אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

רב לכם

ספר דברים, נבדל מיתר החומשים. אלו הם דברים שאמר משה רבנו ערב הכניסה לארץ ולפני מותו, ולמרות שתוקפו ההלכתי של הספר זהה ליתר חומשי התורה, יש לו כינוי נפרד "תורת משה". הספר בנוי מנאומים ארוכים של משה, כאשר התגלויות של ה' מופיעות רק בסוף הספר, ממש בתיאור ימיו האחרונים של משה רבנו. בספר דברים יש גם הבדלי סגנון ולשון. ונדגים זאת באמצעות הביטוי "רב לכם". משמעות הביטוי היא מספיק לכם, די לכם. זוהי גם קריאה לשינוי ולנקיטת פעולה שונה מפעולה שבוצעה עד כאן. הביטוי בתורה מופיע במקומות הבאים:

  1. במדבר ט"ז ג: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"
  2. במדבר ט"ז ז:" וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי"
  3. דברים א ו - "ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה"
  4. דברים ב' ג - "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:"
  5. דברים ג' י"ט - "רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם"
  6. מלכים א י"ב כח: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹקיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
  7. יחזקאל מ"ד ו: "וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"
  8. יחזקאל מ"ה ט: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה'"
  9. דברים ג' כו: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:"
שני המקורות הראשונים הם בספר במדבר בפרשת קורח. קורח ועדתו הם הראשונים המשתמשים בביטוי וכוונתם די לכם. מספיק להנהגתכם ולשלטונכם. משה עונה להם מיד באותה  צורה. רב לי? רב לכם בני לוי! וכוונתו האין אתם מסתפקים בתפקיד הלווים שיש לכם ומבקשים יותר מזה? במקור 9 נראה שמשה שומע את אותה תשובה מה' בעצמו, כאשר הוא מרבה בתחנונים להיכנס לארץ ישראל. הקב"ה פשוט אומר לו להפסיק באותו ביטוי ממש ויש המקשרים בין הפרשיות, שהיה על משה להתפלל יותר תפילות עבור קורח ועדתו ואולי לנסות להחזרים למוטב.
מקורות 3 ו-4 עוסקים בתקופות בהן בני ישראל ישבו זמן רב במקום אחד. במקור מספר 3 משה חוזר הרחק לאחור, לתקופה שבה בני ישראל ישבו במדבר סיני, ולהוראה הראשונה לצאת לכיוון ארץ ישראל (פרשת בהעלותך). אולם חטא המרגלים שיבש את התוכניות ובני ישראל נותרו שנים במדבר. מקור 4 הינו פקודת חידוש המסע לאחר 38 שנה לנוע לכיוון ארץ ישראל (מופיע בפרשת חוקת). במקור מספר 5 המילים פשוט באות ברצף ומשמעותן היה הרגילה, יש לכם הרבה.
שאר המקורות הן מהנביאים. ירבעם הקים עגלי זהב, על מנת למנוע מבני ישראל לעלות לירושלים (ובכך להראות שהם למעשה נאמנים עדיין למלכות יהודה). ירבעם משתמש בביטוי רב לכם וגם באותו ביטוי בו השתמשו לתיאור עגל הזהב (למרות שאפשר בהחלט להניח שביטוי זה הושם על ידי מחבר ספר מלכים ולא היה דברו המדויק של ירבעם). ביחזקאל מופיע הביטוי מפי ה' כנגד חטאי העם.
למרות שהיבטוי מופיע פעמים ספורות בלבד בתנ"ך, אפשר לראות כי גם בפעמים אלו יש לו משמעויות שונות. לעיתים כטענה בויכוח ולעיתים כקריאה לפעולה ולשינוי.

