אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם או לערוץ הווטצאפ של פרשת השבוע !

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה

פתיחה

אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.

בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).

חוסר בתאריכים במקרא

מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.

מתי יתרו בא?

דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת הגעת יתרו למחנה ישראל . פרשה זו היא די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).

 מתי יתרו עזב?

העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).

הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול 
הזמנים.

פירוט יתר ופירוט חסר של תאריכים

המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך?

ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. 

החגים הם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בעניינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).

בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הואו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).

נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון

החודש הזה לכם - על קידוש החודש אז והיום

לוח השנה העברי

בפסוק אחד בפרשתנו מגולגל כול לוח השנה העברי בו אנו משתמשים עד היום שמות י"ב ב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".הפסוק עצמו אינו מפרט יותר מדי והלכות הלוח העברי נידונות בהרחבה רבה במפרשים, במסכת ראש השנה ובעיקר בהלכות קידוש החודש לרמב"ם.

זו ההתייחסות הראשונה ללוח שנה ולסדר חודשים בעידן החדש. עד פרקנו, תאריכים בתורה הופיעו רק בסיפור המבול, בו נשתנו סדרי הטבע. התאריכים המופיעים שם קשים ונידונים בהרחבה במסכת ראש השנה, כחלק מהמחלוקת הגדולה בין ר' אליעזר לר' יהושע האם העולם נברא בניסן או בתשרי.

לאחר מכן מופיעה המילה חודש פעמיים כתיאור אורך זמן (בראשית כט יד, לח כד) בלבד וללא תאריך מדויק או סדר בין החודשים. מבחינה זו יש כאן חידוש, לגבי הלוח והחודש הראשון בו. לאחר שיש לוח קבוע ויש לו התחלה ידועה, ניתן לתת מצוות הקשורות בתאריכים מסוימים.

מולדה של לבנה

נעיין במפרשים על הפסוק:

רש"י מייחס באופן מיידי את הפסוק למצוות קידוש הלבנה, ולאחר מכן מביא פשט ודרש על מילה "הזה".
החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה -
נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

בפירושו הראשון למילה הזה רש"י נוקט בפשט - חודש ניסן, ובדרש, "הזה" כמו שהלבנה נראית ממש בזמן הציווי.

אם כן, רש"י זה הוא המקור לביטוי הידוע "כזה ראה וקדש" - קבל את הדברים כמו שהם.
מיד כשהלבנה נראית בעין לאחר המולד, ניתן לקדש את החודש ולהכריז על חודש חדש. ראיית הלבנה מיד לאחר המולד אינה קלה. רק חלק קטן מהירח מואר, הירח עדיין קרוב מאד לשמש שאורה חזק ומעמעם אותו, וגם הירח שוקע זמן קצר בלבד לאחר השמש. ראייה ראשונה אפשרית החל מ-18 שעות מהמולד (ובתנאים מעולים שאינם קיימים בישראל לאנשים חדי ראייה במיוחד, גם פחות) ותלויה בפרמטרים רבים ובשעה המדויקת. בתנאים כאלו ועד כ-24 שעות מהמולד צריך לדעת מתי והיכן להסתכל ואין אפשרות לראות את הירח באקראי אלא מתוך התבוננות וחיפוש.

ראייה ראשונה

ראייה ראשונה היא אתגר מהנה ואני משתדל לראות ראייה ראשונה בכל חודש שהדבר אפשרי ואף להראותו לאחרים הנמצאים איתי.  יפה במיוחד לראות ראייה ראשונה בראש השנה עצמו (בדרך כלל בב' ראש השנה - שכן בימינו - רק התאריך של ראש השנה נקבע לפי מולד הירח וחוקי הדחיות, ושאר החודשים נקבעים לפיו), בחודש ניסן, ובחודש שבט, לפני פרשת בא.
הראייה הראשונה אינה ראיה קלה. הירח דק קטן, מחזיר מעט אור וגם שוקע מוקדם. צריך לחכות מספיק זמן לאחר השקיעה שאור הירח יהיה בהיר יותר מאור השמיים עצמם, אבל ככל שהזמן עובר, הוא מתעמעם יותר באטמוספרה ונהיה קשה לראייה. כאשר הירח פחות מ-18 שעות ראייה שלו בעין קשה מאד עד בלתי אפשרית. ירח בן 18-24 הוא קשה לראייה, ירח "זקן" יותר, כבר קל יותר לראייה.

