אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת כי תשא לילדים

תקציר פרשת כי-תשא

פרשת כי תשא פותחת במצוות מחצית השקל. ה' מצווה על משה ליטול מטבע ששווייה מחצית השקל מכל בן ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו תשמש ליציקת אדני המשכן, המצווה נוהגת לדורות והשקלים משמשים לתחזוקת המשכן וקניית קורבנות הציבור.

ה' מצווה את משה בעשיית פריט קודש למשכן: כיור הרחצה. הכיור עשוי נחושת וניצב על כן (=רגל, בסיס) עשוי אף הוא נחושת. בכיור ייטלו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לטהרה, בגישתם לעבודת הקודש במשכן.
תהליך התקדשותם של המזבח וכל כליו וכן של אהרון ובניו הכוהנים, כולל משיחה בשמן מיוחד - 'שמן המשחה'. ה' מצווה על משה להכין שמן זה ומפרט את החומרי-הגלם השונים מן הצומח ואת מידתם.

ה' מזהיר כי אין למשוח זרים בשמן זה ואין לעשות כמתכונתו, לבד מההכנה לשם קדושת המשכן. העושים כן דינם בכרת.

פעמיים בכל יום מעלה הכהן קטורת על מזבח הזהב. ה' מצווה על משה להכין קטורת זו מאחד עשר סממנים. כל הסממנים האלו נשחקים היטב ומעורבים זה בזה. עשיית הקטורת מחוץ לצורכי ההקטרה במשכן, במתכונתה, אסורה אף היא באיסור חמור והעושה כמוה לצורך הרחה, דינו כרת.

ה' מצווה להעמיד בראש עושי המלאכה - מלאכת המשכן, כליו וכל נספחיו, את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. על ידו יעזור אהליאב בן אחיסמך משבט דן.

עתה, סמוך לציווי הקמת המשכן, מצווה ה' את משה על קדושת השבת ושמירתה מכל עשיית מלאכה. רוצה לומר, למרות חשיבות המשכן וקדושתו, אין לדחות מפניו את קדושת השבת. יום השביעי יהיה אם כן יום מנוחה גם ממלאכת הקמת המשכן.

הקב"ה מכנה את השבת "אות ביני וביניכם". השבת מסמלת את הזהות בין בורא שמים וארץ שכילה מלאכתו ושבת ביום השביעי לבין עם ישראל, העם הנבחר.

תם מעמד קבלת התורה על-ידי משה. הקב"ה נותן בידיו שני לוחות אבן מרובעות עליהם כתובים ב"אצבע אלוקים" עשרת הדברות.

בני ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום. אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין, שכן הימים נמנו כיממות שלימות: לילה ויום, לילה ויום. כך, ביום הארבעים לפי חישובם, החלו בני ישראל לחשוש לגורלו של משה ואף החלו לפקפק אם ישוב.

קבוצת הערב-רב, שנסתפחה לישראל ביציאת מצרים, , החלה  בהסתה. וכך נקהל העם על אהרון בדרישה ליצור חלופה אלילית למנהיגותו של משה. אהרון שחשש מהעתיד לקרות נוכח נחישותם של דורשי האלילות, ניסה להרוויח זמן בבקשו להשיג כמויות גדולות של זהב ליצירת עגל אלילי. אך העם הפרוע הפתיע אותו בזריזותו, וכך כבר למחרת בבוקר רקדו בני ישראל סביב עגל הזהב.

כך, שעות ספורות לפני רדתו המתוכננת של משה מהר סיני, פונה אליו ה' בדברים קשים: "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ה' עומד להוריד את משה מגדולתו בהאשימו אותו במעשי הערב-רב, אותם אנשים שמשה מדעתו סיפח אל עם ישראל ביציאת מצרים. ה' מאיים להשמיד את עם ישראל כולו ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו.

משה מתחנן לפני ה' ומנסה להניאו מכוונתו. הוא מסביר את חילול ה' הגדול שיהיה בהריגת העם שבחר ה' להוציאו מעבדות לחרות, ומזכיר גם את זכות האבות - אברהם, יצחק ויעקב. הקב"ה מתרצה וחוזר מכוונתו.
בתום ארבעים יום מאז עלה משה למרום, יורד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית. למרגלות ההר הוא פוגש את תלמידו הנאמן, יהושע בן-נון, הממתין לו שם מאז עלותו ההרה. בהתקרבו למחנה רואה משה את המתחולל סביב העגל. למרות שידע כי העם חטא העם, הראייה ובמיוחד המחולות, גומרים למשה להשליך את לוחות האבן מידיו כשהם מתנפצים על הקרקע.

