אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

תשובות לחידון צו

להלן התשובות לחידות לפרשת צו. אם טרם ראיתם את דף החידות לפרשת צו אנא פיתחו אותו ונסו לפתור לבד לפני שאתם מעיינים בפתרונות.



הפתרונות


  • אריזת הדשן מתייחסת לדשן - השאריות משריפת העצים והקרובנות על גבי המזבח (ו' ג): "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ"
  • העצים השונים יכולים להיות העצים הנשרפים על המזבח (ו' ה): "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים"
  • 10% וגם היכן איה או where מתייחסים לכמות המנחה אותה הכהן צריך להביא (ו' יג): "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב"
  • העגה הכמונה גם תופין (כינוי לעוגה בחושה הנאפית כולם בפעם אחת) היא אחת מאפשרויות המנחה (ו' יד): "עַל-מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָֹה"
  • העץ עם הפריחה הוורודה הוא כליל החורש. המילה כליל מופיעה בפרשה, למשל בפסוק ו' טו: "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק-עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר"
  • אקונומיקה הינה חומר חיוי ויכולה לשמש את (ו' יט): "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד"
    מכונת הכביסה דרושה על מנת לכבס את הבגדים המלוכלכים והטמאים (כ): "כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל-הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדשׁ"
  • ואילו מדיח הכלים דרוש על מנת לנקות את הכלים (כא): "וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם-בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם"
  • הכליות הן חלק מהקורבן שאינו נאכל (ז' ד): "וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל-הַכְּסָלִים וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת עַל-הַכָּבֵד עַל-הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה"
  • התנור (הרבה מכשירי חשמל השבוע) מוזכר בפרק ז' פסוק ט: "וְכָל-מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל-נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל-מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה"
  • Thank you - תודה, מזכיר את קורבן התודה המוזכר בפרשה (ז' יב): "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן"
  • הפולקע הוא השוק, אחת  ממתנות הכהונה (ז' לג) :"וְהַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת-הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". תוצאה של חילוק 2/3 או 3/4 למשל מכונה גם מנה.
  • משחת השיניים שייכת לאהרון ולבניו (ז' לה): "זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי ה' בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לה'"
  • שער מהר הבית , הכוונה לטעם השלשלת במילה וישחט.
  • טעות בסימן - סימנן המסורה לפרשת צו הא המילה "צו" אולם בפרשה 97 פסוקים ולא 96.

