אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

הפטרת פרשת תולדות

מבוא להפרטת תולדות

הפטרת פרשת תולדות היא בספר מלאכי מתחילת הספר ועד פרק ב' פסוק ז. בשבועות הקרובים  נעסוק בשלוש הפטרות שונות, כולן מתרי עשר, הבוחנות את יחסי יעקב-עשו, גם כאחים וגם כעמים החיים באותו מרחב.
ספר מלאכי הוא הספר האחרון בנביאים ומלאכי הוא הנביא האחרון שפעל. זמן פעולתו היה בזמן שיבת ציון ובזמן בית המקדש השני, ומלאכי חותם את הנבואה. לספר מלאכי סגנון ייחודי ובחתימת הנבואה כולה נעסוק בהפטרת שבת הגדול (השבת שלפני חג הפסח) בה קוראים את סוף הספר.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


פתיחת הנבואה


א מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי:

אין אנו יודעים דבר על מלאכי. לא את מקומו לא את זמנו ולא את שם אביו. בתלמוד מוזכר שהיה מאנשי כנסת הגדולה ויש דעה שמלאכי הוא עזרא הסופר. פתיחה של נבואה במילה משא אינה עניין חריג ומופיעה בכמה נביאים (בעיקר בישעיהו בפרקים י"ג-כ"א במסגרת נאומים לעמים שונים). המילה משא מתפרשת כפשוטה, הנבואה היא כמו משא שהנביא נושא ומוסר אותו לעם ישראל. משמעות נוספת של המילה היא עול ולכן הנבואות הפתוחות במילים אלו יהיו לרוב נבואות פורענות.

ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-ה' וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב: ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר:ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם ה' עַד-עוֹלָם:

פתיחת הנבואה דווקא מבשרת טובות. אהבתי אתכם אמר ה', אבל במקום לענות "גם אנחנו אוהבים אותך", מקשים בני ישראל "במה אהבתנו?" את שלושת המילים הבאות אפשר להבין גם כחלק מהשאלה, אולם מההמשך בה חוזרות שאלות בנוסח דומה נראה שהן תחילתה של התשובה. עשו הוא אח של יעקב, אבל את יעקב אני אוהב ואת עשו אני שונא (ולכן גם עשיו נחרב - ייתכן וכאן אנו רואים את התגשמותה של נבואת עובדיה בה נעסוק עוד שבועיים בפרשת וישלח). זו אינה החלטה שרירותית אלא יש לה סיבה והשינאה לעשו גדולה כל כך עד שגם את ארצו לא יוכל לבנות מחדש, וזאת בניגוד לעם ישראל שאחרי החורבן והגלות יש לו תקומה. בנקודה זו מסתיימת התייחסותו של מלאכי לעשו ולכן אנו נצטרך לשוב ולהתאמץ ולמצוא קשרים עמוקים יותר מעבר לשימוש בעשיו שנכחד כעם לעומת עם ישראל שקם מאפרו וממשיך הלאה.

ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל:

נזכור שמלאכי מדבר בתקופה מאוחרת ולאחר הצהרת כורש. שם ה' גדל בארצות רחוקות ופסוק סיום ספר דברי הימים (ל"ו כג) יוכיח: " כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וְיָעַל". כורש מייחס את הצלחתו לה'. דבריו של מלאכי אכן מקוימים.

תלונותיו של מלאכי


ו בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי- אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָקוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת-שְׁמֶךָ:

עד עכשיו הכל היה נשמע טוב, אבל הנה מתחילות הבעיות. בטבע העולם שבן מכבד את אביו ועבד ירא מאדוניו. כאן מתחילה הביקורת של מלאכי, ואנו רואים גם את המטרה, לא עם ישראל כולו אלא דווקא הכוהנים המשרתים בבית המקדש. אם אתם מתייחסים אלי כאב, שואל ה', מדוע אתם לא מכבדים אותי ואם אתם מתייחסים אלי כאדון מדוע אינכם יראים ממני. מדוע אתם מבזים את שמי, שואל ה'? והתשובה שוב מפתיעה. אין התנצלות או בקשת סליחה או אפילו אמירה שלילית אלא שוב אותה היתממות "במה בזינו את שמך?".

ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:

ועונה ה' - אתם מגישים על מזבחי לחם מגואל (וקרוב במשמעו למובן מגועל של ימינו - מתועב מטונף וכו'), וגם על אמירה זו באה היתממות. במה גאלנוך, והתשובה תגיע בהמשך, שולחן ה' נבזה הוא. ביזוי המזבח והקורבנות.

