פרשת השבוע

אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

‏הצגת רשומות עם תוויות פסח. הצג את כל הרשומות

ההגדה של פסח והנצרות

מאמר זה מבוסס ברובו על מאמרו של פרופסור ישראל יובל שפורסם בבטאון תרביץ ולאחר מכן בספר "שני גויים בבטנך". מומלץ מאד לרכוש את הספר ולקרוא את המאמר במלואו, שם מובאות עוד דוגמאות רבות, והרחבות משמעותיות וכן מאמרים נוספים בפולמוסים שונים בין היהדות לנצרות. התיאוריה של פרופסור יובל מצאה חן בעיני ומאז אני מביא אותה במקומות רבים. טעויות שיש במאמר זה הן שלי.

ההגדה של פסח במתכונתה היום מוכרת לנו לראשונה מסידורו של רב סעדיה גאון (מאה תשיעית לספירה). התפתחותה החלה לאחר חורבן בית שני. בהגדה אין סימן לכך שחיבורה היה לפני החורבן וגם במקורות שמלפני החורבן אין כל סימן להגדה.

פסחים ה' ז' : "... קראו את ההלל" – בית הלל תקנו הוספת שני פרקים להלל (קי"ג וקי"ד ) וכך ממילא בהלל מוזכרת יציאת מצרים (תוספתא פסחא י' ט').
מתי כ"ו ל' – "ויהי אחרי קראם את ההלל ויצאו אל הר הזיתים"...
פסחים ט' ג' : "הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו"

בזמן בית המקדש, קורבן הפסח היה טעון אמירת הלל בלבד. מספר פרקי תהילים וזה היה המגיד. לאחר חורבן בית המקדש, לא הוקרב יותר קורבן הפסח והיה צריך למלא את החסר בצורות שונות.

קריאת ההגדה תעלה מספר קשיים כבר בתחילתה:

הפתיחה של המגיד – הא לחמא עניא. סיפור החכמים בבני ברק, ארבעה בנים.
מקרא ביכורים – אין קריאה במגיד של קטעים מספר שמות אלא דווקא מספר דברים.
דברי החכמים המסובים (רבי עקיבא, רבי אליעזר).
שיר דיינו.
מאמר רבן גמליאל (שלא היה עם החכמים המסובים) – חזרה למצוות הקשורות לקרבן.
שני פרקי הלל – אזכרת מצרים המקורית בימי הבית.
ברכת הגאולה.

בהגדה עצמה כבר יש מתח בין הלכות ודיני קורבן הפסח ולבין סיפור יציאת מצרים, כאשר עיקר ההגדה עוסק בסיפור ומיעוטו בקורב
ן.
הצעתו של פרופסור ישראל יובל היא כי מסדרי ההגדה רצו להרחיק את נושא הקורבן משום שזה שימש מוטיב עיקרי בטקסים של דת צעירה ומתחרה באותה תקופה - הנצרות. חג הפסחא בנצרות – תחילתו בצמוד לפסח ביהדות וסופו בקביעת תאריך שונה והתנתקות מן המסורת היהודית.

לפי המסורת הנוצרית (וגם לפי המסופר בסנהדרין ס"ז. ) ישו נצלב בפסח וציווה את מאמיניו לחגוג את הפסח על ידי זכירתו. ישו מנבא כי בשעה שיחגגו יאסר אחד מהם באופן מפתיע ומלאך יציל אותו והוא יוכל לחגוג עם חבריו. כל הסיפור הזה הינו מקביל לגאולת מצרים. הורדוס הוא פרעה עוצר את פטרוס הוא משה וההקשר הוא שהגאולה מתפרשת גם באופן אישי כמאמר המשנה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

אקלזיה וסינגוגה - דמויות סימבוליות המבטאות את הנצרות והיהדות
חזית קתדרלת נוטרדם - פריז

כל האלמנטים המופיעים בקורבן הפסח יכולים להתפרש כאלמנטים נוצריים. הקורבן הוא ישו, המרורים הם הסבל של ישו וגם הגאולה היא הגאולה של ישו (ושל הנוצרים בכלל).

לדבר זה חכמים לא יכלו להסכים והם רצו להרחיק את ליל הסדר היהודי מזה הנוצרי ולפתח לו תחליף ראוי. התחליף היה סיפור יציאת מצרים אלא שגם אותו עשו בצורה שונה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

חכם אחד לא מופיע ברשימה. זהו רבן גמליאל. רבן גמליאל המשיך להחזיק בדעה כי חייבים לעסוק בקורבן הפסח. בתוספתא למסכת פסחים (פרק י ח) מופיע המעשה הבא: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש".

הסיפורים נראים זהים לחלוטין ויהיה זה מפתה מאד, להעמיד את שני הסדרים האלו באותה שנה עצמה, כאשר החכמים מתחלקים לשתי סיעות. רבן גמליאל ממשיך בעיסוק בהלכות קורבן הפסח כמו שהיה תמיד, ואילו יתר החכמים מציעים את הסדר האלטרנטיבי הראשון, סיפור יציאת מצרים והתרחקות מנושא הקורבן. ראייה למחלוקת זו, מוצאים במשנה במסכת ביצה (ב ז): "אף הוא (רבן גמליאל) אמר שלושה דברים להקל--מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים; וחכמים אוסרין.". רבן גמליאל מתיר לעשות גדי מקולס אפילו שהוא דומה לקורבן הפסח ואילו חכמים (שמם לא מפורט, אולם ברור שהם החכמים שהסבו בבני ברק, או בני דורם) אוסרים.

שינוי הסדר עצמו לא מספיק להתרחק מהנצרות, וצריך לעשות שינויים גדולים יותר ועתה אפשר לפרש דברים רבים בנוסח אמירת המגיד.

פתיחת המגיד: הא לחמא עניא - זהו לחם העוני. אחד הטקסים החשובים בנצרות הוא טקס ה-"אויכריסטיה" – טקס הקרבן במיסה הנוצרית – חיקוי סעודת הפסח האחרונה – הכרת טובה. והוא מופיע במקורות הנוצריים: לוקס כב יט: "זה גופי הניתן בעדכם זאת עשו לזכרי". יוחנן ו' נ-נא:" זה הוא הלחם הוא בשרי" ואצל מתי: "קחו ואכלו זה הוא גופי". עכשיו ברור מדוע כבר בתחילת הסדר כשעוד לא עשינו כלום אנחנו אומרים זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים ובכך מייד מנתקים את עצמנו ממסורות נוצריות, ומצהירים הצהרת כוונות בסיסיות על היותינו יהודים.

גם בהמשך, נעשו כל המאמצים להתרחק מהנצרות. סיפור יציאת מצרים המוזכר בהגדה אינו לקוח מספר שמות כלל (בו נעשה שימוש בטקסים הנוצריים), אלא דווקא מפרשת ביכורים בפרשת כי תבוא. שינוי זה והפיכת כל המגיד להודאה מפורשת לקדוש ברוך הוא, מוציאה שוב את המסורת הנוצרית מחוץ לתחום. המדרש אומר: "על משכבי בלילות" – זה לילה של מצרים, "בקשתיו את שאהבה נפשי" – זה משה "בקשתיו ולא מצאתיו". מדוע משה אינו מוזכר בהגדה (למעט פעם אחת בצורה עקיפה)? אם נקבל את הטענה כנגד הנצרות, הרי שהסיבה ברורה, נוסח ההגדה מדגשי שכל מעשה ההצלה הינו בידי אלוקים עצמו ללא שום התערבות אנושית. מעתה ברור גם הקטע הבא:

ויּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'.

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ

וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף

וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ.

אֲנִי ה' - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.

קשה לטעות במשמעות המילה שליח ובהדגשות המרובות של אני בקטע זה. גם במדרש ארבעת הבנים, ישנו נוסח נוסף בתלמוד הירושלמי כאשר מתייחסים לבן הרשע: הגירסה בירושלמי פסחים י' ל"ז הלכה ד:

"בן רשע מהו אומר: מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי. לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם…"

ושוב אין מנוס מלפרש את המילים אותו האיש כמתייחסות לישו. לא רק שישו אינו המשיח, אם היה במצרים כלל לא היה נגאל.
ידועה לנו תפילה נוצרית קדומה Improperia מהמאה השנייה לספירה :
ישראל כפוי הטובה
בכמה הערכת את עשר המכות?
בכמה הערכת את עמוד הליל וענן היום ואת מעבר ים סוף?
בכמה הערכת את מתת המן מהשמים, את הספקת המים מהסלע את מתן תורה בחורב, את רשתך את הארץ:

תפילה זו מזכירה מאד את פיוט דיינו שמהווה תשובה לתפילה זו. אי אפשר כמובן לדעת מה קדם למה, האם דיינו בא כתשובה לתפילה הנוצרית, או שהוא קדום יותר והנצרות מכחישה אותו, אולם הדמיון ברור.

המסורת היהודית של ההגדה השאירה גם את שיטת רבן גמליאל ולקראת סוף המגיד חוזרים אליו

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.
מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

הקביעה של רבן גמליאל חריגה. מדוע צריך להגיד את האמירות האלו לפני האכילה. מדוע האכילה עצמה לא מספקת. כמענה לנצרות, הדבר ברור. יכול אדם לשבת בליל הסדר של יהודים, לאכול מצה ובשר ומרור אבל לכוון לדת הנוצרית החדשה. כמו באמירת הא לחמא עניא, רבן גמליאל דורש הצהרת נאמנות ברורה מאד ליהדות והדגשה שכל מה שאנחנו עושים הוא רק בגלל יציאת מצרים ולא בגלל שום דבר אחר.

