הפטרת פרשת ויגש היא בספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק טו עד פסוק כ"ח.
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.
טו וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר:
טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי
יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו
לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]:
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.
יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש
יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)
כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.
כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.
כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).
כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.
נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.
לדף הראשי לפרשת ויגש
נציין כי תחילת אותו פרק ידוע בכינוי "חזון העצמות היבשות" בו נעסוק בהרחבה בפסח.
נזמין אתכם גם לעיין בספרי החדש "הפטרה לעניין" המכיל פירושים לכל ההפטרות ומתאים מאד גם כמתנה.
אחד מסימני ההיכר של ספר יחזקאל הוא צורת הפניה של ה' לנביא בתואר "בן אדם". זהו סגנונו הספרותי של הספר. יחזקאל מצטווה לעשות מעשה סימלי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אולם יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל.
למעשה יש ארבה חלקים לעם. יהודה, שבטי ישראל שחברו ליהודה (בנימין), אפרים ושבטי ישראל שחברו לאפרים. ייתכן שלאחר חורבן שומרון והגליית עשרת השבטים נשארו, הסתפחו רבים מהם לממלכת יהודה ועדיין היו בה קבוצה עצמאית מובחנת ונפרדת.
עוד נעיר על ההבדל בין הכתיב (מופיע בסוגרים עגולים) למילה שקוראים בפועל [מופיעה בסוגרים מרובעים]. כבר כאן רואים שהנביא מצטווה לחבר בין יהודה וישראל.
יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ מָה-אֵלֶּה לָּךְ:
המעשה הסימבולי נעשה ברוב עם ואולי גם פעמים רבות ואמור לעורר את סקרנותם של הרואים. הביטוי "אחד אל אחד "מופיע רק כאן והוא מזכיר את הביטוי "אחת אל אחת" שנאמר רק בהקשר של יריעות המשכן שמתחברות אחת לשנייה כמו אחיות. ההקשר ברור ומיועד הן להזכיר את קשר האחווה בין יהודה לאפרים (ובין כל בני יעקב) והן להטרים את העיקר של הגאולה שהיא רק אמצעי בלבד לבניין המקדש
יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה- אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי- אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: כ וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:
משמעות המעשה די ברורה אבל נשים לב לכמה הבדלים בכתובים. בפסוק י"ז נאמר והיו לאחדים בידך, כלומר הם יהיו אחד ליד השני ואילו בפסוק י"ט מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. ייתכן שחיבור שתי חתיכות העץ מתבצע כמעין פאזל בו החלקים אכן מתלכדים בצורה כלשהי לחלק אחד ודבר זה דרש מיחזקאל מיומנויות גילוף וכמובן היה גם מרשים הרבה יותר לצופים (ראו משהו מעין זה באתר הבא)
כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם: כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
גם בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת. חלוקת הממלכה אינה רק עניין טכני של תחומי שיפוט. העמים היו כמעט נפרדים לחלוטין (שני גויים) ונחלמו זה בזה פעמים רבות. כל זה לא יקרה יותר.
כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים:
כרגיל התנאי לגאולה הינו הליכה בחוקות ה' ושמירה על המצוות.
כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:
דוד המלך כמובן כבר נפטר ורוב המפרשים מפרשים שהמנהיג יהיה מצאצאי בית דוד ונאמן כדוד.
כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
הפסוק חוזר דווקא לשמו של יעקב ולא משתמש כאן בשם ישראל, כמו להדגיש שגם יהודה וגם שאר השבטים הם כולם בכלל ישראל (בניגוד לחלוקה שהייתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל שהוציאה את יהודה מהכלל).
כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם: כח וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:
הרמז למקדש שהופיע בפסוק י"ז מפורש כאן בבירור.תכלית הגאולה היא הקמת המקדש, המסמל את הקשר הניצחי בין ה' לעם ישראל. לא לחינם מופיעה המילה לעולם מספר פעמים בפסוקים אלו.
נראה שהקשר לפרשה ברור. תחילת הפרשה היא במעין מאבק בין יהודה ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שני האישים ברור ונראה שעימות אלים עומד לפרוץ. המדרש הופך את נאומו של יהודה לדו-שיח טעון ביותר. אולם לקראת סוף הפרשה כבר יש איחוד כאשר מתוארים בני יעקב הבאים מצרימה, איתם נספר גם יוסף, וכולם ביחד הם בית יעקב, המונה שבעים איש ממנו נולד כל עם ישראל.
לדף הראשי לפרשת ויגש