחיל לטפח גינוני מלכות וצבא קטן. התנ"ך מוסיף לנו שאדוניה לא חונך היטב (ואולי דוד לא ייעד אותו למלכות ולכן לא טרח בכך) ומביא שאדוניה אכן ראוי להיות המלך מאחר והוא אחד מהבנים הגדולים של דוד. אדוניה כבר הספיק לכרות ברית עם יואב ועם אביתר - שר הצבא ואחד מהכהנים להבטחת מלכותו. שימו לב לחיבור שהנביא עושה בין יואב לאבשלום. לא נעמוד כאן על חיבור זה וגם לא על דמותו של יואב. אבל זיכרו פסוק זה היטב לקראת עיוננו בהפטרת פרשת ויחי.

ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ:

כנראה עניין היורש היה שיחת היום בחצר המלך דוד הזקן וכל אחד ידע במי השני תומך. לא רק שמפרטים לנו מי היה עם אדוניה אלא גם מי לא היה באותה קואליציה ולא הוזמן לחגיגה.

ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: י וְאֶת-נָתָן- הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

 נראה שאדוניה קצת חסר סבלנות ואפילו לא מחכה למותו של דוד בשביל להמליך את עצמו

יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: יב וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת-נַפְשֵׁךְ וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה:

 אבל השמועה על המסיבה מגיעה לנתן הנביא שמבין שהמלך אדוניה לא יהסס לפגוע בשלמה ובבת שבע להבטחת מלכותו.

יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: יד הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם-הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ:

פנייה ישירה למלך עשויה לא להועיל. נתן מציע שקודם כל תבוא בת-שבע ואילו הוא ייכנס באמצע דבריה לחזק אותם. 

טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבֶע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת-הַמֶּלֶךְ: טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-לָּךְ:

 התיאור של דוד המלך אינו מחמיא. מלך זקן וסיעודי שאינו יודע מה קורה בחצרו.

יז וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹקיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: יח וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ:יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: כא וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

 בת שבע פורשת את טענותיה. קודם כל היא מזכירה לדוד שהוא נשבע לה כי שלמה יהיה מלך אחריו. לא מצינו בתנ"ך שבועה כזו. בת-שבע מספרת לדוד בדיוק את האירועים. מי הוזמן ומי לא הוזמן דורשת מדוד להכריז בפומבי מי יהיה היורש (מה שמחזק את ההבנה כי השבועה הייתה שבועה בפרטיות שרק היא יודעת ממנה) וגם מזכירה לו שהיא ושלמה נמצאים בסכנת חיים אם אדוניה ימלוך.

כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם-הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה:כד וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: כה כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא- לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ:
כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: כז אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-(עַבְדְּיךָ) [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

נתן מגיע ומספר בדיוק את אותו סיפור, אולם נוקט בעורמה מסוימת ומתנהג כמוסר דיווח בלבד. אתה הודעת שאדוניה יהיה מלך. אחרת לא ייתכן שאדוניה ממליך את עצמו ולא קרא לי. משפט האחרון נאמר במעין תמימות: אם זה מה שאדוני המלך ציווה ורוצה, אז אין לי בעיה ואני מקבל את זה. נתן ידע בדיוק שאמירה כזו לאחר דברי בת-שבע "תקפיץ" את דוד.

כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי-ה' אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה:ל כִּי כַּאֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה:

דוד לא מתכחש לשבועה ומודיע קבל עם ועד כי שלמה ימלוך אחריו ולא רק לאחר מותו אלא ממש באותו יום! בכך דוד יוצא מהדימוי החלש והסיעודי וחוזר להיות המלך החזק והשולט, אמנם ליום אחד אחרון בלבד. בספר דברי הימים מופיע נאום שלם של דוד לעם ישראל בו הוא אכן מכריז כי שלמה יהיה המלך הבא. אפשר להניח כי הנאום נאמר מיד אחרי הבטחה זו של דוד. אולם הנאום שם מתרכז יותר בבניית בית המקדש ועניין המלוכה מופיע בו אבל לא בהבלטה יתרה. ישנה אפשרות כי מספר פרקים אלו בדברי הימים, אירעו בו ביום.

לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

בת שבע שמחה אבל דוד הוא עדיין המלך. מיד אחר כך מתואר טקס המלכתו של שלמה ואת התפוגגות המלוכה של אדוניה שמבין שלא יהיה מלך ונאלץ להתחנן בפני שלמה על חייו. אפשר ומומלץ להמשיך ולקרוא עד סוף הפרק. יש לשים לב שדוד ויתר על כסאו עוד בחייו ושלמה לא רק נקבע כמלך הבא אלא הומלך בפועל כמלך הבא. הוא מתואר בסוף פרק א (פסוק נא) כמלך שלמה, ואילו דוד בתחילת פרק ב' מתואר רק בשמו וללא תואר כלשהן.

עמדנו על הקשר המילולי והזיקה לפרשה כבר בפסוק הראשון, אולם קשר זה אינו מספק. כבר בפסוק זה ראינו שיש הבדל גדול בין אברהם שגם לאחר שמכונה בא בימים זוכה לשנות חיים רבות לעומת דוד שהדברים מתרחשים בימיו האחרונים. הנושא הוא הדאגה להמשך השושלת וההשוואה בין הפרשה להפטרה היא על דרך הניגוד.
אמנם ה' ברך את אברהם בכל, אבל יצחק עדיין רווק והמשך השושלת לוט בערפל. הדבר החשוב ביותר לאברהם הוא בחירת אישה ראויה ליצחק, ואברהם טורח בנושא רבות. בניגוד לדוד, אברהם יודע על המתיחות שיש בין בניו ולכן דואג לפני מותו לסדר את עניין הירושה (כ"ה ו-ז): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". אברהם דואג שלא יהיו מלחמות ירושה כלל וכל בניו מקבלים זאת ללא עוררין. אפילו ישמעל ויצחק מתפייסים "יִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו..." ישמעאל מבין שאמנם הוא גדול יותר אבל המשך השושלת (של עם ישראל) היא רק מיצחק. נעיר כי בעוד בתנ"ך אנו פוגשים שוב ושוב את עמון מואב ואדום (עשיו), הרי שבישמעאל נתקלים הרבה פחות. בתורה הוא לא מופיע כלל לאחר ספר בראשית (בתור עם) וגם בנביא לא מתוארות מלחמות עם שבטי ישמעאל. ישנו אזכור אחד בתהילים פ"ג. נראה שבניגוד לזמננו הישמעאלים לא עשו יותר מדי צרות לעם ישראל והאחווה הצליחה להישמר בין העמים רוב הזמן.
דוד לא מטפל בנושא היורש בצורה מסודרת (לפחות לפי התיאור בספר מלכים) ונגרר לעשות זאת רק לאחר שיכנועים נמרצים של נתן ובת שבע, אבל כמו אברהם, כאשר דוד עושה זאת, הוא עושה  זאת עוד בחייו, בצורה ברורה ומפורשת.



קשר נוסף לפרשה הוא התיחכום והאומנות במשא ומתן. פנייה של בת שבע בלבד או של נתן בלבד עשויה לא להועיל. ונדרש יותר תיחכום. אפשר לחשוש שמע בוצעה כאן מניפולציה על רצונו של דוד המלך, אולם נראה כי רצונו של דוד היה אכן ששלמה ימלוך, אולם היה צורך בהודעה מפורשת ברורה ונחרצת של רצון זה ובצורה פומבית ולא כפי שהתבצע עד כה בצורה פרטית לאנשים יודעי דבר. נזכיר שדוד חווה בעבר מרד מצד בנו אבשלום והיה נחרץ מאד להימנע ממרד נוסף כזה (מאחר ואדוניה המליך את עצמו עוד בחיי אביו, אפשר בהחלט לכנות פעולה זו מרד)


לדף הראשי לפרשת חיי שרה


הפטרת פרשת וירא

הפטרת פרשת וירא שייכת להפטרות הסיפוריות. לכאורה נראה שהפטרות אלו קלות יותר להבנה ואכן המילים לרוב ברורות יותר, אולם גם כאן נראה שכאשר אנו מנסים למצוא קשרים ומסרים עמוקים יותר לפרשת וירא, ההפטרה מעלה שאלות עקרוניות. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק ד.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה'; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים.  ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן.  ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּלשְׁכֵנָיִךְ --כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי.  ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי.  ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת.  ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן.  ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.  {פ}