מיד לאחר מכן בסיום המגיד ולפני אמירת ברכת הגאולה כדי לחזק ולחתום את הצהרת הנאמנות עוברים מיד לשני הפרקים הראשונים מההלל המתחילים כך: ""הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" . רבן גמליאל וגם חכמים מנסים לשלול מאנשים המבקשים לפסוח על שני הסעיפים ולאחוז גם במנהגים היהודיים וגם במנהגי הדת החדשה והמסורות מתרחקות זו מזו. בהתאמה, גם הנוצרים עצמם משנים את מועד חג הפסחא מספר פעמים כך שבפועל חגם לא יכול לצאת לעולם באותו יום כמו של חג הפסח, אלא רק סמוך מאד אליו.

מכאן נמצא שהשתלשלות מבנה המגיד הינו כזה:
ימי הבית – קורבן וסעודת הקרבן
תחליף ראשוני מיד לאחר החורבן – גדי מקולס (לפי רבן גמליאל) והלכות הקורבן.
במאה השניה לספירה (כמה עשרות שנים לאחר החורבן) התהוות סיפור ההגדה הנוצרית וכנגדה ההגדה היהודית – התרחקות מהקורבן והתרכזות בסיפור יציאת מצרים, הפיכת הערב לאירוע משפחתי ומקום מרכזי לחינוך הילדים.

האזינו לשיחה קצרה שלי בנושא מאמר זה ברדיו קול הנגב

מדע בפסח

ההכנות לחג הפסח מאפשרות לבצע מספר ניסויים, לפני ותוך כדי החג. הניסוי הראשון מצריך ביצה מים ומלח, ואפשר לעשותו בליל הסדר מול כל האורחים, מיד אחרי אכילת הביצה הטבולה במי מלח.
בניסוי נבדוק האם ביצה צפה או שוקעת. זה לא משנה אם הביצה רכה או קשה, הביצה תשקע (אם הביצה צפה במי ברז, היא מקולקלת וסרוחה, ראו הוזהרתם, אבל זה כבר ניסוי אחר).

נוסיף מלח למים נערבב וננסה שוב, הביצה הפעם צפה! הוספת המלח למים העלתה את הצפיפות של המים וכעת משקלם הסגולי גבוה מזה של הביצה. לביצה משקל סגולי קרוב מאד לזה של המים ולכן קל מאד לערוך את הניסוי דווקא עם ביצה.

אם הוספתם מלח והביצה לא צפה, הוסיפו כל פעם עוד כף מלח. בסוף הביצה תצוף. הביצה, כמובן לא נפגעת בניסוי ואפשר לאכול אותה מיד לאחריו. בתיאבון. מטבילים במי מלח דווקא תפוחי אדמה או צנון? בצעו את הניסוי גם איתם.

מהו משקל סגולי (צפיפות)? משקל סגולי, או צפיפות, הוא מושג המתאר את היחס בין הנפח של חומר לבין משקלו ביחידות של משקל חלקי נפח. מקובל שהמשקל הסגולי של המים הינו 1 גרם/סמק או קילוגרם/ליטר שכן ליטר מים שוקל קילו. אבל זה לא מדויק. הצפיפות תלויה גם בטמפרטורה של החומר ובלחץ בו הוא נמצא, ולכן ההגדרות המדויקת של משקל סגולי מתייחסות גם לנתונים אלו.

מה המשקל הסגולי של ביצה? ביצה מורכבת מכמה מרכיבים - קליפה, חלבון וחלמון וגם מעט אוויר. לכל אחד מהם צפיפות שונה וגם היחסים בין המרכיבים משתנים לעיתים. בעקרון כ-12-14% הם הקליפה ומהחלק הנוזליבערך שליש הוא החלמון ושני שליש חלבון.

מחקרים הראו כי צפיפותה של ביצה הוא בערך 1.06 גרם/סמק (לעומת מעט פחות מ-1גרם/סמק של מים). ההבדל מאד קטן ולכן מספיקה כמות קטנה מאד של מלח (צפיפות המלח היא 2.16 גרם/סמק) לתמיסה כדי שהביצה תצוף. בפועל צריך הרבה יותר מלח מאחר ורוב המלח שוקע בקרקעית ולא נמס מייד במים. אם נחכה מספיק זמן ונמיס את כל המלח במים, יספיקו כ-20 גרם מלח לליטר על מנת שהביצה תצוף.

בביצה מבושלת הצפיפות נמוכה יותר ולכן אפילו כמות פחותה של מלח תספיק. לעומת זאת ככל שחום המים עולה, צפיפותם יורדת ובמים רותחים נצטרך כמות גדולה בהרבה של מלח (צפיפות מים רותחים היא 0.958 גרם/סמק).

עוד ניסוי מועיל אפשר לראות בניקוי כלי כסף.

הניסוי על מדידת מהירות האור באמצעות שוקולד ומיקרוגל

עוד לא גמרנו עם מי המלח. בליל הסדר נהוג לאכול ביצה טבולה במלח. בסיום הסדר, אל תשפכו את מי המלח, שימו גליל קרטון של נייר טואלט (ללא הנייר עצמו) בתוך הקערה והמתינו, בכל יום תוכלו לראות גבישי מלח גדלים על הקרטון יותר ויותר. למה זה קורה?

בגלל שהנייר מורכב מנימים דקים, יש את אפקט הנימיות, כוחות כימיקליים שונים הפועלים על המים ודוחפים אותם כלפי מעלה במעלה הנייר. למרות כח המשיכה (אפשר לקרוא עוד על אפקט הנימיות - אבל לא חשוב להבין למה הוא עובד, אלא רק לדעת שהוא קיים ועובד).

המלח המומס עולה ביחד עם המים אולם לאחר שהמים מתנדפים לאוויר המלח נשאר על הקרטון ומצטבר. הגבישים יגדלו מיום ליום. מומלץ להשאיר לפחות שבוע. לאשתי גירסה שונה מעט לאותו ניסוי. לגלגל חוט על קיסם או שיפוד ולתת לחוט להשתלשל לקערה. המים יעלו ויתנדפו והמלח יישאר. בגלל שטח הפנים הקטן של החוט הגבישים שיגדלו יהיו גדולים ושמנים. כדאי לנסות את שתי הגרסאות

מלח גדל על חוט

מלח גדל על קרטון

כנגד ארבעה בנים - מיהם ומהם?

אחד הקטעים הידועים בהגדה של פסח הוא ארבעת הבנים.
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה. חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול וממשיכה ההגדה:

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול.

חָכָם מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן:

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

קודם כל חשוב לשים לב שחכם אינו בהכרח צדיק וגם הרשע בוודאי שאינו טיפש והצגת שני בנים אלו כהפכים היא טעות. ההיפך, הם יכולים להיות באותו אדם. גם אמירת האחד לפני כל בן מראה שבכל אחד מאיתנו יכול להיות משהו מארבעת הבנים בבת אחת ושכולם ביחד הם האחדות של עם ישראל (בדומה לארבעת המינים בסוכות).

נעיין בשאלות ובתשובות, התשובה לחכם יוצאת דופן מאחר והיא אינה מהתורה. התשובה לרשע גם יוצאת דופן מאחר והיא זהה לחלוטין לתשובה של זה שאינו יודע לשאול (ולקוחה מאותו פסוק). נביא את קטעי התורה הרלוונטיים להשלמת העניין:

חכם: דברים ו' כ: "כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם: וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה-לָּנוּ כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ"

רשע: שמות י"ב כה-כז: "הָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

תם: שמות י"ג יד-טו: "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה-זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"

שאינו יודע לשאול: שמות י"ג ח: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

ממקורות התורה בולטים מספר דברים, התשובות לתם ולרשע מקוצרות מאד ולא כוללות את כל הפסוקים. התשובה לבן החכם לקוחה מספר דברים ולא מספר שמות ובסיומו של קטע כללי המדבר על חשיבות שמירת המצוות ועשיית הישר והטוב ולאו דווקא בקשר לפסח.
שאלה ידועה היא ששאלות הבן החכם והרשע כמעט זהות ובכל זאת אחד חכם ואחד רשע. אחת התשובות המקובלות היא שהחכם שואל ה' אלוקינו והרשע ה' אלוקיכם. תשובה אחרת היא שהחכם שואל על עדות חוקים ומשפטים, ומראה ששאלתו באה כדי ללמוד. מספיק הרצון ללמוד בשביל שכבר יקרה חכם (למרות שבוודאי אינו חכם כי טרם למד!) ואילו הרשע, בא בלשון של הקנטה, מה העבודה הזאת לכם...

רעיון נוסף שלי הוא ששאלת הבן הרשע מופיעה בספר שמות. בזמן יציאת מצרים הכניסה לארץ ישראל היתה צריכה להיות רק חודשים ספורים לאחר מכן, ולכן כל בן שיכול לשאול את השאלות היה זוכר בעצמו את יציאת מצרים ובדיוק מה היה וברור שהשאלה היא לא לצרוך למידה אלא לצורך הקנטה. לעומת זאת שאלה הבן החכם מופיעה בספר דברים לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר בהם לא חגגו את הפסח (הפסח נחוג במדבר רק בשנה השנייה) ולקראת הכניסה לארץ ישראל שהייתה בניסן ומיד לאחריה חגגו את הפסח בהנהגת יהושע. כאשר כתוב בתורה כי ישאלך בנך מחר, הכוונה היא באמת למחר (בעוד ימים אחדים) והבנים יראו את הוריהם עושים טקס מוזר וישאלו שאלות מתוך רצון להבין. כפי שאמרנו מי ששואל מתוך רצון להבין כבר זכאי להיקרא חכם, מאחר ויודע שאינו יודע ושצריך לשאול על מנת לדעת...