טעמי הקורבנות לפי הרש"ר הירש

במאמר דאשתקד על טעמי הקורבנות הבאנו את טעמיהם של הרמב"ם, הרמב"ן והרלב"ג. בסוף המאמר ציינו בשורה את דעתו של הרש"ר הירש. מאמר זה ירחיב את הדיון בטעמי הקורבנות לפי הרש"ר. בפירושו מנתח הרב את פסוקי הקורבנות כמעט מילה במילה ונביא רק מעט מדבריו ונתייחס גם לדבריו המפורשים נגד הרפורמה שהחלה בזמנו.
בראשונה מתייחס הרש"ר למביא הקורבן בפסוק ב': "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
"תחילה הרחיב את הנושא בני ישראל על ידי כלל: אדם. וכך בראש תורת הקורבנות הרי הוא פותח שער לכל אדם באשר הוא, ולא רק לאדם מישראל. כל אדם זכאי להקריב קרבן בבית המקדש... נמצאת אומר: לא 'התקדמות רוחו הנאורה של שלמה' הרחיבה את 'האופקים המצומצמים של דת משה' והעשירה את 'מושג האל והמקדש' על ידי השקפה רחבה, קוסמופוליטית. כי כבר פתיחת תורת הקורבנות של דת משה נותנת למקדש את ייעודו האוניברסלי... אולם בעוד תיבת אדם מרחיבה את הנושא, הרי התוספת 'מכם' מצמצת אותו... מכם - להוציא את המומר (חולין ה ע"א). כך נתמעט המומר, שהפך ל-'אחר' והיה ל-'לא יהודי'. בני הנכר נתרבו ללא יוצא מן הכלל... אולם אין בכך כדי למעט כל יהודי, שעדיין לא הגיע לשלמות מוסרית שהרי מיד הוא אומר: 'מן הבהמה - להביא בני אדם שדומין לבהמה'. הן זה כל עצמו של הקורבן: המקריב מביא בו את בחינת הבהמה שבו - זו שעודנה טעונה זיקוק והרי הוא מקדש ומזקק את יצריו החושניים - על ידי עצם ההקרבה של ה-'בהמי' שבאדם. מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה. נתמעט רק המומר, שכבר ניתק את כל הוויתו מן היהדות..."
כבר בפתיחה קצרה זו אנו רואים את התנגדותו העזה של הרב לרפורמה. תנועת הרפורמה הדורשת ראייה יותר אוניברסלית על התורה, אין לה על מה לסמוך. התורה עצמה כבר אוניברסלית בתוכה. לא ניתן להגיד על "דת משה הישנה" כי היא אינה אוניברסלית ועל ידי הפיכתה לכזו להגיע גם למקומות רחוקים אלא האוניברסליות כבר נמצאת באופן אינהרטי ומובנה בה עצמה. ייתרה מכך, בעוד שבני נכר יכולים להקריב קורבנות במקדש, אותם מומרים (והרש"ר מדגיש שהם כאלו שהתנתקו לחלוטין מיהדותם) הם שאינם רשאים להקריב קורבנות. בין לבין, הרב מציע את טעמו למצוות הקורבנות. הבאת הקורבן כמוה כזיקוק אותו חלק של האדם המתנהג כבהמה (בקר או צאן), התגברות עליו והפיכתו לאדם טוב יותר על ידי כך.
לאחר מכן מנתח הרב את משמעות המילה "קרבן":
'קרבן. אין בידינו מילה לועזית המבטאת את המושג קרבן לאשורו. התרגום השגור הוא offering. מילה זו שנגזרה מן הלטינית קשורה איפוא להוראת "הגשה", אך לרוע המזל קיבלה גוון של הוראת חורבן, השמדה והפסד, וזו זרה ואף מנוגדת למושג הקרבן העברי. אולם גם ההוראה המקורית של "הגשה" איננה תואמת את "קרבן" במלואו, שכל כל מקום שאתה מוצא "הגשה", שם קדמה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להפריד בין הגשה לבין מתת, או מתנה, אך מושג הקרבן רחוק מכל אלה. הוא מצוי רק בהקשר של בן אדם למקום ואין להבין אותו אלא על פי הוראת השרש "קרב". הן פירוש קרב כמשמעו: להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר ומכאן שאין לייחס לה את ההוראה המנוגדת של חורבן, השמדה והפסד. וכן מוכח מכאן שהקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה".
באנגלית של ימינו המונח השגור לקורבן הוא sacrifice. הרש"ר היה כמובן שולל גם פירוש זה. הרי הקורבן אינו ויתור על משהו, ההיפך הוא הנכון, המקריב מבקש באמצעותו להשיג משהו. שלילת המילה "הגשה" או "הצעה" כמו שהיינו מתרגמים היום גם היא ברורה, הקורבן לא נועד לפייס את ה' (כדוגמת מנחות ותשורות שהביאו שליחים למלכים על מנת לפייסם ולפתוח בכך מערכת דיפלומטית) וגם כלל לא נועדו עבור ה' והוא ממילא לא חפץ בהם בפני עצמם וללא שום דבר מאחוריהם. דבר זה מובלט פעמים רבות ביותר בנביאים וכמעט כל נביא נוקט בלשון מעין זו, למשל:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
וממשיך הרש"ר:
'תכלית הקרבן היא קירבת אלקים. "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נח ב) - זו קרבת האלוקים שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש "כבהמות", מעורטל מכל ייעוד האדם. במקדשי אל יבין האדם, שקירבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם, בדביר ובהיכל, יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקירבת ה' ובשלטון דת אל, וזו כל אחרית ייעודו'
את הדגם לכל מעשה הקורבנות מוצא הרש"ר במעשה ברית בין הבתרים בה הצטווה אברהם (בראשית ט"ו ט-יא):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ-בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת-הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם"
אברהם מצטווה להקריב את כל הקורבנות האפשריים. מן הבהמה - בקר וצאן, מן החיה - איל ומן העוף - תור וגוזל (בן יונה). אלו הם כל הקורבנות האפשריים והכשרים. בפירושו שם מונה הרש"ר את המאפיינים של כל קורבן. דבריו שם ארוכים ומתארים את כל הברית והחזון לאברהם והבאתי רק את מה שנוגע לענין הקורבנות.
'עוד נותר לנו לפרש, מה משמעות עגלה, עז אייל, תור גוזול - בתחום האישיות של אדם ואומה. ואין ספק, שהם מסמלים בחינות מסוימות של אישיות האדם. דבר זה מוכח בעליל מדיני הקורבנות שכן רק בהמות אלו כשרות לקרבן. ויש הלכות ברורות על סוג הבהמה ומינה - הכל לפי אישיות המקריב, מצבו ויחסו לסביבתו. מין הבקר, השור, מייצג את בהמת העבודה - הפעילה ועובדת לאדוניה - בניוגד לחמור המייצג את בהמת המשא... מין הבקר מייצג איפוא את כח המעשה והפעילות. הפר הוא בן בקר במלוא אונו. בקרבן הוא מסמל את איש הציבור, הפעיל בעבודת ה' ובשליחות הציבור ועובר לפני הקהל. כך: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור וכו'. העגלה מסמלת את כח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו. הצאן היא בהמת המרעה והיא מסמלת איפוא את היחס הכללי שבין ה' לבין האדם והעם. האדם והעם הם הצאן והעדר, ואילו ה' הוא הרועה. בקרבנות - השה הוא הביטוי הכללי של האישיות הלאומית הישראלית. כך בקרבן פסח, בתמידים וכו'. כמו כן הוא מסמל את היחיד, שאיננו פועל בשליחות הציבור. כך בחטאת היחיד שהיא כבשה או שעירה מן הצאן. העז והאיל הם ממין הצאן והם נתייחדו באופים המיוחד.  העז היא כשמה, עזה תקיפה וקשה. היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל זר. היא מסמלת איפוא את כח ההתנגדות, את העצמאות הגברית המציית למצוות אדוניה ועומדת בתוקף מול כל פיתוי. משום כך העז שכיחה כקורבן חטאת, שכן חטאת מכפרת על קלות הדעת. שעיר ושעירת עבודה זרה, שעיר העם ביום הכיפורים, שעיר נשיא, שעירי רגלים וראש חודש וכדו'. האיל הוא כשמו - הכבש הבוגר, ההולך לפני העדר. הוא מסמל איפוא את גדולי העם עתירי הנכסים. האיל מסמל את בעלי הרכוש ומכאן תפקידו בקורבן, הוא מכפר על חטא התלוי בממון או במעמד בכיר. אשם מעילה, אשם גזילה.  צפור טהורה (הרש"ר מציין כי רק עוף טהור מכונה ציפור) היא חסרת אונים ונטולת כח התנגדות ואף על פי כן היא משתמטת משלטון האדם בכוח מעופה. היא היא ציפור הדרור, הבורחת והפורחת שרודפים אחריה בעורמה והיא נמלטת בכנפיה... היא מסמלת איפוא את עם ישראל, המעט בכח ורב בדרור ומכאן תפקידה בקורבן. היא מסמלת אדם ערטילאי, שאין לו רכוש, מעמד או כח ודיו אשר הוא חי, כך בקורבן עולה ויורד ומאידך היא מסמלת אדם שקם מחוליו וזכה שנית בחיי דרור רעננים. כך: קיני יולדת וציפורי מצורע..."

הרש"ר ממשיך עוד רבות בפירושו לפרשת ויקרא גם בדיני הקורבנות וגם ברעיונות היוצאים מהם אולם עיקר פירושו כי מטרת הקורבנות היא בקירבה לה'. האדם המביא את הקורבן צריך קודם כל לברור לו את הקורבן המתאים ביותר בהתאם למצבו וליחסו עם סביבתו. לכל סוג קורבן יש את המטרות שלו ואת תפקידו המיוחד. הקרבת הקורבן, נועדה להוציא את הבמה מהאדם. האדם הרחוק מאלוקיו הרי הוא כבהמה חסר ייעוד, הבאת הבהמה כקורבן (ובמקרים מסוימים עוף) היא המאפשרת את ההתקרבות המחודשת.

מאמרים נוספים לפרשת ויקרא
ברית בין הבתרים
ברית בין הבתרים, ג'ררד חוט Gerard Hoet דמויות מהתנ"ך 1728

חידות לפרשת פקודי

דף חידות לפרשת פקודי. החידות בדרגות קושי שונות (החידות המילוליות קשות יותר) ומתאימות למבוגרים ולילדים. החידות ומתייחסות לנושאים שונים בפרשת פקודי. מומלץ לפתור את החידות לאחר קריאת הפרשה.


מאמרים נוספים לפרשת פקודי

חידות לפרשת פקודי
חידות לפרשת פקודי


תשובות לחידות נמצאותבדף התשובות לפרשת פקודי

פרשת פקודי כמבוא לספר במדבר

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות. הפרשה מסכמת את כמויות החומרים לצרכי המשכן ואת תהליך סיום בנייתו. למרות שתפיסה מקובלת רואה בפרשת פקודי חזרה על הנאמר בפרשות הקודמות (תרומה ותצווה), הדבר שגוי לחלוטין וכבר בפתיחתה של הפרשה צפויות לנו הפתעות לא מעטות.
כבר שם הפרשה הינו חשוד. "אלה פקודי המשכן...". לפי תוכן ההמשך אומרים המפרשים כי המילה פקודי כוונתה לספירת מלאי החומרים למלאכת המשכן (ובעיקר למתכות היקרות),אולם הרש"ר הירש מפרש אחרת:
"אלה פקודי - פירושן של תיבות אלה צריך עיון. בדרך כלל מפרשים את תיבת פקודי במשמעות חשבון הנדבות ופירוט השימוש שנעשה בהן. אולם פירוש זה מעלה קשיים שלא קל ליישבם, שכן אם מדובר בחשבון ובפירוט - הרי שהם לוקים בחסר. הכתוב מדבר רק בסכום נדבת הזהב והנחושת. ואשר לכסף, הרי שנמסר רק חשבון חצאי השקלים שניגבו מאת "פקודי העדה" ולא תרומת הכסף שניתנה גם היא בהתנדבות. הכמות של שאר החומרים אינה מוזכרת כל עיקר, ואשר לזהב, הרי שנמסר רק חשבון הנדבות ואין הכתוב מפרט את השימוש שנעשה בהן.
יתר על כן, פקד במשמעות חשבון-כמות אין לו אח במקרא. הוא בא בכל מקום רק במשמעות של מפקד-אנשים ולעולם אינו רחוק ממושג היסוד: חשב."
המפקד נשמע לנו מוכר מאד אבל הוא שייך לספר במדבר, ויש עוד חומש שלם  (ויקרא) באמצע. למעשה פרשת פקודי מהווההקדמה ישירה דווקא לספר במדבר!
ואכן עיון מדוקדק בתחילת הפרשה יראה לנו עוד שני חידושים גדולים. הראשון בהם מופיע כבר בפסוק הראשון: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". ניזכר שוב בשיטת "שכח את כל מה שאתה יודע בתורה חוץ ממה שנכתב עד נקודה זו" ונראה כי לא מצאנו בשום מקום בתורה כי הלויים יעבדו במשכן. אדרבא, אנו יודעים כי הבכורים מוקדשים מלידה לעבודת ה' (סוף פרשת בא), והנה מגלים לנו בעקיפין את סיפור החלפת הבכורים בלויים, המופיע בפירוט רב בפרשת במדבר. זוהי דוגמה מצוינת לנושאי מוקדם ומאוחר בתורה.
החידוש השני מופיע בפסוק כ"ה: "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", לראשונה בתורה מופיע מספר מדויק של בני ישראל. מספר זה זהה למספר המופיע בפרשת העסוקת במפקד בני ישראל, שוב פרשת במדבר!