משה נכנס למחנה ומשמיד את עגל הזהב (שורפו וטוחנו ומפזר את אפשרו בנחל) ומבקש מאהרון אחיו הסברים. אהרון מספר את אשר התרחש ועל כך שלא הייתה לו שום ברירה והוא היה בסכנת חיים. משה נעמד בשער המחנה ומכריז: "מי  לה' אלי!" מייד מתקבצים ובאים בני לוי ומשה ממנה אותם להרוג בכל אלו הנצמדים לעבודת האלילים.

למחרת, עולה שוב משה אל ה' ומבקש לסלוח לעם ישראל כדי שיקבלו לוחות שניים. משה מביע את הקשר המוחלט שלו לעם ישראל ומגלה מסירות בלתי מצויה: הוא מודיע לקב"ה כי אם אינו סולח לעם, הוא מבקש למחות את שמו מכל התורה (ולמרות שנענה בשלילה על ידי ה', בפרשת תצווה, הפרשה הקודמת שמו לא משה לא מופיע, אולם החלוקה לפרשות מאוחרות מאד ואין בדבר הוכחה אלא רק מעין רמז)
לאחר ארבעים יום ה' אומנם מתרצה ומצווה על משה (כמופיע בהמשך הכתובים) לפסול שני לוחות אבנים חדשים ועליהם לחרוט את עשרת הדברות.

גם משה אינו יכול לשכון יותר בתוך מחנה ישראל. וכך אפילו בשלב מאוחר יותר, לאחר יום הכיפורים אז אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" ומשה יורד עם הלוחות החדשים מן ההר, הוא קובע את אוהלו מחוץ למחנה ישראל. בני ישראל עוקבים בהערצה ובהשתוממות אחר משה העושה את דרכו לאוהלו, פניו קורנים באור אלוקי ועמוד הענן חונה פתח אוהלו כאות להתגלות השכינה.

לאחר ארבעים יום של תפילות ובקשת סליחות משה עולה שוב למרום והפעם בידיו שני לוחות אבנים שחצב בעצמו. ה' מתרצה למשה ומבטיח שוב שייכנסו לארץ ויגרשו את כל יושביה. הוא גם מלמד את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים, שימשו את בני ישראל ואכן בחטא המרלגים נראה שמשה משתמש במידות אלו בדיוק.
טרם ירידת משה מן ההר והלוחות החדשים בידיו, ה' שב ומזהירו על איסור הליכה בדרכי גויי הארץ ועבודתם האלילית. הוא גם חוזר ומזכיר על מצוות שונות המחייבות את העם: חג הפסח, הקרבת בכורות בעלי חיים, קדושת השבת, חג השבועות, עליה לרגל בשלושת הרגלים, ומצוות הביכורים.

משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרון וכל העם יראים לקרב אליו. מסתבר כי עור פניו קרן מקדושת ה'. משה מקרבם ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסווה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה מסיר משה את המסווה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסווה בתום ההתגלות והעברתה לעם.

דבר תורה קצר לפרשת כי תשא

בפרשת כי תשא עולה השאלה הקשה איך בני ישראל, שרק לפני זמן מועט יצאו ממצרים, ראו ניסים גדולים במכות מצרים, בקריעת ים סוף, בהורדת המן ששימש להם מזון במשך יום ביומו עושים טעות כה חמורה ועובדים לעגל. לשאלה תשובות רבות ובאמת קשה מאד להבין אותה. בפרשה אפשר למצוא כמה הסברים שיתנו תשובה, חלקית, לשאלה.

קודם כל משה לא אמר בשום מקום לכמה זמן הוא עולה להר סיני. תקופה של ארבעים יום היא אכן תקופה ארוכה לחכות. תחשבו היום, כאשר מישהו פתאום נעלם אפילו לכמה שועת, כמה מודאגים אנחנו. נכון שבימי קדם אנשים היו מודאגים פחות, כי ממילא לא היו אמצעי תקשורות והיה ידוע שאנשים באים והולכים, אבל אם נזכור שמשה כבר עלה וירד מהר סיני מספר פעמים ובכל פעם זה לקח כמה שעות בודדות, ההמתנה של ארבעים יום היא אכן המתנה ארוכה מאד.