לדף הראשי של פסח

פסח שחל בשבת

השנה, תשע"ב, חג הפסח חל בשבת. זהו אינו דבר נדיר ושכיחותו 30% בממוצע, כלומר אחת לשלוש או לארבע שנים. אולם מנפלאות הלוח העברי שלעיתים יש פערים ארוכים בים שני פסחים שחלים בשבת והפער המקסימלי הינו של 14 שנה כפי שקורה בשנה זו שכן חג הפסח הקודם שחל בשבת היה רק בשנת תשנ"ח 1998! פער כזה ארוך הוא נדיר והפעם הקודמת שהיה פער של 14 שנה היה בין השנים תקי"א-תקכ"ה 1751-1765 בתקופתו של הגאון מוילנא!
כדי להגיע לשכיחות של 30% בשנים הקרובות פסח יכול באופן תכוף ביותר בשבתות בשנים תשע"ה תשע"ו וכן בשנים תשע"ח תשע"ט.

מספר עניינים המיוחדים לפסח שחל בשבת

לאחר תפילת העמידה אומרים ויכולו אך לא ברכת מעין שבע

ענינה של ברכת מעין שבע לפי רש"י:

"משום סכנת מזיקין, שלא היו בתי כנסת שלהם בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת. אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבוא, ושוהין לאחר תפילה, לכך האריכו תפילת הציבור"

הרמב"ם נותן הסבר דומה במשנה תורה (הלכות תפילה, פרק ט)

"ולמה תיקנו חכמים זה - מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפילתו; ויישאר לבדו בבית הכנסת, ויבוא לידי סכנה. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים תפילתו המתאחר, וייצא עימהן."

מאחר ובפסח ממילא אומרים הלל לאחר תפילת העמידה בערב אין חשש שישארו אנשים לבד, ובפרט שבפסח לא חוששים מהמזיקים.

שלום עליכם ואשת חיל נהוג לומר לפני קידוש ואיש איש יעשה כמנהג אבותיו ואם אינו זוכר מנהג אבותיו יאמר גם שלום עליכם וגם אשת חיל משום שלום בית שראוי לברך גם המלאכים, ובפרט שנאמר אחר כך לא על ידי מלאך ועל ידי שמברכם מפייס דעת המלאכים, ובודאי צריך כל אדם גם לברך אשתו שטרחה ועמלה כל כך רבות לפני החג

כמובן כל דיני שבת חלים כמו בשבת רגילה ויש להיזהר לעשות מלאכות מה שמותר לעשותם ביום טוב קודם שבת כדוגמת צליית הזרוע לקערת הסדר, ומי שמקפיד לא לפתוח קופסאות ואריזות יפתח את כל מה שצריך בערב שבת. בנוסח ההגדה עצמה אין שינוי, אבל בקידוש ובברכת המזון מוסיפים כמובן את עניני שבת (כמו בכל יום טוב שחל בשבת).

הקפדות מיוחדות
מי מלח - להכין מראש, אם לא הכינו מראש להכין רק את הכמות הקטנה שצריך ולא יותר ממנה
הוספת יין לחרוסת - אסור מדין לישה. להכין מראש או לחילופין להוסיף בשינוי חרוסת ליין ולנער לא דרך לישה

שביעי של פסח חל ביום שישי ולכן מערב חג יש להכין עירוב תבשילין

שמיני של פסח הוא יו"ט שני של גלויות בחוץ לארץ ולכן במשך כחודש יהיה פער בקריאת התורה. הפער ייסגר כאשר פרשות בהר בחוקותי יהיו נפרדות בארץ ישראל אך מחוברות בחוץ לארץ. בשנים מעוברות בהן פסח שבת (כמו תשע"ו) הפער ייסגר רק בחיבור מטות-מסעי בחוץ לארץ בסוף חומש במדבר!

בקריאת פרקי אבות מנהגים שונים. בחוץ לארץ בוודאי מתחילים רק בשבת שלאחר שמיני של פסח אבל בארץ ישראל יש נוהגים להתחיל כבר באיסרו חג ואז או לקרוא בשבת שלאחר מכן שוב את פרק א' או לקרוא פעמיים את פרק ו' לפני שבועות.

לדף הראשי של פסח

חסל סדר פסח

"חסל סדר פסח כהלכתו...", באמירה זו יסיימו מיליוני יהודים את אמירת ההגדה של פסח ואת ליל הסדר כולו. לאחר אמירה זו מקובל לשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
נעיין באמירה המלאה:

"חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:"

כאשר הועתקו שורות אלו לתוך ההגדה ניתן להבין כי המשפט כן נזכה לעשותו מדבר על שנה הבאה בה נזכה להקריב את קורבן הפסח. מקור הפיוט הוא מפיוט ארוך הרבה יותר, קרובה לשבת הגדול הנאמר בחזרת השץ והוא מכיל עשרות הלכות שונות הקשורות לפסח. הפיוט חובר במאה ה-11 על ידי רבי יוסף בן רבי שמואל טוב עלם. כאשר אומרים אותו בשבת הגדול המשמעות היא אחרת.
חסל סידור פסח כהלכתו - סיימנו ללמוד ולחזור על כל הלכות הפסח
ככל משפטו וחוקתו - כל הלכות בדיקת חמץ וליל הסדר
כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו - לא לשנה הבאה, אלא בעוד כמה ימים בלבד. בתקווה שלא יהיו עלילות דם, הלשנות ושאינקווזיציה ומסעי הצלב לא יפריעו.

הנה הפיוט במלואו (מתוך תוכנת תורת אמת - מאגר חופשי של כתבי קודש).

אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה. בְּמַעֲמַד פְּנֵי תֵיבָה. גַּשְׁתִּי לְרוֹמֵם וּלְשַׂגְּבָה. מֵרְשׁוּת דָּגוּל מֵרְבָבָה: הִלּוּל קוֹנִי אַקְשִׁיבָה. וּבְחֵקֶר דָּתוֹ אֶתְיַשְּׁבָה. זֹאת לָדַעַת אֲחַשְּׁבָה. מִטַּעַם חַכְמֵי יְשִׁיבָה: טוֹעֵן עוֹלָם אַמְלִיכָה. יְהָבִי עָלָיו אַשְׁלִיכָה. כְּרָשׁ לְפָנָיו אֶתְהַלְּכָה. לִפְתּוֹחַ בִּדְבַר הֲלָכָה: מִלַּת פִּי גְּדוּשָׁה. נוֹצֵר חֶסֶד אַקְדִּישָׁה. סַלְסֵל בְּדֵעָה חֲדָשָׁה. מֵרְשׁוּת עֵדָה הַקְּדוֹשָׁה: פְּנֵי יְשָׁרִים דּוֹבֵר. צִחֲצוּחַ אֲמָרִים אֲגַבֵּר. קִדַמְתִּי לִטּוֹל בְּסֵבֶר. רְשׁוּת מֵרַב וְחָבֵר: שַׁדַּי חֵילִי תְּאַמֵּץ. תַּעְדִּיף קָט וְקוֹמֶץ. לְבָאֵר בְּלִי שֶׁמֶץ. הִלְכוֹת בִּעוּר חָמֵץ:

אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר. חוֹק לְעַמּוֹ מָסָר. וְהִזְהִירָם בִּכְתָב מוּסָר. לִבְדּוֹק חָמֵץ אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִים בְּשׁוּקָא. אוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל בִּעוּר חָמֵץ כְּחֻקָּה: גָּמַר מְנַטְּרֵהּ עַד דְּבַתְרָא. וּמִיַד צָרִיךְ לְבַטֵל הַשְׁאָר בַּאֲמִירָה. וְלֵימָא הָכִי כָּל חֲמִירָא דְּאִיכָּא בַּהֲדָא דִירָה. דְּלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא: דְּאִי מִשְׁתַּכַּח לְאַחַר אוֹתָהּ שָׁעָה. אֵינוֹ חַיָּב בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא לְפוֹשְׁעָה. וְהָרוֹצֶה אַחַר בְּדִיקָתוֹ לֶאֱכוֹל חָמֵץ וּלְשָׂבְעָה. מַה שֶׁמְּשַׁיֵּר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה: הֵיכָא דְבָדַק בְּחוֹרֵי בֵיתָא. וְהִנִיחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ רִפְתָּא. וְאַשְׁכַּח דְּחָדָא מִנַּיְהוּ פַּחֲתָא. לִבְדּוֹק מֵרֵישָׁא שֶׁמָּא חוּלְדָא לְקָחַתָּהּ: וְכֵן תָּנוּ רַבָּנָן בְּפִרְקִין. דְּחוֹרֵי בֵיתָא וּנְקִיקִין. עִילָאֵי וְתַתָּאֵי אֵינָן נִבְדָּקִין. וְאֶמְצָעִים זְקוּקִין: זִהֲרוּ גַּג הַיָּצִיעַ וְגַג מִגְדָּלִין. וְרֶפֶת בָּקָר וּמַתְבֵּן וְלוּלִין. וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן הַנְעוּלִין. לִבְדּוֹק חָמֵץ בְּלִי עוֹלִין: חוֹר שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. זֶה וְזֶה בּוֹדֵק עַד שֶׁמַּגִיעַ וּמְבַטֵּל שְׁאָרוֹ. וְכֵן בֵּין יְהוּדִי וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיָּב לְבַעֲרוֹ. פְּלֵימוֹ מֵקַל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּשָׁפוֹ וַחֲבָרוֹ: טָעֲנוּ הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. וְאֵין דַּעְתּוֹ קוֹדֶם פֶּסַח לְחָזְרָה. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעֵי לְבָעֵר חֲמִירָא. לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין זָקוּק לְבַעֲרָה: יִשְׂרָאֵל דְּחָמֵץ אִתְפַּקֵּד לֵיהּ. וְלֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ לְמִשְׁקְלֵיהּ נַטְרֵיהּ עַד אַרְבַּע דְּחָזֵי לְאָכְלֵיהּ. שְׁלִים אַרְבַּע וְלֹא אָתָא לְנָכְרִי מְזַבִּין לֵיהּ: כְּשֶׁנָפְלָה מַפּוֹלֶת עַל חָמֵץ בְּעַרְבֵי פְּסָחִים. וְכֶלֶב אֵין יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו בְּטוּחִים. הֲרֵי הוּא כִּמְבוּעָר לְרֵעִים פִּקְחִים. וְכַמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה טְפָחִים: לִמְּדוּ בֵּי מִלְחֵי וּבֵי קִירֵי נְקוּבִים. וּבֵי תְמָרִים וְצִיבִים. לִבְדוֹק אוֹתָם חַיָּבִים. וְחָצֵר פְּטוּרָה מִפְּנֵי הָעוֹרְבִים: מוֹצֵא חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. כּוֹפֶה עָלָיו כֶּלִי בְּלִי רְאוֹתוֹ. וְאִם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹתוֹ. לְפִי שֶׁבְּדֵלִין מֵאוֹתוֹ: נָפֵי וּפַתִּילֵי וְיוֹרָה. דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חַמִּין חֲמִירָא. צָרִיךְ לְגַעֲלִינְהוּ וְיַנִּיחַ בְּגוֹ רַבָּא זְעֵירָא. וּלְרַבָּא לֶעֱבַד גְּדַנְפָא וּלְרַתְחֵיהּ בְּנוּרָא: סַכִּינֵי דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חֲמִירָא לַאֲרוּחִין. אִם אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹתָן חֲדָשִׁים הֵם מְשֻׁבָּחִין. וְאִי לָא מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין. וּבִכְלִי רִאשׁוֹן הֵם מְצוּחֲצָחִין. וְעֵץ פָּרוּר מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין: עִנְּדוּ אַגָּנֵי וּקְצִיעֵי דְקוּנְיָא וּפַחֲרָא. אַף עַל גַּב דְּמַפְלִיט לְהוּ שַׁפִּיר לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְהוּ אֲסִירָא. וְאַף עַל גַּב דִּרְוִיחָן וְאִכָּא לְמֵימָר דְּשַׁלִּיט בְּהוּ אַוִּירָא. אֲפִילוּ הָכִי קַיְמָא אִסּוּרָא: פְּחַר קְדֵרוֹת אֵין צָרִיךְ לְפַלְחָא. אֲבָל מַשְׁהֵי לֵיהּ עַד בָּתַר פִּסְחָא. וּקְעָרוֹת מֻתָּרוֹת כִּי שָׁקִיל מִדּוּדָא עֲלַיְהוּ לְאַנָּחָא. וּבוּרְמֵי דִּגְלָלָא שַׁרְיָן בַּהֲדָחָה: צָעֵי דְמַשְׁהֵי בְּהוּ חֲמִירָא בִּשְׁאָר יוֹמֵי. כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי. וְאִי אַקְרָאֵי אוֹתִיבֵיהּ וְלֹא אִשְׁתָּהֵי עִמֵּיהּ. לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוּ שַׁפִּיר דָּמֵי: קִטּוּף בְּיַיִן וְשֶׁמֶן עֲבִידִין. מִלְמֵילַשׁ בְּהוּ לֵילֵי קַמָּאֵי קַפְּדִין. וְאַמְהָן דְּלָא טְבִילָן וְעַבְדִּין. דְלָא לְמֵילַשׁ בְּהוּ הוּא הַדִּין: רְקִיקֵי מַצּוֹת עוֹשִׂין זֵכֶר לְעִגּוּן. וְלִשְׁמָן צָרִיךְ לְשָׁמְרָן מֵחִמּוּץ כְּהָגוּן. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין לָשִׁין דִּלְמָא יִשְׁגּוּן. אַף עַל גַּב דְאַפְיֵה יִשְׂרָאֵל בַּר דֵּעָה לָא יְנַהֲגוּן: שָׁנוּ שֶׁאֵין לָשִׁין בְּבַת אַחַת לְמַעְלָה מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְכֵן לְחַלָּה. וְהֵן בֵּיצִים כְּמִנְיַן חַלָּה. וְהָעוֹמֶר מוּכַח לָהּ. וְהָאִשָׁה לֹא תָלוּשׁ אֶלָא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ הַלַּיְלָה. תְּמִימִים שָׁנוּ בְּמִשְׁנָה הַמְּהֻלָּלָה. מֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפֵכוּ. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲמִיצִין סֶלָה. וְאַמְרִינָן שָׁדֵי לְהוּ בְּמָקוֹם מוּדְרָן דְּלָא לֵיתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. תַּמוּ הִלְכוֹת בִּעוּר וְהַגְעָלָה:

יַיִן כִּי יִתְאַדָּם. לְמִצְוָה הוּא מֻקְדָּם. לָצֵאת בּוֹ חוֹבַת יְדֵי אָדָם. אִם אַיִן קוּנְדִיטוּן וּמְבֻשָּׁל נֶגְדָּם: וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת הַלָּלוּ. צָרִיךְ שֶׁיְהֵא בָהֵן כְּדֵי רְבִיעִית בְּלִי יָקֵלוּ. אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אֵלּוּ כָּאֵלּוּ. וּמְחַלְּקִין לְתִינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאָלוּ: סָחוּ שֶׁהַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לְאַמְּצָה. בְּכָל מִילֵי דְפִּסְחָא בְּלִי שִׁמְצָה. אַף עַל גַּב דְמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְמַן גְּרָמָא בָּם לֹא נִמְצָא. שֶׁכָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ יֶשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה: פֵּרְשׁוּ בְשָׂפָה נְדִיבָה. מַצָּה וְיַיִן צָרִיךְ הֲסֵבָּה. מָרוֹר אֵין בּוֹ כֵּן חוֹבָה. וּמִבָּעֵי לֵיהּ לְכַסְכּוּסֵי טוּבָא: הֲסֵבַּת יָמִין הֲסֵבָּהּ אֵינָהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמָּא יַקְּדִים קָנֶה לְוֵשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. פְּרַקְדָּן לָא מִן חוּשְׁבָּנָא. וְאִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה וְאִם חֲשׁוּבָה הִיא נְדוֹנָה: קַמֵּי אָב מֵיסַב הַבֵּן בְּדִיצָה. תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ רָאוּי לְפָרְצָה. אֲבָל בְּשׁוּלְיָא דְנַגְרֵי צָרִיךְ לְהָסֵב בִּמְרוּצָה. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת מַצָּה כְּשֶׁהוּא מֵסֵב יָצָא: טָעֲנוּ לַחֲטוֹף מַצָּה בְּלֵילֵי פְסָחִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ הַפְּרָחִים. וְחַיָּבִין בְּרֶגֶל לִהְיוֹת שְׂמֵחִים. בַּמִּקְדָּשׁ בְּבָשָׂר וְהַשְׁתָּא בְּיֵין רִקּוּחִים: נָשִׁים חַיָּבוֹת לִשְׂמוֹחַ וּלְהַרְנִין. בְּבָבֶל בְּבִגְדֵי צִּבְעוֹנִין. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּבִגְדֵי פִשְׁתָּן הַמְּלֻבָּנִין. וְהָאֲנָשִׁים בְּיַיִן מִתְעַדְּנִין: בְּעֶרֶב הַפֶּסַח סָמוּךְ לְמִנְחַת רִאשׁוֹן. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד הָאִישׁוֹן. וּבְבֹאוֹ מִבֵּית רַחֲשׁוֹן. מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן: רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כַּךְ קִדּוּשׁ וּזְמָן וְאֵינוֹ אוֹמֵר נֵס עֲדַיִן. שֶׁצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בָּאֲגָדָה וְרָאוּי לְכָפְלוֹ אַיִן. וְשָׁתֵי וּמָשֵׁי יָדֵיהּ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם: שָׁקִיל גַּרְגִּירָא אוֹ כַרְפְּסָא אוֹ כֻּסְבַּרְתָּא אוֹ חַסָא וְיִטְבּוֹל בַּחֲרוֹסֶת וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְכַד אָכִיל יֶחֱצֶה אַחַת מִשָׁלֹשׁ מַצוֹת וְאֵין בְּרָכָה עִמָּהּ. מַחֲצָה בִקְעָרָה וּמַחֲצָה בְשֻׁלְחָן לְהָשִׂימָה: מוֹשֵׁךְ מֵהַקְּעָרָה שְׁנֵי תַבְשִׁילֵי דְּאִנּוּן בִּשְׂרָא וְכַוְרָא צְלִילֵי. אִי נַמֵּי גַּרְמָא וּבִשּׁוּלֵי. וּמַגְבִּיהַּ קְעָרָה וְלֵימָא הָא לַחְמָא עַנְיָא כֻּלֵהּ: וּמוֹזְגִין לוֹ כּוֹס שֵׁנִי מֵאַרְבַּעַת הָאֵל. וְכַאן הַבֵּן מֵאָבִיו שׁוֹאֵל. מַה נִּשְׁתַּנָּה מִלֵּילוֹת זֶה לֵיל. וְגוֹמֵר הָאֲגָדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל: אַחַר דְשָׁתֵי מָשֵׁי יָדֵיהּ. וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם לְחוֹדֵיהּ. וְשָׁרֵי הַמּוֹצִיא עַל הַשְּׁלֵמָה דְּעִלַּוֵּי תַּרְתֵּי דִידֵיהּ. וְלֹא אָכִיל מִנֵּיהּ אֲכַתֵּי מִדֵּי: לוֹקֵחַ פְּרוּסָה וּמְבָרֵךְ לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּמֶלֶל. וּבַהֲדֵי דְהַהִיא דְהַמּוֹצִיא אוֹכֵל וְכוֹלֵל. וּמְבָרֵךְ בַּחֲזֶרֶת לֶאֱכוֹל מָרוֹר וְטוֹבֵל וּבוֹלֵל. וְהָדָר אָכִיל מַצָּה וּמָרוֹר בְּלֹא בְּרָכָה. וְכוֹרְכָן בְּבַת אַחַת כְּהִלֵּל: חָלִיף לְכַמָּה בָתֵּי וְעָבִיד כִּי הַאי גַּוְנָא עַד הָכָא. וְאַחַר כַּךְ עוֹשִׂין סְעוּדָתָן כָּל צָרְכָּהּ. וְכַזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לְכָּרְכָה. וְנוֹטְלִין וְלֹא מְבָרְכִין שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה: זוֹכֵר בַּשְׁלִישִׁי בִּרְכַת מְזוֹנוֹ. וְלִשְׁאָר הַבָּתִּים תְּחִלָּה וְטוֹעֵם הַכּוֹס עַד מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ. וּבָרְבִיעִי הַלֵּל מִצְרִי לְתַנּוֹ. בַּל יִטְעוֹם כְּלוּם בְּאִישׁוּנוֹ: קִמְעָא לִשְׁתּוֹת מַיִם יְכַנֵּס. אִם חוֹלֶה הוּא אוֹ אִסְטְנֵס. וּבָעֵי לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא מִשּׁוּם אוֹנֵס. לוֹמַר בַּחֲמִישִׁי הַלֵּל הַגָּדוֹל יִשְׁתַּנֵּס:

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ. כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ. כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ. כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ. זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה. פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה:

כפי שהעירו לי בהערות, בעל פירוש "אור זרוע" העתיק לספרו את הפיוט וביאור מאת ר' שמואל מפלייש. ניתן לראות הביאור כאן מתוך הספר המלא.

פיוט זה ייתכן והיווה השראה לרב קוק שחיבר פיוט דומה המשבץ את רוב הלכות חנוכה

תפזורת לפסח

בתפזורת הבאה מוטמנים עשרות מילים וביטוייים הקשורים לפסח. נסו למצוא את כולם עם או בלי להיעזר ברשימת המילים. ליחצו על התפזורות והגדילו אותה בשביל הדפסה. בהצלחה


תפזורת לפסח

תשבץ לפסח

בנוסף תשבצון לפסח, פיתרו את ההגדרות הבאות וקבלו בטור האמצי מושג הקשור לפסח:

מסימני הסדר
מה הביא ה' על מצרים
משמות החג
מה חוגגים בפסח
מסימני הסדר
מלך עלינו כשהיינו עבדים
אותו חצו בני ישראל
שיר ששרים בליל הסדר
מי בא לקחת את הכוס החמישית

תשבץ לפסח

לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה היא הגדה של פסח שמיועדת בראש ובראשונה לילדים. ההגדה כוללת את הטקסט המלא, ועשירה בביאורים של הרב בני לאו ואיורים של נועה שוורצון. הביאורים כתובים באותיות ללא ניקוד ומיועדים לילדים שכבר קוראים היטב. האיורים הצבעוניים והפשוטים מוסיפים חן וגם מעט הומור לספר. להגדה זו שני תפקידים, קודם כל ללוות את הילד בשעת קריאת ההגדה בליל החג, אולם בליל הסדר חשוב לקיים את מצוות והגדת לבנך, ובמשפחות רבות נהוג שגם הילדים מכינים דברים לאומרם בשעת קריאת ההגדה ובסעודה. הספר יכול לסייע לילדים להכין קטע קצר, ואפילו רק לבחור קטע או שניים שיקריאו בקול רם. גם הורים המתקשים למצוא הסברים בשפה פשוטה ובהירה לילדים יוכלו להיעזר בספר, ובמקומות רבים, להמשיך את הנושאים וההסברים מהידע האישי שלהם, לדוגמא לגבי המנהג של התזת טיפות היין מן הכוס, בעת אמירת עשרת המכות, מביא הרב לאו את הטעם שגם באובדנם של המצרים, יש צער מסוים לקב"ה ואת הכלל שנובע מכך: "בנפול אויבך אל תשמח". ניתן לפתח נושא זה להסברים אחרים על פסח, כדוגמת אי אמירת הלל שלם בשביעי של פסח, מאותה סיבה, ועד התייחסות למציאות ימינו. הרב בני לאו מעונין להגיע לציבור קוראים רחב ככל האפשר. המשפט הראשון בספר "ליל הסדר הוא מסיבת יום ההולדת של העם היהודי", אינו משפט שמופיע לרוב בהגדות של פסח ובהמשך ההקדמה מציין הרב כי בליל הסדר יושבים יהודים בכל רחבי העולם בסגנונות ובהרכבים שונים ומספרים את אותו סיפור. ואכן, הספר מיועד לא רק לציבור הדתי אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, לציבור החילוני והמסורתי. לצורך כך מצורפים לפירושים גם שירים של ביאליק ועוזי חיטמן, ואפילו נושא שירת הנשים מוזכר בספר עם הצעה לדון בו (אולם ללא נקיטת עמדה כלשהי), גם האיורים שאינם מציגים משפחה "דתית" דווקא, אלא משפחה ישראלית רגילה, מראים שההגדה מכוונת לציבור הישראלי כולו. למרות זאת, ובניגוד להגדות אחרות, התאמה זו של ההגדה אינה כוללת שינוי או ויתור בטקסט של ההגדה עצמה. בכך מצליח הרב לאו לתפוס את החבל בשני קצותיו ולכוון למכנה המשותף הישראלי והיהודי הרחב ביותר. הנימה האישית של הרב לאו באה לידי ביטוי, בקטע קצר ליד אמרית "והיא שעמדה" בה הוא מתאר בקיצור נמרץ את סיפורם האישי של אביו ודודו, שניצלו ממחנות ההשמדה. גם בנקודה זו כדאי להרחיב ובפרט לקרוא את הספרים המוזכרים: "עם כלביא" של הרב נפתלי לאו והספר "אל תשלח ידך אל הנער" של הרב ישראל מאיר לאו.

עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה
הגדה של פסח לילדים
ביאורים: הרב בני לאו
יצירה וערכיה: נילי אושורוב
איורים: נועה שוורצון
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"ב 2012
80 עמודים

לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

בינגו פסח

בדף הבא תמצאו משחק בינגו לפסח. המשחק מכיל מילים הקשורות לליל הסדר ולחג הפסח. בקובץ הבינגו יש כ-150 כרטיסים (רק שניים מהם מוצגים בתמונה לצורך דוגמה), הדפיסו כמה שאתם צריכים. רשימת המילים לבינגו מופיעה בהמשך (העתיקו לתוכנת טקסטים בשביל להדפיס) פסח שמח!
באתר תמצאו גם חידות ומאמרים רבים לחג הפסח

בינגו לפסח

קובץ כרטיסים בינגו פסח

רשימת המילים
פסח, יין, ליל הסדר, ארבע כוסות, אליהו הנביא, קדש, רחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, "הלל נרצה", חכם, תם, רשע, שאינו יודע, הגדה, מסובים, בני ברק, חד גדיא, אחד מי יודע, והיא שעמדה ,אפיקומן ,בדיקת חמץ ,ביעור חמץ, יציאת מצרים, ים סוף, שירת הים, עשר המכות, משה רבנו, פרעה, צפרדע, כינים, ברד, ארבה, בכורות.

חידות לפסח
תפזורת לפסח

מתי הייתה יציאת מצרים

הקדמה

פרשת המועדות מופיעה בכל החומשים (פרט לחומש בראשית) ובחומש שמות כמה פעמים. פרשיית המועדות בפרשת ראה הינה פחות מוכרת, למעט פסוקי הסיום שלה הכלולים בתפילת מוסף. סיבה אחת עשויה להיות שהפרשה אינה מופיעה בסדר הקריאות בשלושת הרגלים בארץ ישראל (בו בפסח קוראים כל יום מופע אחר של פרשיות המועדים, ובסוכות קוראים את פרשת המועדות ואת המוספים), אולם בחוץ לארץ הפרשה נקראת בשמיני של פסח, ביום טוב שני של שבועות ובשמיני עצרת. הרוצה לעיין בקלות בכל הפרשיות, יכול למצוא את מבוקשו במחזור לשלושה רגלים בו הקריאות מופיעות יחדיו.