ח וְכִי-תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָקוֹת: ט וְעַתָּה חַלּוּ-נָא פְנֵי-אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָקוֹת:

וכיצד מתבצע אותו ביזוי. אתם הכוהנים מגישים פיסח וחולה להקרבה ואומרים אין בכך רע, אולם בתורה מפורש שקורבן צריך להיות ללא מום. הירצה ה' בקורבן כזה? וגם בני ישראל המביאים את קורבנותיהם אומרים לכם "חלו נא פני אל", תתפללו בשבילנו ומביאים את הקורבן ואתם מקריבים אותו? האם לכך ישא ה' פנים? האם המילים המודגשות מזכירות לכם משהו? כבר הרב האברבנאל מעיר שלשון הנביא מזכירה במכוון את נוסחה של ברכת כהנים: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ברכת הכוהנים נאמרה לעם במקדש אחרי עבודת הקורבנות ומביאי הקורבנות חשבו שחטאיהם מתכפרים אולם הכוהנים ביזו את עבודות הקורבנות.

מנחה וקורבנות חסרי כוונה


י מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָקוֹת וּמִנְחָה לֹא-אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:

הדברים חמורים עד כדי כך שה' אומר, עדיף כבר שמישהו יסגור לגמרי את בית המקדש ולא תחללו את המזבח כי את המנחה ממילא איני רוצה.


יא כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה'  צְבָקוֹת: יב וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲ-דֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ:

איך ייתכן שבמקומות אחרים מקריבים לי מנחה טהורה (וכנראה במקומות כמו פרס הקריבו לה') ודווקא כאן בבית המקדש לא??

יג וַאֲמַרְתֶּם- הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָקוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת-הַפִּסֵּחַ וְאֶת-הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת-הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': יד וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹ-נָי כִּי- מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

והנה שוב כיצד מתבצע הביזוי. המילים הבאות קשות להבנה ונאמרו בהן פירושים שונים ונביא רק שניים. מגיעה בהמה רעה (מתלאה). אולי היא אינה עיוורת או פיסחת אבל כחושה ורעה, ומפיחים אותה. אפשרות אחת להבין היא כי מפיחים את הבהמה - כאילו מנפחים אותו באוויר בשביל שתהיה מלאה וטובה, אבל כמובן שהיא נשארת רעה. אפשרות מעניינת יותר היא שהיה צריך לכתוב מפיחים אותי, גורמים לה' מפח נפש , אולם המילה שונתה. בכל אופן זהו קורבן שאינו רצוי.

א וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: ב אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם-לֹא- תָשִׂימוּ עַל-לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָקוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת-הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת-בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל-לֵב: ג הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו:

כאן חוזרת הפנייה לכהנים. שימו לב למצווה שציוותי אתכם ואם לא תשמעו אשלח בכם את המארה (קללה) וברכותיכם (ברכת הכהנים בה ברכתם את העם) תהפוכנה לקללה. והנה הקשר הנוסף לפרשתינו, יעקב חושש מאד שאם יצחק יגלה את מעשהו תיהפך הברכה שלו לקללה, עד כדי כך שרבקה לוקחת את אותה קללה על עצמה. בפועל, לאחר שהמעשה התגלה דברי יצחק הם: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה" ולהפתעתנו הרבה כי ציפינו שיצחק אכן יהפוך את ברכתו לקללה, לא כך הוא ויצחק מחזק את הברכה.
אבל, מזהיר ה' את הכהנים, לא לעולם חוסן והברכות יכולות להפוך לקללות אם תמשיכו במעשיכם הרעים.

חזרה לברית  


ד וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת-לֵוִי אָמַר ה' צְבָקוֹת:

ורק אחרי שיגיעו הקללות תזכרו בעצם בבריתי.

ה בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם-לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: ו תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא-נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:ז כִּי-שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָקוֹת הוּא:

ומסיימת ההפטרה בתיאור הברית בין ה' לכוהנים ומהציפיות הגבוהות יותר שיש מהכוהנים. הפסוק בריתי הייתה איתו החיים והשלום מזכיר לנו את הברית עם פינחס (במדבר כ"ה יב): "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם" אבל כל זה בתנאי שלכהן יש מורא, שתורתו אמת, שאין לו עוולה ושהוא משיב את הרבים מלחטוא (ולא מחטיא אותם בכך שמבזה את קורבנותיהם).  תפקידו של הכהן הוא לשמור על דבר ה', אליו יבואו ללמוד תורה ומעלתו של הכוהן היא כמעט כמו של מלאך.

כאן מסיימת ההפטרה, בעיקר מפני שנמצא דבר טוב שאפשר לסיים בו, אולם הנבואה עצמה לא מסתיימת וממשיכה באותו אופן לתאר את חטאי הכהנים ואת מעשיהם הרעים. נעסוק בהמשך ספר מלאכי בהפטרת שבת הגדול.

