אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת במדבר.
בפרק ג פסוק ד' רשום כך: "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא-הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל-פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם"
מפסוק זה עולות כמה שאלות:
מדוע המילה "וימת" והמילה "ויכהן" מופיעות בלשון יחיד למרות שהן מתייחסות לשני אנשים?
למה חשוב להזכיר שלא היה לנדב ואביהוא בנים ?
מה פירוש "על פני אהרון אביהם"?
על השאלה הראשונה עונה אַבְּרַבַנְאֵל ואומר: שרשום "ויכהן" ביחיד, כי אלעזר היה העיקר בכהונה, הוא גם היה זה שהמשיך את אביו בתור כהן גדול. וכן "בוימת" שכנראה מי שהוביל את המעשה היה נדב, והוא גם הבכור אז הגיוני שהוא הוביל.
על השאלה מדוע רשום שאין להם בנים יש שתי תשובות.
תשובה ראשונה אומר החזקוני בשם המדרש: "אילו היה להם היו קודמים לאלעזר ואיתמר בכהונה הגדולה, שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד".
תשובה שנייה אומר המדרש בפרשת שמיני על החטא שלהם: שבגלל שזה רשום כאן אפשר להבין שזה שלא היה להם ילדים היה חלק מהחטא שלהם.
ועל השאלה השלישית מה זה אומר "על פני אהרון אביהם" גם נביא שתי תשובות.
רש"י אומר שהכוונה היא בחייו. הרמב"ן מסביר את רש"י ואומר: אל תחשוב שכוונת רש"י שהם כיהנו בחיי אביהם. כי כמעט כל כהן מכהן בחיי אביו. אלא שאמר הכתוב, פסוק קודם "הכהנים המשוחים". שהיו גם הם כהנים גדולים בחייו. וזה חד פעמי וזה לא יהיה יותר בעתיד.
החזקוני אומר במקום אביהם. כלומר כאשר ימות אהרון הם יכהנו במקום אבא שלהם.
ונעבור לפינת החידה השבועית: החידה של שבוע שעבר הייתה, איפה עוד מלבד פרשת בהר מופיע הביטוי "בן דודו", בתורה? לאו דווקא במילים האלה.
והתשובה היא: בעניין בנות צלופחד שהתחתנו עם בני הדודים שלהם כדי שלא תסור נחלה משבט אל שבט. וכך רשום בספר במדבר פרק ל"ו פסוק י"א : "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה, בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים"
שנת תשע"ח - ריבית והיתר עסקא
בפרשת בהר מסופר על השמיטה ועל חוקי כלכלה אחד מהחוקים הוא: "אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ" הפסוק מדבר על הלוואה בריבית. הרמב"ן מסביר מה ההבדל בין נשך לתרבית.הרמב"ן אומר שנשך זוהי הלוואה שכל שנה עד שאתה מחזיר את ההלוואה אתה צריך לתת סכום כסף מסוים נגיד חמישה שקלים. ותרבית זוהי ריבית חד פעמית כלומר כשאתה מחזיר את ההלוואה אתה מוסיף סכום מסוים של כסף.
כידוע בימינו יש בנקים הבנקים מלווים כסף בריבית לכל מיני דברים לדוגמה משכנתא. והשאלה היא איך מותר להם להלוות בריבית הרי הרגע למדנו שאסור להלוות בריבית?
התשובה הידועה היא שיש להם היתר עסקה, היום נדבר מה זה היתר עסקה האם היא הגיונית או אולי היא בעצם פטנט כדי שיהיה אפשר להלוות בריבית.
היתר עסקה בעצם אומר שחצי מהסכום הוא הלוואה והחצי השני הוא פיקדון כלומר, סכום שהבנק נותן לי בשביל שאני אשקיע את הכסף בשביל שנינו ואז נתחלק ברווחים. בסופו של דבר, התשלום עבור הרווח הוא למעשה אותה ריבית, אבל רק מחלק הפיקדון. חלק ההלוואה יוחזר ללא ריבית.
צריך לשים לב לנקודות הבאות:
הלווה לוקח את הכסף בשביל עסק כדי שהוא יוכל להרוויח ואז הבנק ייחשב לשותף.
במקרה שלווה מפסיד בעסק הבנק אינו יכול לחייבו לשלם את כל ההלוואה חזרה ובוודאי שלא את הריבית כי הם שותפים והבנק ידע שהוא לוקח סיכון.
ברוב ההלוואות כיום שני תנאים אלו אינם מתקיימים, חלק האנשים אינם משקיעים בעסק אלא הם נמצאים בחובות ורוצים לגמור את החודש ולכן הם לוקחים הלוואה כדי לשלם על בגדים ומזון, שדברים אלו אינם נחשבים לעסק.
דבר שני גם אם לקחת את ההלוואה לעסק, אם אתה מפסיד בעסק הבנק לא יהיה מוכן לוותר לך על הריבית ובטח שלא על הקרן, סכום ההלוואה המקורי, למרות שנחשבתם לשותפים, ולכן במקרה כזה הבנק אולי עובר על איסור דאורייתא.
אם כן איך הבנק יכול להלוות בריבית לכל אדם ואיך אנחנו לוקחים ממנו הלוואה?
הפתרון הוא שאם אנחנו אומרים שבהלוואה הלווה והמלווה צריכים להיות שותפים אפשר להגיד זאת גם כשלווה קונה בגדים עם הכסף, כי אם הוא לא היה לוקח את ההלוואה הוא היה צריך למכור את הבית ואז זה היה גורם לו להפסד כספי גדול, ולכן במקרה שיש לו בית יהיה מותר לו לקחת הלוואה כי הוא בעצם עשה עסקה שמשתלמת לו מבחינה כלכלית.
אבל אסור להיות במשך זמן ממושך במינוס בבנק מפני שבמקרה של מינוס תמידי כבר אי אפשר להגיד שמשתלם לו להמשיך לקחת הלוואה, כי גם אם הוא ימכור את הדירה זה לא משתווה לריביות שהוא משלם במשך תקופה ארוכה.
בימינו יש הרבה הלוואות שהן לדברים מסוימים שנחשבים לעסקים וללווה מותר להשקיע את הכסף רק שם וכך נמנעים מבעיה.
דעה נוספת אומרת שכל החוקים האלו הם בין שני אנשים, אבל בנק הוא ישות מסחרית ואינו איש, ולכן כלל לא כפוף למגבלות אלו, בוודאי לא מהתורה.
לסיכום: מותר להשתמש בהיתר עסקא להלוואת לעסק או דירה וכמובן שאין בזה מצוות הלוואה.
מותר לקחת הלוואה בריבית לצורך ביגוד ואוכל באופן לא תדיר, כדי לא להפסיד את הנכסים שברשותך בתנאי שהם שווים יותר מהריבית.
כנראה שאסור לקחת הלוואה בריבית כאשר הנכסים שלך פחותים מהריבית והצורך של ההלוואה הוא אינו למטרות עסקיות.
אבל לבעיה השניה, שאם העסק מפסיד, הבנק לא מוותר על החוב, לפחות לרוב האנשים, חיפשתי ולא מצאתי שום תשובה אשמח שמישהו אשתף אותי בתשובה אם הוא מצא כזאת.
שבת שלום.
שנת תשע"ז - שמיטה ויובל
שני הנושאים העיקריים בפרשה הם שנת שמיטה ושנת היובל. כידוע שנת היובל היא גם מעין שנת שמיטה. רציתי לעשות השוואה, בין שנת השמיטה ובין שנת היובל בעניין, בשביל מי או מה השנים האלה שובתות.
נתחיל עם שנת השמיטה. על שנת השמיטה נאמר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". מהפשט וכמו שאומרים רש"י והאבן עזרא, שהשבת לה' כמו שנאמר בשבת בראשית כלומר ,שנת השמיטה היא בשביל ה'. כמו ששבת רגילה רשום שהיא בשביל ה'.
החזקוני מבאר את רש"י ואומר : לשם ה' כלומר לא תשבות בשמיטה כדי להיטיב עם השדה שלך, שכן האדמה צריכה להתאושש מדי כמה שנים של גידולים, אלא כדי לעשות את מצוות ה'.
על הפסוק ודברי רש"י והאבן עזרא יש שאלה: הרי ה' לא צריך שנעשה את שנת השמיטה לכבודו אז למה רשום "שבת לה' "?
אנחנו הבנו עד עכשיו שהשמיטה היא בשביל ה' ולא בשביל בני האדם. אבל הרא"ם – רבי אליהו מזרחי - מסביר שכשרש"י אומר כמו מעשה בראשית הוא מתכוון שכמו שבשישה ימים הראשונים אדם עובד ובשביעי הוא נח כדי שיהיה לו כוח לימים הבאים. כך גם פה אדם עובד שש שנים ונח בשנה השביעית כדי שיהיה לו כוח לשנים הבאות ואז בעצם השמיטה היא גם לה' וגם לישראל.
ונעבור לשנת היובל. בהקשר לשנת היובל רשום: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם". מהמילה לכם מבינים ששנת היובל היא בשביל עם ישראל. על פסוק זה יש לשאול שאלה: מה שונה שנת השמיטה מיובל?
למה בשנת השמיטה השנה היא לה' ואילו בשנת היובל השנה היא לנו, לעם ישראל?
אפשר לפרש ששנת היובל היא שנת דרור -שנת חופש. רוב הדברים שאנו עושים בשנת היובל הם חברתיים כמו לשחרר עבד עברי, להחזיר את מה שקנית למי שקנית ממנו ועוד.
ואילו הדברים שעושים בשנת שמיטה הם לא חברתיים רק לא מגדלים גידולים על האדמה. אמנם, בספר דברים נראה שיש גם ציווי של שמיטת כספים בשמיטה אבל את שנת היובל אנו מקדשים ולא ה' ולכן שנת היובל היא בשבילנו ושלנו והמהלכים החברתיים בה הם העיקר.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איך אני במצבי קשור לפרשת אמור?
והתשובה היא שאני עם גבס כי נשברה לי היד. ובפרשת אמור בהקשר לאלו כוהנים אסור להקריב לחם כתוב: "או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד".
והחידה השבועית השבוע היא: בפרשה רשום " אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל" איפה עוד בתורה מוזכר הביטוי בן דודו לאו דווקא במילים האלה?
אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות. ואל תשכחו להירשם לערוץ היוטיוב.
נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!
שנת תשע"ח
בפרשת אמור מסופר לנו על המועדות, על החגים. יש לנו שלושה פסוקים שפותחים את פרשת המועדות והם מעלים הרבה שאלות.
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".
בוא ננסה להבין את הפסוקים נתחיל מהפסוק הראשון, נראה שכוונת הפסוק היא כך: מועדי ה' מה שאתם קוראים להם מקראי קודש אלה הם מועדי. כלומר פסוק זה מהווה פתיחה לפרשייה הקרובה.
אבל אם זה היה ככה מדוע הפסוק חוזר על עצמו? מדוע בסוף הפסוק כתוב עוד פעם אלה הם מועדי? הרי כבר כתוב "מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם"?
הפסוק השני מדבר על מצוות השבת ובואו ננסה להבין את הפסוק השלישי.
נראה לפי מה שהסברנו שהפסוק מיותר כי הוא חוזר עוד פעם על מה שאמר הפסוק הראשון.
וגם לא מובן החלק השני של הפסוק "אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" מה זאת אומרת "תקראו"? לקרוא את הפרשייה בציבור?
כדי להבין את שני הפסוקים ולענות על השאלות שלנו נעיין ברש"ר הירש ובאור החיים.
נתחיל עם הרש"ר הירש, הרש"ר הירש אומר שלא הגיוני להגיד כמו שאמרנו שהפסוק הראשון הוא פתיחה לפרשייה, שאם זה היה ככה היה צריך להיות כתוב אלה מועדי ה'. ולא סתם מועדי ה'. ולכן הוא מפרש שהמשפט בעצם מחולק לשניים, מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זה בעצם ההתחלה ואז יש על זה הוראה, אלה הם מועדי. בפסוק זה יש תנאי מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, הרשב"ם אומר לנו אשר תזמנו אותם זמני קדש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא.
כלומר מועדי ה' אשר תזמנו, תקבעו, אותם מקראי קודש אלה הם מועדי.
הרש"ר הירש אומר שהפסוק מביא כלל חשוב מאוד מועדי ה' אינם נקבעים לפי ה' אלא על פי הציבור או הסנהדרין, ופה אלוקים נותן את ההסכמה שלו לזה. אלוקים אומר שהמועדים שאנחנו נקבע אלה הם מועדיו כלומר זה יהיה מבחינתו גם המועד הזה למרות שיכול להיות שאנחנו טועים. אבל ברור שאנחנו לא קובעים את הכל פסח תמיד יהיה בט"ו בניסן הכוונה היא שאנחנו יכולים להחליט לעבר
את החודש וכתוצאה מכך יצא שפסח יהיה יום מאוחר יותר אז אלוקים אומר אלה הם מועדי.