פרשיית המועדות בפרשת ראה

פרשת המועדות בפרשת ראה מזכירה יותר את המופעים בפרשות משפטים וכי-תשא ופחות את הפרשיות הידועות באמור ופרשת המוספים בפינחס. נתחיל ממה שלא מופיע. הימים הנוראים אינם מופיעים. לא ראש השנה, לא יום כיפור וגם לא שמיני עצרת (מה שרק מקשה על הבחירה בפרשיה זו לקריאה בחוץ לארץ דווקא בשמיני עצרת!). חגים אלו הינם חטיבה בפני עצמה העומדת בנוסף לשלושת הרגלים (ולמחזור החגים החקלאיים). בנוסף, ברוב פרשיות המועדים מקדים ציווי על שמירת שבת את הפרשייה, או מופיע בתוכה, ונושא השבת נעדר לחלוטין מפרשייתינו (נושא השבת בחומש דברים מופיע אך ורק בפרשת ואתחנן בתוך עשרת הדיברות).

הפרשייה עוסקת בשלושת הרגלים ובהם בלבד. ההתמקדות בפרשת ראה, היא בנושא הקורבנות, החובה להביאם ובעיקר החובה להביאם למקום מסוים, המקום אשר יבחר ה' (צירוף המופיע החל מפרשת ראה ומופיע בה פעמים רבות מאד). גם בחגים עצמם, אנו זוכרים את הפסוק ושמחת בחגיך והיית אך שמח, אולם כדי לעיין היטב ולראות שגם בשבועות וגם בסוכות, שמחתך אינה יכולה להיות שלמה אם "הלוי והגר והיתום והאלמנה" אינם שמחים איתך ביחד.
נעיין בהופעה של חג הפסח. הדבר הבולט הוא שעניין השמחה שהופיע פעם בשבועות ופעמיים בסוכות, אינו מוזכר כלל בפסח. נביא את פירוש החזקוני (לפסוק יד):

"...אבל בפסח לא הזכיר שמחה לפי שעיקרו של חג להזכרת הנס של יציאת מצרים הוא, ועדיין אין עיקר שמחה לקיטת תבואה. ועוד שנינו: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, ושמא יבא ברד או ארבה חסיל שדפון ירקון וילקה אותן"

בפסח השמחה אינה שלמה, אמנם מתחילים כבר לקצור את העומר, אבל זהו עומר השעורים, שאינו מזונו העיקרי של האדם. בשבועות אפשר לשמוח כבר יום אחד, שכן עונת קציר החיטים בעיצומה, ואילו בסוכות, חג האסיף, היבול כבר נאסף, מופיע ציוי השמחה פעמים וגם אורך החג הוא שבעה ימים. כמו כן נזכיר את תפילת טל הנאמרת בחג הפסח ונותנת אופי רציני הרבה יותר לחג הפסח ולא כיום שמתאים לשמחה, אלא יותר כיום דין.

כפי שכבר כתבנו בעבר ורואים בבירור מהפסוקים, חג הפסח מחולק לשני חגים. הפסח המוקרב בי"ד ונאכל בט"ו בלילה וחג המצות המתחיל בט"ו ואורך שבעה ימים. הבחנה זו מופיעה היטב בפרשתינו. למעשה כל שבעת הפסוקים הראשונים של פרק ט"ז עוסקים אך ורק בפסח ובקורבן הפסח, אמנם עם ציווי של איסור אכילת חמץ במשך שבעת ימים. רק פסוק ח' מתייחס לחג המצות עצמו:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה".

מתי הייתה יציאת מצרים?

המעיין בפסוקים המתארים את חג הפסח ימצא אזכורים שונים לשעת היציאה ממצרים.
בפסוק א: "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"
ובפסוק ו: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם"
ולעומת זאת גם בפרשת בא וגם בפרשת מסעי תאריך היציאה הוא בכלל ביום:
שמות י"ב מא: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (עיינו בפסוק מב שגם מזכיר לילה)
במדבר ל"ג ג: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל-מִצְרָיִם".
הפרשנים לא נשארים אדישים לשאלה. למשל רש"י אצלנו על פסוק א:

"ממצרים לילה - והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'"

ורבנו אבן עזרא, אומר דבר דומה. לפי דעה זו, יציאת מצרים התחילה ברגע שפרעה הסכים לשחרר את העם, גם אם העם עצמו יצא כמה שעות אחר כך.

על פסוק ו' אומר הרס"ג: בערב - סמוך לערב,כבא השמש - לפני בוא השמש. מועד צאתך ממצרים - ויהיה בפרק צאת ממצרים" לפי דעה זו. כבא השמש מתייחס רק לזמן הקרבת הקורבן, בתקופת היציאה ממצרים ואין הכוונה לומר שבשעות הערב יצאו ממצרים.ורש"י לעומת זאת, מחלק את הזמנים לזמני המצוות השונות הנהוגות בקורבן בפסח:

(ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים -
הרי שלושה זמנים חלוקים;
בערב משש שעות ולמעלה זבחהו,
וכבוא השמש תאכלהו,
ומועד צאתך, אתה שורפהו.
כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:

כלומר בכל אחד מהזמנים שנימנו יש לבצע פעולה הקשורה לקורבן - הקרבתו, סמוך למינחה. אכילתו מהערב ועד הלילה ובבוקר, שריפת הנותר.
ואולי, הכוונה בערפול זמן יציאת מצרים, מתייחסת גם לפסוק מזכריה (י"ד ז): "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב יִהְיֶה-אוֹר" אותו אנו קוראים בהגדה של פסח: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" וליחס גם את פסח מצרים עצמו, ואת הפסח, שמתחיל בצהרי היום ונגמר בחצות (או בבוקר), ואינו לגמרי יום, הוא היום הראשון שהיה "לא יום ולא לילה"

הגדה של פסח, מתוך הגניזה הקהירית, 1000 בקירוב, באדיבות ספריית אוניברסיטת קיימבריג', אוסף שכטר טיילור

ליל הסדר אצל יהודי פורטוגל. ברנרד פיקרט 1733-1739

מאמרים נוספים לפרשת ראה

קריאת התורה בפסח

קריאת התורה לפסח מציבה משימה מורכבת בפני הגבאים. שלא כמו בקריאת התורה לסוכות, הקריאה בפסח שונה מדי יום ומצריכה גלגול של ספר התורה הלוך ושוב בחומשים השונים. כמו כן גם בחול המועד, מוציאים שני ספרים ומחלקים בהם את הקריאה. לעומת זאת בשונה מחג הסוכות, קטעי הקריאה בארץ ישראל ובחוץ לארץ זהים. על מנת להקל על הזכרון נקבע הסימן הבא לששת ימי הפסח: "משכו שור קדש כסף פסול שני", כל מילה מזכירה את קטע הקריאה המתאים לאותו יום. כל קטעי הקריאה מזכירים וקשורים ליציאת מצרים. קטעי הקריאה השונים הם:

ט"ו בניסן - חג הפסח. סימנו משכו לפי הפסוק "משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח". הקריאה היא בספר שמות בפרשת בא, מפרק י"ב כא ועד סוף הפרק (פסוק נא). קריאה לא ארוכה המחולקת לחמישה עולים (או לשבעה כאשר פסח חל בשבת). הקריאה כוללת את סיפור יציאת מצרים החל מהקרבת קורבן הפסח ועד היציאה מארץ מצרים.
הפטרת חג הפסח היא בספר יהושע

חול המועד

ט"ז בניסן - א' חול המועד פסח (או שני של פסח בחול - הקריאה זהה רק החלוקה שונה) - קוראים את פרשית המועדות מתוך פרשת אמור בחומש ויקרא מפרק כ"ב כו ועד סוף פרק כ"ג. סימנו שור לפי הפסוק: "שור או כשב או עז כי יוולד...". עיקר הקריאה הוא אמנם פרשיית המועדות , אולם הקריאה מתחיל מספר פסוקים קודם לכן בפרשיה הקודמת מאחר והיא מסתיימת במילים: "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'". קריאה זו בדיוק נקראת גם בט"ו בתשרי (חג הסוכות).

י"ז בניסן - ב' חול המועד פסח - הקריאה היא שוב בפרשת בא, מיד בהמשך לקריאה של חג הפסח יומיים קודם לכן. סימן הקריאה קדש לפי הפסוק: "קדש לי כל בכור..." והקריאה מורכבת מפרשיות קדש והיה כי יביאך. שתי פרשיות חשובות המופיעות גם בתפילין. שתי הפרשיות מזכירות את יציאת מצרים.

י"ח בניסן - ג' חול המועד פסח - קריאה התורה היא בפרשת משפטים פרק כ"ב כד עד פרק כ"ג יט. סימנה כסף, לפי הפסוק "אם כסף תלווה את עמי...". אמנם תחילת הקריאה לא קשור ישירות לחג הפסח אבל בסיומה מופיע ציווי על שלושת הרגלים.

י"ט בניסן - ד' חול המועד פסח, הקריאה בתורה היא בפרשת כי תשא בספר שמות, פרק ל"ד א-כו. הקריאה עוסקת בלוחות השניים שמשה קיבל מה' בהר סיני וגם בסיומה מופיעה מצוות שלושת הרגלים. סימן הקריאה הינו פסול לפי הפסוק "ויאמר ה' אל משה פסול לך שני לחת אבנים כראשנים...".