לדף הראשי של פרשת תולדות 

הפטרת פרשת חיי שרה

הפטרת פרשת חיי שרה היא בספר מלכים א' פרק א עד פסוק ל"א. גם הפטרה זו היא סיפור והקשרים לפרשה ברורים, אולם כהרגלנו נחשוף קשרים ומשמעויות עמוקים יותר המחברים בין הפרשה להפטרה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:

הקשר הלשוני וזיקתו לפרשה ברור מיד שהרי גם בה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים.."  אבל גם ההבדל ברור. בעוד שהמשך הפסוק ביחס לאברהם הוא: "... וה' ברך את אברהם בכל" הרי שאצל דוד אנו נתקלים בבעיות הזיקנה. גופו קר והבגדים לא מחממים אותו. המדרש קושר זאת כעונש על כך שדוד קרע את בגדי שאול והדבר הוא מידה כנגד מידה. דוד זלזל בבגדים ועתה הבגדים מזלזלים בו.

ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

סיפור אבישג הוא סיפור צדדי והיא משמשת כאן כבקבוק חם אנושי. למעשה שיטה זו שימשה הרבה בעבר ומופיעה גם בספר קוהלת (ד י"א): "גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם". אולם כאן מדגישים גם את עובדת יופיה של אבישג ועוד יותר את העובדה שדוד לא ידע אותה. ייתכן ודוד כבר לא היה מסוגל לכך אולם נראה יותר שדוד נזהר הרבה יותר לאחר מעשה בת-שבע.

ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם: ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה:

אדוניה רוצה להיות המלך הבא. הוא אפילו התחיל לטפח גינוני מלכות וצבא קטן. התנ"ך מוסיף לנו שאדוניה לא חונך היטב (ואולי דוד לא ייעד אותו למלכות ולכן לא טרח בכך) ומביא שאדוניה אכן ראוי להיות המלך מאחר והוא אחד מהבנים הגדולים של דוד. אדוניה כבר הספיק לכרות ברית עם יואב ועם אביתר - שר הצבא ואחד מהכהנים להבטחת מלכותו. שימו לב לחיבור שהנביא עושה בין יואב לאבשלום. לא נעמוד כאן על חיבור זה וגם לא על דמותו של יואב. אבל זיכרו פסוק זה היטב לקראת עיוננו בהפטרת פרשת ויחי.

ח וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ:

כנראה עניין היורש היה שיחת היום בחצר המלך דוד הזקן וכל אחד ידע במי השני תומך. לא רק שמפרטים לנו מי היה עם אדוניה אלא גם מי לא היה באותה קואליציה ולא הוזמן לחגיגה.

ט וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: י וְאֶת-נָתָן- הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא:

נראה שאדוניה קצת חסר סבלנות ואפילו לא מחכה למותו של דוד בשביל להמליך את עצמו.

יא וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: יב וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת-נַפְשֵׁךְ וְאֶת-נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה:

אבל השמועה על המסיבה מגיעה לנתן הנביא שמבין שהמלך אדוניה לא יהסס לפגוע בשלמה ובבת שבע להבטחת מלכותו.

יג לְכִי וּבֹאִי אֶל-הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא-אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: יד הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם-הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת-דְּבָרָיִךְ:

פנייה ישירה למלך עשויה לא להועיל. נתן מציע שקודם כול תבוא בת-שבע ואילו הוא ייכנס באמצע דבריה לחזק אותם. 

טו וַתָּבֹא בַת-שֶׁבֶע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת-הַמֶּלֶךְ: טז וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה-לָּךְ:

 התיאור של דוד המלך אינו מחמיא. מלך זקן וסיעודי שאינו יודע מה קורה בחצרו.

יז וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹקיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: יח וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ:יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא:כ וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: כא וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ עִם-אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים:

 בת שבע פורשת את טענותיה. קודם כל היא מזכירה לדוד שהוא נשבע לה כי שלמה יהיה מלך אחריו. לא מצאנו בתנ"ך שבועה כזו. בת-שבע מספרת לדוד בדיוק את האירועים. מי הוזמן ומי לא הוזמן דורשת מדוד להכריז בפומבי מי יהיה היורש (מה שמחזק את ההבנה כי השבועה הייתה שבועה בפרטיות שרק היא יודעת ממנה או כטענת אחרים, שבועה שלא הייתה ולא נבראה) וגם מזכירה לו שהיא ושלמה נמצאים בסכנת חיים אם אדוניה ימלוך.

כב וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם-הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: כג וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל-אַפָּיו אָרְצָה:כד וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי: כה כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא- לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: כו וְלִי אֲנִי-עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: כז אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-(עַבְדְּיךָ) [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו:

נתן מגיע ומספר בדיוק את אותו סיפור, אולם נוקט בעורמה מסוימת ומתנהג כמוסר דיווח בלבד. אתה הודעת שאדוניה יהיה מלך. אחרת לא ייתכן שאדוניה ממליך את עצמו ולא קרא לי. המשפט האחרון נאמר במעין תמימות: אם זה מה שאדוני המלך ציווה ורוצה, אז אין לי בעיה ואני מקבל את זה. נתן ידע בדיוק שאמירה כזו לאחר דברי בת-שבע "תקפיץ" את דוד.