אלוקים מתכוון שאנחנו יכולים לקבוע מתי זה יהיה אבל אלוקים מחליט כי החגים תלויים בעונות השנה ולפיכך צריך לעבר את השנה לפעמים וגם בזה אפשר לטעות ובכל זאת אלוקים מדגיש שגם אלה מועדיו.
נעבור לפירוש של אור החיים:
האור החיים מסביר שיש כמה סיבות לעיבור החודש חלק קשורות לה' כמו שפסח צריך להיות באביב וחלק קשורות לעם ישראל, האור החיים אומר שהיינו חושבים שרק אם יש סיבה שקשורה לה' אנחנו צריכים לעבר ואם זה סיבה שקשורה אלינו זה בעיה שלנו אלא כתוב פעם שניה על המועדים כדי להגיד לנו שלא משנה מה הסיבה אם החלטנו לעבר את השנה מבחינת אלוקים זה החג עצמו וזה לא משנה אם הסיבה היא בגלל ה' או בגלל עם ישראל.
אלוקים אומר לנו בתחילת פרשת המועדות שהוא רוצה שנהיה שותפים במה שהוא עושה גם ביום יום וגם בקביעת המועדות.
שבת שלום.
לדף הראשי לפרשת אמור שנת תשע"ז
בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדות. בפרק כ"ג פסוקים כ"ו כ"ז רשום: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'".
המילה "אך" מיותרת היה אפשר לרשום "בעשור לחודש השביעי" בלי ה"אך". אז למה הוסיפו את המילה אך?
רש"י מסביר ונותן כלל שמקורו מר' עקיבא בתלמוד הירושלמי: כל אכין ורקין שבתורה מעוטים.
כלומר כל מקום שרשום בתורה את המילה אך או רק זה בא למעט, להוציא משהו מהכלל. ובמקרה שלנו מה המילה "אך" באה למעט?
לפי רש"י, המילה "אך" באה למעט שיום כיפור מכפר על העוונות רק למי ששב בתשובה, ולמי שלא שב בתשובה, יום כיפור אינו מכפר לו על העוונות.
החזקוני גם אומר שהמילה "אך" היא לשון מיעוט ומפרש שכל המועדים נקראים מקראי קודש שבהם אוכלים שותים שמחים ומתענגים. אבל ביום כיפור שגם נקרא מקרא קודש צריך להתענות. והמילה "אך" ממעטת את כל הדברים הרגילים שעשים במקרא קודש.
הרשב"ם מוסיף שבשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרה מלאכת עבודה, אבל יום כיפור הוא יום עינוי והמלאכות שאסורות הן כמו המלאכות שאסורות בשבת.
והמילה "אך" באה למעט את המלאכות של שאר מקראי הקודש.
ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר הייתה איזה ציווי בפרשת קדושים מופיע שלוש פעמים ?
והתשובה היא, הציווי של איסור פניה לאוב ולידעוני.
פעם ראשונה רשום (יט לא): "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"
הפרשה פותחת במילים "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם "ומיד אחר כך מצווה ה' על כיבוד הורים.
אנחנו היינו מצפים שאם מישהו אומר לנו להיות קדוש אז הוא יתחיל לפרט על איך לשמור על הגוף ועל הרוחניות ולא על מצוות שבין אדם לזולתו.
אז מה הקשר בין הציווי להיות קדושים לבין מה שמפורט אחר כך? הרי זה לא אומר איך להיות קדוש זה אומר איך להתנהג.
הכלי יקר אומר: "שהקדים ענין קדושת ישראל למצוות, כי כמו שכתוב קודם מתן תורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כך בפרשת קדושים, נאמרות כל עשרת הדברות. כמה שאמר ר' לוי: על כן הקדים הקדושה לחבב עליהם המצות, לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה. "
לפי הכלי יקר מהמילים "כל עדת בני ישראל" לומדים שמשה כינס את העם בדומה לכינוס במעמד הר סיני. וגם בפרשה שלנו מופיעות עשרת הדיברות. ולפני מעמד הר סיני ה' אמר להיות גוי קדוש כדי שישראל ירצו לקיים את המצוות ועל ידי כך קדושים. גם בפרשה שלנו ה' אומר להיות קדוש כדי שעל ידי קיום המצוות יזכו בני ישראל במעלות הקדושה.
הרשב"ם אומר ש"קדושים תהיו" הכוונה לקביעת עובדה מכיוון שבני ישראל הוזהרו לשמור ולקיים הרבה מצוות.
אפשר גם לומר שאינך יכול להתקדש בלי שיש לך את הדבר הבסיסי ביותר - דרך ארץ. וברגע שה' מצווה אותנו את המצוות הוא מלמד אותנו מה צריכה להיות הדרך ארץ שלנו כדי שנוכל להתקדש.
ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר הייתה: אילו אנשים בתנך שמוזכר את שמם לקו בצרעת?
והתשובה היא:
שנת תשע"ח - עיון בהופעות השונות של מחלת הצרעת בתנ"ך
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשות תזריע מצורע. הפרשות עוסקות בטומאות שונות ובמיוחד בטומאת הצרעת. היום נדבר על הצרעת, האם הצרעת היא עונש על חטא מסוים או מחלה רגילה שגורמת לטומאה בגוף. נעיין בתנ"ך בעקבות מחלת הצרעת.
כולנו יודעים שצרעת באה על לשון הרע ככה הגננת לימדה אותנו, אבל מאיפה אנחנו יודעים את זה?
אנחנו יודעים את זה מספר במדבר שמה מרים מקבלת צרעת ולפני זה מסופר שהיא אומרת לשון הרע על משה, וה' מעניש אותה: " וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ". אנחנו רואים שהחטאת באה על חטא לשון הרע.
אבל לא בטוח שמקבלים צרעת דווקא על לשון הרע מכיוון שכל האמונה שלנו זה שאם אנחנו חוטאים אנחנו מקבלים עונשים ואם אנחנו עושים מצוות אנחנו מקבלים דברים טובים. לא בטוח שכשמישהו אחר יגיד לשון הרע גם לו יהיה צרעת. ועוד, פה מדובר על כך שה' כועס כי דיברו על עבדו הנאמן משה, אבל לא בכל מקרה זה יהיה כך, ולכן לא בטוח שצרעת באה דווקא על לשון הרע.
שוב נשארנו עם הספק האם הצרעת באה על חטא או חטאים מסוימים או שזאת מחלה שה' רוצה להעניש אותנו בא במקרים מסוימים בלי קשר לחטא שעברנו.
בואו נעבור למקרה הבא: בספר מלכים פרק ה' מסופר לנו על נעמן שהיה גיבור חיל והוא היה מצורע. נעמן הלך להתרפא אצל אלישע. לישע אומר לו לטבול בנהר הירדן ואז נעמן שואל את אלישע אם הוא רוצה משהו בתמורה והוא אומר לו שלא, ונעמן הולך. ואחר כך גחזי עבד אלישע רץ אחרי נעמן ומשקר לו. גיחזי אומר שאלישע כן רוצה כסף, נעמן נותן לו, וכאשר אלישע פוגש את גחזי הוא מקלל את גחזי שתהיה לו צרעת, וגחזי באמת נהיה עם צרעת. מהסיפור הזה אנחנו רואים שצרעת באה גם כאשר משקרים. אבל יכול להיות שפשוט אלישע רצה לקלל את גחזי, ולכן נתן לו עונש חמור, צרעת, ובגלל שאלישע נביא זה קרה. לא מוכרח שגם ה' מעניש בצרעת על כך שמשקרים.
המקרה הבא הוא בספר דברי הימים שמה מסופר לנו על המלך עוזיהו. המלך עוזיהו רצה להיות גם כהן ולכן הוא הקטיר קטורת בבית המקדש. הכהנים אמרו לו שהוא לא בסדר והוא כעס עליהם, ואז כתוב שנהייתה לו צרעת. במקרה זה אפשר להגיד שהצרעת באה על גאווה, אבל גם זה לא מוכרח מכיוון שברור שלא מדובר בצרעת רגילה, כי מסופר שהוא חלה בצרעת עד יום מותו, ולכן אי אפשר להגיד שגם צרעת רגילה באה על גאווה כי היא מתרפאת מתישהו.
לסיכום: איננו יודעים על מה באה הצרעת אולם בגמרא במסכת ערכין נותנים לנו שבעה דברים שעליהם באה הצרעת אבל ההוכחות של כולם לא ממש מושלמות. ולכן כדאי לנו להישמר מכולם וגם מגאווה משקר ומלשון הרע.
שנת תשע"ז - מדוע יולדת מביאה קורבן חטאת למרות שלא עשתה שום חטא?
בתחילת הפרשה בפסוק ז' רשום: "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ". מדובר פה על אשה שיולדת ילד או ילדה והיא נטמאת אז התורה אומרת שכאשר האשה נהיית טהורה היא צריכה להביא קורבן, והקורבן מכפר עליה.
אני רוצה לשאול למה האישה צריכה קורבן לכפרה, הרי היא לא עשתה אף חטא?
מובא בתלמוד ירושלמי שכפרה זו היא על החטא של חוה שגורם לנשים לסבול בלידה עד היום.
כלומר אחרי הלידה האשה זוכרת את החטא של חווה ומקריבה קורבן חטאת כדי לנסות לכפר על החטא של חווה.
הסבר אחר המופיע באבן עזרא הוא שאשה מתוך צער וכאב הלידה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה. ולכן היא צריכה להביא חטאת ולכפר על עצמה כי היא אולי חירפה את ה' מרוב הייסורים.
האברבנאל עונה שהאישה לא עשתה שום חטא. היא מביאה את קורבן העולה כדי להתקרב ולהודות לה' על כך שהצילה מסכנת הלידה. והיא מביאה קורבן חטאת כי לא יכול להיות מצב שאדם עובר צרה ולא חוטא. כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת דף נ"ה ש"אין ייסורין בלי עוון" .
הוכחה לכך שעיקר ההקרבה הוא קורבן עולה ולהתקרב לה' שבאופן חד פעמי מקריבים את קורבן העולה לפני החטאת וזה מראה שהעיקר זה להתקרב לה' ובנוסף מביאים גם את החטאת.
אפשר להוסיף שהלידה ויצירת החיים החדשים מאפשרים גם לאשה למעשה להתחיל מחדש. וקורבן החטאת הוא על חטאים קודמים שאינם בהכרח קשורים ללידה, והלידה עצמה בצירוף הקורבן מהווה מעין כפרה על החטאים שיש לאשה.
נעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה פעולה נדירה עשה משה? ואיפה עוד הוא עשה אותה?
התשובה היא: "ויקצף" שמשה קצף, כעס על בני אהרון שרשום: וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם".
ומשה עשה פעולה זו עוד פעמיים.
פעם אחת כשהוא כעס על האנשים ששמרו את המן למרות שמשה אמר להם לא לעשות כך. (שמות ט"ז כ) :" וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם משֶׁה".
ופעם אחרת משה כעס על האנשים שהשאירו ממדין את הנשים (במדבר ל"א יד): "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה"
והחידה השבועית השבוע היא: בפרשת תזריע מדובר הרבה על הצרעת, אלו אנשים בתנ"ך שרשום את שמם לקו בצרעת?
בפרשת שמיני יש תופעה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים. היום נדבר על תופעה זו ועל מה שמסביבה. התופעה היא שמנהיג גדול של העם במקרה שלנו בניו של הכהן הגדול חוטאים בעבודתם.
המקרה הראשון בפרשתנו הוא: " וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". נדב ואביהו מתים בעקבות כך שהקריבו אש זרה, כלומר אש שה' לא ציווה אותם להקריב.
המקרה השני: "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". משה כועס על אלעזר ואיתמר בגלל שהם שרפו את קרבן החטאת ולא אכלו אותו.
המקרה הבא אפילו עוד יותר נדיר: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". כאן בעקבות שני המקרים הקודמים בטחונו של אהרון מתערער, והוא שואל את משה אם גם הוא חטא בדבר מסוים ועל כן באו עליו הצרות הנוראיות?
הפסוק לא אומר במה אהרון חשב שטעה אלא "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" יש כמה הסברים במה הוא חטא ונביא אחד: אהרון היה אונן כלומר מתו לו בניו ועוד לא קברו אותם. לאונן אסור לאכול את קורבן החטאת אבל מצד שני מכיוון שאהרון הוא הכהן הגדול אסור לו להתאבל על בניו ולכן הוא אינו נחשב אונן.
שאלה זו שאל אהרון את משה. ובתגובה כתוב: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
בואו נסכם את מה שעבר על אהרון בפרשתנו. שני בניו מתים, מזהירים אותו בשלוש אזהרות שונות שאם הוא עובר על אחת מהן הוא ימות, שני בניו טועים בעבודה ומשה כועס עליו, הוא שואל את משה שאלה ולא בטוח אם הוא צודק או לא.