פרטים נוספים על ראייה ראשונה של הירח באגודה הישראלית לצפייה בירח החדש.


חרמש ירח דקיק
חרמש ירח דקיק

פירוש הרמב"ן

נביא גם את דברי הרמב"ן על הפסוק:
החדש הזה לכם ראש חדשים -
זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה ב). ולכך לא נאמר בתחילה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו): ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

רמב"ן מוסיף שזו המצווה הראשונה בתורה שנאמרה על ידי משה לכלל ישראל. ספר החינוך, הולך בצורה דומה ואחרי שלוש המצוות בספר בראשית שנאמרו לאנשים פרטיים (פרו ורבו, ברית מילה וגיד הנשה), המצווה הראשונה היא קידוש החודש. הרמב"ן מוסיף ומפרט קצת את ענייני בית הדין הנחוצים לקידוש החודש.

הבחנה נוספת חשובה בדבריו היא בשמות החודשים שבכל התנ"ך באים במספרים סודרים, להראות ולהזכיר את נס יציאת מצרים (ובכך גם הלוח העברי מהווה זכר ליציאת מצרים, במנין החודשים ולא במנין השנים שכיום נהוג לספור לבריאת העולם. בתורה לאחר יציאת מצרים ספרו ליציאת מצרים ובנביאים והכתובים בכל  פעם ספרו לפי הקשר אחר ובדרך כלל לשנות מלכות של מלך מסוים. יוצא דופן הוא תארוך בניית בית המקדש במלכים א פרק ו פסוק א: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַה'") ובשינוי שחל לאחר העלייה מגלות בבל ומופיע רק בספרי התנ"ך המאוחרים בהם מופיעים השמות שאנו משתמשים היום שהם שמות אליליים (לא כל השמות מופיעים בתנ"ך, אולם כולם מקורם בבבל ושימשו שם מאות שנים קודם לכך, כנראה כבר בימי אברהם אבינו).

ר' אברהם בן עזרא מאריך עוד יותר בהיבטים האסטרונומיים ודבריו צריכים פירוש. ראב"ע היה גם אסטרונום והדבר ניכר היטב בפירושיו לתורה. פסוק זה הינו מהבולטים שבהם. הדברים ארוכים ובתוכם מוכנסים כבר עקרונות של עיבור השנה והצורך בשמירת ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, תוך פולמוס עם הקראים.

הפרשים בין ראייה ללוח ימינו

הזכרנו במאמרים על ליקויי הירח והחמה שיש סטייה בין התאריכים לבין אמצע או תחילת החודש. אם היינו מקדשים חודשים לפי הראייה, חלק מסטיות אלו היו קטנות. הסיבות העיקריות לסטיות הם חוקי הדחייה. לא אדו ראש, מולד זקן ועוד שני חוקים ידועים פחות. לחישוב התאריך של ראש השנה מחשבים את מולד חודש תשרי ותוך התחשבות בחוקי הדחייה קובעים את יום ראש השנה.

לכאורה סטיות אלו יכולות לגרום לעבירות חמורות הגוררות אחריהן כרת ביום כיפור ובפסח ומחלוקות על מועדי החגים.