למעשה כל קטע זה הינו אקספוזיציה לסיפור ואין לו קשר ישיר כלל לפרשת וירא. מדוע הובא סיפור ארוך זה (ובפרט שההפטרה אינה קצרה ולא דורשת עיבוי)? נענה על שאלה זו מאוחר יותר, אולם זכרו אותה במהלך קריאת ההפטרה.

ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹקים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.

משמעות הביטוי אשה גדולה אינה ברורה. ניתן לפרש גם כאשה גדולה פיזית וגם כאשה חשובה. מיקומה של שונם מזוהה באזור עפולה,  צומת דרכים חשובה שאלישע עובר בה רבות. מי שמחפש איפה מוזכר הצימר הראשון בתנ"ך ימצא כאן את מבוקשו. בכל אופן ההקשר לפרשת וירא ברור. פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם למלאכים, וההפטרה בהכנסת האורחים של האישה לנביא אלישע.

 יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה.  יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו.  יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

אלישע רוצה להודות לאשה. בוודאי שהצעת תשלום רק תעליב אותה ותפגום במידת הכנסת האורחים, אולם אלישע יכול לשמש כמתווך בינה לבין השלטונות במידה של לפנים משורת הדין. האשה טוענת שהיא יושבת בתוך עמה, כלומר אין לה בעיות עם השלטון.

 יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ--וְאִישָׁהּ זָקֵן.

 האשה הלכה ואלישע מתייעץ בגיחזי משרתו. לגיחזי חד העין יש את התשובה המושלמת. האישה ללא ילדים, ובעלה זקן .

 טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח.  טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקים--אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ.

אלישע לא מהסס להבטיח לאשה בן. כמו בפרשת וירא, גם האשה לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה.

 יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע.

אבל כמובן שבשעה טובה הבן נולד.

 יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים.  יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ.  כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.

אסון נורא. אנו לא שומעים כלום על הנער, אבל כאשר הוא יצא אל אביו לעבודות בשדה קיבל כנראה התייבשות ומכת חם ומת.

כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.  כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹקים, וְאָשׁוּבָה.  כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

האשה השונמית יודעת מה עליה לעשות. היא הרי הזהירה את אלישע שלא יכזב אותה. תגובת בעלה מפתיעה ביותר והוא לא מבין כלל מדוע היא הולכת לאיש האלוהים. הרי היום הוא יום רגיל לא ראש חודש ולא שבת. נראה שהאישה לא סיפרה לבעלה כלל כי הילד מת ולכן גם העלתה אותו לחדרו של הנביא וסגרה את הדלת. איך אפשר להסתיר מידע כזה מהבעל?גם הבעל שיודע שהילד לא חש בטוב אינו מקשר את התנהגותה המשונה של אשתו למצבו של הילד.
והנה גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לקח את בנו יצחק לעקוד אותו וזאת ללא ידיעתה של שרה.
בנקודה זו מפסיקים הספרדים את קריאת ההפטרה. יש לתמוה על כך. הסיפור נקטע בשיא המתח.

 כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ.  כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹקים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.  כו עַתָּה, רוּץ-נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

גם לגיחזי האישה לא מספרת דבר ורק עונה לו בצורה לקונית.

כז וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹקים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי.

גיחזי מבקש לסלק את האישה לאחר שהתנהגה לא כראוי, אבל אלישע מבין שיש כאן משהו שהוא לא יודע. הוא מבין שה' בכוונה מסתיר ממנו דבר מסוים. אמנם אלישע הוא איש האלוקים, אולם ככל נביא, נבואתו תלויה לחלוטין ברצונו של הקב"ה.

 כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.

האשה אומרת לאלישע, אתה אשם! מי בכלל ביקש ממך בן? ידעתי שזה מה שיקרה.

כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי-יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר.

אלישע שולח את גיחזי במהירות.

ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

אבל לאשה זה לא מספיק והיא דורשת שאלישע יבוא בעצמו.

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. 
המשענת לבד אינה עוזרת.

לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ.  לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-ה'.  לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד.  לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו.

אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה מפה לפה. הפעולות מצליחות והנער הינו חי. האם היה מת לגמרי? האם רק התעלף ואיבד הכרה?  הקשר לפרשה ברור. גם יצחק היה כבר חשוב כמת בעקדה וניצל ברגע האחרון בהתערבות אלוקית.

לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ.  לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא.  {פ}

סוף טוב הכל טוב.
האמנם?
לא ממש. ההפטרה מעלה שאלות קשות. אלישע עובר אצל האישה פעמים רבות. כיצד הוא לא רואה, שנה אחר שנה, שאין לה בן ומתפלל בעבורה? מדוע האישה לא מבקשת בן? שרה ביקשה בנים, חנה ביקשה בנים, רבקה ויצחק התפללו לבנים, רחל ביקשה בנים. נראה לנו שבהפטרה טמונה ביקורת כלפי האישה. אולי לא הרגישה בחוסר שלה בילד, אולי לא התפללה לילד. אולי הגאווה שלה מנעה ממנה לבקש והיא מצהירה : "בתוך עמי אני יושבת". אולי אפילו אלישע ידע זאת ברוח הנבואה שלו ולא הבטיח לה ילד מעצמו מאחר וידע שהאישה אינה מתאימה לגידול ילדים. גם תגובת האישה בדבריה לאלישע מחזקת אפשרות זאת. היא אינה אומרת הילד מת אלא שהיא כלל לא רצתה וביקשה את הילד!
ובנקודה זו נעיר על הבדל חשוב ביותר בין ההפטרה לפרשה. לאחר לידת יצחק, אברהם עושה סעודת הודיה גדולה לה' על הלידה המופלאת. במקומות אחרים ראינו גם שכאשר נולד ילד אחרי שנות עקרות נעשים דברים מיוחדים, וגם הילד מקבל שם בעל משמעות מיוחדת (יצחק, שמואל ויוסף). ואילו כאן? עסקים כרגיל! אין סעודה, אין הודיה, לילד אפילו אין שם (כמו גם לאישה ולבעלה). הערנו שהאישה לא סיפרה לבעלה שהילד מת. האם ייתכן גם שלא סיפרה לו כלל על ההבטחה הפלאית של אלישע והבעל לא ידע עד כמה הלידה הייתה ניסית? נראה שכן והדבר מוביל לבעיות. ילד שנולד בצורה כל כך מיוחדת צריך להיות מוקדש לה' ולמעשה שייך לו.
אולי גם לכך רומז הסיפור המופיע בהקדמה. האישה התאלמנה והנושה בא לקחת לו את שני הילדים לעבדים. בצורה דומה אפשר לומר גם בסיפור השונמית ובנה כי ה' הוא הנושה של הילד ולאחר שראה שהחוב לא משולם בא לקחת את הילד בחזרה.
חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בסיפור שהגמרא מביאה אודות פטירתם הפתאומית של שני בניו של רבי מאיר. כדי לנחמו, אומרת לו אשתו שהם היו פיקדון אצלם ובעל הפיקדון בא לקחת אותם.
גם יצחק היה כפיקדון אצל אברהם, ויש מפרשים הרואים בעקדה עונש לאברהם על כך שבמקום לסמוך על הבטחת הזרע והארץ שקיבל מה' כרת ברית עם אבימלך (הדרש נובע מסמיכות הפרשיות בתורה אחת אחרי השנייה). העקדה לפי פירוש זה היא דרישה מאברהם להחזיר את הפיקדון. אמנם יצחק ניצל והתורה שוללת באופן מוחלט הקרבת קורבן אדם בכלל והקרבת הבן הבכור למולך בפרט, אולם ילד הנולד בצורה ניסית כל כך צריך להיות מוקדש לה' בצורה חיובית. גם בסיפור שלנו, האישה השונמית לא עושה דבר עם בנה ולמעשה במותו היא נדרשת להחזיר את הפיקדון.