להיות כהן זו עבודה קשוחה, אהרון חווה יום יום את הסכנה שבעבודה, כל טעות קטנה יכולה לגרום למוות.
רשלנות אחת וקוצפים וכועסים עליך, במקום לנסות להפטר מהתפקיד, מה עושה אהרון שואל את משה שאלה.
אהרון רוצה להמשיך לעבוד במשכן רוצה להתגבר על הקשיים רוצה לעבוד כמו שצריך ולעשות את מה שצריך, הוא לא מתיאש.
וכמו שאומר הספורנו על כך שזה וייטב בעיני משה: שָׂמַח עַל טוּב סְבָרַת אָחִיו וּבָנָיו שֶׁהֵיטִיבוּ לִרְאות וּלְהורות
משה שמח שאחיו ובניו מתעניינים בעבודה ורוצים לבצע אותה כמו שצריך.
ומה שאנחנו יכולים ללמוד מאהרון זה שגם אם טיפה קשה טיפה מלחיץ אסור לנו להתיאש ואנחנו צריכים לנסות להמשיך.
בתחילת פרק י' מסופר על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה ומתו. כתוב כך: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ ,וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"
בסיבות לחטא זה יש במפרשים הרבה דעות.
נביא כמה: על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, שהיו בלי המעיל, על שלא היו להם בנים, על שלא נשאו נשים, ועל שהורו הלכה בפני משה רבם.
לכל הדעות האלה יש סימוכים בפשט אבל התורה מכחישה את כל אלה ורושמת: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" מכאן שהם חטאו בהקרבת אש זרה ואין מקום וצורך בכלל לדרוש עוד סיבות למותם.
אם כן למה דרשו כל כך הרבה סיבות למותם שהתורה אומרת בפירוש את הסיבה?
הכלי יקר עונה שהיה קשה למי שדרש את הדרשות האלה שנאמר ויקרא פרק א' פסוק ז': "ונתנו בני אהרן הכהנים אש", אם כן למה רשום "אשר לא ציווה אותם" אם אנחנו רואים שה' כן ציווה, למה לכעוס עליהם?
ולכן דרשו את הדרשות האלה למרות שסיבת המוות לכאורה מפורשת. הדרשות נועדו כדי לענות על הקושיה למה הוא הרג אותם למרות שציווה עליהם לעשות זאת.
בנוסף למדרשים שהבאתי בתחילה האברבנאל עונה שלמרות שה' ציווה אותם להקריב אש פה הם הקריבו אש זרה כלומר לא ממזבח העולה, וזה היה החטא שלהם.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של פרשת צו הייתה: כתוב : "כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ" איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
והתשובה היא שמופיע עוד שלוש פעמים:
אז פעם אחת כמו שאמר אחד הצופים שגב סופר בפרשת בא "על מצות ומרורים יאכלהו"
פעם נוספת בדיוק באותם מילים אך הפעם בספר במדבר בנושא פסח שני.
ופעם שלישית בישעיהו ס"ב שרשום: "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי"
והחידה השבועית השבוע היא: איזה פעולה נדירה עשה משה בפרשה. ולמתקדמים איפה עוד משה עושה פעולה זו.
אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות ונשמח גם אם תרשמו לנו בתגובות מה חשבתם על הסרטון. נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!
בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן"
וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".
כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.
הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?
לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?
האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?
המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.
התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.
אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.
הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.
הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות. הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ. מדוע?
האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.
עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ" מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.
שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה.
שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך.
ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:
אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו".
אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל.
והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".
המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
בפרשת ויקרא ה' מוסר למשה את פרטי הקורבנות. היום אנו נתמקד בקורבן חטאת. קרבן חטאת משתנה על פי מי שחטא.
ככל שהחוטא במעלה גבוהה יותר כך הקרבן יקר יותר וחשוב יותר. דבר זה הגיוני מכיוון שככל שאתה יותר חשוב ככה אתה משפיע יותר וממילא החטא שלך משפיע יותר על אחרים וזה שונה לגמרי מחטא רגיל.
עוד סוג של חטאת הוא: "וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ". רש"י אומר לנו שעדת ישראל זו הסנהדרין. והם טעו להורות בעניין חמור שעונשו כרת שהוא מותר ולפי זה עשו הציבור על פיהם. כלומר הסנהדרין, הגוף התורני הכי חשוב טעה במשהו ובגלל זה כל עם ישראל טעה על פיהם.
האם הגיוני שהאסיפה של מי שאמורים להיות הכי חכמים בתורה, טועים בדבר ה', ומחטיאים את כל הקהל? האם הגיוני שכל החכמים שכל חייהם עסקו בתורה יטעו במשהו? שאף אחד לא יעיר משהו? שהקהל פשוט ילך אחריהם בנאמנות עיוורת ולא יעלה על זה שהם עשו טעות? ומי מביא את הקרבן? הסנהדרין שבגללם חטאו או האנשים שחטאו בפועל?
במסכת הוריות שכולה עוסקת בנושא זה עונים לנו על כל השאלות.
בפרק א' משנה ג' אומרים לנו שאם בית הדין עוקר את כל המצווה כולה מהתורה, לדוגמה: הם אומרים שאין שבת מהתורה, אין זה נחשב שהם חטאו מכיוון שברור שהציבור לא יאמין להם ואם הציבור חוטא זאת אשמתו. הסנהדרין נחשב שהוא חוטא רק עם הוא בטל חלק מהמיצווה וחלק אמר לקיים לדוגמה, אם הסנהדרין אומרים: שמותר לזרוק ולהושיט מרשות לרשות בשבת, מכיוון שהוא לא יצא בעצמו מרשות לרשות. לטעות בדבר כזה זה שונה לחלוטין מאשר להגיד אין שבת מהתורה, שפה יש מקום להתבלבל. אבל עדיין זו הלכה יחסית פשוטה איך בית דין של 71 חכמים יכול לטעות בדבר כזה?
במשנה הבאה אומרים לנו שאם הורו בית דין ואחד אמר להם שהם טועים והם בכל זאת לא הקשיבו לו אין זה נחשב שהם הורו לא נכון ומי שחטא בגללם מביא קורבן חטאת רגיל מכיוון שכתוב כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל חייב שיהיה כולם. המשנה גם אומרת שאם ראש הסנהדרין לא היה בישיבת הסנהדרין אין זה נחשב שהם הורו טעות.
במשנה הבאה אנחנו רואים שיש שלוש שיטות למי מביא את הקורבן. הראשונה: הסנהדרין מביאים. השנייה: כל שבט ושבט, והשלישית כל שבט שחטא אם 7 שבטים אז שבעה פרים.
מזה שהתורה נתנה קורבן מיוחד למקרה של טעות בסדר גודל כזה וגם מהמשנה אנחנו מבינים דבר אחד כמו שאמר הרמב"ם בהקדמה למסכת הוריות: כי כל מי שיש בו טבע בשר, אי אפשר שלא יטעה ויחטא.
שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויקרא.
הפסוק השני בפרשה הוא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"
אני רוצה להתיחס למילים "אדם כי יקריב מכם" לכאורה זה ברור אדם שיקריב מכם אבל אני אביא כמה פרשנים שמראים שיש עוד מה ללמוד.
הרשב"ם אומר: כשיתנדבו להביא את הקרבן זאת אומרת שאינו חובה אלא רשות.
החזקוני אומר שכשרשום 'אדם' זה לרבות את הגוים וכשרשום 'מכם' משתמע מכם ולא מאומות אחרות.
והאבן עזרא אומר שהיה צריך להיות רשום "אדם מכם כי יקריב קרבן" במקום "אדם כי יקריב מכם". אז למה זה לא נכתב ככה ? כדי ללמד שמכם זה מממונכם. ולא גזול.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: משהו בפרשה שקשור לרבקה.
אפשר למצוא הרבה תשובות אני חשבתי על שתי תשובות התשובה הראשונה היא נזם שאליעזר מביא לרבקה נזם ואצלנו כשהעם מביאים נזמים לבניין כלי המקדש. התשובה השנייה היא בקע. שאצל רבקה הנזם היה במשקל בקע זהב ובפרשת פקודי מופיע שלצורך מחצית השקל הביא כל אחד בקע לגולגולת.
והחידה השבועית השבוע היא: איזו דמות מוכרת מספר בראשית מופיע בפרשה.
אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות. אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו נפרסם אותה בשבוע הבא.
נתראה שבוע הבא ושבת שלום.
בפרשת ויקהל מסופר על כך שבני ישראל הביאו תרומה ושהם בנו את המשכן. במהלך תהליך הבאת התרומה כתוב כך: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ. וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר"
מסופר שמשה מעביר קול במחנה לא להביא יותר תרומה, וכתוב על העם "ויכלא העם מלהביא" המילה ויכלא מזכירה קצת את המילה כלא, נראה שלא רק הסתפקו בקול במחנה אלא לא נתנו לעם ישראל להביא עוד תרומה, וכמו שאומר רש"י ויכלא לשון מניעה.
ואני רוצה לשאול מדוע משה אומר לעם להפסיק להביא תרומה? הרי מה אכפת למשה שיהיה הרבה עודף, שהוא יוכל להשתמש בו בשנים הקרובות, לכל הצרכים של המשכן או אפילו אם הולכים רחוק גם שימוש לבית המקדש? תמיד טוב לחשוב לטווח ארוך ולהיות בטוחים שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים, במיוחד כשמדובר על משכן, התפעול היומיומי עולה המון כסף.
חוץ מזה מי אנחנו בכל שנגיד לאנשים לא לתרום לכבוד ה', אם מישהו רוצה לתרום משהו או להקדיש משהו לה' מי אנחנו שנגיד לו לא?
הרמב"ן מעיר שאי אפשר לפרש שבגלל שכתוב בפסוקים את המילה מלאכה, נחשוב שמדובר רק על מה שצריך לעשות מלאכה בשבילו לדוגמה: טוויה או אריגה, ואת זה היה מספיק ולא צריך יותר.
הרמב"ן אומר שגם ממון נקרא מלאכה ולא רק פעולה ממש.
האברבנל מרחיב ומוסיף שבגלל שכתוב "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה" מהמילה יעשו אי אפשר להגיד שמדובר בזהב, נחושת או כסף כי לא עושים איתם כלום אלא חייב להיות שבמקרה הזה הכוונה היא רק למלאכה ממש ואת זה משה אמר לא לעשות כי אין בה צורך ולכן אין טעם לעשות אותה.
אבל זהב וכל החומרים האחרים משה כן נתן להביא כי כמו שאמרנו תמיד צריך אותם וכדאי תמיד שיהיה.
והוא מוסיף ואמר שכשראה העם שאסרו לעשות את המלאכות שהיו צריכים, הם גם לא הביאו את החומרים הפשוטים למרות שלמשה לא היה אכפת אם יביאו מעל מה שצריך.
אני חשבתי על שני תירוצים הראשון זה שכמויות הכסף והזהב שיצטברו אם משה היה נותן להמשיך להביא כנראה היו מכבידות מאוד על המסע. בנוסף היה מלא זהב וכלים יקרים שהיו מצטברים ויכול להיות שהיו אנשים שגונבים את זה וגם יהיה ממש קשה לסחוב את כל הזהב. משה מעדיף ללכת ברוגע בלי לסחוב כמויות של חומרים מאשר שיהיה לו אקסטרה.
התירוץ השני הוא: שבפסוק כתוב: " לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה'" התורה מדגישה שיש מספיק למה שה' ציווה נכון שאפשר יותר אבל אנחנו רוצים מה שה' ציווה. מכיוון שאם ה' היה רוצה שיהיה יותר הוא היה אומר להביא ולשים בצד, אלא שהוא לא אומר זאת ולכן משה מקפיד שיהיה מה שה' ציווה.
וזה מה שאנחנו יכולים ללמוד אם ה' מצווה אותנו משהו כנראה שלזה הוא מתכוון ולא יותר, כי אם הוא רוצה להוסיף הוא היה מרמז זאת, או מעביר זאת למשה בהר סיני.
שבת שלום.
בפרשת ויקהל ופקודי מסופר על העשייה של מה שאמר ה' למשה בנושא המשכן וכליו. אני בטוח שגם אתם חשבתם פעם למה צריך את כל זה ?היה מספיק שהיה רשום: "ויאמר משה לבני ישראל את כל המלאכה אשר אמר ה' למשה ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה". למה היה צורך להאריך ולהוסיף שתי פרשות שלמות כשהיה אפשר להסתפק בפסוק אחד?
הרמב"ן עונה שמשה פירט את כל מה שצריך לעשות כדי שהעם יבין כמה מלאכה גדולה יש ויתנדב לעזור. אפשר גם לומר שה' רצה לשבח את העם על זה שהתנדבו או לשבח את החכמים על כך שהם דייקו בכל פרט, ועל כן ה' הזכיר את כל המלאכה.