כח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי-ה' אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה:ל כִּי כַּאֲשֶׁר- נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי-שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל-כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה:

דוד לא מתכחש לשבועה ומודיע קבל עם ועדה כי שלמה ימלוך אחריו ולא רק לאחר מותו אלא ממש באותו יום! בכך דוד יוצא מהדימוי החלש והסיעודי שיה לו לאורך הפרק וחוזר להיות המלך החזק והשולט, אמנם ליום אחד אחרון בלבד. בספר דברי הימים מופיע נאום ארוך של דוד לעם ישראל בו הוא אכן מכריז כי שלמה יהיה המלך הבא. אפשר להניח כי הנאום נאמר מיד אחרי הבטחה זו של דוד. אולם הנאום שם מתרכז יותר בבניית בית המקדש ועניין המלוכה מופיע בו אבל לא בהבלטה יתרה. ישנה אפשרות כי מספר פרקים אלו בדברי הימים, אירעו בו ביום.

לא וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם:

בת שבע שמחה אבל דוד הוא עדיין המלך. מיד אחר כך מתואר טקס המלכתו של שלמה ואת התפוגגות המלוכה של אדוניה שמבין שלא יהיה מלך ונאלץ להתחנן על חייו לפני שלמה. אפשר ומומלץ להמשיך ולקרוא עד סוף הפרק. יש לשים לב שדוד ויתר על כסאו עוד בחייו ושלמה לא רק נקבע כמלך הבא אלא הומלך בפועל כמלך הבא. הוא מתואר בסוף פרק א (פסוק נא) כמלך שלמה, ואילו דוד בתחילת פרק ב' מתואר רק בשמו וללא תואר כלשהן.

עמדנו על הקשר המילולי והזיקה לפרשה כבר בפסוק הראשון, אולם קשר זה אינו מספק. כבר בפסוק זה ראינו שיש הבדל גדול בין אברהם שגם לאחר שמכונה בא בימים זוכה לשנות חיים רבות לעומת דוד שהדברים מתרחשים בימיו האחרונים. הנושא הוא הדאגה להמשך השושלת וההשוואה בין הפרשה להפטרה היא על דרך הניגוד.

אמנם ה' ברך את אברהם בכל, אבל יצחק עדיין רווק והמשך השושלת לוט בערפל. הדבר החשוב ביותר לאברהם הוא בחירת אישה ראויה ליצחק, ואברהם טורח בנושא רבות. בניגוד לדוד, אברהם יודע על המתיחות שיש בין בניו ולכן דואג לפני מותו לסדר את עניין הירושה (כ"ה ו-ז): "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". אברהם דואג שלא יהיו מלחמות ירושה כלל וכל בניו מקבלים זאת ללא עוררין. אפילו ישמעאל ויצחק מתפייסים "ויִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו..." ישמעאל מבין שאמנם הוא גדול יותר אבל המשך השושלת (של עם ישראל) היא רק מיצחק. נעיר כי בעוד בתנ"ך אנו פוגשים שוב ושוב את עמון מואב ואדום (עשיו), הרי שבישמעאל נתקלים הרבה פחות. בתורה הוא לא מופיע כלל לאחר ספר בראשית (בתור עם) וגם בנביא לא מתוארות מלחמות עם שבטי ישמעאל. ישנו אזכור אחד בתהילים פ"ג. נראה שבניגוד לזמננו הישמעאלים לא עשו יותר מדי צרות לעם ישראל והאחווה הצליחה להישמר בין העמים רוב הזמן.

דוד לא מטפל בנושא היורש בצורה מסודרת (לפחות לפי התיאור בספר מלכים) ונגרר לעשות זאת רק לאחר שיכנועים נמרצים של נתן ובת שבע, אבל כמו אברהם, כאשר דוד עושה זאת, הוא עושה  זאת עוד בחייו, בצורה ברורה ומפורשת.