בנוסף, יש לשים לב כי המילה בני ישראל לא מופיעה בפרשה, אלא רק הביטוי "העם". מפרשים אומרים שייתכן כי זה רומז שהחטא עצמו הובל על ידי אותו "ערב-רב" שעלה ממצרים. גם ה' כאשר הוא אומר למשה לרדת מן ההר אומר במילים האלו "לך רד כי שיחת עמך..." כלומר העם של משה (שמשה העלה אותם ממצרים) ולא העם של ה'! ואילו משה עונה לה' (בצורה מנומסת): "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים", כלומר משה "מזכיר" לה' שגם אותו ערב רב כבר נהיה חלק מהעם, עם ה', ואכן ה' מקבל את הטיעון לפי הפסוק בהמשך: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

עוד משהו שאפשר ללמוד הוא שאהרון שעשה את העגל, ניסה "למשוך זמן" ולקוות שמשה יגיע. קודם כל אהרון ביקש שיביאו את תכשיטי הזהב של הנשים והבנות. אהרון ידע שהנשים לא ימהרו למסור את תכשיטיהן, ובודאי לא למטרת שטות של עשיית עגל (וזהו שבח גדול לנשים, שאת הזהב שלהן הן לא היו מוכנות למסור לעגל אולם כאשר היה צריך לנדב זהב למשכן, הנשים מיהרו לתרום). תכסיס זה לא מצליח כי הגברים מביאים לאהרון את התכשיטים שלהם (באותה תקופה, גם גברים לבשו תכשיטים רבים). אהרון שעשוה את העגל מנסה לדחות הכל למחר ועוד מדגיש שהכל יהיה חג לה', אולם חלק קטן מהעם, קם בבוקר עוד לפני אהרון, ולמעשה השתלט על העגל והפך אותו למוקד של עבודה זרה ממש. מיעוט זה של אנשים לא יכול להצביע על כלל העם, אולם גם על יתר העם הייתה אחריות בכך שלא עמדו ותמכו באהרון.

לדף הראשי של פרשת כי תשא
חידות לפרשת כי תשא
תפזורת לפרשת כי תשא

חטא העגל
חטא העגל - ניקולא פוסן 1633 הגלריה הלאומית, לונדון

תפזורת לפרשת כי תשא

בתפזורת הבאה מסתתרות 14 מילים וביטויים הקשורים לפרשת כי תשא. אפשר לחפש ישירות בתפזרות, או להיעזר בשאלות המנחות או להשתמש ברשימת המילים המופיעה במהופך בתחתית הדף.

