תרגיל טוב בלימוד פרשת שבוע הוא לשכוח את כל הידוע לנו ולהתייחס לפרשה שאנו קוראים כאילו זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בה כאשר אנו יודעים רק את מה שנכתב לפניה. אנחנו נהיה מופתעים מאד בפרשת תצווה.
לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.
מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.
מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:
הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.
כאשר משה עלה להר סיני הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.
לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".
מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.
משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.
אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".
אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.
תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).
לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן
לפי הבנתנו, המשכן הוא מקום עבודה, והאיש המרכזי שיבצע את העבודה צריך להיות משה רבנו. פרשת תרומה מחזקת רושם זה. דיני המשכן נמסרים למשה, למעט הארון בו נאמרה המילה "ועשו" כל שאר הציוויים פותחים במילה "ועשית" וגם מפורש כי משה יהיה זה שייכנס למשכן ויוועד עם ה' (כ"ה כב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואילו בפרשת תצווה מיד בפתיחה אנו שומעים על מצוות המנורה (כ"ז כא): "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ניחא, נאמר לעצמנו, אהרון גם מקבל איזו סוכריה. בכל זאת הוא סייע רבות למשה ומגיע גם לו משהו, אולם הפסוק הבא (פרק כ"ח א) טופח עלינו בתדהמה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ-לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" ואנו מבינים כי הכהונה, ניתנת לאהרון ולבניו וכלל לא למשה רבנו.
מאחר ואנו יודעים מגיל 3 כי אהרון הוא הכהן אנו חולפים על פני פסוקים אלו באדישות ומפסידים את ההפתעה הגדולה הטמונה בהם. משה אינו מתווכח, ואינו מערער ואין אנו יודעים כלל מה הוא חשב על כך. התורה לא סיפרה לנו ואנו יכולים רק לנחש.
מבין הפרשנים הקלאסיים רק הראב"ע מתייחס לנושא כך:
"אתה - בעבור היות משה כוהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם, בעבור כבוד משפחת נחשון, שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית.הראב"ע מסביר כי משה אכן היה ושימש ככהן גדול גם במעלות וגם בפועל (בשבעת ימי המילואים) אולם לאהרון יחוס מעט טוב יותר מאחר והוא קשור גם למשפחת נחשון (ממנה תצא המלוכה) לעומת משה שהתחתן עם בת יתרו וגם כי למשה לא היה זמן מאחר והיה עסוק בשפיטת העם (כפי שראינו בפועל בפרשת יתרו). מגמתו של הראב"ע היא מגמה אפולוגטית ומראה כי אכן היה ראוי וצריך משה לשמש ככהן גדול כל התקופה אולם עקב אילוצים אחרים שימש בתפקיד זה שבוע בלבד ולאחר מכן העביר את הכהונה לאהרון ולבניו במסורת שנמשכת עד ימינו.
ועוד: כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצוות ולדון כל דבר קשה."
הסיבות לבחירתו של אהרון אינן מפורשות בתורה כלל למעט חלקו הרב של אהרון בהוצאת בני ישראל ממצרים ואנו ננסה לדלות רמזים נוספים.
כאשר משה עלה להר סיני הוא מינה את אהרון וחור כממלאי מקומו, וגם מצאנו שהם ליוו את משה במלחמה בעמלק. אכן בחירתו של אהרון, עתידה לעורר קשיים ובמיוחד את מחלוקת קרח ועדתו ובה מתגלה כי בחירת אהרון היא בידי ה' ולא בידי משה.
לאהרון צפויים קשיים רבים, בחטא העגל הוא נשאר לבדו מול העם (חור לא מוזכר, והמדרשים מפרשים שהוא נהרג על ידי ההמון הזועם). התורה מתייחסת לאהרון בסלחנות אולם בפרשת עקב אנו לומדים מפי משה כי (דברים ט' כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם-בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא".
מבחנו הגדול של אהרון הוא ביום החגיגי של חנוכת המשכן, וביום זה קורה אותו אסון נורא ושני בניו הגדולים מתים (פרשת שמיני פרק י'). כבר בפרשה אנו למדים שהשירות בקודש טומן בחובו סכנת מוות (כ"ח לה): "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", גם פסוק זה לא זוכה לתשומת לב מספקת והסכנה אכן מתממשת.
משה מורה לאהרון לא להתאבל ומנחם (?) אותו במשפט הסתום: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". בפרק זה באים לידי ביטוי ההבדלים הגדולים בין מנהיגי הדור אהרון ומשה. משה, רואה את האסון, ומנסה להמשיך את חנוכת המשכן כפי הציוויים שיש לו מאת ה'.
אהרון, לאור האסון שאירע לו נודם ואינו מגיב. על חוסר תגובה זו (שבוודאי לוותה בתגובה פנימית קשה מנשוא) זוכה אהרון בכך שהדיבור הבא הוא אליו בלבד ולא אל משה (פרק י' פסוק ח). משה שאולי אינו מודע לדיבור זה מנסה להמשיך בהוראות חנוכת המשכן, אולם מגלה שאהרון לא ביצען במלואן ולא אכל מבשר החטאת. משה כועס על אלעזר ואיתמר (משה מכבד את אהרון,אחיו הגדול, ולא בא כועס ישירות עליו, אלא מפנה את התלונה לבניו אלעזר ואיתמר) ואז אהרון עונה את משפט המפתח (פסוק יט): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".
אהרון מבין שעל מה שקרה אי אפשר להמשיך בסדר היום כרגיל ושינוי כלשהו חייב להיות, אכן לאהרון אסור להיראות אבל מול העם, אבל בענין פנימי המעסיק רק קומץ אנשים במשכן הוא יכול לבטא את אבלו גם במחיר החריגה מציווי ה'. משה אכן משתכנע.
תפיסה זו של אהרון מציבה אותו במקום המתאים יותר לכהונה, אהרון ממוקם יותר עם רגלים על הקרקע, והוא מחובר יותר לעם (שכן הוא היה עם העם במצרים בניגוד למשה שגדל בארמון פרעה, נעלם והגיח מחדש אחרי שנים ארוכות). תפקיד הכהונה מחייב קשר אישי ואינטימי עם העם, אנשים ונשים. הם באים להתוודות על חטאיהם וצריכים אוזן רגישה וקשבת (ועיינו בפסוק כ"ה ל"ח: "והיה על מצח אהרון ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל..." - הכהונה היא משא כבד).
לתפקידים אלו אהרון מתאים יותר ועל כך זוכה בכהונה. בפטירתו של אהרון נאמר שהתאבלו עליו (במדבר כ' כט): "וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" ההדגשה היא על המילה כל. כל העם התאבל (במשה נאמר רק בני ישראל). אהרון היה אהוב על כל העם והמשנה מתארת אותו כך (אבות פרק א משנה יב): "...הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
להלן שיחה קצרה שלי ברדיו קול הנגב בתוכנית פרשים בלילה. בסוף השחה יש לקח חינוכי חשוב הנלמד מאהרון הכהן
 |
| אהרון הכהן ובגדי הכהונה מתוך הספר ההיסטוריה של התלבושות, בראון ושנייידר 1861-1880 |