קשר נוסף לפרשה הוא התיחכום והאומנות במשא ומתן. פנייה של בת שבע בלבד או של נתן בלבד עשויה לא להועיל. ונדרש יותר תיחכום. אפשר לחשוש שמא בוצעה כאן מניפולציה על רצונו של דוד המלך. נראה כי רצונו של דוד היה אכן ששלמה ימלוך, אולם היה צורך בהודעה מפורשת ברורה ונחרצת של רצון זה ובצורה פומבית ולא כפי שהתבצע עד כה בצורה פרטית לאנשים יודעי דבר. נזכיר שדוד חווה בעבר מרד מצד בנו אבשלום והיה נחרץ מאד להימנע ממרד נוסף כזה (מאחר ואדוניה המליך את עצמו עוד בחיי אביו, אפשר בהחלט לכנות פעולה זו מרד)


לדף הראשי לפרשת חיי שרה


הפטרת פרשת וירא

הפטרת פרשת וירא שייכת להפטרות הסיפוריות. לכאורה נראה שהפטרות אלו קלות יותר להבנה ואכן המילים לרוב ברורות יותר, אולם גם כאן נראה שכאשר אנו מנסים למצוא קשרים ומסרים עמוקים יותר לפרשת וירא, ההפטרה מעלה שאלות עקרוניות. ההפטרה היא בספר מלכים ב' פרק ד.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה'; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים.  ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לָךְ בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן.  ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּלשְׁכֵנָיִךְ --כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי.  ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי.  ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת.  ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן.  ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נִשְׁיֵךְ; וְאַתְּ וּבָנַיִךְ, תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.  {פ}

למעשה כל קטע זה הינו אקספוזיציה לסיפור ואין לו קשר ישיר כלל לפרשת וירא. מדוע הובא סיפור ארוך זה (ובפרט שההפטרה אינה קצרה ולא דורשת עיבוי)? נענה על שאלה זו מאוחר יותר, אולם זכרו אותה במהלך קריאת ההפטרה.

ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹקים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.  י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה.

משמעות הביטוי אשה גדולה אינה ברורה. ניתן לפרש גם כאשה גדולה פיזית וגם כאשה חשובה. מיקומה של שונם מזוהה באזור עפולה,  צומת דרכים חשוב שאלישע עובר בו רבות. מי שמחפש איפה מוזכר הצימר הראשון בתנ"ך ימצא כאן את מבוקשו. בכל אופן ההקשר לפרשת וירא ברור. פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם למלאכים, וההפטרה בהכנסת האורחים של האישה לנביא אלישע.

 יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה.  יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו.  יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

אלישע רוצה להודות לאשה. בוודאי שהצעת תשלום רק תעליב אותה ותפגום במידת הכנסת האורחים, אולם אלישע יכול לשמש כמתווך בינה לבין השלטונות במידה של לפנים משורת הדין. האשה טוענת שהיא יושבת בתוך עמה, כלומר אין לה בעיות עם השלטון.

 יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ--וְאִישָׁהּ זָקֵן.

 האשה הלכה ואלישע מתייעץ בגיחזי משרתו. לגיחזי חד העין יש את התשובה המושלמת. האישה ללא ילדים, ובעלה זקן .

 טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח.  טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתְּ, חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹקים--אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ.

אלישע לא מהסס להבטיח לאשה בן. כמו בפרשת וירא, גם האשה לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה.

 יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע.

אבל כמובן שבשעה טובה הבן נולד.

 יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים.  יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ.  כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.

אסון נורא. אנו לא שומעים כלום על הנער, אבל כאשר הוא יצא אל אביו לעבודות בשדה קיבל כנראה התייבשות ומכת חם ומת.

כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.  כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ הָאֱלֹקים, וְאָשׁוּבָה.  כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

האשה השונמית יודעת מה עליה לעשות. היא הרי הזהירה את אלישע שלא יכזב אותה. תגובת בעלה מפתיעה ביותר והוא לא מבין כלל מדוע היא הולכת לאיש האלוהים. הרי היום הוא יום רגיל לא ראש חודש ולא שבת. נראה שהאישה לא סיפרה לבעלה כלל כי הילד מת ולכן גם העלתה אותו לחדרו של הנביא וסגרה את הדלת. איך אפשר להסתיר מידע כזה מהבעל?גם הבעל שיודע שהילד לא חש בטוב אינו מקשר את התנהגותה המשונה של אשתו למצבו של הילד.
והנה גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לקח את בנו יצחק לעקוד אותו וזאת ללא ידיעתה של שרה.
בנקודה זו מפסיקים הספרדים את קריאת ההפטרה. יש לתמוה על כך. הסיפור נקטע בשיא המתח.

 כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ.  כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹקים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז.  כו עַתָּה, רוּץ-נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם.

גם לגיחזי האישה לא מספרת דבר ורק עונה לו בצורה לקונית.

כז וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹקים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי.

גיחזי מבקש לסלק את האישה לאחר שהתנהגה לא כראוי, אבל אלישע מבין שיש כאן משהו שהוא לא יודע. הוא מבין שה' בכוונה מסתיר ממנו דבר מסוים. אמנם אלישע הוא איש האלוקים, אולם ככל נביא, נבואתו תלויה לחלוטין ברצונו של הקב"ה.

 כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.

האשה אומרת לאלישע, אתה אשם! מי בכלל ביקש ממך בן? ידעתי שזה מה שיקרה.

כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי-יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר.

אלישע שולח את גיחזי במהירות.

ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-ה' וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

אבל לאשה זה לא מספיק והיא דורשת שאלישע יבוא בעצמו.

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. 
המשענת לבד אינה עוזרת.

לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ.  לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-ה'.  לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד.  לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו.

אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה מפה לפה. הפעולות מצליחות והנער הינו חי. האם היה מת לגמרי? האם רק התעלף ואיבד הכרה?  הקשר לפרשה ברור. גם יצחק היה כבר חשוב כמת בעקדה וניצל ברגע האחרון בהתערבות אלוקית.

לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ.  לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא.  {פ}

סוף טוב הכל טוב.
האמנם?
לא ממש. ההפטרה מעלה שאלות קשות. אלישע עובר אצל האישה פעמים רבות. כיצד הוא לא רואה, שנה אחר שנה, שאין לה בן ומתפלל בעבורה? מדוע האישה לא מבקשת בן? שרה ביקשה בנים, חנה ביקשה בנים, רבקה ויצחק התפללו לבנים, רחל ביקשה בנים. נראה לנו שבהפטרה טמונה ביקורת כלפי האישה. אולי לא הרגישה בחוסר שלה בילד, אולי לא התפללה לילד. אולי הגאווה שלה מנעה ממנה לבקש והיא מצהירה : "בתוך עמי אני יושבת". אולי אפילו אלישע ידע זאת ברוח הנבואה שלו ולא הבטיח לה ילד מעצמו מאחר וידע שהאישה אינה מתאימה לגידול ילדים. גם תגובת האישה בדבריה לאלישע מחזקת אפשרות זאת. היא אינה אומרת הילד מת אלא שהיא כלל לא רצתה וביקשה את הילד!
ובנקודה זו נעיר על הבדל חשוב ביותר בין ההפטרה לפרשה. לאחר לידת יצחק, אברהם עושה סעודת הודיה גדולה לה' על הלידה המופלאת. במקומות אחרים ראינו גם שכאשר נולד ילד אחרי שנות עקרות נעשים דברים מיוחדים, וגם הילד מקבל שם בעל משמעות מיוחדת (יצחק, שמואל ויוסף). ואילו כאן? עסקים כרגיל! אין סעודה, אין הודיה, לילד אפילו אין שם (כמו גם לאישה ולבעלה). הערנו שהאישה לא סיפרה לבעלה שהילד מת. האם ייתכן גם שלא סיפרה לו כלל על ההבטחה הפלאית של אלישע והבעל לא ידע עד כמה הלידה הייתה ניסית? נראה שכן והדבר מוביל לבעיות. ילד שנולד בצורה כל כך מיוחדת צריך להיות מוקדש לה' ולמעשה שייך לו.
אולי גם לכך רומז הסיפור המופיע בהקדמה. האישה התאלמנה והנושה בא לקחת לו את שני הילדים לעבדים. בצורה דומה אפשר לומר גם בסיפור השונמית ובנה כי ה' הוא הנושה של הילד ולאחר שראה שהחוב לא משולם בא לקחת את הילד בחזרה.
חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בסיפור שהגמרא מביאה אודות פטירתם הפתאומית של שני בניו של רבי מאיר. כדי לנחמו, אומרת לו אשתו שהם היו פיקדון אצלם ובעל הפיקדון בא לקחת אותם.
גם יצחק היה כפיקדון אצל אברהם, ויש מפרשים הרואים בעקדה עונש לאברהם על כך שבמקום לסמוך על הבטחת הזרע והארץ שקיבל מה' כרת ברית עם אבימלך (הדרש נובע מסמיכות הפרשיות בתורה אחת אחרי השנייה). העקדה לפי פירוש זה היא דרישה מאברהם להחזיר את הפיקדון. אמנם יצחק ניצל והתורה שוללת באופן מוחלט הקרבת קורבן אדם בכלל והקרבת הבן הבכור למולך בפרט, אולם ילד הנולד בצורה ניסית כל כך צריך להיות מוקדש לה' בצורה חיובית. גם בסיפור שלנו, האישה השונמית לא עושה דבר עם בנה ולמעשה במותו היא נדרשת להחזיר את הפיקדון.

אולם אל לנו להטיל את כל כובד האחריות על האישה. בהפטרה בפירוש נאמר שה' הסתיר הדבר מאלישע. מאחר ואלישע היה אחד מהנביאים הגדולים ביותר, יש לתמוה מדוע ה' מסתיר ממנו דברים. נראה שגם כלפי אלישע יש פה ביקורת וכאן אנו מגיעים לסיפור המקדים של ההפטרה. קיראו אותו שוב.

גם שם אנו רואים שאלישע פסיבי מדי. האם לא ידע כי אחד מתלמידיו נפטר ומת? באותה תקופה להיות אחד מבני הנביאים (תלמידי נבואה) ואיש ירא אלוקים, היה דבר נדיר יחסית ואלישע הכיר את אותו אדם אישית. איך ומדוע לא התעניין אלישע בגורל אותו איש, באלמנתו וביתומים? מדוע רק כשהאלמנה מגיעה אליו בוכיה נזכר אלישע לחולל את הנס הגדול? אותה פאסיביות מאפיינת את אלישע גם בסיפור זה. אלישע לא רואה שלאישה אין ילד ולא מבטיח לה ילד אלא לאחר התערבותו של גיחזי. גם כשהילד נולד, אלישע, כאחראי להולדתו לא מגלה בו התעניינות. השוו את הילד לשמואל הנביא, שלאחר שנולד הובא לשרת במשכן ולהתחנך אצל עלי הכהן. גם אלישע היה צריך לקחת חסות על הילד ולדאוג לחינוכו. בשלב הראשון אלישע מסתפק בשליחת המשענת שלו בלבד אל הילד אולם רק לאחר הפצרות ודרישות ברורות של האם הוא מבין שהוא צריך ללכת בעצמו. לאחר שאלישע רואה את חומרת המצב, אלישע מבין שהתערבות שלו חיונית. כמובן שהוא פותח קודם כל בתפילה לה' ואחר כך מנסה להחיות את הילד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בלי ייאוש - שבע פעמים! עד ההצלחה.

הסיפור לא הסתיים. אנו פוגשים את האשה השונמית כעבור כמה פרקים ושנים (פרק ח')

א וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ לֵאמֹר, קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, וְגוּרִי, בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי:  כִּי-קָרָא ה' לָרָעָב, וְגַם-בָּא אֶל-הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.  ב וַתָּקָם, הָאִשָּׁה, וַתַּעַשׂ, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹקים; וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ, וַתָּגָר בְּאֶרֶץ-פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.  ג וַיְהִי, מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה, מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ.  ד וְהַמֶּלֶךְ, מְדַבֵּר אֶל-גֵּחֲזִי, נַעַר אִישׁ-הָאֱלֹקים, לֵאמֹר:  סַפְּרָה-נָּא לִי, אֵת כָּל-הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה אֱלִישָׁע.

אלישע יודע שעומד להיות רעב לארץ ומזהיר את האישה שתעבור למקום אחר. רק חסר לו שהילד ימות שוב, והפעם בגלל הרעב. אלישע מרגיש שיש לו אחריות לחיי הילד. אבל כעבור שבע שנים, האישה חוזרת ומגלה ששדה וביתה עברו למלך (אפוטרופוס לרכוש נטוש?) והיא לא מצליחה לקבל אותם בחזרה. והרי זו אותה אשה שאמרה בתוך עמי  אנכי יושבת, ושאין לה דבר אל המלך. מתברר שהיא העריכה לא נכון את מעמדה שבוודאי הלך והתערער לאחר היעדרות ממושכת שלה.

{ס}  ה וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֶת-בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל-הַמֶּלֶךְ, עַל-בֵּיתָהּ וְעַל-שָׂדָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--זֹאת הָאִשָּׁה, וְזֶה-בְּנָהּ אֲשֶׁר-הֶחֱיָה אֱלִישָׁע.  ו וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר-לוֹ; וַיִּתֶּן-לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.

אולם היא באה אל המלך בתיזמון נכון. המלך מבקש לשמוע את סיפורי הנביא אלישע ובדיוק כשגיחזי מספר איך אלישע החייה את בן האישה השונמית היא מגיעה וקוראת אל המלך. תיזמון מושלם והמלך משיב לה את כל רכושה.



לדף הראשי לפרשת וירא

אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765
אלישע מחייה את בן השונמית, בנג'מין ווסט 1765

הפטרת פרשת לך לך

הפרטת פרשת לך לך היא בספר ישעיהו מפרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז. קטע זה בישעיהו הוא המשכו הישיר של הפטרת נחמו הנקראת בפרשת ואתחנן ויכול להוות מעין המשך לה.

נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש  "הפטרה לענייןהמכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.


כז לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל:  נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', וּמֵאֱלֹקי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.

זוהי אמירה של יאוש. למה ה' לא רואה אותנו. ניתן לדרוש פסוק זה בשני אופנים, או כאמירה שה' לא רואה אותנו ולא שופט אותנו לכן מותר ואפשר לחטוא, אולם מההקשר של ההפטרה נראה כי הפירוש הנכון (וכך גם מבינים רוב המפרשים) הוא דווקא הפוך, מדוע ה' זנח אותנו ולא רואה שכבר ריצינו את עונשנו (בגלות).