מצאנו בתחילת פרשת פקודי התייחסות מפורשת אך קצרה לנושאים שיעסקו בהם בפירוט רב בחומש במדבר. לגבי המפקד שתוצאתו זהה השאלה קשה מאחר ופרשת במדבר פותחת כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" והנה פרשתינו נאמרה לפני חנוכת המשכן שהתבצע בראשון לחודש הראשון.
מצד אחד, קשה להאמין שתוך חודשים בודדים בוצעו שני מפקדים שונים בעם (וששניהם הגיעו לאותה תוצאה בדיוק) ומצד שני, תרומת חצאי השקלים נעשתה בוודאות לפני חנוכת המשכן מאחר ומשקלי כסף אלו יצקו את אדני המשכן! רש"י מזכיר בעייה זו איך פותרה בכך שאכן המספר לא השתנה:
לשש מאות אלף וגו' -
כך היו ישראל, וכך עלה מניינם אחר שהוקם המשכן בספר במדבר.
ואף עתה בנדבת המשכן כך היו.
נניח שהיו שני מפקדים שונים בהפרש של חודשים מספר, איך ייתכן שמספר הפקודים היה זהה? ישנן כמה תשובות אפשריות. מספר הפקודים בכל שבט הינו כפולה של 100 (ובמקרה חריג, כפולה של 50). ייתכן וסטיות קלות "עוגלו" והמספרים נותרו זהים. סטטיסטית אפשרות זו קיימת. אפשרות אחרת, היא שטווח הגילאים אינו מדויק, אלא מחולק לשנתונים. המפקד הוא לגילאי הצבא, מבן עשרים שנה ועד חמישים שנה וייתכן כי כל מי שנכנס לשנתו העשרים נספר גם אם טרם מלאו לו עשרים שנים מלאות (בדומה לשנתונים המחלקים את הילדים בגנים ומאפשרים לילדים עם הפרש גיל של קרוב לשנה להיות באותה כיתה ובדומה לחישוב גילאי אילנות לצורך מצוות עורלה) . פירוש זה יחייב אותנו להניח שמנין השנים מתחיל מתשרי ולא מניסן (מאחר והמפקד בספר במדבר הוא אחרי ניסן ובודאי השתנו המספרים), והנה מצאנו את פירוש החזקוני על פסוק י"ז: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית - למנין יציאת מצרים, אבל בעלמא לשנות עולם מתשרי מנינן".  נראה שהחזקוני פירש בצורה זו על מנת ליישב ששני מפקדים שונים של בני ישראל בהפרש של מספר חודשים נתנו תוצאה זהה לחלוטין.
אם אנו מניחים שהיה רק מפקד אחד אנו חוזרים לבעיית המוקדם ומאוחר בתורה שהזכרנו קודם. הדרך לפרש זאת תהיה שהשקלים נאספו לפני הקמת המשכן (שכן נעשה בהם שימוש). השקלים נשקלו וכמותם נרשמה כפי שנאמר בפסוק כ"ה: "כֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". הדגש הוא על הכמות הכוללת. מחלוקת המספרים מביא רש"י ושאר המפרשים כי ככר כסף משקלה שלושת אלפים שקלים (תעשו את החשבון). כחישוב מובא שכמות כזו של שקלים נאספה על ידי כמות אנשים מסוימת. ואילו בפרשת במדבר הדגש הוא שונה לחלוטין ומדבר על מפקד שאינו כולל, אלא לפי שבטים. ייתכן והיה צריך לפקוד שוב וייתכן כי היה רק צריך לסכם את המספרים שאולי נרשמו בשעת איסוף השקלים המקורית בלי שהיה צורך לאסוף שנית את מחצית השקל.
גם סיום הפרשה מוביל ישירות לספר במדבר. המשכן הוקם ואך טבעי יהיה לעבור לציווי הקורבנות בספר ויקרא, אולם הפסוקים האחרונים של חומש שמות הם:
"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה'עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם"
מדובר על המסעות במדבר בדרך לארץ ישראל. שיטת המסעות מתוארת בפירוט רב בפרשת בהעלותך ושוב מוזכרת פה בקצרה. לסיכום ניתן לומר כי ספר שמות פותח שני ערוצים מקבילים. ערוץ אחד לספר ויקרא העוסק בדיני הקורבנות ובדינים רבים נוספים (שנאמרו בהר סיני) וערוץ נוסף לחומש במדבר המתרכז בעם ישראל, בשבטים ובמסע לארץ ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת פקודי
המשכן
המשכן. תחריט עץ עתיק