עוד סיבה שיכולה להיות שפרשת המשכן הייתה חביבה על ה' יכול להיות בגלל שהוא ראה את העם שלו עובד ומתנדב בשבילו. ובגלל שזה היה חביב על ה' החליט לכתוב פעמיים.
שאלה נוספת שאולי שאלתם את עצמכם היא למה לשון העשייה לא אותו הדבר בכל הפעמים למה פעם אחת רשום "ויעשו כל חכם לב" ופעם אחרת רשום "ויעש יריעות העזים". ובארון אומר "ויעש בצאלאל את הארון" ובשאר הכלים רשום ויעש סתם בלי שם. מהי סיבת חילופי הדברים?
האברבנל עונה שאפשר לומר שביריעות המשכן שהם היו המלאכה הראשונה שעשו, עשו אותה כל האומנים וכולם תפרו את היריעות, כדי שיקימו מהר את המשכן ויכניסו בו את שאר הכלים אשר יעשו כולם. ובגלל זה רשום ויעשו כל חכם לב עושי המלאכה את המשכן, כי כולם עשו אותן היריעות. אמנם שאר הדברים עשו אותם אנשים מיוחדים ולזה נאמר בהם ויעש.
ואמנם הארון מפני קדימתו ומעלתו על שאר הכלים, עשאו בצלאל בידיו, ואף אחד אחר לא נגע בו. ולזה אמר ויעש בצלאל את הארון. אבל שאר הדברים כל אחד אחר עשה לבד ולכן לא באה לשון העשיה שווה בכל הדברים.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היא: חומר יקר שחרקים עשויים לקלקל.
והתשובה היא: שמן רוקח - כינוי לשמן המשחה ובקוהלת כתוב: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ"
והחידה השבועית של השבוע היא: מה בפרשה קשור גם לרבקה אמנו?
אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני ממש אשמח אם תרשמו אותה בתגובות אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו נפרסם אותה בשבוע הבא.
שנת תשע"ח: כיצד ואיך משה מבקש סליחה מה' על חטא העגל
היום נדבר על תפקודם של משה עם ישראל וה' במהלך חטא העגל . אחרי החטא ה' אומר למשה שהוא עומד להרוג את כל עם ישראל ,ומשה מנסה לשכנע את ה' לא לעשות כך בשתי טענות, הראשונה: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ".
והשנייה: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם"
שתי טענות אלו מתבססות על מה מישהו אחר יאמר או שבועה שה' נשבע בעבר, הן לא באות להצדיק את עם ישראל.
ולכן הפסוק הבא יהיה לנו קצת קשה: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" הפסוק מדגיש שה' רק מתחרט ונסוג מכוונתו להרוג את עם ישראל אבל לא באמת סולח לעם ישראל.
שימו לב שבהתחלה גם משה כלל אינו מבקש סליחה מכיוון שהוא אינו יודע מה בדיוק התרחש ומשימתו העיקרית היא הצלת עם ישראל. בהמשך, בפסוק י"ט משה יורד ומגלה ומבין את חטאם החמור של עם ישראל, הוא כועס ובתגובה שובר את הלוחות.
לאחר מכן הוא אוסף סביבו אנשים משבט לוי ואומר להם להסתובב במחנה ולהרוג כל אחד שהם רואים שחטא.
משה מבין שבאמת יש צורך בצעדים קיצונים. לאחר מכן משה אומר לעם ישראל כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם".
משה ראה את חטא העגל, העניש את מי שהיה צריך, ועכשיו הוא אומר לעם שהוא ינסה לבקש סליחה מה' אבל משה יודע שהסיכויים קטנים. הפעם משה אינו משתמש בטיעונים אלא באיום: "וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" למשה אין דברי זכות להגיד על עם ישראל ולכן בלית ברירה "מאיים" על ה'.
ה' אומר למשה שמי שצריך להיענש ייענש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" ובאמת פסוק אחר כך מסופר שה' נגף בעם. שימו לב שבכל הסיפור לא מוזכר שה' סולח באופן מלא לעם ישראל, ועוד יותר חשוב לא מסופר שמשה מבקש מה' סליחה.
הסליחה באה הרבה יותר מאוחר כמו שמתואר בספר דברים, שם משה מספר שבמשך ארבעים יום הוא ביקש סליחה על עם ישראל, ורק אחרי ארבעים יום של תחנונים ה' מוכן לסלוח לעם ישראל.
שימו לב משה מבקש רק אחרי הרבה זמן יחסית סליחה, משה מבין שאין טעם לבקש סליחה מיד, אלא צריך קודם לחכות ולמצוא את הזמן הנכון ולא ישר לבקש סליחה.
לפעמים לא לבקש מיד סליחה עדיף מאשר מיד להתחנן ולבקש סליחה.
השבוע נעסוק באחת מהשאלות הקלאסיות שבפרשה, איך קרה שאהרון שיתף פעולה בעשיית חטא העגל? הרי כולנו יודעים שאהרון צדיק ואפילו ה' בחר בו לכהונה אז איך בכל זאת זה קרה?
לפני כן נביא את הפסוק שעליו יתבסס הדבר תורה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ"
למזלנו האבן עזרא ריכז את כל הפירושים הידועים, פוסל אותם אחד אחד ומביא פירוש משל עצמו, אנו נביא שלושה פירושים שהאבן עזרא פוסל, הבה נתחיל.
הפירוש הראשון שמביא האבן עזרא הוא מה שכולנו מכירים שאהרון פחד מעם ישראל שיהרוג אותו. פירוש זה אינו מתקבל מכיוון שאהרון אינו צריך לפחד כי הרי יש לו את ה' איתו. וחברי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא הסכימו להשתחוות לפסל וה' הציל אותם אז לאהרון אין ממה לפחד.
דחיה שניה :ואם תגיד שאיכשהו קרה שאהרון כן עשה עבודה זרה. אז נדחה את זה כי משה היה צריך להרוג אותו והוא לא הרג אלא התפלל בעדו. וה' אומר בסוף ספר דברים שלאהרון לא היה שום חטא חוץ ממי מריבה זאת אומרת שהוא לא חטא פה. וגם אם באמת אהרון עשה עבודה זרה איך ה' נתן לו לכפר על בני ישראל עד סוף הדורות? וחוץ מזה ה' לא היה בוחר באהרון לשרת אותו כשהוא יודע שבסוף הוא יעבוד עבודה זרה.
דחיה שלישית: יש שאומרים שישראל רימו את אהרון. שישראל נתנו לו דפוס של עגל והשליך אהרון הזהב באש ולא שם לב. וזה איננו נכון מכיוון שה' לא היה בוחר במישהו שהוא טיפש ואפשר לרמות אותו בקלות אלא במישהו שהוא פיקח וחכם. ונגיד שאהרון היה טיפש למה הוא אמר לבנות מזבח ?ולמה הוא אומר שמחר חג? ולכן תשובה זו אינה נכונה.
והתשובה שהאבן עזרא מביא:
לפי האבן עזרא עמוד הענן והאש הובילו את בני ישראל רק עד שטבעו המצרים ומאז משה הוביל אותם. וכשהעם חושש שמשה מת ורואה שהמן לא יורד אז והעם מבקש מאהרון שיעשו להם אלוה-ים והעם מתכוון שיהיה שליח אלוהים בצורת גוף אשר ילכו לפנינו כמו שהיה לפני שטבעו המצרים.
אהרון הסכים כי הוא חשב שזה יהיה כבוד לה' ובכך יתגלה כבודו של ה' כמוליך את העם בדרך. ואהרון הכריז שמחר יזבחו לכבוד ה'.
אז איך קרה שממוליך בדרך נהיה פסל? בגלל שישראל היו מעורבבים עם ערב רב וחשבו מעטים מישראל בהשפעת הערב רב שהייתה ע"ז והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו "אלא אלהיך ישראל" וכך נהיה החטא.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה:
על אהרון וגם בעיתון והתשובה היא: או תשבץ שהיה על הציץ או, כפי שהציע אחד הקוראים. טור שהיה בחושן, וגם בעיתון מופיעים טורים.
והחידה השבועית של השבוע היא:
חומר יקר שחרקים עשויים לקלקל.
בדבר תורה זה נסקור את מגילת פורים קצת אחרת. ניקח כמה דמויות ונסקור מנקודת המבט שלהן את מגילת הפורים לפי פשט הפסוקים. נתחיל עם השם הראשון שמופיע במגילה:
אחשוורוש
אחשוורוש נהיה מלך לא מזמן והוא מנסה לבסס את מעמדו כמלך ומראה את עושרו לכולם.
הוא גם עושה משתה לכל האנשים בשושן וכדי לסיים עם קינוח מתוק בסיום הוא מביא את אשתו שתראה לאנשים כמה היא יפה.
אחשוורוש הוא לא אכזר. אני חושב שמכיוון שהוא שתה הרבה יין הוא הסכים להחליף את ושתי במישהי אחרת. או שהוא רצה לבסס את מעמדו בתור מלך ולכן הראה לכולם שמי שיסרב לציוויו של המלך יענש קשה.
את אחשוורוש מעניין הכסף. כשהמן מציע לו להרוג את היהודים כי לא ממש אכפת לו מהיהודים אז אם הוא מקבל כסף מה אכפת לו. המן יודע שאחשוורוש כנראה לא יסכים ולכן הוא מוסיף את פרשת הכסף.
גם מרדכי יודע שמה שמניע את אחשוורוש זה הכסף כפי שהוא אומר להתך שימסור לאסתר: "ויַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ יְּהוּדִיים לאַבְּדָם"
מרדכי אומר שהיהודים יאבדו בגלל פרשת הכסף כלומר שזה מה שהניע אותו.
כשאחשוורוש מבין שאשתו קשורה בנושא הוא כועס על המן אבל למה הוא כועס עליו הרי רק אתה נתת הסכם לזה אז מה פתאום אתה כועס.
אפשר להציע שאחשוורוש כעס על עצמו שנתן לדבר כזה לקרות וכשראה את המן נופל על המיטה הוא הוציא את זה עליו.
מנקודה זו במגילה אחשוורוש הופך להיות לרשות היהודים ולטובתם אך בסוף אחשוורוש ממשיך לשים מס ונשאר אותו אחד. אבל ליהודים הוא עדיין בטובתם ככתוב: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ"
ושתי
ושתי הייתה מלכה ממשפחת המלוכה.
ולדעתי צדקה כשאמרה לאחשוורוש שהיא לא רוצה לבוא ולא בגלל שהיה לה זנב או קרנים אלא פשוט כי היא עמדה על שלה ולא רצתה להתבזות מי יודע מה אחשוורוש היה עושה לה אולי משפיל אותה לפני כולם? אין לדעת.
רבים חושבים שושתי הייתה רשעה איני חושב כך היא לא הייתה צדיקה גדולה אבל איני חושב שהיא הייתה רשעה .
גם רבים חושבים שהרגו את ושתי גם זאת אינני סובר אני סובר שהוא ששלחו אותה לנידוי או שתקעו אותה בצינוק.
מרדכי
מרדכי משחק משחקי כבוד עם המן אך הוא כמו ושתי אינו מתכוון להפסיד במשחק אולי הוא יפסיד מהמשחק אבל לא במשחק. למרדכי יש תפקיד חשוב הוא יושב בשער המלך ולכן הוא יכול לשחק משחקים עם המן. ומרדכי הוא זה שבעצם הביא את זה על היהודים הוא לא אשם כמובן אלא הוא "השליח" שעשה זאת. הוא מבין את המצב ולכן הוא גם מי שמתקן זאת הוא פונה לאסתר והסוף ידוע.
מרדכי עם אסתר
מרדכי מייצג את היהודים בשושן הבירה יש לו תפקיד חשוב והוא בן דודה של אסתר המלכה.
מרדכי גידל את אסתר. ואסתר די כפוית טובה למרדכי במקום לעשות את מה שהוא אומר היא מתחילה להתווכח איתו " כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַ-ם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר-יָבוֹא-אֶל-הַמֶּ-לֶךְ- אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" אסתר מנסה להתחמק לטובת עצמה.
מרדכי עונה לה " וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים" אל תחשבי אפילו להימלט מהשליחות שהטלתי עליך.
לפני כן מסופר שאסתר דווקא כן עושה מה שאומרים לה שהיא לא אמרה את מולדתה כי מרדכי צווה עליה.
מה שתמוה לי הוא למה כשמרדכי שומע על הגזרה הוא אינו פונה לה'?
למה הוא פונה קודם לאסתר?
אולי הוא סבור שזה יעודה של אסתר והיא צריכה למלא אותו וכך ה' קבע ואם היא לא תצליח אז " רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר"- מה', והרמז למה שכתבתי שמרדכי אומר לה " וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
המן
פעמים רבות מוזכר המן כ"המן צורר היהודים"
המן צרר את היהודים ורצה להורגם מבחינתנו זה נורא אבל מבחינתו זה דבר הגיוני לגמרי. להם יש מצווה בתורה להרוג אותי אז למה שאני לא אקדים אותם ואם יש לי כוח בידיים אז למה לא?