במשנה מסכת ראש השנה מתואר מקרה כזה:

ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.
ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)--"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל--צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל--הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

עדי שקר העידו שראו את הלבנה (בצורה בלתי אפשרית)  ור' גמליאל הנשיא קיבל את עדותם (שכן סבר שהראייה בבוקר הייתה רק של ענן ולא של הירח). ר' יהושע לא הסכים לקידוש החודש ונגזר עליו לבוא בתאריך שלפי חשבונו חל יום הכיפורים תוך חילול היום. ר' יהושע קיבל עליו את גזר הדין. המשך הסיפור מופיע במקום אחר. כשר' גמליאל רואה שר' יהושע בא הוא נושק לו מחבק אותו וקראו לו רבו ותלמידו. רבו בחכמה ותלמידו שקיבל את דבריו.

כנראה ר' גמליאל ידע שהצדק עם ר' יהושע. גם ר' גמליאל לא רצה לקבל את עדות השקר, אבל לפי חוקי העדויות לא הייתה לו ברירה, מאחר ולא יכלו להפריך אותה באמצעים המקובלים. לאור זאת חשש ר' גמליאל מפיצול בעם ושמח מאד שר' יהושע קיבל את ההכרעה הגם שמקורה בטעות.

ומה בימינו?

נושא זה רלוונטי גם לימינו, היום כשיש את חוקי הדחיות וראש השנה זז יום או יומיים, יום כיפור זז ביחד איתו, וגם פסח שלפעמים זז בחודש לפי חוקי העיבור שהם ממוצע ולא תמיד מתאימים למה שקורה בפועל ולכללים המפורטים בתלמוד (ועל כך אומרים בתפילת מוסף בראש חודש בשנים מעוברות ולכפרת פשע - שמא טעינו בעיבור).

הדברים מופיעים גם במדרש שמות רבא לפסוקינו:

ב [קידוש המועדות נמסר לישראל]

דבר אחר:
החדש הזה לכם
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם!
אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב: (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא?
אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה, שנאמר: (תהלים נז, ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.
וכן הוא אומר: (ויקרא כג, לז) אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו'.
אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר: (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם.
אם אמרתם הן, הן!
אם אמרתם לאו, לאו!
מכל מקום יהא החדש הזה לכם.
ולא עוד, אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב: החדש הזה לכם.

למרות שמבחינה תיאורטית ניתן לחדש קידוש חודשים לפי הראייה (אין צורך בבית מקדש, רק בסנהדרין), ולהתמודד עם האפשרויות שאין לנו היום (יום כיפור ביום שישי או ראשון), הדבר מצריך הסכמה רחבה של כלל היהודים בעולם, ולכן נראה גם עכשיו שעדיף מצב בו יודעים שחוגגים בימים הלא נכונים לפי "האמת השמימית" אבל בימים המוסכמים על כלל ישראל ושאין בהם מחלוקות.



הדף הראשי  לפרשת בא

מאמר על קידוש לבנה


פרשת וארא - אני ה'

התגלות נוספת ומפתיעה

סוף הפרשה הקודמת משה מסיים את שליחותו שקיבל בסנה.  הסיום נראה עגום במקצת. כל חששותיו המוקדמים של משה מתממשים. משה מנסה להתחמק מהשליחות עד שמעורר את חרון ה' (וכמעט מתחייב מיתה בפרשת המלון) ואכן גם בני ישראל שבתחילה האמינו לו, לא באים לבסוף כמשלחת אל פרעה, וגם פרעה שעומד רק בפני משה ואהרון לא מתייחס לשניהם ברצינות וכלל לא מתענין במסר של משה ואפילו מקשה על בני ישראל. כתוצאה מכך ה' מבטיח למשה שעכשיו הוא יראה מה ה' יעשה לפרעה (פרק ו' פסוק א'). בלשוננו היינו אומרים יאללה מכות. ואולם תחילת  פרשתנו כלל לא עוסק במכות  אלא מטילה על משה שליחות נוספת.