אולם אל לנו להטיל את כל כובד האחריות על האישה. בהפטרה בפירוש נאמר שה' הסתיר הדבר מאלישע. מאחר ואלישע היה אחד מהנביאים הגדולים ביותר, יש לתמוה מדוע ה' מסתיר ממנו דברים. נראה שגם כלפי אלישע יש פה ביקורת וכאן אנו מגיעים לסיפור המקדים של ההפטרה. קיראו אותו שוב.

גם שם אנו רואים שאלישע פסיבי מדי. האם לא ידע כי אחד מתלמידיו נפטר ומת? באותה תקופה להיות אחד מבני הנביאים (תלמידי נבואה) ואיש ירא אלוקים, היה דבר נדיר יחסית ואלישע הכיר את אותו אדם אישית. איך ומדוע לא התעניין אלישע בגורל אותו איש, באלמנתו וביתומים? מדוע רק כשהאלמנה מגיעה אליו בוכיה נזכר אלישע לחולל את הנס הגדול? אותה פאסיביות מאפיינת את אלישע גם בסיפור זה. אלישע לא רואה שלאישה אין ילד ולא מבטיח לה ילד אלא לאחר התערבותו של גיחזי. גם כשהילד נולד, אלישע, כאחראי להולדתו לא מגלה בו התעניינות. השוו את הילד לשמואל הנביא, שלאחר שנולד הובא לשרת במשכן ולהתחנך אצל עלי הכהן. גם אלישע היה צריך לקחת חסות על הילד ולדאוג לחינוכו. בשלב הראשון אלישע מסתפק בשליחת המשענת שלו בלבד אל הילד אולם רק לאחר הפצרות ודרישות ברורות של האם הוא מבין שהוא צריך ללכת בעצמו. לאחר שאלישע רואה את חומרת המצב, אלישע מבין שהתערבות שלו חיונית. כמובן שהוא פותח קודם כל בתפילה לה' ואחר כך מנסה להחיות את הילד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי ייאוש - שבע פעמים! עד ההצלחה.

הסיפור לא הסתיים. אנו פוגשים את האשה השונמית כעבור כמה פרקים ושנים (פרק ח')

א וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ לֵאמֹר, קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, וְגוּרִי, בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי:  כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם-בָּא אֶל-הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.  ב וַתָּקָם, הָאִשָּׁה, וַתַּעַשׂ, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ, וַתָּגָר בְּאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.  ג וַיְהִי, מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה, מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ.  ד וְהַמֶּלֶךְ, מְדַבֵּר אֶל-גֵּחֲזִי, נַעַר אִישׁ-הָאֱלֹקים, לֵאמֹר:  סַפְּרָה-נָּא לִי, אֵת כָּל-הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה אֱלִישָׁע.

אלישע יודע שעומד להיות רעב לארץ ומזהיר את האישה שתעבור למקום אחר. רק חסר לו שהילד ימות שוב, והפעם בגלל הרעב. אלישע מרגיש שיש לו אחריות לחיי הילד. אבל כעבור שבע שנים, האישה חוזרת ומגלה ששדה וביתה עברו למלך (אפוטרופוס לרכוש נטוש?) והיא לא מצליחה לקבל אותם בחזרה. והרי זו אותה אשה שאמרה בתוך עמי  אנכי יושבת, ושאין לה דבר אל המלך. מתברר שהיא העריכה לא נכון את מעמדה שבוודאי הלך והתערער לאחר היעדרות ממושכת שלה.

{ס}  ה וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל-הַמֶּלֶךְ, עַל-בֵּיתָהּ וְעַל-שָׂדָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--זֹאת הָאִשָּׁה, וְזֶה-בְּנָהּ אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֱלִישָׁע.  ו וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר-לוֹ; וַיִּתֶּן-לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.

אולם היא באה אל המלך בתיזמון נכון. המלך מבקש לשמוע את סיפורי הנביא אלישע ובדיוק כשגיחזי מספר איך אלישע החייה את בן האישה השונמית היא מגיעה וקוראת אל המלך. תיזמון מושלם והמלך משיב לה את כל רכושה.



לדף הראשי לפרשת וירא

אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765
אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765