כח הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ--לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע:  אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ.  כט נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.  ל וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.  לא וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.  {ס}

פסוק כ"ח מדגיש שוב את עוצמתו של ה'. בורא כל הארץ ומניפתו פרושה על כל העולם. הדימוי לעייפות כנראה מלמד ששאלת הפתיחה בפסוק כ"ז באה מתוך עייפות - כמעין אמרית עייפנו מהצרות ומהגולה. לא רק שהק אינו מתעייף לעולם אלא הוא גם זה שנותן כוח לעייפים (עם ישראל). ואילו ללא עזרתו של ה' גם נערים ובחורים צעירים שהם מלאי כוח, יתעייפו ויכשלו. פסוק ל"א מסכם את הנושא - המקווים לה' יקבלו כוח נוסף. שימו לב למילה וְקוֹיֵ שהגייתה קשה. הו' אינה נהגית היא ו' מנוקדת של חולם מלא ואילו על האות י' יש צירי.



א הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים, וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ; יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ, יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה.  ב מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח, צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ; יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמְלָכִים יַרְדְּ--יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.  ג יִרְדְּפֵם, יַעֲבוֹר שָׁלוֹם; אֹרַח בְּרַגְלָיו, לֹא יָבוֹא.  ד מִי-פָעַל וְעָשָׂה, קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ:  אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא.

פסוק א' פונה למאזיני הנבואה להקשיה. פסוק ב' פותח מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו. מיהו אותו צדיק מהמזרח? רוב המפרשים הולכים בעקבות המדרש ומפרשים פסוק זה על אברהם אבינו שבא מהמזרח. ישנם פירושים אחרים, בין אם פירוש לעתיד לבוא על המשיח ובין אם פירוש על שיבת ציון בימי כורש ומלכי פרס. ייתכן והשימוש במילה איים כיוון מפרשים אלו למלכים הפרסיים ומלחמתם המוצלחת ביוונים (תושבי האיים).. הפירוש המייחס את הנבואה לאברהם הוא כמובן המקור להצמדת הפטרה זו לפרשת לך לך המתארת את מסעו של אברהם והשתקעותו בארץ ישראל. המשך פסוק ב' מתייחס לניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים המתואר בפרשה.

 ה רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ, קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ; קָרְבוּ, וַיֶּאֱתָיוּן.  ו אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק.  ז וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת-צֹרֵף, מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת-הוֹלֶם פָּעַם; אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט.

 תושבי האיים מתכוננים למלחמה. כאן מעט קשה לפרש את הפסוקים כמדברים על אברהם אבינו, אבל אולי הנבואה מתכוונת לכניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע. הגויים בפסוק ו' מעודדים איש את רעהו (ואולי דווקא אלו בני ישראל לפני המלחמה), והפסוק מזכיר מאד את דברי הפלשתים לפני מלחמתם (שמואל א ד, ט) "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים, פְּלִשְׁתִּים--פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים, כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם; וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים, וְנִלְחַמְתֶּם" או דווקא את דברי יואב בן צרויה לאחיו אבישי בשמואל ב' י' יב: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקינוּ; וה', יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". המשך הפסוק ממשיל את העזרה ההדדית

{ס}  ח וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי.

דברי עידוד לעם ישראל ואזכרתו של אברהם אבינו בפירוש. לאזכור זה חשיבות נוספת בחיבור לפרשת לך לך. יצחק הרי עוד לא נולד ובסוך הפרשה, למרות שיש הבטחה על לידת יצחק, רק ישמעאל נולד. הנבואה מזכירה לנו שעם ישראל הוא דווקא מזרעו של יעקב בן יצחק.


 ט אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ; וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ.  י אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי, אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹקיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף-עֲזַרְתִּיךָ--אַף-תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי.

דברי העידוד לעם ישראל ממשיכים. אם נפרש זאת ברוח נבואות הנחמה של סוך ישעיהו הרי שהנבואה מדבר על שיבת ציון, ועל חזרתו של עם ישראל לארצו, עלייה שהייתה מלווה בהשגחה אלוקית

יא הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.  יב תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ; יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ.  יג כִּי, אֲנִי ה' אֱלֹקיךָ--מַחֲזִיק יְמִינֶךָ; הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא, אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.

דברי העידוד ברורים והנביא ממשיך

 {ס}  יד אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.  טו הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ--בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים.  טז תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם; וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

דימוי האויבים הוא לגרעיני חיטה קשים, אולם עם ישראל משול למורג ולא סתם מורג אלא חדש בעל פיפיות רבים (חודים) אשר בעובר על הגרעינים הקשים הוא טוחנם עד למוץ דק. המוץ כל כך דק עד שאין אפילו צורך לסלקו אלא הרוח תעיף אותו.

לדף הראשי של פרשת לך לך