במבט ראשון השליחות נראית זהה לחלוטין לשליחות שמשה קיבל בסנה. משה מקבל שתי משימות, אחת מול פרעה והשניה מול בני ישראל, מתלונן שהוא אינו האיש המתאים לביצועה, מקבל כעזרה את אהרון ויוצא למשימה. לכאורה נראה שיש חזרה מסוימת, אולם בעיון נראה שיש הבדלים מרובים בין שתי השליחויות. בשליחות הסנה, השליחות לבני ישראל (שנעזרת באות) מצליחה והשליחות לפרעה נכשלת, ובשליחות וארא השליחות לבני ישראל נכשלת (שנאמר: "ולא שמעו אל משה וכו'...") ואילו השליחות לפרעה בסופו של דבר מצליחה.

שליחות חדשה

כדי להבין את ההבדלים בין השליחויות ואת השאלה הבסיסית מדוע היו צריכים שתי שליחויות נעיין במונולוג הפתיחה של הקב"ה. המונח השולט בקטע הוא "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם". תחילת המונולוג מתארת את ההיסטוריה וכולה בלשון עבר ומזכירה את שלושת האבות בשמותם. חלקו השני של המונולוג כולו בלשון עתיד וגם בו מוזכרים שלושת האבות בשמותם. בנאום מופיע כל הרקע ההיסטורי לסיפור השעבוד במצרים, ויותר חשוב מכך מופיע היעוד של עם ישראל. גם להיות עם לה' וגם להגיע אל ארץ כנען, שאיננה סתם ארץ אלא היא הארץ, הארץ אשר הובטחה לאבות. ההבטחה לאבות משמשת גם כסיבה וגם כתכלית!

נחזור לשליחות בסנה. שם המצב פשוט בהרבה. ה' מודיע למשה כי הוא רואה את הסבל של בני ישראל, וכי הוא יגאל אותם ויביא אותם אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש.
עכשיו נבין למה בני ישראל האמינו בשליחות הראשונה, מצבם היה כל כך גרוע כך שכל הבטחה (במיוחד כזאת המלווה באותות) היא קנה להיאחז בו. אולם הענינים רק מסתבכים, ובעקבות הפעולות של משה המצב נהיה אפילו יותר גרוע ובני ישראל מגלים נטייה של ייאוש.

חשיבות ההיסטוריה

ולכן יש צורך בנאום של ה'. יש צורך להבין את כל ההיסטוריה, את ההבטחה של ה' לאבות ואת הקשר המיוחד שלנו אל הארץ, ואת הייעוד של עם ישראל לקבל את התורה ולעבוד את ה'. רק אחרי שמבינים את כל הדברים האלו אפשר להתאזר באורך הרוח הנדרש עד לגאולה. אבל השליחות לבני ישראל נכשלת, עם ישראל שקוע כולו בעבודה זרה. הדבר לא מפורש בתורה כלל אבל מופיע בבירור ביחזקאל פרק כ' פסוק ז -ח "וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שימו לב לחזרה על המילה המנחה!).. בני ישראל נמצאים עמוק בתוך טומאת מצרים ולכן אין הם יכולים לשמוע את משה. מצבם כל כך גרוע שמצד אחד ה' חייב לזרז את הגאולה על מנת שהמצב יהיה בלתי הפיך ומצד שני, המסע להר סיני וקבלת התורה נמשך זמן רב יותר מהצפוי מהאחר והעם חייב ללמוד על קיומו של ה' ועל תלותו בה' (לימוד המתרחש בים סוף, בפרשות המים, ובמלחמת עמלק) ולהיות מוכן לקבלת התורה , למדרגה של נעשה ונשמע. וכשמקבלים את התורה, מהו הדיבר הראשון אם לא "אני ה' אלוקיכם".