לדף הראשי של פרשת כי תשא
חידות נוספות לפרשת כי תשא
פרשת כי תשא לילדים בהצלחה

תפזורת לפרשת כי תשא
תפזורת לפרשת כי תשא

ציוני דרך - שלמה ריסקין

ספרו של הרב ריסקין הופיע במקור באנגלית תחת השם "Listening to God" ותורגם לעברית בשם השונה מאד "ציוני דרך". כבר דרך ההבדל בין שמות הספרים ניתן לדבר רבות על הפער התרבותי האדיר בין ישראל לארצות הברית בכלל ועל הפער התרבותי בין החברה הדתית בארצות הברית לבין החברה הדתית (שאינה חרדית) בארצות הברית, אולם לא נעשה זאת ונתרכז בספר (שדרך הקריאה בו הפער יתגלה במהירות).
הרב ריסקין משמש כיום כרב היישוב אפרת ונשיא מוסדות "אור תורה סטון", מחבר ספרים ומרצה במקומות רבים. את הרב איני מכיר אישית, אולם נתקלתי בו בהזדמנויות מה. קריאת הספר מעוררות רצון להתוודע יותר לרב,  לדרכו, תורתו וכתביו.
הספר, מגולל פרק אחרי פרק נקודות ואנקדוטות מחיי הרב מילדותו ועד לאחרונה, אולם למרות שאפשר לקרוא את הספר עמוד אחר עמוד, הנאה גדולה הרבה יותר תהיה לפתוח עמוד אקראי ולקרוא את הסיפור שמופיע שם. כל סיפור הוא קצר מאד, עמוד שניים לא יותר, ואפשר לשוטט הלוך ושוב, לקרוא סיפורים רבים פעמיים ומתוך כל סיפור לעמוד על דמותו הייחודית של הרב.
הרב, בן למהגרים, שעזבו את אירופה הישנה בדרך לעולם החדש וזרקו הכל מאחוריהם מהווה דגם טיפוסי ליהודי אמריקאי, שסבו וסבתו מצד אחד הינם דתיים אדוקים, סבו מהצד השני הינו, להבדיל, קומוניסט אדוק, הוריו זנחו את כל עניני הדת בהתרסה כלפי הוריהם ואילו הוא רק בכח המקרה, עקב עניות המשפחה נשלח לישיבה (ולא לחינוך ציבורי ירוד בשכונת העוני של מגוריהם). למזלנו יצאנו נשכרים מאד ממקריות זו ובמיוחד הרב ריסקין עצמו שספג את כל מה שאפשר מהדורות הקודמים תוך הבנה שמכולם אפשר ללמוד. הרב מספר בגילוי לב על אימו שעישנה בשבת, על קרוביו שאכלו מזון לא כשר ועוד אנקדוטות מצחיקות, שקשה מאד למצוא בספרים של רבנים אחרים לדוגמא בעמ' 44:
"שנה וחצי לפני פטירתו הודיעה לי אחותי בבעתה שאבא - שסבל מקטרקט חמור, שלבו היה במצב רעוע כל כך שלא היה אפשר לנתחו, ושלא יכול היה לקרוא או אפילו להבחין בבירור בין דברים שראה לוקח שיעורי נהיגה כדי לקבל רישיון ישראלי. הלכתי מיד לדירתו, כדי להסביר לו בעדינות שעם ראייה כמו שלו, הנהיגה מסוכנת לא רק לו אלא גם לאחרים. "אתה חושב שאני אידיוט?" שאל אבא בעלבון? "אין לי שום כוונה לנהוג! אבל הבחורה שמלמדת נהיגה כל כך חמודה..."
כמובן שבקריאה ראשונה צוחקים מאד מסיפור המעשה, אולם במחשבה מעמיקה מבינים את גדלותו של הרב ריסקין שמביא גם דברים אלו בספרו. סיפור משעשע נוסף המדגיש את תמימותו של הרב הוא כאשר רצה אחרי שנים רבות לאכול את מעדן רגל הטלה של אחת מהדודות וביקש מאשתו להכין אותו (עמ' 50):
"בראשית שנות נישואינו, הצעתי פעם לויקי שתזמין רגל טלה מהקצב שלנו... ויקי, שבנושאים אלו הייתה תמימה כמוני, התקשרה לקצב. את הצעקה מעברו השני של הקו שמעתי גם אני: 'אלפרד, הרבנית מבקשת רגל טלה! אתה שומע אותי? תעזור לי, מה אני אמור להגיע לה?' רק אז באיחור של 13 שנה, הבנתי. נבוך הסברתי לקצב שהייתה לי דודה גדולה שהגישה את החלק הזה והלה הסביר לי שכידוע הוא אסור באכילה, שכן השוחטים באמריקה אינם מיומנים בהוצאת גיד הנשה"
תמימותו זו של הרב הקשתה עליו רבות לאחר עלייתו לישראל וקשייו למצוא משרה (עמ' 246) שלאחר שנים הסתבר שנבעה בסך הכל מכך שלא גידל זקן ואת הסיפור על הצעת המשרה ברבנות ערד תצטרכו כבר לקרוא בספר כמו גם סיפורים משעשעים מדוע הרב בילדותו לא סבל מהצקות של בריונים, מתי התחיל הרב ללמוד דף יומי ועוד ועוד. למעשה בכל עמוד שתפתחו תמצאו סיפור שיהיה מענין, מרתק, מלמד, משכיל, משעשע או כולם ביחד. בנוסף נאזכר גם את הפרק בספר הנקרא "הפלסטינים שבתוכנו" וגם אותו לא תמצאו הרבה בספרי רבנים, שוב הוכחה למורכבות ויחודיות דמותו של הרב ריסקין הניפגש רבות עם מוסלמים ונוצרים.

הספר בהקדמתו מציין כי הסיפורים נכתבו לנכדיו של הרב, הסבא מספר לנכדיו על הסבתא שלו והמורשת המשפחתית ממשיכה הלאה. הספר כתוב בצורה בו כולנו יכולים להרגיש נכדים של הרב, גם הספר במקור האנגלי וגם התרגום המעולה של צור ארליך, מעבירים את ההרגשה כאילו אנחנו שומעים את הסיפורים ולא קוראים אותם. הספר הזה צריך להיות בספריה של כל אחד מכם.


ציוני דרך - שלמה ריסקין
ציוני דרך - שלמה ריסקין


ציוני דרך
זכרונות וסיפורים בדרך לציון
הרב שלמה ריסקין
הוצאת ידיעות ספרים
ישראל תשע"ב 2012
375 עמודים

פרשת תצווה לילדים

תקציר פרשת תצווה


פרשת תצווה מהווה המשך ישיר לפרשת תרומה ונידונים בה שאר עניני המשכן, מצוות המשכן ובגדי ותפקידי הכהנים.
ה' מצווה על הכנת שמן זית זך למנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום. ההדלקה תהיה לעת ערב ויש לשים די שמן לבעירת האש עד הבוקר.
יש להכין לכוהנים בגדי כהונה מיוחדים. לכהן הגדול שמונה בגדים: אפוד, חושן, מעיל, ציץ, כותונת, מצנפת אבנט ומכנסיים. לכהן רגיל - הדיוט, רק ארבעה בגדים: כתונת, מגבעת, אבנט ומכנסיים.
 
האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל, ששה שמות על כל אבן.

החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל - שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים - "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית.

המעיל: על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן.

הציץ: על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב.

הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד.
 
המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.

האבנט: האבנט אף הוא פס ארוך אך דק מן המצנפת. אורכו שלושים ושתיים אמה (כששה עשר מטרים) והא ארוג מארבע מינים שונים: פשתן, תכלת, אגמן ותולעת שני. הכהן חוגר אותו כשהוא מסובבו שוב ושוב סביב גופו עד תום כל אורכו.

המכנסיים: את המכנסיים ארגו מחוטי פשתן. הכהן לבש את המכנסיים למעלה מטבורו, קרוב ללב, והם הגיעו עד ברכיו.

אהרון ובניו הכוהנים נבחרו על-ידי הקב"ה לשרת במשכן, וגם אחר-כך בבית המקדש העתיד להבנות בארץ ישראל, יהיו הכוהנים, צאצאיו של אהרון משבט לוי, הממונים הבלעדיים על העבודה במקדש.

אולם כדי לקדשם בפועל לעבודה זו מצווה ה' לעשות כמה דברים: להקריב קורבנות ומנחות מיוחדים, להלבישם בבגדי הכהונה, יציקת שמו מיוחד הנקרא 'שמן המשחה' על ראשם. כל זאת יש לעשותך שבעה ימים מיום הקמת המשכן, ואז תהיה קדושתם מושלמת לצורך עבודת ה'.

גם את המזבח המיועד להקרבת הקורבנות יש לקדש. בהקרבת הקורבנות המיוחדים ובמשיחתו בשמן המשחה בנשך שבעה ימים, הופך המזבח קדוש ומוכשר להקרבה תמידית של הקורבנות. הקב"ה מבטיח, כי לאחר כל ההכנות האלו ישרה את שכינתו במשכן, ובאמצעותו תהיה השכינה הקדושה על כל בני ישראל
בנוסף למזבח העולה שעמד בחצר המשכן להקרבת הקורבנות, היה בתוך ההיכל מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת.

מזבח זה יש לעשות מעצי שיטים, שטחו רבוע - אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) וגובהו שתי אמות (כמטר אחד). כאמור המזבח צופה זהב טהור, ועליו זר וטבעות להכניס בהם את הבדים לנשיאתו בעת מסעות בני ישראל.
פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, הקטיר הכהן קטורת העשויה משחיקת עשבים שונים, על גבי מזבח זה.

דבר תורה קצר לפרשת תצווה

פרשת תצווה עוסקת רבות בכוהנים ובבגדי הכוהנים. ברור לנו שהבגדים של הכוהנים ובפרט הכוהן הגדול מיוחדים ומפוארים מאד. התורה עצמה כותבת (שמות כ"ח ב'): "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". אנו רגילים שאנשים חשובים גם לבושים בצורה הולמת. בודאי נכון הדבר למנהיגים ואפילו במגרשי הכדורגל, המאמנים לובשים חליפות ועניבות. אולם לבגדים יש חשיבות נוספת והיא בכך שהם מגבילים את האדם. גם אנחנו, כאשר אנו לבושים בגדי שבת וחג, נזהרים יותר, כדי שהבגדים לא יתלכלכו. הבגדים של הכהנים מטילים עליהם מגבלות רבות. הבגדים אינם קלים, על ראש אהרון הכהן יש ציץ מזהב. לציץ אסור ליפול מהראש. דבר זה מחייב את אהרון ללכת לאט ולא לבצע תנועות התכופפויות פתאומיות. כמו כן לכוהנים יש אבנט, מעין חגורה סביב הגוף. האבנט ארוך מאד, וכריכתו על הגוף יוצרת מעין צמיג באיזור הבטן. עם בגד כזה אי אפשר להסתובב מהר מדי ולרוץ.
מטרת הבגדים, פרט לפאר את הכוהנים שלובשים אותם, היא להזכיר לכהנים באופן קבוע, מה הם עושים ועד כמה עליהם להרתכז בתפקידם. הבגדים מגבילים את הכוהנים ומכריחים אותם לבצע תנועות איטיות, שקולות ומדודות. בעבודה המשכן אין מקום לריצות ולתנועות חדות ומהירות, הכל צריך להיעשות ברצינות ובנחת.

לדף הראשי של פרשת תצווה