המן הוא בן אדם עם פתיל קצר ואוהב כבוד וכשהמלך מצווה אותו להרכיב את מרדכי אפשר להבין למה הוא כל כך כועס ורוצה להרוג את מרדכי בנפרד משאר היהודים.
המן אינו שונא רק את היהודים עצמם באופן אישי הוא שונא אנשים שמתנהגים כמו יהודים הוא שונא אנשים כמו מרדכי ואז השנאה נהיית אישית וגם לכל העם היהודי.
לסיכום
רוב המגילה היא עניינים של כבוד וככה זה היה בעולם הקדום אם לא ושתי לא היתה מסולקת, המן לא היה מבקש שישתחוו לו והמלך היה מדבר עם אסתר בלי סכנה לחייה. ולכן מה שאפשר ללמוד מהמגילה הוא שאת הכבוד לפעמים צריך להשאיר בצד כדי שיהיה יותר טוב לכולם.
פורים שמח!
הפסוק הפותח את פרשת תצווה הוא: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
ה' אומר למשה לצוות את עם ישראל להביא שמן למאור לנר התמיד.
פרשה זו נפתחת בניגוד מוחלט לפרשה הקודמת, נזכיר שבפרשת תרומה ה' אומר: "מאת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" כלומר אין חובה להביא תרומה, אלא רק מי שרוצה וכמו שאמרנו קודם בפרשה שלנו ה' מצווה ומחייב להביא שמן.
האם זה שאצלנו אלוקים מחייב ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אומר שהשמן יותר חשוב ממוצרי המשכן ולכן, התורה מצווה כדי שלא יהיה מצב שלא יהיה, לא כמו בפרשת תרומה שם זה לא משנה אם יהיה או לא?
האם מזה שכאן אלוקים אמר שחייבים ואילו בפרשת תרומה אלוקים אינו מחייב אני יכול להבין, שהשמן יותר חשוב מכל המשכן? מה שלא נראה הגיוני.
עוד שאלה שעולה מהפסוק היא מדוע ה' אומר להביא שמן למאור, הרי כבר בפרשת תרומה ה' מציג את רשימת הדברים שאפשר לתרום למשכן וביניהם "שמן למאור" ורש"י אומר לנו שם: שמן זית זך להעלות נר תמיד, אנחנו רואים שבכלל השמן למאור הוא לא חובה להביא אותו שהרי מסופר כבר בפרשת תרומה שזה אחד מן התרומות שרק מי שרוצה מביא.
אם בפרשה הקודמת ראינו שהשמן הוא נדבה, מדוע ה' עוד פעם אומר להביא שמן למאור והפעם בציווי? האם הבאת השמן היא חובה או רשות?
לגבי השאלה הראשונה לפי דעתי זה לא שהשמן למאור היה יותר חשוב מהמשכן, אלא שהשמן היה הרבה יותר נדיר לעומת כל שאר הדברים שפורטו בפרשת תרומה.
שמן לא היה אפשר לייצר במדבר וגם לא מסופר שעם ישראל יצא עם מלא שמן ממצרים. לעומת זאת כן מסופר שבני ישראל יצאו עם כלי כסף וכלי זהב, דבר שבדור המדבר היה כנראה מאוד נפוץ בעקבות הנסים שה' עשה לעם ישראל.
עוד סיבה שכנראה זהב כסף יתנו יותר משמן מכיוון שאת הכסף והזהב עם ישראל יודע בוודאות שזה בזכות ה' אז יותר קל לחשוב שבעצם "החזרת" את זה לה' לעומת זה השמן אתה בעצמך עשית, יותר קשה לתת אותו.
לפי דעתי בגלל דברים אלו ה' החליט שאת המשכן עם ישראל יתרום, ובטוח יהיה מספיק חומרים, ואילו את הדבר היותר נדיר השמן עם ישראל יהיה חייב לתת כדי שלא ייוצר מצב שלא יהיה.
לגבי השאלה השניה, גם הספורנו חש קושי ולכן הוא מנסה לתרץ הספורנו אומר שה' מצווה שיקחו שמן רק כאשר השמן מהנדבה כבר נגמר כלומר הספורנו אומר שהציווי והנדבה מדברים על מקרים שונים הראשון הוא המצב ההתחלתי והשני הוא אחרי שייגמר מה שהיה בהתחלה.
לפי דעתי הספורנו מתבסס על המילה שמופיעה בפסוק והיא המילה "תמיד" ממילה זאת אנחנו מבינים שפעם בכמה זמן צריך להביא שמן חדש. בעצם השמן בפרשת תרומה מדבר על "הנגלה" הראשונה של השמן ואילו השמן בפרשת תצווה מדבר על העתיד.
אלוקים בעצם אומר לנו מסר חשוב: ההתחלה צריכה לבוא מההם, מנדבה, אחרי שהעם יביא מרצונו, אז אפשר להתחיל לדבר. אבל קודם חייבים שאנחנו נעשה משהו מרצוננו, אנחנו נתחיל אותו, ואז יבוא הציווי והעזרה האלוקית בדבר הזה. שבת שלום
שנת תשע"ז - בבחירתו של אהרון. באתר יש מאמר מורחב בנושא.
תדמיינו לכם שאתם לא יודעים שום דבר מהתורה. אבל שום דבר , כלום. אתם לא יודעים אם עם ישראל הגיע בסוף לארץ או איך היה לו שם או שיהושע החליף את משה או מה התפקיד של המשכן ומי עובד בו. את כל אלה אתם לא יודעים.
עכשיו נתחיל את הדבר תורה ועדיין תצאו מנקודת הנחה שאתם לא יודעים כלום.
מפסוק זה עולה שאלה אחת עיקרית מדוע אהרון ובניו זוכים לשרת במשכן היינו מצפים שהאיש שעשה כל כך הרבה ניסים האיש שהכי קרוב לה' הוא יהיה זה שגם ישרת אותו.
האבן עזרא עונה שכשרשום "ואתה הקרב אליך" זה מלמד שבהתחלה משה היה כהן הכהנים.
אז מה השתנה שאהרון נהיה כהן הכהנים האבן עזרא אומר שמשה עסוק בללמד את העם מצוות ולדון כל דבר קשה כמו שראינו בפרשת יתרו ולכן למשה אין את הזמן להיות כהן.
האבן עזרא גם אומר שרצו לתת כבוד למשפחת נחשון. איך הם קשורים? אהרון התחתן עם אחותו של נחשון.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה: מילה שבפרשת תרומה היא קישוט ובמקומות אחרים בתנ"ך שם של מקום. והתשובה היא: כפתור שהכפתור היה קישוט למנורה . וגם היה שם של מקום שנאמר למשל בירמיהו "שארית אי כפתור".
והחידה השבועית של השבוע היא: "על אהרון וגם בעיתון".
דברי תורה קצרים לפרשת תרומה תשע"ח - על תרומה, לקיחה ונדבה
בפרשת תרומה אלוקים אומר למשה איך לבנות את המשכן.
ולפני שהוא אומר לו איך לעשות זאת, הוא אומר לו כך: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי".
נראה בתחילה שהפסוק סותר את עצמו, מצד אחד "ויקחו לי תרומה" לקיחה זה העביר לרשותו, נטל.
כלומר לקיחה זה בדרך כלל ללא רצון של מי שהחפץ היה שלו כי אם כן זה היה הביא או השאיל, אז אנחנו רואים שאלוקים מצווה להביא לו תרומה.
ומצד שני כתוב: "כל אשר ידבנו לבו" כלומר מי שרוצה שייתן וכמה שבא לו. אם כן נראה שיש סתירה מצד אחד אלוקים אומר לקחת מכולם ללא פשרות , ומצד שני רק ממי שידבנו לבו. עוד בעיה שיש לנו עם המקרה הזה זה שאלוקים בעצם לא נותן מקום כל כך להתלבטויות אצל עם ישראל.
אלוקים לא מחייב אבל אלוקים ביקש שנביא לו תרומה, אז נכון שאנחנו לא חייבים, אבל הוא זה שהוציא אותנו ממצרים הוא זה שקרע לנו את הים, אנחנו חייבים לו טובה, וגם יכול להיות שהוא ימשיך לעזור לנו אם ניתן לו תרומה אבל אם לא אלוקים אולי יכעס עלינו.
זה בדיוק מה שאלוקים אומר לנו לא לעשות. בהתחלה, אלוקים אומר "ויקחו לי תרומה", הוא יודע שהתרומה לא תבוא רק ממקום של נדיבות של אהבה אלא גם ממקום של אני עזרתי לך אז אני מצפה שגם אתה תעזור לי ולכן אחרי זה אלוקים מוסיף "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
אלוקים מדגיש שמה שצריך להיות המניע הוא הלב, האהבה לאלוקים.
וזה המסר לנו כשאנחנו נותנים צדקה או עושים כל דבר אחר שהוא בין אדם לזולתו, תמיד עדיף שהמניע יבוא מהלב , שהמניע יהיה שאכפת לך, ולא משהו אחר.
שני הפסוקים הראשונים בפרשה הם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"
רשום "ויקחו לי תרומה" למה רשום ויקחו למה לא רשום ויתנו לי תרומה?
הספורנו עונה שה' אומר למשה שהוא רוצה שיהיו גבאים והם יגבו את התרומה וכשה' אומר "ויקחו לי" זה מדבר על הגבאים שיגבו מעם ישראל.
אני רוצה להביא עוד שני פירושים שחשבתי בעצמי:
הפירוש הראשון מאוד פשוט. רשום "ויקחו לי" לפי דעתי ה' מתכוון שעם ישראל לא יתן רק את מה שהם לא משתמשים בו כגון גוש זהב שלא משמש לכלום אלא יקחו ממה שהם משתמשים בו כגון שרשרת ויתנו.
הפירוש השני אומר : שכאשר בני ישראל נותנים תרומה הם מרוויחים מזה. הם מרוויחים התקרבות לקדוש ברוך הוא הם מרוויחים כפרה על החטאים. הם מקבלים משהו מהתרומה הזאת. ולכן ה' אומר "ויקחו לי תרומה " בסוף הם יקחו ושלא יחשבו שהם מפסידים מזה אלא הם מרוויחים.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה מילה בפרשת משפטים היא מילה יחידאית בתנ"ך? והתשובה היא "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" - המילה מכשפה היא מילה יחידאית בתנ"ך.
והחידה השבועית של השבוע היא: מילה שבפרשה היא קישוט ובמקומות אחרים בתנ"ך שם של מקום?
בפרשת משפטים יש 53 מצוות, רובן עוסקות במצוות בין אדם לחברו. אחד מן הציוויים הוא: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹוקים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה"
פסוק זה מדבר על הורג בשוגג, והפסוק שאחריו מדבר על הורג במזיד: " וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת".
מפסוקים אלה ניתן להסיק את שני הדברים הבאים.:
אם איש הורג מישהו בשגגה הוא צריך לברוח למקום כלשהו, בהמשך יבואר שזה עיר מקלט.
הריגה במזיד היא כל כך חמורה שאם מישהו הרג במזיד, אפילו המזבח אינו מגן עליו.
בגמרא במסכת מכות מבואר, שעיר מקלט זהו בעצם עונש גלות, על הרצח, מהפסוקים אנחנו יכולים להבין שמזבח נחשב כמו עיר מקלט ואפילו יותר, שכן ה' נותן הוראה מיוחדת לקחת את הרוצח גם מהמזבח.
אני רוצה לשאול, למה מי שעשה משהו בשוגג צריך לגלות, להיענש, הרי הוא עשה את זה בטעות, ואם הוא היה עושה את זה בכוונה הוא היה נחשב מזיד, מדוע הוא צריך לגלות?
רש"י אומר שכנראה היה מגיע לו לקבל את העונש הזה ולכן ה' גרם לכך שהוא יהרוג בשוגג. תשובת רש"י הגיונית אבל האם ה' לא יכל לתת עונש קל יותר מאשר לחיות כל החיים עם יסורי מצפון בגלל שהרגת מישהו?
בגמרא מבואר, שאין רק שוגג ומזיד, אלא בשוגג יש עוד דרגות:
שוגג שקרוב לאונס- כלומר כמעט ולא הייתה לו שליטה על המקרה, והוא נזהר מאוד במה שעשה.
שוגג- מה שאנחנו מכירים היום בתור שוגג, והוא נזהר באופן סביר אבל בכל זאת מישהו מת.
שוגג שקרוב למזיד – כלומר לא הייתה כוונה להרוג את הבן אדם אך המעשה שעשית היה חסר אחריות ולוקה ברשלנות.
ומזיד- בן אדם הרג מישהו בכוונה.
בואו ניתן דוגמה לכל מקרה: הגמרא אומרת שקרוב לאנוס זה לדוגמה מישהו שמפיל קיר אצלו בחצר ומישהו נכנס לחצר ללא רשות ונפגע ומת.
שוגג רגיל זה מישהו שהיה צריך לנקוט יותר זהירות לדוגמה מישהו שיורד מסולם במקום ציבורי ולא שם לב ונופל על מי שמתחתיו. כי במקרה השני ברור שברשות הרבים יכולים להיות אנשים וצריך יותר להיזהר מה שלא צריך בחצר שלך שלא אמור להיות איש.
דוגמה לקרוב למזיד: מי שזורק אבן לרשות הרבים וזה הרג מישהו זה קרוב למזיד שהוא היה צריך לבדוק האם יש שם מישהו ורק אז לזרוק את האבן.
העונש של כל דרגה שונה כמובן: אנוס פטור גם מגלות וגם ממות, שוגג גולה לעיר מקלט בכדי לכפר על החטא שלו. קרוב למזיד אינו גולה מכיוון שהחטא שלו כל כך חמור שגלות לא תעזור לו. ומזיד מקבל עונש מוות.
אם כן אנחנו מבינים מדוע התורה אומרת שגם מי שהרג בשגגה מגיע לו עונש.
אני חושב שאפשר ללמוד מכאן שגם אם נראה לנו שעשינו משהו בטעות וזה בכלל לא באשמתנו אנחנו צריכים לדעת שאנחנו חייבים להיזהר יותר.
תשע"ז - דבר תורה של יואב בנושא למה פתחה הפרשה בדיני עבד עברי, לאחר דבר התורה של יואב אביא עוד הרחבות בנושא
המשפט הראשון שהפרשה מונה הוא: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"
הפרשנים שואלים למה הפסוק הזה הוא המשפט הראשון בפרשה ?היה אפשר להתחיל מכל דבר אחר למה דווקא להתחיל מפרשת עבדים.
החזקוני עונה כך:
נסמכה פרשה זו תחילה לפי שפדאם מהיותם "עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא לשש שנים"
החזקוני עונה שעם ישראל יודע וזה טרי בזיכרון שלו מה זה להיות עבד שמשעובד בפרך. אז כשהם זוכרים מה זה ה' אומר להם שלא יעשו ככה לאחיהם.
הרמב"ן אומר: שמצוות שחרור העבדים בשנה השביעית, מזכירה את יציאת מצרים ואת השבת ולכן המצווה הזאת הקדימו אותה כי היא נכבדת מאוד ומזכירה את מעשה בראשית.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: איזה מילה מופיע בהקשר של סדום ועמורה עשרת המכות ומעמד הר סיני?
והתשובה היא: כבשן.
שנאמר: "ויַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל-פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן"
ובעניין עשרת המכות נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.
ובפרשת יתרו נאמר: הַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.
והחידה השבועית של השבוע היא: איזו מילה מהפרשה יחידה בתנ"ך?
הרחבות שלי בנושא עבד עברי
גישתם של רוב הפרשנים היא כי התורה רוצה להזכיר לנו כי אנו בעצמו היינו עבדים. גם בפתיחת עשרת הדברות נאמר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". עלינו לזכור את מצבנו בעבר ולדעת להתנהג ממנו לעתיד ובפרט דרך ההתיחסות לעבדים שאולי יהיו לנו.
התורה אינה בעד עבדות, אולם בתקופת קדם העבדות היה מצב נתון שקשה לשנותו. גם כיום נדמה לנו שאין עבדות, אולם בארצות באפריקה ובאסיה העבדות כמעט קיימת. אנשים אינם עבדים במובן שהם רכוש, אולם הם מועסקים בתנאים גרועים ביותר ובשכר נמוך במיוחד.
התורה יוצאת נגד תנאים אלו. על האדון חובה לספק תנאים מינימלים וסבירים לעבד, ולמעשה ההתיחסות לעבד הינה כמו לעובד שכיר. תקופת העבדות הינה מוקצבת בשנים, ולאחריה צריך לשחרר את העבד, ועוד לתת לו מתנות רבות (מעין שכר על עבודתו). ההלכה מרחיבה עוד את הנושא ואף פוסקת שאם יש לאדון שמיכה אחת, עליו לתת אותה לעבדו.
מטרת התורה היא להראות שהעבד אינו שונה כלל ממך. אם בימי קדם, עבדים היו רכוש לכל דבר, והאדון היה יכול לעשות בהם כרצונו (כולל הטלת עונשים גופניים), באה התורה ושוללת זאת מכל וכל. פגיעה גופנית בעבד מובילה לשחרורו המיידי. התורה רואה בעבדות מצב זמני, הנובע מפשעים שנעשו בעבר או מהדרדרות כלכלית, מצב שיכול להישאר רק שנים מעטות וחייב להסתיים לאחר תקופה לא ארוכה.
נקודה חשובה לא פחות ואולי היא הסיבה לפתיחת הפרשה בדיני עבד עברי היא מנקודת מבטו של העבד. סיום הפרשייה הוא: "וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:"
רש"י במקום מביא את הגמרא: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".
ההסתכלות כאן היא על העבד, אחרי שהיית עבד במצרים, ואחרי ששמעת שרק ה' הוא האלוקים, אתה קונה לעצמך אדון? אבל מה היתרון בלהיות עבד? עבד משוחרר מדאגות הפרנסה, ודאגתו על אדוניו. מחיר אובדן החירות הוא מחיר גבוה, אולם לפעמים מתרגלים אליו ואפילו בני ישראל באחת מתלונותיהם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָֹה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז ג'). בני ישראל כמובן לא נהנו במצרים, אבל פתאום כאשר יש קשיים הם מוצאים נחמה בכך שלפחות מזון כלשהו (ואני בספק אם הוא היה בשר) אכלו. באנגליה של המאה ה-18 עברות של זוטות, כגון גניבה בפרוטות, גררו עונש מוות. המצב היה כל כך גרוע שאנשים העדיפות לעשות עבירה ולהיכנס לכלא בשביל שלפחות יהיה להם מקום לישון שאינו ברחוב וקצת אוכל.
התורה שוללת גישה כזו. גם כאשר יש לך קשיים, אל תותר על החירות שלך, על השליטה בזמן שלך, ועל האפשרויות שלהיות אדם חופשי הכפוף אך ורק לאלוקים. זה המסר של התורה בפתיחת פרשת משפטים.
בפרשת יתרו, יתרו נפגש עם משה ורואה אותו שופט ריבים בין העם, מהבוקר עד הערב. יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשפוט את כל העם לבד, הוא חייב למנות אנשים שיהיו מדרגה מתחתיו וכשהם לא ידעו משהו אז הם ישאלו אותו. ככה לא יהיה עומס ענק על משה, ועם ישראל לא יצטרך לחכות שעות כדי להיפגש עם משה.משה מקבל את הרעיון של יתרו ופועל לפיו.
עצת יתרו נראית פשוטה ויפה. אבל זה ברור שבן אדם אחד לא יכול לשפוט אומה שלמה, או ליתר דיוק יותר ממיליון אנשים. זה ברור שהוא לא יכול לשפוט בין כולם, מדוע היה צריך שיתרו יגיד למשה את העצה הזאת, האם משה לא היה יכול לעלות לבד על הרעיון הזה??
האברבנל מציע תשובה לשאלה זו, הוא אומר שמשה אינו רוצה למנות שופטים מכיוון שעם ישראל עוד לא קיבל את התורה, ואם משה היה ממנה שופטים לפני מתן תורה, אז השופטים היו אומרים את דעתם, והיו כאלה שחולקים על זה, ואז למי היו הולכים? למשה האיש שיודע איך האלוקים אמר לנהוג במקרה מסוים. ואז יצא שגם בסוף כולם באים למשה וגם מתרבות מחלוקות בישראל. ולכן משה אינו רוצה למנות שופטים בהתחלה, אלא הוא רוצה לחכות עד מתן תורה אז, לא יהיו מחלוקות כי יהיה ברור מה החוקים.
אלא שכאשר יתרו בא אליו ומציע לו את הרעיון שלו, משה מכבד אותו ומסכים לעצה, למרות שהוא כבר תכנן לעשות כך.
אני חשבתי על פירוש משלי.
במסכת בבא בתרא מסופר לנו על אמרה שהיו הזקנים בדורו של יהושע אומרים: "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה".לאמרה זאת יש המון צדדים ופירושים שאפשר לומר עליה, ולעניינו אפשר לפרש שמשה הנהיג את העם כמו השמש, כלומר הוא עשה הכל לבד ולא נצרך לאף אחד, כמו שהשמש לא צריכה אף אחד. לעומת זאת יהושע היה כמו הירח, הירח אינו מאיר בזכות עצמו אלא בזכות השמש, כשיהושע הנהיג הוא נעזר באנשים אחרים ולא לקח את כל המעמסה על עצמו.
בפרשתנו מתואר יותר מפעם אחת שמשה עושה הכל לבד, למשל: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ ". וגם בפרשת דברים משה אומר כך: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" משה מתואר עוד פעמים רבות כאיש של לבד, כאיש יחידי.
אנחנו רואים שמשה פועל לבד, אפשר להגיד שבסיפור שלנו משה סובר שהוא צריך לשפוט את העם לבד. הוא סובר שבתור עם שיצא ממצרים לכל אחד יש את הזכות לגשת אליו ישירות, ולשאול את מה שהוא רוצה, משה מנסה לתת לכל אחד מעם ישראל את הקרבה ואת הגישה אליו.
יתרו המתבונן מהצד מבין שדרך זו היא לא טובה ובתגובה הוא אומר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ". יתרו אומר למשה שהרעיון שלו הוא לא טוב. זה גדול עליו, אפילו משה אינו יכול לעשות דבר כזה. והמסר מהפרשה הוא: שאנחנו חייבים לשים לב מתי דבר מסוים טוב שנעשה אותו לבד, רק אנחנו, או שעדיף שיעזרו לנו, שמישהו יהיה איתנו בדבר הזה.
הפרשה די קצרה והנושא המרכזי בה הוא עשרת הדברות. רציתי להתמקד בדיבר האחרון. התורה מונה דברים שאסור לאדם לחמוד.
השאלה המתבקשת היא: איך אתה יכול לבקש מאדם לא לחמוד דבר יפה בלבו. כל מה שיפה או נחמד בעיני אדם מיד האדם חושק בו. וכמעט תמיד זה לא בשליטתו. אז איך אתה יכול לצפות ממישהו כזה דבר?
האבן עזרא שואל את השאלה הזו ומשיב עליה במשל. תשובת האבן עזרא היא כזאת:
איש כפרי שהוא נורמלי והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שיהיה איתה כי יודע כי זה לא יתכן. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק מה שנתן לו ה'.
ואמרו חכמים: והוא יודע שאשת רעהו ה' אסר לו אותה, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה' לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.
בקיצור לפי הפירוש הזה. האבן עזרא אומר שכשהרגילו אדם שאשה אסורה לו הוא לא ירצה אותה. וה' הוא זה שמביא את האשה ולכן אדם אינו צריך לחמוד כי ידע שה' אינו רוצה שהאשה הזאת תהיה שלו והוא צריך לבטוח בה' שייתן לו את האשה שמתאימה לו. וכך גם בעניינים של ממון.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר היתה:
על עמוד הענן נאמר "לא ימיש" על איזה איש נאמר "לא ימיש".
והתשובה היא: יהושוע שנאמר בספר שמות פרק ל"ג פסוק י"א :"וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"
והחידה השבועית של השבוע היא: מילה בפרשה שנזכרת גם בהקשר ל מכות מצרים וגם בהקשר של סדום ועמורה.
אם אתם יודעים את התשובה לחידה אני מבקש שתרשמו אותה בתגובות אבל בכל מקרה את התשובה נפרסם בשבוע הבא.
דבר תורה של יואב לעונג שבת לבר מצווה פרשת בא תשע"ז
בפרשת השבוע ,פרשת בא משה מזהיר את פרעה שאם הוא לא ישחרר את בני ישראל הוא יביא עליו את מכת ארבה.אחרי שמשה הולך מבית פרעה עבדי פרעה אומרים: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אלוקיהם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָים".
עבדי פרעה מיואשים מהמצב ואפילו מכנים את המצב "כמוקש".
את המוקש אפשר להבין בכמה מובנים.
אפשרות ראשונה: עבדי פרעה קוראים לעם ישראל מוקש - בגלל עם ישראל אנחנו תקועים במצב הזה. והדרך היחידה להיפטר מה "מוקש" הזה היא לשחרר את בני ישראל.
אפשרות שנייה: עבדי פרעה קוראים לה' ומשה "מוקש" -עבדי פרעה מצליחים להגיע להבנה שפרעה לא הצליח להגיע אליה ה' קיים והוא עם עם ישראל. אפשר לשער שעבדי פרעה לא היו רואים בעם של עבדים "מוקש". אלא מי שהוא המוקש זה האלוקים של העם והנציג שלו והדרך היחידה להיפטר ממנו היא לשחרר את העם וככה האלוקים והנציג שלו ילכו גם.