מאמרים נוספים לפרשת וארא

משה ואהרון מדברים אל העם - James Tissot)-המוזיאון היהודי בניו יורק




פרשת שמות - בין משה ושמואל

הקדמה

פרשת שמות עוברת ביעף על עשרות שנים. מהקדמה המתחילה בירידה למצרים ועד סיום הפרשה שמתרחשת כנראה כשנה לפני יציאת מצרים, עוברות למעלה ממאתיים שנה. ולכן הסיפורים המתוארים בפרשה מהווים את עיקר האירועים בשנים אלו. פרק א נותן הקדמה כללית, ומתאר את גזרות פרעה. הפרק השני מתאר את לידתו של משה ושנות חייו הראשונות ובריחתו ממצרים. התורה קימצה מאד במילים ואנו צריכים להשלים בעצמנו את הפער.

ננסה לעיין קצת בסיפור לידת משה מתוך הפסוקים עצמם.

לידת משה

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.

הוריו של משה אינם מפורשים כלל בשמם, איש מבית לוי לוקח את בת לוי. הדיוק על בת לוי מלמד שמדובר בבתו ממש של לוי, ולא במישהי מהשבט. בת לוי צריכה להיות מבוגרת מאד בשלב הזה ולכן הלידה היא ניסית (למרות שגם לידת אהרון שהיה מבוגר בשלוש שנים ממשה הייתה ניסית באותה מידה). שנות חייהם של לוי וקהת מפורשות בתורה ואנו יודעים שאכן חיו ימים ארוכים. גם מספר הדורות הקצר: לוי -> קהת -> עמרם -> משה, מראה שבני שבט לוי פרו בגיל מאוחר יחסית (לעומת שושלת יהושע בן נון המפורטת בדברי הימים שהיא בעלת כ-9 דורות).

ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה.
מעניין להביא את את פירוש של הרשב"ם לפסוק זה.

המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו [מ]שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה, אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים.

אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים, שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו, כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא.
הרשב"ם  יוצא נגד המדרש האומר שיוכבד ראתה במשה משהו מיוחד, אלא שכל אמא אוהבת את בנה בדרך הטבע. ההצפנה לשלושה חודשים משמעה עד החודש התשיעי ושמשה נולד לפני זמנו. ולכן ראתה יוכבד כי למרות שנולד פג ולפני זמנו הרי הוא יכול לגדול ולהתפתח. להערכתי הסיבה ליציאת הרשב"ם נגד המדרש אותו מביאים המפרשים האחרים היא עקב פירושו כמתאים לדת הנוצרית (הופעתו של אותו האיש באומנות מופיעה תמיד עם הילת אור סביבו).

ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.

 שיר הילדים המוכר "משה בתיבה" גורם לטעות חמורה. השיר מוכר מאד וכמעט כל איש שתשאלו ברחוב יגיד לכם שמשה הונח על היאור. הדבר ממש לא נכון. אמו של משה לא הייתה מפקירה אותו ביאור איפה שיכול לטבוע בקלות (כמוצג בצורה ויזואלית בסרט נסיך מצרים), אלא החביאה אותו בסוף על שפת היאור.
 
לא ברור מה הייתה כוונת יוכבד כשעשתה זאת. ייתכן שהיו ביקורות של המצרים שבאו לבדוק מתי נולדו תינוקות והוטל מעין עוצר ורצו להחביא שם את משה לתקופה קצובה ולהחזירו. זה הדבר המתבקש ביותר על הדעת ואולי נעשה באופן תדיר גם על ידי נשים אחרות.

ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

עכשיו מובן מה עשתה שם אחותו. אם משה מונח על היאור הרי היאור לוקחו במהירות ואי אפשר לראותו יותר כלל, ברגע שהוא על שפת היאור אפשר להתחבא ולהשגיח מה קורה עד שאמו תבוא לקחתו בחזרה.

כאן התוכנית משתבשת
ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

גם כאן יש לקרוא קריאה זהירה. בת פרעה רוחצת ביאור. נערותיה הולכות למעלה על יד היאור. לכן רק בת פרעה רואה את התיבה המוטמנת היטב בסבך ונערותיה כלל אינן יכולות לראות אותה. משה מוסתר מעיני העוברים והשבים אך לא מעיני מי שנמצא ביאור עצמו.

רפאל - משה נמשה מהמים Moses Saved from the Water
ציור קיר - צויר בשנים 1518-1519
האכסנדרה של האפיפיור לאו השני - קומה שנייה, Palazzi Pontifici, רומא


בהמשך מרים מגלה תושייה ומציעה את אם הילד כמינקת, משה גדל בבית אמו עד שנגמל ומועבר לבית פרעה.

משה כמנהיג

נראה שמשה אינו המועמד המתאים להושיע את ישראל. אמנם הוא בעל ייחוס לשבט לוי (למרות שלא מפורש בכתובים ששבט לוי היה כבר אז בעל מעמד כלשהו, אלא רק במדרשים). הוא גדל בבית פרעה (לאחר תקופת הנקה בבית אמו) וגם שמו ניתן לו על ידי בת פרעה. משה ניצל מההטבעה ביאור מאחר והטמן על שפת היאור.

למרות זאת, הסיפור הראשון על משה מספר שמשה יוצא אל אחיו, הורג איש מצרי ונהפך מבן בית המלך, לפליט נרדף הבורח מארצו. משהו מרגיש כעברי ומזדהה עם סבלות אחיו.

הקשר בין משה לשמואל.

כפי שראינו הרשב"ם כבר קושר בין שני מנהיגים ונביאים דגולים אלו. לידת שניהם היתה ניסית, אצל משה, אימו מבוגרת מאד ואצל שמואל, אימו עקרה.שניהם נולדו לפני זמנם (דיוק בפסוק כ' בפרק א' בשמואל : וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים - מיעוט תקופות שתים ומיעוט ימים שניים - שמואל נולד לאחר ששה חודשים ושני ימים).  שניהם גדלים במקומות זרים ולא עם משפחתם. משה גדל בבית פרעה ושמואל גדל במשכן (אקס-טריטוריה). שניהם זוכים להתגלות ניסית - משה בסנה ושמואל בשנתו.

שניהם הופתעו מההתגלות הניסית והכירו באמצעותה את ה'. משה שומע זאת מפורשת מפי ה' במעמד עצמו (כמדרגתו של משה שמדבר פנים בפנים עם ה') ושמואל שומע על כך מעלי ( לכאורה יש סתירה בפסוקים בשמואל.בפרק ב' פסוק כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב  גַּם עִם-יְהוָה וְגַם עִם-אֲנָשִׁים.  ואילו בפרק ג' בפסוק ז וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה. ניתן לפתור את הסתירה באין מוקדם ומאוחר בתורה (ובודאי שאפשר להגיד כך בנביאים) אולם עדיין יש תמיהה איך שמואל הגדל במקום הקדוש ביותר והקרוב ביותר לשכינה לא יודע את ה' מרגע הימצאותו שם ואולי יש כאן עוד ביקורת כלפי עלי)

ולסיום ההשוואה שניהם נקראו בשמם פעמיים:
שמות ג ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

שמואל א' ג' י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

המשך ההשוואה בין האישים ממשיך לאורך כל תקופות משה ושמואל. משה ושמואל הם מהנביאים הגדולים ביותר של עם ישראל. משה הוא הנביא העליון מביא התורה לעם ישראל , ואילו שמואל הינו מייסד מלכות ישראל ויהודה ומבצע מהפכה רוחנית בעם. לפני ימי שמאול: א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. אין נבואה כמעט, ובתקופות שאול אנו מוצאים להקות שלמות של נביאים.

את סיכום ההשוואה (הממשיכה בעוד מימדים רבים שלא פורטו כאן) אנו מוצאים בפסוק תהילים פרק צט "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ;קֹרִאים אֶל-יְהוָה, וְהוּא יַעֲנֵם".


מאמרים נוספים לפרשת שמות