המעפילים

בפרשת שלח, בסוף פרשיית המרגלים מופיעים כמה פסוקים הנקראים פרשת המעפילים (במדבר י"ד):
וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ: מא וַיֹּאמֶר משֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח: מב אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'  וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם: מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה"
מי היו המעפילים? מה הם רצו לעשות? מדוע הם לא חזרו בהם גם לאחר שמשה הזהיר אותם? האם המעשה שלהם היה רצוי או לא והאם גורלם הוא עונש ומה הקשר של כל זה לציונות בתחילת המאה העשרים? על כך ועוד בשיחת רדיו קצרה

פרשת בהעלותך לילדים


תקציר פרשת בהעלותך
אהרון מצטווה להדליק בכל יום את המנורה  שעמדה בתוך המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת (ללא חלקים מולחמים אחד לשני). שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.
הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.
ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.
שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הפסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.
קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה.
משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין (משה בענוונותו לא רצה לפסוק בעצמו)
וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.
הדבר מראה שכאשר יש רצון אמיתי לקיים מצוות, תמיד ניתנת לכך ההזדמנות.
בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".
מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה עולה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.
גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.
ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.
 וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:
 - תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.
 - תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.
 - תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.
התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.
כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.
התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:

  1. סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.
  2. ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.
  3. באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.
  4. בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא). 
  5. דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.
  6. בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.
  7.  עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.
  8. מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי. 


בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.
ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.
התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.
כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
קבוצת אנשים  מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.
ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!
הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.
ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!
משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.
בינתיים, כהבטחת ה', מגיעים עופות שלו רבים למחנה ישראל וכך אוספים בני ישראל כמויות אדירות של בשר ואוכלים לשובע. למרבה הצער, יש מעט מבני ישראל שאוכלים ברעבתנות והרבה יותר ממש צריך בשביל לשבוע והם מקבלים עונש קשה:  "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".
הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.

איסוף השלו
איסוף השלו - כרטיס אוסף משנת 1901



בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.
מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?
על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"
תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!
ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.
אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.
העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.

לדף הראשי של פרשת בהעלותך
חידות לפרשת בהעלותך
תפזורות לפרשת בהעלותך

באדיבות צעירי חב"ד

פרשת במדבר לילדים


תקציר פרשת במדבר

ביום א' באייר, בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, פוקד שוב הקב"ה על משה למנות את בני-ישראל, את הגברים מגיל עשרים ומעלה. הדבר היה חודש ימים לאחר הקמת המשכן (בא' בניסן).
לעריכת המפקד יהיו לצד משה כל שניים עשר ראשי השבטים, אותם מונה התורה בשמותיהם אחד לאחד.

וכך התורה מסכמת את מניין הגברים בכל שבט ושבט:
ראובן: 46,500 שמעון: 59,300 גד: 45,650 יהודה: 74,600 יששכר: 54,400 זבולון: 57,400 אפרים (יוסף): 40,500 מנשה (יוסף): 32,200 בנימין: 35,400 דן: 62,700 אשר: 41,500 נפתלי: 53,400
סך הכול נמנו: 603,550

שבט לוי שנבחר לשרת במשכן לפני ה', לא נמנה יחד עם בני ישראל. הם ממונים על פירוק המשכן, נשיאתו במסעות בני ישראל במדבר והקמתו בכל חניה. תפקידם גם לשמור על המשכן מכניסת זרים.
ה' מצווה על משה ואהרון לערוך את סדר חנייתם של שניים עשר השבטים סביב המשכן, כאשר הם מתחלקים לארבע קבוצות בארבע רוחות השמיים, כל שבט על דגלו:

  • בצד מזרח מחנה יהודה, ואליו נלווים השבטים יששכר וזבולון.
  • בצד דרום מחנה ראובן, ואליו נלווים השבטים שמעון וגד.
  • בצד מערב מחנה אפרים, ואליו נלווים השבטים מנשה ובנימין.
  • בצד צפון מחנה דן, ואליו נלווים השבטים אשר ונפתלי.
  • לשבט לוי - מחנה מיוחד ועצמאי בין כל המחנות, סמוך לאוהל מועד - המשכן.



וכך, על-פי סדר חנייתם, נוסעים גם בני ישראל לכל מסעותיהם במדבר: כאשר עולה הענן מעל המשכן, אות הוא כי יוצאים למסע. לאחר פירוק המשכן ועריכת כל ההכנות ליציאה לדרך, יוצאים ראשונה שבט יהודה ואיתם שני השבטים הנלווים. אחריהם כל שבטי ישראל על-פי סדר חנייתם.