אפשרות שלישית: עבדי פרעה קוראים לפרעה עצמו "מוקש" -סיבה: עבדי פרעה חשים שהמלך שלהם הביא את זה על עצמו .
לפי דעתי עבדי פרעה חשים שאם פרעה לא היה כל הזמן מסרב לשחרר את בני ישראל כול המכות לא היה קורות. אך כמובן איש אינו מעז להגיד זאת לפרעה במפורש וכך הדברים נאמרים במעין רמיזה ולא בדיוק כפשט הפסוק. עבדי פרעה אמרו בינם לבין עצמם, בשקט ובלחש, שפרעה לא ישמע "עד מתי יהיה זה לנו למוקש" ואחר כך אמרו את המשך הפסוק לפרעה.
הדרך הכי טובה להיפטר מהמוקש היא לשחרר את בני ישראל וכך ההתנהגות של פרעה תפסיק להביא על מצרים את כל הרעה הזאת.
המשך הפסוק הוא: " הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָים". מה פירוש " הֲטֶרֶם תֵּדַע" האם זו לשון עבר? או לשון עתיד? מה זה אומר?
נביא שני פירושים:
רש"י : העוד לא ידעת כי אבדה מצרים? האם אתה עדיין לא יודע שמצרים כבר אבודה שאתה לא משלח אותם. זאת אומרת פרעה שים לב מה קורה פה מצרים כבר אבודה תשחרר את העם הזה כבר.
החזקוני אומר: שעבדי פרעה באים לפרעה ואומרים לו אתה רוצה לחכות עד שהכול יהיה אבוד ורק אז תשחרר אותם. כלומר: אתה רוצה לחכות עד שמצרים תיהרס לגמרי.
פרעה מבין את דברי עבדיו ואת זה אפשר לראות בפסוק הבא:
"וַיּוּשַׁב אֶת-משֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים"
לפי זה אפשר לראות שפרעה הבין את המילה "מוקש" כך שמשה הוא המוקש ולכן אם יתן למשה ולאהרון ולעוד כמה אנשים לצאת ולזבוח לה' משה יתרצה והאלוקים יתרצה והמכות יגמרו.
משה משיב כך: "ויֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנו"
כוונת משה שכול העם ילכו ופרעה כמובן אינו מסכים.
מעניין מה היתה התגובה שלו אילו היה חושב שעבדיו מתכוונים לכך שהוא בעצמו המוקש. אבל פרעה עדיין סבור שמשה ואלוקים הם המוקשים ועונה:
"ויֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם"
פרעה מזהיר את בני ישראל שגם אם הוא ישחרר את כל העם "ראו כי ראה נגד פניכם" כלומר: תראו שמשהו רע יקרה לכם אם תצאו לדרך עם כולם.
פרעה מציע הצעה חדשה בפסוק י"א:
"לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה"
פרעה נותן להם אופציה אחרונה ומאמין כי לעם ישראל אין צורך ביותר מלעבוד את האלוקים שלהם וגם רק הגברים. פרעה לא מחכה לתשובה ומגרש את משה ואהרון ובעצם שום דבר לא השתנה אחרי שהחזיר אותם, רק המתח בסיפור גובר.
לכאורה עבדי פרעה אמורים להתלונן שוב לפרעה שבני ישראל עדיין בארץ אך הם לא עושים זאת מכיוון שהם:
מפחדים מפרעה שיתעצבן עליהם.
מאמינים שפרעה עשה כל מה שאפשר ואין יותר מה לעשות בנדון והדרישות של משה מוגזמות.
אחרי מכת בכורות פרעה קורא שוב למשה ולאהרון ומגרש אותם ללא תנאים, מה שהיה צריך לקרות כבר קודם. לאחר שפרעה סופסוף הפסיק להיות "המוקש" כל העם מזדרז והמצרים מגרשים בעצמם את עם ישראל פרק י"ב פסוק ל"ג : "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים". יכול להיות שבאותו הרגע גם פרע הבין שהוא המוקש, אבל כידוע הבנה זו החזיקה מעמד ימים בודדים בלבד, עד שברשעותו פרעה רודף אחרי עם ישראל, ועל כך מסופר בשבוע הבא.
ועכשיו נקשר את זה אלי. כל אחד הוא לפעמים פרעה וחושב שמישהו אשם ולא שם לב שהוא עצמו הבעיה. הוא חושב שהוא בסדר ובכך הוא מפריע לסביבתו. החכמה היא להבין שאתה לפעמים "המוקש" ואתה צריך לעשות משהו כמו: לגרש את בני ישראל ממצרים או לוותר על המשולש פיצה האחרון.
אין זו בעיה להיות "המוקש" אך הבעיה היא להתעלם מזה ולהדחיק את זה ולא לנסות לפתור את זה.
אני מאחל לכולכם וגם לי שתמיד כשנהיה "המוקש" נזהה את זה ונפעל כמה שיותר מהר וכמה שיותר טוב בלי נזקים כמו פרעה.
שבת שלום.
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויגש.
בפרשת ויגש יעקב ובניו מגיעים למצרים ויוסף מציג את אחיו לפני פרעה. יוסף אומר לאחיו שאם פרעה ישאל אותם מה הם עושים שיענו שהם רועי צאן. ולמה? "...בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן".
הפירוש של המילה תועבה הוא דבר מגונה, דבר שסולדים, מתרחקים ממנו ושונאים אותו. לכל בן אדם, אומה, משפחה או קבוצה מסוימת יש התנהגויות ודברים שבשבילם הם תועבה. לדוגמה ביהדות: עבודת השמש והירח נחשבים לתועבה.
אם אנחנו רואים שזה תועבה זה דבר ששונאים והוא לא מקובל בחברה מדוע יוסף מציג את אחיו כדבר לא טוב? הוא רוצה שישנאו את משפחתו? שיתרחקו מהם?
התשובה היא שכן. יוסף יודע שזו תועבה בשביל המצרים ובכוונה גורם לכך שיתרחקו ממשפחתו. מכיוון שיוסף יודע שהם יהיו עוד הרבה זמן במצרים ולכן צריך התרחקות מהמצרים כדי לא להתבולל. כדי לשבת בארץ גושן עם השקט שלהם. יוסף אינו רוצה קרבה עם המצרים, הוא מנצל את שנאתם של המצרים כדי להשיג את מטרתו.
בדומה ליוסף גם משה עשה כך כשפרעה מבקש ממשה שעם ישראל יקריבו זבחים בארץ מצרים משה אומר לו כך: "וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם..."
כלומר משה אומר לפרעה אנחנו לא יכולים להקריב בארץ מצרים בגלל שבשבילכם זו תועבה, ולכן אנחנו חייבים להקריב מחוץ למצרים.
יוסף ומשה לוקחים את מה שגרוע לאחר את מה שהוא לא סובל את מה שבשבילו זה הגבול ומנצלים אותו למטרתם.
והמסר זה שגם אנחנו צריכים לדעת לקחת את מה שהאחר שונא ולא אוהב ולגרום לכך שבסוף זה כן יצא לטובתנו. שבת שלום!
אני רוצה להתיחס לחלק השני של הפסוק למה זה שאחי
יוסף באו למצרים היה טוב בעיני פרעה. אם כבר זה היה צריך להיות רע כי אז זה אומר שיוסף
במקום להתעסק בענייני המדינה יתעסק עם המשפחה שלו. פרעה היה צריך להיות עצוב למה
הוא שמח?
נביא כמה פירושים.
הרמב"ן אומר: "כי היה
הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים . ועתה בבוא אליו אחים
נכבדים, ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים, שמחו כולם בדבר".
והרד"ק מוסיף: כי ראו כי הוא ממשפחה מכובדת כי
משפחת אברהם הייתה ידועה. לפי שניהם, פרעה ועבדיו שמחו כי הם קיבלו הוכחה שאיש
ממשפחה חשובה מולך עליהם.
הספורנו אומר: שעכשיו שליוסף יש משפחה בארץ מצרים
הוא יתחיל למשול כמו אחד שבאמת דואג לאזרחים.
ולא כמו אדם שהוא גר ואין לו קרוב בארץ.
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה:יוסף נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות איזה עוד אדם בתנ"ך נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות.
והתשובה היא דניאל.
והחידה של השבוע היא: יוסף נתן לאחיו חליפות במתנה. איפה עוד בתנ"ך
מוזכרות חליפות. לדף הראשי של פרשת ויגש
כשיוסף רואה את אחיו, כתוב שהוא התנהג אליהם כך: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת". מיד כשיוסף רואה את אחיו הוא מתנכר אליהם הוא מציק להם, הוא מעליל עליהם שהם מרגלים אוסר את שמעון בבית הסוהר וגורם לכך שהם חשבו שבנימין יהיה עבד ליוסף.
האם יוסף עשה את כל אלה מנקמה? ואם כן למה הוא לא פשוט השליך את כולם לכלא, או התעלל בהם?
אני חושב שיוסף לא סתם פועל מנקמה, יוסף היה איש מאוד חכם כפי שמעיד פרעה . וכשהוא רואה את אחיו הוא רוצה להשיג כמה דברים.
דבר ראשון: יוסף רוצה שאחיו יתחרטו על מה שהם עשו לו.
דבר שני: יוסף רוצה לראות את בנימין.
דבר שלישי: יוסף רוצה קרבה תמידית למשפחתו.
יוסף נפגש עם אחיו שלוש פעמים, בכל מפגש הוא משיג את אחת ממטרותיו בהדרגה ומכין את המטרה הבאה למפגש הבא.
במפגש הראשון יוסף מעליל על אחיו שהם מרגלים, יוסף עושה זאת כי הוא יודע שכאשר יעליל עליהם הם יהיו חייבים להיפתח בפניו, להגיד לו על משפחתו כי המשפחה היא בעצם ההוכחה שהם לא מרגלים.
כשהם ייזכרו במשפחה מן הסתם תהיה להם צריבה מאח אחד במשפחה שהם מכרו. כדי לגרום לאחים להצטער על המכירה, יוסף מוסיף ארבע מילים לפסוק מסוים שהמילים נראות לכאורה לא קשורות: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ, אֶת-הָאלוקים אֲנִי יָרֵא".
יוסף מודיע לאחים שהוא עובד את שהוא מאמין באלוקים כי יוסף יודע שזה יזכיר לאחים את האלוקים שלהם, ה'. כשהאחים נזכרים בה' ורואים את מצבם העכשווי הם מנסים להבין למה ה' עשה להם כך ? ואחרי שני פסוקים בלבד הם מגיעים למסקנה הבאה: "... אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". יוסף משלים את המטרה הראשונה.
המטרה השנייה היא להביא את בנימין. יוסף עוד מכין מהפגישה הראשונה את המטרה השנייה שכן יוסף בכוונה אמר לאחים שהם מרגלים כדי שיוכל לגרום לכך שיביאו את בנימין.
בפגישה השלישית שתהיה בפרשה הבאה יוסף מוכן גם מבחינה רגשית להתוודות שהוא יוסף, וכדי שאחיו יחזרו אליו הוא חייב להעליל על בנימין. ובכך הושלמה גם המטרה השלישית.
אני חושב שהמסר מיוסף בפרשה שלנו: זה שהוא תכנן קדימה במפגש הראשון למפגש השני ומהמפגש השני לשלישי.
ואנחנו גם תמיד צריכים לתכנן קדימה כי זה הכי טוב, אבל גם לדעת שלא תמיד צריך ללכת בדיוק כפי שתכננו, אלא לתכנן בכלליות וללכת אחר מה שתכננו בכלליות.
שבת שלום!
בפרשתנו, פרשת מקץ, מסופר על רעב גדול במצרים אחרי שנות שובע. הרעב מתפשט גם לארצות השכנות ומגיע לארץ כנען ולמשפחת יעקב.
יעקב שולח את בניו חוץ מבנימין לקחת אוכל ממצרים. האחים פוגשים את יוסף והתורה כותבת כך פרק מ"ב פסוק ז': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל"
ופסוק אחר כך רשום: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ"
אני רוצה לשאול שתי שאלות.
שאלה ראשונה: איך יוסף הכיר את אחיו. זאת אומרת איך הוא ידע שאלו הם? אם נעשה חשבון עברו לפחות עשר שנים איך הוא זיהה אותם?
שאלה שניה: למה רשום פסוק אחר פסוק שיוסף הכיר את אחיו היה מספיק פעם אחת.
נענה על השאלות אחת אחת. על השאלה איך יוסף מכיר את אחיו רש"י עונה "לפי שהניחם חתימת זקן" כלומר כשיוסף נמכר לא היה לו עוד זקן. וכשהאחים פגשו אותו במצרים הם לא זיהו אותו. אבל יוסף זיהה את האחים כי להם כבר היה זקן כשהוא נמכר והם היו דומים למה שהם היו נראים פעם.
הסופרנו אומר:
שהוא הכיר אותם כנראה לפי מה שאמר רש"י אבל לא ידע להגיד מי זה מי.