כ' בניסן - ה' חול המועד פסח, הקריאה היא בפרשת בהעלותך בחומש במדבר המספרת על הפסח שחגגו בני ישראל במדבר בפרק ט' א-יד ובגם בחידוש הדין של פסח שני (סימן הקריאה הוא שני). פסח שני מאפשר למי שהיה טמא, או בדרך רחוקה ולא יכל להקריב את קורבן הפסח במועדו, הזדמנות שנייה חודש לאחר מכן.

שביעי של פסח

כ"א בניסן - שביעי של פסח. בחג שני של פסח קוראים את תחילת פרשת בשלח מפרק י"ד ועד פרק ט"ז כז. עיקרה של הקריאה הוא התחרטות פרעה על יציאת מצרים ורדיפתו אחרי בני ישראל, סיפור נס קריעת ים סוף וכמובן שירת הים.
הפטרת שביעי של פסח היא שירת דוד בספר שמואל

כ"ב בניסן - בארץ ישראל כבר אחר הפסח, אולם בחוץ לארץ נוהג יום טוב שני של גלויות, להשלמת עניני פסח, קוראים את פרשיית המועדות המופיעה בפרשת ראה בספר דברים. קריאה זו משותפת ליום טוב שני של פסח שני וליום טוב שני של שבועות, ומאחר והיא יכולה להיות בשבת או ביום רגיל היא מתחילה בפרק י"ד פסוק כ"ב (עשר תעשר) לשבת או בפרק ט"ו יט (כל הבכור) ליום טוב שאינו בשבת, ומסתיימת בפרק ט"ז יז (סוף פרשת ראה).

שבת חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח לא קוראים את פרשת השבוע, אלא קוראים בפרשת כי-תשא בספר שמות בדומה לקריאה של יום רביעי. הקריאה מתחילה מפרק ל"ג פסוק יב עד פרק ל"ד כו (בשבת עולים שבעה קרואים לתורה ולכן יש צורך בקטע קריאה יותר ארוך). שבת חול המועד דוחה קריאה אחרת. לפי הפירוט הבא:
כאשר פסח חל בשבת או ביום ראשון, אין שבת בימי חול המועד והקריאות הן כמפורט למעלה.
כאשר פסח חל ביום שלישי כמו השנה (תשע"ג), ד' חול המועד חל אכן בשבת, וסדר הקריאה אינו משתנה.
כאשר פסח חל ביום חמישי, יהיה שינוי בסדר הקריאות. בשבת יקראו את הקריאה המיוחדת לשבת, ולאחריה לפי הסדר הרגיל ללא חזרה על קריאה זו.

הפטרת שבת חול המועד פסח, היא חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל

קריאה בספר שני בפסח

בכל ימי הפסח קוראים בשני ספרים. בחג ראשון ושני ובשבת חול המועד הקריאה בספר השני היא קריאת מפטיר (הנוספת לשבעה או חמישה העולים הרגילים). בימי חול המועד, הקריאה אינה מפטיר אלא קריאת רביעי. בימי חול המועד (כמו גם בראשי חודשים) עולים לתורה ארבעה קרואים (על מנת להפריד מימי השבוע הרגילים בהם עולים שלושה בלבד). הגבאים צריכים להקפיד לקרוא את העולה כרביעי ולא כמפטיר וגם את קריאת חצי הקדיש אומרים רק לאחר הקריאה בספר השני. הקריאה, כמו כל הקריאות בספר שני בחוגים ובמועדים היא בפרשת המוספים בפינחס.
ביום הראשון של פסח, הקריאה מתחילה בפרק כ"ח פסוק ט"ז. שלושת הפסוקים הראשונים קשורים אך ורק לחג הראשון ולכן בחול המועד וגם בשביעי של פסח הקריאה מתחילה מפסוק י"ט.

"טז וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לה': יז וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל: יח בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: יט וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם: כ וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ: כא עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: כג מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת-אֵלֶּה: כד כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַה' עַל-עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: כה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"

חידות לפסח

חידות לליל הסדר ולפסח

החידון מציג ציורים וחידות לליל הסדר. החידות בדרגות קושי שונות ומתאימות לכל המשפחה. מומלץ להדפיס את החידות לליל הסדר בכמה עותקים ולחלק למסובים בשולחן החג. ניתן בשעת האפיקומן לראות מי הצליח לפתור אילו חידות. לרוב החידות יש מספר תשובות אפשריות וניתן בהחלט למצוא כמה תשובות המתאימות לכל חידה. החידות לליל הסדר מתאימות לילדים ולמבוגרים.

בקישור הבא מופיעות התשובות לחידות . חידות נוספות למטה!

חידות לפסח

חידות נוספות לפסח

חידות לפסח, תורה ממרום באדיבות מר עזרא מרום

אני אחת ממכות מצרים. קצץ ראשי וזנבי ותקבל יצור עקשני.
איזו ממכות מצרים יכולה להיקרא: א. אדומה ב. ירוקה ג. שחורה ?
שתיים ממכות מצרים נכתבות באותן אותיות בסדר אחר. מה הן ?
איזו מכה נתנה לחג הפסח את שמו ?
ציין שמות של 5 סוגי מצות.
מה פירוש המילה : "אפיקומן" ?
אילו דברים בהגדה של פסח קשורים למספר 4 ?
מה משותף לחגים: פסח ,פורים וחנוכה ?
מה הטעמים לכך שמכינים בליל הסדר 3 מצות ?
חג הפסח חל בחודש ניסן. מה מקור השם ניסן ?
למה מתייחסים השיעורים הבאים בהלכות הפסח: א. 19 גרם ב. 28 גרם ג. 4 דקות ד. ח"י רגעים ?
מה דינו של אדם שבמקום לאכול , בלע א. מצה ב. מרור ? (פסחים קט"ו : )
רבן גמליאל אמר :" מי שלא אמר בפסח 3 דברים לא יצא ". מה הם ?
אני אחת ממכות מצרים. קצץ פעמיים זנבי ותקבל ביטוי חיובי. מי אני ?
כנגד מה תיקנו לשתות 4 כוסות ?
שתיים ממכות מצרים נכתבות באותן אותיות בסדר אחר. מה הן ?
איזו מכה נתנה לחג הפסח את שמו ?
ציין 3 שמות נוספים לחג הפסח.
מדוע נקראת המצה בשם : "לחם עוני " ?
מה משמעות השם : "פסח" ?
מה היא כמות היין המינימלית הנדרשת לכוס בליל הסדר ?
השלם : "קדש ורחץ........."
כיצד נקראת החתול בפיוט "חד גדיא" ?
מה פירוש המילים בפתיחת ההגדה: "כל דכפין יתי ויאכל"

חידות לפי סדר הא-ב

א   מבשר הגאולה אשר יבוא לפני המשיח ויתרץ קושיות ובעיות
ב   מאכל בצלחת הסדר זכר לקרבן החגיגה בפסח
ג   מי אמר (בהגדה): "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו - ואלה הם: פסח, מצה ומרור".
ד   מהו הפזמון החוזר לפיוט, שמתחיל במילים אלו: "כמה מעלות טובות למקום עלינו - אילו ..."
ה    מי זאת ה"היא שעמדה"?
ו   מהי המצווה מן התורה שממנה התפתחה ההגדה של פסח?
ז   מהו הסמל לקרבן הפסח בצלחת הסדר?
ח מה מבקשים מה' שישפוך על הגויים אשר לא ידעוהו?
ט   הפיוט "אדיר במלוכה" כתוב באקרוסטיכון - לפי סדר ה-א.ב. איך מכונים המלאכים (נאמני ה') באות ט'?
י   מיהו זה שנסב לאחור בצאת ישראל ממצרים?
כ   מהו ה – "אחד עשר מי יודע?"
ל   מיהו זה "שביקש לעקור את הכול"?
מ   "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה"... התל של בני ברק העתיקה נמצא ליד צומת כבישים ידוע. מה
   שמו?
נ   מהו החודש שבו נגאלו ישראל ובו הם גם עתידין להיגאל?
ס   ששה - מי יודע?
ע   מהי המילה הפותחת את התשובה לשאלות הילד ב"מה נשתנה"?
פ איך צריך אתה (האב) לנהוג עם הבן הרביעי שאינו יודע לשאול?
צ   מהו כינויו של האפיקומן בהגדה?
ק ההגדה מסתיימת בששה מזמורי הלל מתהילים. מה הקשר שלהם לאות "ק"?
ר   "כל דכפין" פירושו: כל מי ש...
ש   מהי המגילה הנקראת בחג הפסח.?
ת   מיהו ששתה את המים בחד-גדיא?

תפזורת לפסח

תשובות לחידות

מאמרים לפסח

אפיית המצות לפסח - תהליך אפיית המצות המסורתי לפסח מוצג באמצעות סרטון המראה את כל שלבי הכנת המצות

מתי הייתה יציאת מצרים - זמן יציאת מצרים מופיע בצורות שונות בתורה. מתי באמת הייתה יציאת מצרים?

חג שמח

אפיית מצות

המצות הן עיקרו של חג הפסח. אפיית המצות דורשת דינים וקפדנות רבה ונעשית מזה אלפי שנים בשיטות ידניות מסורתיות. תחילת הכנת המצות בכמות קמח ומים. כל הכלים והשולחנות חייבים להיות יבשים ונקיים. הבצק צריך להיות כל הזמן בתנועה שלא יחמיץ, והמצות חייבות לצאת מהתנור יבשות תוך 18 דקות. העבודה צריכה להיעשות מהר וביעילות.