עם סיום מפקד בני ישראל, מספרת התורה על משפחת הכהונה. בראש המשפחה אהרון הכוהן-הגדול אחיו של משה רבנו. בניו שנמשחו איתו לכהונה הם נדב ואביהו, אשר מתו ללא ילדים לאחר שהקריבו אש זרה, ואלעזר ואיתמר (לאלעזר, בנו של אהרון, נולד בן נוסף, פינחס, אך הוא נולד לאחר משיחת הכוהנים ולכן לא נמנה איתם. רק מאוחר יותר נתמנה על-ידי הקב"ה לכוהן באופן מיוחד, בגלל מסירות נפשו לה' כפי שנלמד בפרשת פינחס).

לשבט לוי תפקיד מיוחד בעם ישראל. הלויים שאינם כוהנים, מצווים על שמירת המשכן ואילו משפחת הכוהנים מצווה על כל עבודות ההקרבה.התורה מסבירה כי בעצם בכורי ישראל היו אמורים לעבוד במשכן, שכן הקב"ה 'קנה' אותם בעת הפרשתם מבכורי מצרים ב'מכת בכורות'. אך משחטאו ישראל בחטא העגל, ובתוכם כל בכורי ישראל, זכו בעבודה ובמשמרת הקודש בני לוי של השתתפו בחטא.
כאמור, לא התפקדו בני לוי במפקד הכללי של בני ישראל, ועתה מצווה משה למנותם, כל הזכרים מבן חודש ומעלה. אגב מניינם מתארת התורה את מקום חנייתם ומסעם של משפחות בני לוי - גרשון, קהת ומררי ואת חלוקת התפקידים ביניהם:

  • משפחת גרשון מנתה 7,500 זכרים מגיל חודש ומעלה, אנשיה חנו ממערב למשכן ותפקידם היה לשאת בזמן המסעות את יריעות המשכן ואת קלעי החצר ואת אביזריהם.
  • משפחת קהת מנתה 8,600 זכרים. הם חנו דרומה למשכן והופקדו על נשיאת השולחן, המנורה, המזבחות וכלי הקודש.
  • משפחת מררי מנתה 6,200 זכרים, היא חנתה צפונית למשכן ונשאה את קרשי המשכן, בריחיו, אדנו וכל כלי עבודתו בזמן המסעות.

סיכום  מפקד שלוש משפחות הלוי  מגיע לפי חישוב פשוט ל-22,300 נפש, אך התורה מסכמת ואמרת כי מניינם 22,000 נפש...?! ההסבר הוא, כי הסיכום נועד לחישוב פדיון בכורות ישראל מול הלויים הנוטלים את תפקידם (כפי שהתורה תבהיר מייד בהמשך). כיוון ש-300 מהלויים שנמנו הם עצמם בכורים, וממילא העבודה מוטלת עליהם בלאו הכי, התורה לא כללה אותם בסיכום.

לפני המשכן, מזרחית לו, חנו משה, אהרון ומשפחותיהם. הם הובדלו וחנו בנפרד למרות השתייכותם המשפחתית לקהת, אבי אביהם עמרם.

משה מנה את בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה ומצא כי הם מונים 22,273. לאחר ש-22,000 בני שבט לוי נכסים תחתיהם לעבודה (לא כולל כאמור את 300 הלויים שהם עצמם בכורים), נשארים 273 בכורים שיש לפדותם בכסף - חמשה שקלי כסף לאחד. משה מקיים הגרלה בין כל בכורי ישראל, ומהם עולים 273 הבכורים העודפים המחויבים בתשלום דמי הפדיון.

תפקיד בני קהת לשאת את הכלים המקודשים ביותר - המזבחות, המנורה, שולחן-לחם-הפנים וכלי הקודש. למילוי התפקיד יבחרו רק מי שמלאו לו שלושים שנה וטרם הגיע לגיל חמישים.

כיוון שמדובר בכלים המקודשים ביותר הנמצאים בתוך המשכן, מקום המותר בכניסה רק לכוהנים,לא יוכלו הקהתים לקחת אותם כפי שהם. לכן מצווים אהרון ובניו לכסות את כל הכלים הקדושים, ורק לאחר שיפורק המשכן יוכלו הלוויים-הקהתים לשאת את הכלים המכוסים. הקב"ה מטיל את האחריות על שלומם וגורלם של בני קהת על אחיהם הכוהנים - בהקפידם על כיסוי נאות של הקודש, ימנעו חלילה את מותם

הדף הראשי של פרשת במדבר

באדיבות צעירי חב"ד