פרשת כי תשא - פרשת שקלים ותאריכו המקורי של יום הכיפורים

פרשת כי תשא היא המשך ישיר לפרשת תצווה. למעט הסיבה שהפרשה פותחת בשמו של משה, קשה למצוא סיבה למיקום ההפסק בין הפרשות. כהרגלנו עלינו לפתוח את הפרשה בקריאה זהירה. הפרשה מתחילה במצוות מחצית השקל, הנקראת גם פרשת שקלים ונקראת תמיד בשבת שלפני ראש חודש אדר בעקבות הנאמר במסכת שקלים (א א): "באחד באדר, משמעין על השקלים...". אולם, קריאה זו מוציאה את הפרשה מהקשרה בסדר הפרשיות עליו נעמוד במאמר זה.
נעיין בפסוקים עצמם.
יב "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" – פסוק זה מקובל לפרש שאין לבצע ספירה של אנשים אלא יש לקחת משהו מכל אחד ולספור את החפצים הנלקחים. על שאול נאמר שפקד את העם בחרסים ואחר כך כשהממלכה התבססה קצת יותר בטלאים, ובדוד המלך שביצע מפקד ונענש במגיפה.
יג "זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" – הסכום אותו צריך להביא

יד "כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" – מי האנשים שצריכים להביא
טו "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – חלקו הראשון של הפסוק הדן בחובת האחידות למצווה זו מוכר, אולם דווקא חלקו השני מוכר פחות. כמוכח מהמילים המודגשות, מחצית השקל היא  כסף כיפורים לכפר על הנפש (מנהג הכפרות מופיע בתורה?).

טז "וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם" – כאן כבר מופיעה המילה כיפורים ממש (ובכך מהווה המשך ישיר לפרשת תצווה שבסופה מופיע שורש זה) והכסף ניתן לעבודות שונות במשכן.

בהמשך החומש מסופר שבני ישראל אכן הביאו את הכסף וממנו יצקו את אדני המשכן (ל"ח כה): "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". שימו לב לביטויים החוזרים בין הפסוקים: פקודי העדה ושקל הקודש המוכיחים שמדובר בכספים שנאספו ממחצית השקל.
יוצא מכך שבנוסף לעבודות המשכן בהן דנו במאמר על פרשת תצווה יש גם מצווה על כל ישראל לתרום לתחזוקה השנתית השוטפת של המשכן (לאחר השימוש הראשוני בכסף – כמתכת ולא כמטבע) לצרכי הקמת המשכן והתרומה צריכה להיות פעם השנה בסמיכות ליום הכיפורים, והיא חלק מתהליך הכפרה. התאריך של היום המיוחד בשנה לכיפורים אינו ידוע בשלב הזה, אולם אם נקבל רמז מהמשנה הרי שתאריך איסוף הכספים מתחיל באדר וממשיך עד ראש חודש ניסן כאשר יש התקדמות הדרגתית באמצעי הגבייה במשך החודש. מכאן יוצא שהתאריך המכוון ליום הכיפורים היה א' בניסן שהינו בפועל יום הקמת המשכן. התאריך אינו מקרי וקיום טקס הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון הוא ראוי ומתאים וגם הפיכת יום זה ליום המיוחד בשנה (ראש השנה?) הגיוני , אולם גם לו היה המשכן מוקם בתאריך אחר, טענתי היא שגם התאריך המופיע במסכת שקלים היה קודם לו בחודש. אסיפת מחצית השקל וביצוע התהליך המתואר בפרשת תצווה של הכשרת המשכן פעם בשנה במועד בניית המשכן המקורי הוא סמלי והגיוני מאד. להוכחת הטענה נעיין בתחילת הפטרת פרשת החודש הלקוחה מספר יחזקאל (פרק מ"ה פסוק יח): "כֹּה-אָמַר ה' אלוקים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת-הַמִּקְדָּשׁ". התאריך המופיע לא יכול להיות ברור יותר, א' בניסן, בכל שנה הוא הוא יום הכיפורים והוא המכין את בית המקדש לעבודת הפסח הבאה שבועיים אחריו. לולא חטאו בני ישראל בעגל ייתכן וכך היה עד היום. למאמר מפורט על הפרק ביחזקאל ראו במסגרת ההפטרה לפרשת החודש.


אולם בפועל אנו יודעים שהדברים שונים וכפי שכתבנו בפרשת תצווה, חטא העגל הפר את האידיאל. ציווי המשכן השתנו קצת, נוספו מצוות וקורבנות, ויום הכיפורים שינה את מהותו מיום שבא אחרי אסיפת כספים מכל עם ישראל וביצוע פעולות דומות למה שהיו בחנוכת המשכן הראשונית, לטקס שונה לחלוטין המתואר בפרשת אחרי מות והכולל גם עינויי נפש וצום.
פרשת אחרי מות קושרת בין האירועים. ביום חנוכת המשכן, היום השמיני (אנו נכנסים כאן בעל כורחנו למחלוקת עצומה מתי היה יום חנוכת המשכן היום השמיני, בע"ה נרחיב על כך בעתיד, בינתיים נלך לפי שיטת רש"י שמדובר בא' בניסן), מתו שני בני אהרון, ציווי יום הכיפורים המחודש, נאמר אחרי מות שני בני אהרון ומופיע בו סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. התאריך של היום מופיע ממש בפסוקים האחרונים של הפרשייה, וזוכה לפירוט נוסף בפרשיית המועדות בפרשת אמור. ועדיין איננו יודעים מה הסיבה לדחייה. התאריך החדש, י' בתשרי אינו מקרי. ביום זה, לפי חישובי זמנים, ירד משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניים. ייתכן ואחרי האבל על מות שני בני אהרון לא היה זה ראוי לקיים יום זה כיום הגדול ביותר בשנה ויום אחר בעל משמעות סימלית רבה ומתאימה של חזרה בתשובה וקבלת התשובה נבחר במקום.
סיפור מחצית השקל מופיע גם בתקופת המקדש (ואכן משמש כהפטרה לשבת שקלים) בסיפור על יואש ובדק הבית. הסיפור מופיע גם בדברי הימים ב' כ"ד עם הוספה חשובה: "ו וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ, לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם, לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל--לְאֹהֶל, הָעֵדוּת.  ....  ט וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל--בַּמִּדְבָּר". משה אינו מוזכר פעמים רבות בנביאים ובכתובים ולכן כינוי מצוות מחצית השקל בשם משאת משה  (ומזכיר את שם פרשתנו) מראה על חשיבותה הרבה.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת כי תשא

חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב - "חצי השקל". מקור: ויקיפדיה

ונסיים בפיוט ממוסף לשבת שקלים שלצערי נאמר במקומות מעטים בלבד

"אור פניך עלינו אדון נישא ושקל אשא בבית נכון ונישא,
 ובצדק הגה ערך כי תשא, ברכנו בשלום אל רם ונישא"

חידון לפרשת תצווה

כרגיל דף חידה לפרשת תצווה המכיל חידות מילוליות וחידות ציורים לפרשת תצווה. החידות בדרגות קושי שונות, מיועדות לידלים ומבוגרים ויסבו הנאה מרובה בנסיון לפותרן מסביב לשולחן השבת. ייתכן וגם תגלו פתרונים שלא חשבתי עליהם, כדרכן של חידות הגיון כולם יהיו נכונים כל עוד התשובה מסתדרת. למתקשים מצורף קישור שאפשר להציץ בתשובות אבל רק לאחר נסיון טוב לפתור לבד. בהנאה ובהצלחה.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת תצווה 
תפזורת לפרשת תצווה

חידות לפרשת תצווה

למקרי חירום ניתן להיעזר בדף התשובות

תשובות לחידון פקודי

להלן התשובות לפרשת פקודי. אם טרם ניסיתם לבד אנא הכנסו קודם לעמוד החידות לפרשת פקודי


עוד מעט...





מתחילים:

• C טהור - האות C מייצגת את אטום הפחמן. יהלום, אבן בחושן, מורכב מפחמן טהור בלבד ללא שום יסוד אחר (חומר אחר השונה לחלוטין מהיהלום הקשה, הבהיר והיקר הוא הגרפיט השחור, הזול והמלכלך המורכב גם הוא מפחמן טהור).
• סמלו של בנק אדנים מרמז על האדנים של המשכן
• המשבצות מרמזות על החושן והאפוד (ל"ט טז): "וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת-שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן"
• מכנסי הבד והמעיל הם שניים מבגדי הכהונה
• החץ המחבר בין האגודל לזרת בכף היד הוא המידה המקראית זרת (חצי אמה) המתייחסת לחשון (ל"ט ט): "רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת-הַחשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל"
• הרוכסן משמש לחיבור החושן לאפוד (ל"ט כא): "וַיִּרְכְּסוּ אֶת-הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל-טַבְּעֹת הָאֵפֹד..."
• מטבע של חצי שקל מתייחס למחצית השקל שנאספה מבני ישראל
• מחט הרקמה מתייחסת למלאכת הרקמה בבגדי הכהונה המוזכרת מספר פעמים בפרשה.
• תהילים צ': לפי המדרש, משה מברך את בני ישראל בסיום מלאכת בניית המשכן. תוכן הברכה מופיע בפרקים צ' וצ"א בתהילים.
• הענן הוא ענן הכבוד המכסה את המשכן בסיום בנייתו
• השולחן הוא שולחן לחם הפנים, אחד מכלי המשכן
• אמטיסט הוא שמה הלועזי של האבן היקרה אחלמה, אחת מאבני החושן וגם שם אשתו של עמיר פרץ.

פרשת תצווה - אהרון ובניו הכהנים

תרגיל טוב בלימוד פרשת שבוע הוא לשכוח את כל הידוע לנו ולהתייחס לפרשה שאנו קוראים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בה כאשר אנו יודעים רק את מה שנכתב לפניה. אנחנו נהיה מופתעים מאד בפרשת תצווה.

לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.

מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.

מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:

"אתה - בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה."

הראב"ע מסביר כי משה אכן היה ושימש ככהן גדול גם במעלות וגם בפועל (בשבעת ימי המילואים) אולם לאהרון יחוס מעט טוב יותר מאחר והוא קשור גם למשפחת נחשון (ממנה תצא המלוכה) לעומת משה שהתחתן עם בת יתרו וגם כי למשה לא היה זמן מאחר והיה עסוק בשפיטת העם (כפי שראינו בפועל בפרשת יתרו). מגמתו של הראב"ע היא מגמה אפולוגטית ומראה כי אכן היה ראוי וצריך משה לשמש ככהן גדול כל התקופה אולם עקב אילוצים אחרים שימש בתפקיד זה שבוע בלבד ולאחר מכן העביר את הכהונה לאהרון ולבניו במסורת שנמשכת עד ימינו.

הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.

כאשר משה עלה להר סיני  הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.

לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".

מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.

משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.

אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.

תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).

לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן

אהרון הכהן ובגדי הכהונה מתוך הספר ההיסטוריה של התלבושות, בראון ושנייידר 1861-1880