אפשר גם לומר שכשאתה פוגש מישהו במקום שאתה לא מצפה לו כנראה שלא תזהה אותו מיד ולכן האחים לא זיהו את יוסף. אבל יוסף זיהה אותם ואולי אפילו ציפה שמתישהו יבואו.
ולשאלה השניה למה רשום שוב שיוסף הכיר את אחיו.
החזקוני מסביר בהתאם לפירושו של הספורנו שהיה מכיר שמם ולשונם לפי שהיו קוראים זה את זה בשמם. אז בעצם ה"ויכר" השני בא להגיד שהוא כבר הכיר אותם אחד לאחד בשמותם.
ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של פרשת וישב היתה: על יוסף נאמר שהוא היה בן שבע עשרה שנה איפה עוד מוזכרת תקופה של שבע עשרה שנה?
התשובה היא: שמופיעה עוד שלוש פעמים.
בתאור שנות יעקב בארץ מצרים בפרשת ויחי.
במלכים ב' פרק י"ג כשמתארים את השנים שמלך יהואחז בשומרון.
ופעם אחרונה במלכים ב' פרק ט"ז : "בִּשְׁנַת שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן-רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן-יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה"
והחידה השבועית השבוע היא: איזה עוד אדם נתגדל ונהיה חשוב בזכות פתירת חלומות.
רשמו בתגובות מה אתם חושבים על החידה ועל הסרטון ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.
בנוסף אני ממליץ לכם להירשם לערוץ היוטיוב פרשת השבוע ולקבל את הסרטונים ישר לאימייל ישר כשהם עולים.
תשע"ז - למה התורה חוזרת על כך שיעקב יושב בארץ אביו בכנען
שנת תשע"ח
שלום לכם אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת וישב. כשאנחנו חושבים על אהבה כמעט תמיד נחשוב על דבר חיובי וטוב. אך אהבה היא לא תמיד דבר טוב, לפעמים היא יכולה להיות מסוכנת. אפשר לראות זאת גם בפרשתנו וגם בפרשת ויצא.
בפרשת ויצא כתוב כך: " וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה"
האם באמת לאה הייתה שנואה?!התשובה נמצאת בפסוק הקודם: "וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה" התורה כותבת שיעקב אוהב גם את רחל , ואת מי לפני רחל? את לאה, אז למה רשום שלאה שנואה הרי אנו רואים שיעקב אוהב אותה, אלא שיחסית לאהבה של יעקב לרחל לאה הייתה שנואה. ולכן גם לאה ראתה את עצמה כשנואה למרות שהיא לא הייתה כזאת, כי יעקב אהב את רחל.
עוד דוגמה לכך שאהבה יכולה לגרום לדברים לא טובים: בפרשתנו מסופר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו" ופסוק אחר כך כתוב: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" אנחנו רואים מהפסוק שאחי יוסף התחילו לשנוא את יוסף בגלל שיעקב אהב אותו והם כל כך קנאו בו על אהבה הזאת, שהם אפילו לא יכלו לדבר אליו אפילו לשלום.
אם כן אנחנו רואים שאהבה יכולה לגרום לקנאה ולשנאה, וזה בוודאי מה שה' לא רוצה שיקרה.
ולכן נבחין בין שני סוגי אהבות:
אהבה שהיא לא טובה, שהיא אהבה שאוהבים מישהו מתוך קבוצה מסוימת. נביא דוגמה: בפסוק שהזכרתי קודם כתוב "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו" כלומר מקבוצה מסוימת, מבניו, אהבה נהיית יחסית לקבוצה, מכל הילדים דווקא אותו, וזה מה שגורם לקנאה ולשנאה.
ואהבה השנייה הטובה זו שלא עושה רע. זה לאהוב מישהו יחיד ולא מתוך קבוצה מסוימת. (לדוגמה יונתן ודוד)
ויש שני מסרים מהדבר תורה. הראשון זה שלאהוב מישהו ורק אותו ולא מתוך קבוצה מסוימת זאת היא האהבה הטובה יותר.
והשני זה שגם אם אוהבים מישהו מתוך קבוצה מסוימת. אסור להראות זאת לשאר הקבוצה, שעל אחי יוסף נאמר: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם" כלומר יש פה איזה שהיא טעות של יעקב שהוא הראה את אהבתו ליוסף. ובגלל זה הם קנאו בו. ואם הוא לא היה מראה להם את אהבתו הם לא היו מקנאים ביוסף.
שנת תשע"ז
פרשת וישב פותחת בפסוק הבא: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". הפסוק נראה מיותר לאור העובדה שפסוק דומה רשום בפרשת וישלח פרק ל"ה פסוק כ"ז : "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק"
נביא כמה תירוצים לכתיבת הפסוק :
רמב"ן : "כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען". כוונת הרמב"ם שעשו כבר קיבל את נחלתו ולכן ההבטחות לאברהם בברית בין הבתרים שכוללות גם ישיבה "בארץ לא להם" יחולו רק על יעקב.
האבן עזרא אומר: שהפסוק בא להזכיר לכולם שאלופי עשו ישבו בהר שעיר ויעקב ישב בארץ הנבחרת.
החזקוני מסביר שרשום שוב "בארץ מגורי אביו" כדי להדגיש כי דבר ה' יתקיים תמיד. שהרי ה' הבטיח לאברהם בפרשת לך לך "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך". התורה כבר כתבה על יצחק שהוא ישב בחברון איפה שישב אביו ועכשיו התורה באה להגיד שגם יעקב ישב איפה שישבו אבותיו כפי שה' הבטיח לאברהם.
האורח חיים מסביר שלמרות שהארץ אכן הייתה ירושה ליעקב הוא המשיך לגור בה בחזקת גר עד שיתגלגלו הדברים כפי שהובטח בברית בין הבתרים.
הכלי יקר מוסיף: שאברהם יצחק ויעקב גרו כגרים כדי שגם שנים אלו יחשבו במניין הארבע מאות שנה שהוזכרו בברית בין הבתרים, וכך תתקרב הירושה המובטחת ארץ כנען.
ונעבור לפינת החידה השבועית.
החידה של שבוע שעבר היתה: רשום על תושבי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"
איפה עוד בתנ"ך מוזכר הביטוי "ויהי ביום השלישי"
הביטוי מוזכר עוד חמש פעמים. נזכיר בקצרה את הנושאים שבהם מופיעה הביטוי:
•ביום הולדת פרעה עם שר המשקים והאופים.
•במתן תורה בהר סיני.
•בספר שמואל שבא איש לבשר לדוד על מות שאול.
•בעדויות הנשים במשפט שלמה.
•במגילת אסתר כאשר אסתר באה למלך אחשוורוש.
והחידה השבועית של השבוע היא: על יוסף נאמר שהוא היה בן שבע עשרה שנה איפה עוד מוזכרת תקופה של שבע עשרה שנה.
דבר התורה בוידאו (מומלץ להירשם לערוץ פרשת השבוע ולקבל הודעות על סרטונים חדשים)
שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל?
שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן
שנת תשע"ח - מדוע יעקב התעכב כל כך הרבה זמן אצל לבן הפסוק שפותח את פרשת ויצא הוא:" וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" בואו ניזכר מדוע יעקב הולך לחרן. יעקב הולך לחרן משתי סיבות אחת אמרה לו אמו והשנייה אמר לו אביו.רבקה אומרת ליעקב כך: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים..." ופסוק אחר כך " ... וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". רבקה אומרת ליעקב לברוח מפני עשו, וכאשר עשו ישכח ממה שקרה, רבקה תשלח לו הודעה. יצחק לעומת זאת אומר לו כך: "וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" לפי יצחק יעקב הולך לחרן כדי לקחת אישה, כשהוא יתחתן הוא יוכל לחזור. וכמו שאנחנו רואים בנדר של יעקב בתחילת הפרשה: יעקב מבקש מה' כך: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי" מטרתו של יעקב היא לשוב. אם כן איך קרה שיעקב נשאר בבית לבן עשרים שנה?! בפרק כ"ט פסוק י"ח נמצאת התשובה. "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". מבחינת יעקב הוא אפילו לא בזבז את זמנו שכן הוא מקיים שתיים ממטרותיו. הוא גם מתכוון להתחתן איתה וגם מחכה שעשו ירגע, והכתוב מעיד: "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" אך יעקב שילם על אהבתו מחיר כבד. יעקב לא נהנה אצל לבן, כמו שהוא אומר אחר כך: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" יעקב מסר את שנתו למען צאנו של לבן. ואם כל זה שיעקב הקריב את עצמו לבן משגע אותו כל הזמן: "וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". עברו 14 שנה, יעקב כבר התחתן והוליד ילדים ומבחינת יצחק הוא יכול לחזור ואילו רבקה עוד לא שלחה הודעה. כשזה לא קורה, יעקב מבין שהוא צריך ללכת לבד: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" לבן מציע ליעקב פיתוי כספי וזה עובד, לאחר שיעקב הסכים להישאר, צצות סיבות חדשות שגורמות ליעקב ללכת. סיבה ראשונה: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת-פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". לבן עד עכשיו הציק, התעלל וניצל את יעקב כמה וכמה פעמים אך תמיד עשה את עצמו כאילו הוא "נחמד" אל יעקב. עכשיו, שאפילו נחמדות כלפי חוץ אין אצל לבן, אין ליעקב סיבה להישאר. הסיבה השנייה: יעקב מקבל צו אלוקי "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" יעקב צריך דחיפה כדי לשוב ארצה. עוד סיבה שהיה קשה ליעקב ללכת מלבן: " וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" התורה מזכירה לנו שגם ללבן הרמאי יש לב ושהוא גם יכול להיפגע אולי יעקב לא רצה לפגוע בלבן ולכן לא עזב אותו עד כה, אולי הכוונה היא כמו האבן עזרא גנב את דעתו, לבן יוצא מדעתו מרוב כעס או שאין לו דעת אין לו מושג מה לעשות עם צאנו אחרי שיעקב הלך. שימו לב יעקב תכנן רק להינשא לנשים ולחכות שעשו כבר לא יכעס עליו ולחזור. בפועל דבר כזה לוקח עשר שנים מקסימום, אבל כמו שראינו הרבה דברים משתבשים בדרך ויעקב זרם עם זה ולא אמר ללבן משהו כמו אני לא יכול לעבוד את צאנך אני צריך ללכת . וזה אולי גם מראה לנו שלא תמיד חייבים לעשות בול כפי שתכננו אלא אפשר להתגמש פה ושם ואולי ייצא לנו מזה טוב כמו שליעקב יצא מזה טוב שכתוב: "ויִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי-לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" שבת שלום!
לדף הראשי לפרשת ויצא שנת תשע"ז - מדוע יעקב הציע לעבוד שבע שנים תמורת רחל? פרשת ויצא מספרת את מה שקרה ליעקב כשעבר לחרן. יעקב רועה את הצאן של לבן. ולבן שואל אותו מה הוא רוצה בתמורה? יעקב עונה שהוא רוצה להתחתן עם בתו. פרק כ"ט פסוק י"ח: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. " יש לשאול למה יעקב מבקש לעבוד שבע שנים. הוא היה צריך לומר שנה שנתיים לא יותר. למה שבע שנים? החזקוני מתייחס לשאלה זאת ומסביר : שהיה יעקב צריך לומר שנה שנתיים אבל אמר שבע למה? אלא יעקב אפילו לא חשב על זה שיתנו לו אישה יפה כרחל בשביל עבודה מועטת ולכן אמר שבע שנים. הספורנו מביא שני פירושים פירוש ראשון: ליעקב אין נכסים ואדם שאין לו נכסים אינו יכול לפרנס את משפחתו אדם כזה אינו יכול להתחתן ולכן יעקב אומר שבע שנים הוא אומר בלבו שעד אז יהיה לו מספיק נכסים ויוכל לפרנס את משפחתו. הפירוש השני: יעקב אומר ללבן לחכות שבע שנים כדי שרחל תתבגר וגם לא יהיו בעיות קנאה עם לאה כי יעקב חושב בלבו שעד אז לאה כבר תתחתן. אני חשבתי על עוד תירוץ שדומה לתירוץ של החזקוני. יעקב ידע שלבן רמאי גדול. ולכן הוא רצה לעבוד הרבה זמן כדי שלבן לא יוכל להגיד באיזה שהוא שלב שרחל בכלל לא של יעקב כי הוא לא התאמץ בשבילה יעקב מתאמץ ועובד כדי שתהיה ראיה לכך שרחל באמת שלו . פינת החידה השבועית: החידה של שבוע שעבר הייתה: על עשו נאמר שהוא אדמוני על מי עוד נאמר בתנ"ך שהוא אדמוני. התשובה היא דוד שרשום: "ויִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" והחידה השבועית של השבוע היא: אלו שתי מילים בפרשה אינן בעברית. רשמו בתגובות מה אתם חושבים על החידה ועל הסרטון ואת התשובה נפרסם בשבוע הבא.