במאמר מוסגר - השאלה למה בכלל אוכלים מצות בפסח אינה כל כך פשוטה כפי שחושבים.

בסרטון המצורף מוצגת אפיית מצות משנת תשע"ח במעלה לבונה. העבודה מתבצעת בסבבים. על שולחן אחד עובדים וכאשר מסיימים מיד מנקים ועוברים לשני, וכך הלאה, כמובן תוך כדי כך מכינים אנשים אחרים בצק חדש, לשים ומרדדים במהירות, והרב יאיר שחור, נמצא בעמדת התנור, עושה את החריצים במצות ודואג להכניס ולהוציא מהתנור בזמן, שיאפה כמו שצריך, לא פחות מדי ולא יותר מדי. הסרטון מוצג במהירות פי 60, כך שכל שנייה מציגה שדקה שלמה!

הנה תיאור של אפיית מצות משנת תשע"א

בית המדרש הקהילתי בגבעת שמואל ברשות הרב יוסי שרם יזמו אפיית מצות קהילתית בגבעת שמואל, בה יכולים אנשים לקחת חלק בחוויה ולהבין אותה. לאחר סקירה קצרה של התליך, כולם לובשים סינרים וכפפות וניגשים לעבודה. הכל נעשה במהירות וברגע שמסיימים את העבודה בתחנה מסוימת, מייד מנקים אותה ומכינים אותה לסיבוב הבא. את הזמן מתחילים למדוד מיד ברגע בו מערבבים את המים עם הקמח. הכנת המצות הינה תהליך קשה, גם המהירות, גם העבודה פיזית וגם נדרש דיוק רב בהכנת המצות ובאפייתן. פחות מדי זמן בתנור והמצה רטובה (ויכולה להחמיץ) יותר מדי זמן בתנור והמצה פשוט נשרפת (בסופו של דבר קמח הוא בעיקר פחמימות, חומר דלק מעולה, התנור חם מאד וחמצן באוויר קיים בשפע - שלושת מרכיבים אלו גורמים למצה לבעור כאילו שפכו עליה נפט). בכל שלב של ההכנה יש לומר "לשם מצת מצווה". אנו אופים את המצות, לא בשביל שיהיה מה לאכול, אלא על מנת לקיים איתן את מצוות אכילת מצה, ואמירה זו חשובה להזכיר לנו לכוון בכל שלב של אפיית המצות לקיום המצווה.בסיום אוספים את כל המצות, ומקיימים מצוות הפרשת חלה (המצות פסח, הפרשת החלה נעשית בסוף התהליך ולא בתחילתו)

מה נשתנה הפסח הזה? שבכל הפסחים אנו אוכלים מצות והשנה נאכל את מה שאפינו בעצמנו. יישר כח לרב שרם ולכל צוות בית המדרש על פועלם המבורך בפסח ובכל השנה.
פסח כשר ושמח

המצות הראשונות שיצאו. ככל שמתנסים בתהליך המצות יוצאות טובות יותר

תשובות לחידון לפסח

אם הגעתם לדף זה לפני שהגעתם לעמוד החידות לפסח, אנא גשו לעמוד החידות קודם, הורידו, הדפיסו או נסו לפתור בכוחות עצמכם ואם יש צורך חיזרו לעמוד זה.

התשובות מופיעות מעט למטה.

תשובות לחידת ציורים

נפתלי או ברנע - קדש. שני מקומות המוזכרים במקרא קדש הפתי וקדש ברנע, סימן הסדר הראשון.
1/3-2/3 - רומז לסימן יחץ. את מצת האפיקומן חוצים בערך ביחס זה לשני חלקים לא שווים
הכרית עם הקו עליה היא סימן כרפס.
עיתון עברי עתיק. המגיד - אחד מהעיתונים הראשונים בעברית במזרח אירופה.
בין 4 ל-461. בין כביש מספר 4 לכביש 461 נמצאת צומת מסובים
10000 - מופיע פעמיים בהגדה. בפסוק מיחזקאל: "...רבבה כצמח השדה נתתיך..." וגם בברכת השיר בסוף ההלל.
תמונת התכשיטים רומזים גם על המילים בפסוק ביחזקאל "עדי עדיים".
מד לחץ הדם מרמז על הלחץ, וירא את לחצנו ואת עמלנו.
סיסמה א.א.א - ארמי אובד אבי
חוף או סבון - מילה משותפת, רחצה, אחד מסימני הסדר.
האבנים הטובות בצבע צהוב חום הינן אבני ענבר הנוצר משרף עצים ובהגדה נאמר לא על ידי שרף...
לא בישיבה - שתי אפשרויות, או בהסבה או "והיא שעמדה".
דברים שאינם לפי הסדר בליל הסדר - כמה תשובות אפשריות. סדר הבנים אינו לפי הסדר בתורה - הבן החכם מופיע אחרון בחומש דברים. הקושיות אינן לפי הסדר (הסבה יש מיד בקידוש, טיבול יש לפני אכילת המצה). וגם שלושת הדברים שחייבים להגיד - פסח מצה ומרור אינם לפי הסדר שכן במצרים היה קודם כל את המרור (העבדות) לפהי קורבן הפסח והמצות.
תשלומי שור ושה בהגדה - לפי ההלכה, גונב שור משלם פי 5 וגונב שה פי 4 וזוהי מחלוקת חכמים אם כל מכה במצרים הייתה של ארבע מכות או חמש מכות.
הדלת הפתוחה מרמזת על פתיחת הדלת לאליהו הנביא.
את תמונת המצה אין צורך להסביר.
האות N מסמלת את צפון - סימן הסדר בו אוכלים את האפיקומן.
החרב מופיעה בהגדה מספר פעמיים למשל וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים.
אחת פחות מאשר בבית המקדש. בבית המקדש היו 15 מעלות בין עשרת ישראל לבין העזרה של הכהנים. בפיוט דיינו יש רק 14 מעלות.
סטנלי פישר - נגיד בנק ישראל מוזכר בפיוט ויהי בחצי הלילה באות ט' - טיסת נגיד...
גם האריה מוזכר באותו פיוט על דניאל שניצל מגוב האריות (ובנוסף בברכת המזון מוזכרים כפירים).
מושבים ליד בית שמש, מוזכרים בפיוט ואמרתם זבח פסח. תעוז ידך תרום ימינך. תעוז ותרום הינם שני מושבים סמוכים לבית שמש.

תשובות לחידות תורה ממרום

צפרדע, פרד
א. דם ב. צפרדע ג. חושך
דבר, ברד
מכת בכורות שבה ד' פסח על בתי בני ישראל
סוגי מצות: שמורה, שרויה,עשירה, עבודת יד, עבודת מכונה.
מ לה בארמית שפירושה: אפיקו= הוציאו מנא= כלים. או אפיקו קמן= הוציאו לפנינו.
4 קושיות, 4 בנים, 4 כוסות, 4 לשונות גאולה, 4 אמהות.
המלה אור משותפת: בפסח= לב"י היה אור בכל מושבותם" בפורים : ליהודים היתה אורה ושמחה". חנוכה= חג האורים.
א. כנגד 3 הסוגים : כהן לוי וישראל ב.כנגד דברי אברהם לשרה :"מהרי לושי 3 סאים קמח סולת " . (המפגש עם המלאכים קרה בפסח )
ניסן בא מהמילה ניצן ע"פ הפסוק בשיר השירים המתאר את בוא האביב: " הניצנים נראו בארץ...."
א. מרור ב. מצה ג. זמן אכילה בהסבה ד. הזמן הדרוש לחימוץ לאחר מגע עם מים.
א. יצא ידי חובה ב. לא יצא כי לא הרגיש טעם מר !
פסח , מצה, מרור.
כנים , כן
כנגד: א. 4 לשונות גאולה ב. 4 כוסות של פרעה(בראשית מ) ג. שעבוד 4 מלכויות ד. 4 כוסות פורענות שהקב"ה ישקה את הגויים (ירמיהו כ"ה).
דבר, ברד
מכת בכורות שבה ד' פסח על בתי בני ישראל
חג ה= מצות, האביב, החירות
מאכל עניים כי מתעכלת לאט ב. לחם שהכל עונים עליו (פסחים קט"ו )
פה סח= פה מדבר בהגדה ב. לשון דילוג כי ד' פסח על בתי ב"י במכת בכורות.
רביעית יין=86 גרם .הסימן לכך כוס בגימטריא=86 !
"קדש ורחץ, כרפס יחץ, מוציא מצה, הלל נרצה ".
חתול= שונרא.
כל מי שרעב יבוא ויאכל. המילה כפן פירושה רעב.

תשובות לחידון אותיות א עד ת - תורה ממרום

א    אליהו הנביא; ב= ביצה ג= גמליאל ד=דיינו   ה= ההבטחה בין הבתרים
ו    והיגדת לבנך; ז=זרוע ח=חמתך ט= טפסריו י= ירדן כ= כוכביא
ל    לבן הארמי; מ= מסובים נ= ניסן   ס= סדרי משנה ע= עבדים ההינו
פ    פתח לו;   צ= צפון   ק=תהילים קי"ג עד קי"ח ר=רעב
ש= שיר השירים   ת= תורא

תשובות לתשבצון (מופיע בדף התפזורת לפסח)

קדש
עשר מכות
חג החרות
יציאת מצרים
מגיד
פרעה
ים סוף
אחד מי יודע
אליהו

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.

"לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
"לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)

ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

"כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו