אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !
‏הצגת רשומות עם תוויות סקירת ספרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סקירת ספרים. הצג את כל הרשומות

הספר באר יעקב על פרשות השבוע הספר

הספר באר יעקב (מאת ר' יעקב יעקב) הוא אחד מספרים רבים היוצאים במגזר החרדי בהוצאות פרטיות. אפשרויות הדפוס כיום מאפשרות לכל החפץ בכך להוצא ספר יפה, כרוך ומכובד בהוצאה לא מרובה. בספר רעיונות ופירושים על פרשות השבוע, אחת לאחת.
המחבר, בוחר לו בכל פרשה נושא אחד מתוך הנושאים המרכזיים בפרשה, מביא את הפסוקים מהתורה, שואל שאלות, לעיתים מקשה על הכתוב ממקומות אחרים בתורה, ולפעמים מביא עוד נושאים שלכאורה אין ביניהם קשר. לאחר הבאת השאלות עובר המחבר בין הפרשנים השונים שהתייחסו לנושאים, מפרש ומסביר את דבריהם ומקשר בין הנושאים שהעלה קודם בצורה בהירה וברורה. כל מאמר לא ארוך, עמודים ספורים, כאשר מאמרים ודרשות לחגים משובצים בין הפרשות (במקום המשוער של הפרשה בשנה רגילה שאינה מעוברת), בשונה מספרים אחרם שמאמרי המועדים מקובצים בסוף הספר.
להדגמת דרך כתיבתו של המחבר נביא את פירושו מתוך דבר התורה לפרשת משפטים בנושא הבדל הנהגת בני ישראל ישירות על ידי ה', לבין הנהגה על ידי מלאך (בספר מופיעות שאלות נוספות ודיון ארוך בהרבה), והקושי למה בספר משפטים, עוד לפני חטא העגל, מופיעה הנהגה זו כדבר חיובי, כאשר לאחר חטא העגל הנהגה זו היא פחותה:
המלבי"ם כתב שישנם שני סוגים של מלאכים: יש מלאך שהוא שליח שאדוניו איתו, ויש שליח שאין אדוניו איתו. מלאך שאדוניו איתו, הכוונה שאת עיקר הפעולה ה' עושה בעצמו, אך גם הפעולות שה' עושה בעצמו, נעשים ע"י שלוחיו המלאכים. באופן כזה הפעולה אינה נקראת על שם המלאך אלא רק על שם ה' המתלבש במלאך, ואז נקרא המלאך: "מלאך ה'" או "מלאך האלקים" כי שמו בקרבו (כמו שמצינו בחלום יעקב: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וכו'... שא נא עיניך וכו'... אנכי האל בית אל"). ויש מלאך שה' שולח לעשות שליחות מסויימת, ואין ה' בקרבו.
על מסע בני ישראל במדבר נאמר: "וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה", ונאמר: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל", נמצא שעמוד הענן והאש נקראו בשם מלאך האלקים שהיה הולך לפניהם לשומרם ולהאיר להם, והוא היה מלאך שאדוניו איתו. מלאך כזה שלח להם עתה באומרו: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ", שהוא מלאך אשר ה' שוכן בקרבו, ובאמצעותו ישמור אותך בדרך ויביאך אל המקום אשר הוכן.
אבל אחר חטא העגל רצה ה' לשלוח מלאך שאין אדוניו איתו, רק שימסור בידו הכוח לעשות נסים ולשדד הטבע לצרכם. באומרו שם: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ", הכוונה כי יש הבדל בין הממרה פי המלך בפניו, שזה נקרא מורד במלכות ועונשו כבד מאוד, ובין העובר על מצות המלך שלא בפניו שזה רק חטא פרטי וניתן למחילה. לכן אמר שאם יהיה שליח שאדוניו איתו (כמו שבפרשתנו), אם יחטאו יחשב זה כמורד במלכות שמים בפניו ויתחייבו כליה, לכן אמר: "לא אעלה בקרבך", אלא שימסור הכוח למלאך לשומרם ולהביאם אל הארץ. לכן גם לא ציווה שישמעו בקולו, כי המלאך הזה נשלח רק לשומרם ולהביאם אל הארץ ואינו קשור למעשיהם כלל, לכן בני ישראל התאבלו ומשה התפלל על זה. אבל אצלנו מדובר במלאך כזה שה' שוכן בו (ויש בו יתרון נוסף על מלאך האלקים שהלך לפניהם עד הנה בעמוד אש וענן, כי הוא יוסיף שמירה יתרה בזמן שהם הולכים ומתקרבים אל ארץ אויביהם וצריך לכבוש האויבים ולגרשם).
והמחבר ממשיך וקושר נושאים אלו לסוף פרשת משפטים ולעליית משה להר המתוארת שם. הרוצים לעיין בשאר המאמר וביתר הספר מוזמנים לעשות זאת באתר הספר, שכן המחבר, העלה את כל ספרו לרשת, לטובת הציבור וזיכוי הרבים. את הספר המודפס, בכריכה קשה, ניתן להשיג ישירות אצל המחבר, מר יעקב יעקב בטלפון 03-6190018

לקריאת הספר באר יעקב באתר האינטרנט של תורת אמת
באתר תורת אמת ניתן להוריד חינם, תוכנה למחשב הכוללת מאגר מקורות תנ"ךתלמוד ומפרשים ועוד מבחר עצום של ספרים. אני משתמש רבות בתוכנה זו וממליץ להוריד אותה

שבוע הספר

גם השנה ביקרתי בירידי שבוע הספר, אולם השנה הייתי מהצד השני של הדוכן, הצד בו מוכרים את הספר. לא עסקתי במכירה עצמה אלא הוזמנתי על ידי הוצאת ידיעות אחרונות להיות קורא ממליץ. הוצאת ידיעות מנהלת מועדוני קריאה שונים, והיא מעונינית שהחברים במועדונים, כמי שקראו ונחשפו לספרים רבים ומגוונים, יבואו ליריד וימליצו על ספרים או ישוחחו עם אנשים ויסייעו להם לבחור ולקנות. הרעיון יפה ונחמד, הביקור חוויתי, ואם שאלתם, בסוף הערב מקבלים כמה ספרים כך שהעיסקה משתלמת לכל הצדדים.
שבוע הספר השנה (תשע"ב) היה נראה דליל יותר משנה שעברה, אולי  חוק הספרים, מבצעי 4 ב-100 בחנויות הספרים, אליפות אירופה בכדורגל קצת הבריחו את האנשים. אולם עדיין באים אנשים וילדים, וגם קונים ספרים, והרבה.
נתחיל קצת עם קוני הספרים, כמו הבנים בהגדה של פסח גם הם מחולקים לארבעה
  • חכם - בא מראש עם רשימה, יודע בדיוק מה הוא רוצה, ואולי עוד אפשר להמליץ לו על ספר אחד או שניים.
  • רשע - כמובן בהשאלה, אבל הוא דוגמה למישהו שעוברים איתו על כל הספרים אחד אחד אבל שום דבר לא מוצא חן בעיניו וכמובן הולך בלי לקנות כלום...
  • תם - רוצה איזה רב מכר אבל אפשר לשכנע אותו לבחור משהו אחר או בנוסף שיהיה יותר מתאים לטעמו האישי.
  • שאינו יודע לשאול - את פתח לו, נסה להבין מה יתאים לו ולמצוא ספרים מתאימים.
מבחר הספרים הוא עצום ובוודאי לא הכל מתאים לכולם. אני יותר אוהב את ספרי היהדות, העיון והפרוזה היותר מורכבת, ספרים שגורמים לחשוב. כאשר אנשים שאלו על ספרים, היה צריך לתאר מה הספר אבל בעיקר ניסיתי לדבר על השאלות שהספר מעורר (בהנחה שהספר הוא כזה). פעם אפילו נשאלתי על ידי מישהי מההוצאה אם אני מוכר ספרים או מבריח אנשים, התשובה היא כמובן לא זה ולא זה. אני לא עובד כמוכר, אך בוודאי שאני לא מבריח את האנשים, ההיפך, אני מעונין שהם יתענינו ויקחו ספר שמתאים להם, אם אחר כך ירגישו שדחפו להם ספר ביד, הנזק עולה על התועלת ממכירת עוד ספר. על ספרים שממש לא אהבתי פשוט שתקתי, אם מישהו כבר רוצה אותו בודאי שלא נקלקל אבל השתדלתי להמליץ על משהו נוסף, קצת אחר ושונה.
דיון מעין זה התפתח סביב ספריו של האנס פאלדה, למשל, למרות שהמלצתי על לבד בברלין, ביחס לספריו האחרים אמרתי שיש הרבה שאומרים כי פלאדה מנסה לטהר את מצפונו והקורא צריך להחליט אם הוא קונה את החרטה וההצטדקות הזו או לא (אני באופן אישי לא קונה), וכל זה בשאלות שעולות עכשיו תדיר על נסיונות הצגה של הגרמנים כקורבנות של הנצאים. זה לא אומר שלא כדאי לקנות ולקרוא את הספרים, אבל כדאי וחשוב לערוך את הדיון לפחות עם עצמך ורצוי עם אנשים נוספים.
בספרי העיון הייתה הצלחה, אם מישהו אמר שהוא מסוגל להתמודד עם ספרים יתר קשים לקריאה, ולקח על פי המלצה שלי את "אנשים רגילים", או את "בלב הגיהנום" הרגשתי שההמלצה באמת עזרה. בכלל ניסיתי לעשות קישורים בין ספרים ולהמליץ לאנשים על ספרים שיתנו זוויות ראייה שונות על אותו נושא (ומבחינה זו לבד בברלין ואנשים רגילים הם זוג ספרים מצוין). לאחרים המלצתי על ספרי העיון השונים במדעים ובתולדות המדע. חיבור מענין עשיתי בין ההיסטוריה של המדע של גו'ן גריבין ובין "המבנה של מהפכות מדעיות" של תומאס קון. לשמחתי אכן היו שלקחו את שניהם והקשיבו לדעתי כי ההיסטוריה של המדע אינו סיכום הנושא כפי שהמחבר שלו היה רוצה, אלא יותר מבוא שלאחריו הם יוכלו להמשיך את דרכם בתחום בעזרת עשרות ספרי המקורות הנוספים שישמשו להרחבות.

גם סופרים מגיעים לחתום על ספריהם וגם אותם אפשר לחלק לארבעה
  • הסופר שהוא גם איש מכירות - זה סוג נדיר למשל אבל יש סופרים שבהחלט משמשים כמוכרים לכל דבר ופותחים שיחה עם כל מי שעובר ליד ומוכרים לו את הספר שלהם. 
  • הסופר ששמו מוכר אותו - סופרים מוכרים או שהם בחזקת סלב. המקרה הבולט ביותר הוא של קרן פלס, שהיוותה אטרקציה, אנשים באו עם הדיסקים שיש להם בבית וקנו ספרים בשביל שהיא תחתום להם. הרבה מאד קנו את הספר רק בשביל החתימה של קרן פלס וייתכן ויהיו מופתעים מאד כאשר יקראו את הספר. הספר, עקודים, הוא שונה מאד (ולטובה!!) ממה שהסטיגמה אומרת על ספר של ידוען. התייחסות לספר עקודים תגיע במאמר נפרד, הוא בהחלט מצדיק התייחסות.
  • הביישן - אלו הם רוב הסופרים, הם מגיעים לחתום אולם לא לגמרי יודעים מה הם צריכים לעשות, אז או שהם יושבים באמצע ומדברים עם אנשי ההוצאה שהם מכירים או שהם עומדים ליד המוכר בחיוך מבויש ומחכים שמישהו יקנה את הספר שלהם. נפגשתי עם שניים כאלו אתמול ולמרות שגם אני רחוק מאד מלהיות איש מכירות, ניסיתי לשכנע אותם לפתוח בדיאלוג עם הקהל. לשמחתי זה אכן עזר והם דברו עם האנשים וגם מכרו ספרים לאנשים. גם כאשר ממליצים לאנשים על ספר ואומרים להם והנה נמצא כאן הסופר שישמח לספר לך עוד, זה עובד. הסופרים אוהבים מאד לדבר על ספרם אבל קשה להם לעשות את הפנייה הראשונית. ברגע שהם מתחילים לדבר, האנשים מקשיבים, שואלים והרבה גם קונים (וגם אם לא, כי הבינו שהספר לא מתאים להם, זה בסדר) אחד מהסופרים (שאול סמילנסקי - עשרה פרדוקסים מוסריים) שבא מחיפה, היה כל כך מרוצה, הודה לי בחום ואמר שיבוא גם למחרת.
  • סוג אחר, גם נדיר, אלו סופרים שלא ממש מבינים מה הם עושים שם, הספר הרי צריך למכור את עצמו, ולעמוד כרוכל בשוק עושה להם ממש קשה. אפשר מאד להבין אותם. סופרים שהשקיעו שנים בכתיבה ויצרו יצירה, יותר מורכבת ומסובכת שקשה להסביר אותה לאנשים ובוודאי קשה להם למכור. סופרים אלו היו מעונינים לבחור את הקונים בפינצטה כדי להיות בטוחים שאלו יוכלו להתעמק ולהבין ולהיות ראויים לספרם. לפעמים הם אפילו הסבירו לאנשים למה לא כדאי להם לקנות את הספר (ואת זה אני מאד מעריך, מאחר ולסופר חשוב יותר שמישהו יוכל להתמודד עם הספר מאשר התקבול על מכירת ספר נוסף).
ומילה על המחירים. המחירים של הספרים נמוכים, אבל רק כאשר קונים כמה ספרים או מגיעים עם קופונים למינהם. בחנויות מצבע 4 ב-100 מחייב לקנות ארבעה ספרים. ביריד היה מבצע קנה 2 קבל שלוש חינם (הוצאת כתר) שמחייב אנשים לבחור 5 ספרים וזה קשה. מבצעים אחרים היו 3 ב-100 (מודן וכינרת זמורה ביתן) ובהוצאות אחרות ההנחות גדלו ככל שקנו יותר ספרים. היו גם הרבה אנשים שקנו ספר אחד במחיר מופחת מהקטלוגי ולא רצו לקנות יותר. גם אותם אני מעריך. הם יודעים מה הם רוצים ולא מעונינים לקנות סתם רק בשביל להרגיש שניצלו את המבצעים. מבחינתי היה עדיף בהחלט שגם מי שקונה ספר אחד בלבד יזכה להנחה גדולה יותר, אולם למחלקות השיווק והמכירות בהוצאות השונות כללים אחרים לגמרי. אם יעבור חוק בנושא, את ההשפעות נוכל לדעת רק בעוד כמה שנים, אבל בהחלט יש בעיתיות במצב הקיים.
לסיכום, החוויה של עמידה בדוכני, יצירת האינטראקציה עם הקונים, המוכרים והסופרים, והחיבור ביניהם הייתה חוויה מהנה מאד, הזמן חולף במהירות וממש לא שמים לב. חזרנו עייפים ומרוצים.

השבת - השל

הספר "השבת" של אברהם יהושע השל יצא במהדורה חדשה בהוצאת ידיעות ספרים. הספר המקורי יצא לאור לפי למעלה משישים שנה בשנת 1951 וכותרת המשנה שלו היא: "משמעותה לאדם המודרני". כדאי מראש לחשוב האם האדם של 1951 הוא מודרני במונחים של ימינו? לכאורה התשובה שלילית. התרבות הייתה שונה לגמרי, שנות החמישים, ובוודאי בתחילתן, היו עוד שנים רגועות, שנים בהן העולם ניסה לשקם את עצמו מזוועות מלחמת העולם השנייה. רק בשנות השישים קרה כל כך הרבה: המתירנות, ילדי הפרחים, וודסטוק, ויטנאם, הפלישה לצ'כיה, המלחמה הקרה, כיבוש החלל, מהפכות הסטודנטים ובהמשך המאה מהפכות אחרות רבות כך שנדמה שלפני שעוסקים במשמעות השבת לאדם המודרני צריך לדון בשאלה מה משמעות ספר שנכתב לפני שישים שנה לאדם המודרני...
אולם לאחר קריאה בספר נראה שהספר רלוונטי לימינו אף יותר והשאלות בהן התחבט השל לא ממש השתנו, אולי רק התעצמו יותר. השל מנסה לנתח את משמעות השבת, את השוני שלה משאר ימי השבוע, את המימדים המיוחדים שלה, את החיבור בין מימד המרחב לבין מימד הזמן (בהתאם להתפתחות הפיזיקה שטבעה את המושג מרחב-זמן ביחס לתורת היחסות). את ההבחנות בין השבת לשאר ימי השבוע מסכם השל (עמ' 54) כך:
השבת
  • היא יום בו אדם זוכה לחופש.
  • היא יום בו לא נשתמש בכל אותם כלים שבקלות עלולים ליהפך לכלי חורבן והרס.
  • היא יום בו נוכל להיות עם עצמנו.
  • היא יום בו נשתחרר מרדידות.
  • היא יום בו נשתחרר מהתחייבויות חיצוניות.
  • היא יום בו נהיה מסוגלים להשתחרר מעבודת האלילים של הציווליזציה הטכנולוגית.
  • היא יום בו לא נשתמש בכספים.
  • היא יום בו נכריז על הפסקת אש במאבקים הכלכליים - ביננו לבין זולתינו ובינינו לבין כוחות הטבע.
השבת של השל, היא אוניברסלית, היא המאפיין של היהדות אולם היא מאירה לכל העולם ואת רשימת ההבחנות מסכם השל במשפט: "האם יש יום הנושא עימו תקווה גדולה יותר לקדמת האנושות מאשר השבת?" ראייה אוניברסלית זו, ממשיכה לאורך כל הספר. אין הספר דן כמעט כלל בהלכות שבת, במה אסור ובמה מותר, הדיון הוא ברמה גבוהה הרבה יותר, מקור קדושת השבת, עליונותה של השבת, וההנהגות הכלליות של שבת.
בקריאת הנקודות למעלה רואים שבהחלט הספר רלוונטי, נושא השבת הוא בין הנושאים הטעונים ביותר במתח הדתי-חילוני בישראל. גם אצל השל החופש בשבת הוא ערך חשוב, אולם לא מדובר רק על החופש מעבודה אלא גם על החופש מהרגלי היום יום, הרדידות (שבוודאי תיחשב לסוגת מופת לעומת תוכניות הטלוויזיה של היום) והטכנולוגיה (שרק השתעבדנו לה יותר), ובעיקר על הצורך להשתמש בכספים.

בסיום הסופר מופיעה אחרית דבר של דרור בונדי, שערך כתבים וספרים של ועל השל, באחרית הדבר מנותחים דברי השל ומוסברים בצורה נהירה יותר לקורא בן ימינו וגם לקורא החילוני שאינו מצוי בשפתו הדתית של השל. וגם דרור בונדי מבחין בחשיבות הספר לקורא הישראלי במילות הסיום:
"ואולי דווקא בעת הזו, ודווקא כאן, בארץ התנ"ך, תמצא לה לפתע רוח השבת את נתיביה, תבוא בשערי לבבות פתוחים להתעלות ואחדות, ותכונן את השמים על הארץ, את הארמון בזמן".
הספר יצא לאור במהדורה חדשה גם בשפת המקור שלו,אנגלית, ונוספה לו הקדמה מאת בתו של השל, פרופ' סוזנה השל. דבריה מוזכרים בהערות לספר, אולם למיצער, הקדמה זו לא תורגמה ושולבה במהדורה העברית ועל כך יש להצטער.

את הספר מלווים איוריו של האמן איליה שור, וכתמונה לסקירה בחרתי לצרף תמונה מפורסמת משנות ה-60 המראה את השל צועד ביחד עם מרטין לותר קינג בהפגנת מחאה למען זכויות השחורים, שוב דבר המראה עד כמה היה השל מחובר לסביבתו ואדם אוניברסלי בדעותיו.
השל ומרטין לותר קינג
השל ומרטין לותר קינג במצעד משנת 1965: מקור סוכנות AP


השבת - אברהם השל
השבת - אברהם השל

השבת
משמעותה לאדם המודרני
אברהם יהושע השל
הוצאת ידיעות ספרים
תשע"ב 2012
מהודרה מחודשת
174 עמודים


שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום

הציבור הרחב לרוב מנותק מהנעשה באוניברסיטאות. במרבית המקרים המחקרים האקדמאיים נשארים בין כתלי האוניברסיטה ומתפרסמים רק בספרות מקצועית, לרוב גם לא בעברית, אליה הציבור הרחב אינו נחשף. אחת הדרכים להתוודע למחקרים אלו הינה באמצעות שנתונים או בטאונים אותם מפרסמים מחלקות המחקר המרכזות מספר מאמרים של חוקרים בתחום והחושפות את נושאי המחקר.
שנתון כזה הוא השנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, של המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בירושלים. השנתן, מספר 21, מרכז עשרה מאמרים בנושאים שונים וכן סקירה על כמה ספרים ורשימה של ספרים שיצאו בנושא בשנים האחרונות. בוודאי שהשנתון יעניין את אנשי האקדמיה העוסקים בתחום, גם מאוניברסיטאות אחרות, אולם אחת המטרות ביצירת שנתון כזה היא להגיע לציבור רחב יותר, המעונין לקרוא מאמרים ברמה גבוהה ללא צורך להגיע לספריה אוניברסיטאית.
המאמרים בחוברת מגוונים מאד, חלקם מאמרי מקרא קלאסיים, כדוגמת השוואת סיפור בריחתו של אליהו (מלאכים א' יט) לסיפורי מסע אחרים, אחרים עוסקים במסופוטומיה הקדומה, תפילות אכדיות, חידושים מהעיר קיר והשוואה בין קינות שומריות למגילת איכה
מחקרים אחרים עוסקים בנושא הפרשנות למקרא החל מפירוש רש"י הידוע לפסוק הראשון בתורה המבטא לדעת המחבר פירוש פולמוסי אנטי-נוצרי חריף ועד לפרשנות "מודרנית בהרבה" - מאמר העוסק בזיהויים של הנרי בייקר טריסטראם למינים השונים של החי והצומח בארץ ישראל וכמובן בהשוואה של זיהויים אלו לפרשנות יהודית או שומרנית עתיקה מחד, לשמות המופיעים בתרגומים לאנגלית, ובזיהויים המתבססים על מחקרים מודרניים.
מהגיוון הרב נראה שבשנתון יש משהו עבור כל אחד ושבהחלט אין צורך לפחד מהסגנון האקדמאי. אמנם המקרא והמזרח הקדום הם הנושאים העיקריים אולם המאמרים חובקים נושאים רבים אחרים (ספרות ושירה, היסטוריה, תיאולוגיה, ארכיאולוגיה, ביולוגיה) שמאפשרים לקהלים שונים לקרוא את המאמרים.
בסוף המאמרים מופיעות מספר סקירות ספרותיות, גם הן על ספרים בנושאים שונים (באופן אישי התענינתי מאד בסקירת הספר "ראש כל השנים" העוסק בלוח השנה הקומראני ובניתוחים האסטרונומיים שלו). ולאחר מכן רשימת ספרים שהתקבלו במערכת ומהווה עוד המשך לקורא החפץ לדת אלו ספרים יצאות בתחום (ובפרט ספרים רבים מאד בשפה האנגלית שגם הם אינם נגישים לציבור כלל אלא בספריות אוניברסיטאיות).



שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום
שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום


שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום - לדף הספר באתר הוצאת מאגנס
כרך כא
בעריכת שרה יפת ונילי ואזנה
המכון למדעי הידות ע"ש מנדל
הפקולטה למדעי הרוח
האוניברסיטה העברית בירשולים
הפצה: הוצאת מאגנס
תשע"ב 2012
365 + 14 עמודים
תוכן ענינים ומבוא - באדיבות הוצאת מאגנס

שניים יחדיו - משה מאיר

לשלל המונחים המפלחים את האוכלוסיה הדתית: חרדים, ליטאים, חסידים, דתיים, דתי לאומי, דתילייט, מסורתי, גושניק, מרכזניק, הר המורניק, דתלש, דתלשלש, מדרשיסטית  ועוד מבקש משה מאיר בספרו "שניים יחדיו" להוסיף קבוצה חדשה (הכוללת כרגע אותו בלבד) דתי-חילוני. משה מאיר, בוודאי שייך לציבור הדתי לאומי, בוגר ישיבת הסדר וספרו חושף בפנינו את הסיבות שהובילו אותו לשים את התואר חילוני בהגדרתו ומהי הדיוק אותה הגדרת חילוניות.

לכאורה דתי וחילוני אינם הפכים. ההפך מדתי או אתאיסט וההיפך מחול הוא קודש, אולם בישראל המושגים דתי וחילוני נראים כסותרים אחד את השני והנה בא המחבר ומציע לעשות סינתיזה בכיוון אחד דתי-חילוני, כאשר הוא מדגיש שיהיו אולי גם כאלו שיקראו לעצמם חילוני-דתי. ליהודים בחוץ לארץ הרבה יותר קל לבטל את ההפרדות המלאכותיות האלו. אנשים שבחוץ לארץ שומרים כשרות והולכים לבית הכנסת כאשר עולים ארצה לעיתים נאלצים לבחור בין להיות "דתיים" או "חילוניים", שאלה שלא עמדה בפניהם שלא בישראל.

המחבר הוציא כבר שלושה ספרי שירה והסגנון הפיוטי בולט כבר בהקדמה (שנקרא, כיאה למשורר בשם ראשית) לדוגמה: " הסדק והבקע שבמקורות היהדות: הסדק והבקע הם פצעים מדממים וכואבים. הם כואבים בכאב עצמם - כיד שבורה ושרוטה עד זוב דם".  אבל שפתו הפיוטיות עומדת לו לרועץ ומקשה על הבנת הספר. גם העומק הפילוסופי שנראה לעיתים כהכברת מילים יקשה  על הקורא הממוצע ובודאי על קהל היעד הרצוי של המחבר, אנשים צעירים המגלים שלמרות שהם לגמרי דתיים, משהו בעולם בחילוני נראה להם ראוי וטוב ולא רק זר ומאיים.רק בסופו של הספר כאשר המחבר מסביר יותר על עצמו ועל תפיסתו את אורח חייו, כוונתו מתבהרת לאט לאט.  פרקו האחרון של הספר נקרא "במבט לאחור" ולאחר קריאתו הבנתי שלמעשה אפשר לקרוא את הספר מהסוף להתחלה, כאשר לאחר הבנת התוצאה החזרה לדיון הפילוסופי נהיית ברורה יותר.
בסוף הספר המחבר מגדיר את עצמו על פי השלילה. מה הוא לא, או לפחות לא רק: לא אידאליסט, לא פוסט מודרני, לא פלורליסטי, לא סובלני לא מופשט, לא רפורמיסט, לא קיצוני, לא רדוד, לא דתי בלבד, לא חילוני בלבד.
משהו אחר.
מה הוא כן? את זאת אפשר לקרוא בעמוד 173 על הטיפוס הדתי חילוני. בקצרה ובפשטות וללא צורך במונחי החסיד והפילוסוף, זהו בסך הכל אדם דתי שלוקח חלק גם בפעולות שהן חילוניות במהותן - פעולות אומנות, תרבות או ישראליות אחרות אולם ללא ויתור על עקרונות דתיים.

נלך עוד מעט אחורה ונראה כי המחבר מתפעל מהעולם החילוני, אבל רק מחלק מצומצם שלו בעיקר בתחומי התרבות והאומנות. חלקים אחרים שבודאי אין להתפעל מהם, לא מוזכרים כלל, אולם שומה על מי שמצמיד את התואר חילוני לעצמו, לדעת שהתואר כולל גם תופעות אלו ולא רק את היכולות לצפות במחזה שייקספרי ובאופרה של ורדי. להשלמת טיעונים המחבר מדגים כיצד המונח ציוני הוא מונח חילוני לחלוטין ולכן כל מי שמכנה את עצמו דתי ציוני הוא למעשה, ירצה או לא ירצה, דתי חילוני.
בניגוד לספר אחר שסקרתי לא מזמן "בין הזמנים - הרב דוד סתיו" בו הרב סתיו מנסה להראות כיצד גם תחומי התרבות יונקים ממקורות יהודיים דתיים, משה מאיר מניח כי תחומים אלו הם חילוניים לגמרי במהותם ובאופים. סיכומו של הספר, הוא בפשטות, יש דברים טובים ומועילים בעולם החילוני, צריך לקבל אותם, להינות מהם ולהיות חלק מהעולם הזה ומבלי לוותר על תפיסה דתית שלמה.
אולי את הכלל החשוב ביותר הוא מביא באשר לשאלה מה קורה כאשר יש התנגשות ערכים ובקביעתו: "לדתי החילוני אין שולחן ערוך למצבי דילמה כאלו ולכן כל אחד מהאנשים בעלי השם הפרטי הנוטלים חלק בזהו זו צריכים להכריע את הכרעתם שלהם". זהו לדעתי משפט המפתח בספר והוא אולי מוביל לכך שהמחבר יוצא נגד תרבות השו"ת (שאלות ותשובות) הפורחת על כל נושא, חשוב או זניח. אם בעבר שאלות שו"ת היו אכן הלכתיות (חלב שנשפך לבשר, והאם עוף מסוים כשר בשחיטה), הרי שכיום שואלים את הרב על כל דבר ועניין וחלקים מהציבור הדתי איבדו את היכולות לחשוב בצורה עצמאית ומצפים לקבל תשובה מהרב על כל דבר. אבל דווקא בנושא זה המחבר לא מרחיב כלל ורק מציין כי לשיטתו ותפיסתו, פעילות חילונית לא תגרום לו לחלל שבת אך למשל ייתכן ויראה הצגה או סרט בעלי תכנים פחות מתאימים לדתיים. ראוי לציין שבעולמו של המחבר גם הודאה מעין זו אינה דבר פשוט, שכן היא מעבירה אותו בעיני חבריו שהם  דתיים, לפי ההגדרה המקובלת באותו חוג חברתי מסוים, באופן מיידי לצד הפחות דתי, בעוד הוא נשאר בעמדתו כי הוא הינו דתי.
נרחיב, אם נראה מישהו אותו אנו מכנים "דתילייט", לא נתפעל מכך שהוא יודע מה שידרו בארץ נהדרת ומי הבקיע לקבוצה מסוימת במשחק כדורגל, אולם מבחור עם כיפת ענק וציציות בחוץ שהולך לשלוש תפילות ביום, ייתכן ונגלה תמיהה מסוימת על ידע זה.
דוגמה זו מנסה המחבר לפרוץ ולשבור בהביאו את עצמו, בצורה חושפנית, אישית וישירה, כמקרה פרטי. בכיוון השני הספר לא נוגע כלל. הספר לא מביא את הצורך של אדם חילוני שמגלה שהחיים החילונים בפני עצמם ריקים להוסיף משהו דתי. המחבר מציין במפורש שהוא כותב כיוון אחד, הכיוון המתאים לחיים שלו.
לסיכומו של דבר, הספר מראה כי מי שמגלה רק בשלב מאוחר של חייו שהחיים מורכבים, שיש עמדות נוספות מאשר שחור ולבן, שצריך להתפשר על דברים מסוימים, ושהוא למעשה נצרך לנתק את עצמו מהקבוצה הטבעית שהוא שייך אליה ולעבור לקבוצה אחרת (גם אם היא ריקה), עושה דרך קשה, אבל אפשרית.


שניים יחדיו - לדף הספר באתר הוצאת מאגנס
משה מאיר
פילוסופיה דתית-חילונית חדשה
הואצת מאגנס
תשע"ב 2012
206 עמודים






הפרשה בין פשט לדרש

הפרשה - ספרו של הרב אביחי קצין, מצטרף לספרים הרבים העוסקים בפרשות השבוע פרשה אחרי פרשה. הרב קצין הוציא את החלק הראשון העוסק בחומשים בראשית שמו וויקרא, ונקווה שהחלק השני יצא בהקדם (ובפרט שאנו עומדים לפני סיום חומש ויקרא בשבועות הקרובים).
הספר, כספרים רבים אחרים התחיל את דרכו כהרצאות ודברים שנאמרו במסגרות שונות, ולאט לאט עלו על הכתב ולבשו צורה של ספר. המאמרים באורך סביר, באותיות גדולות ונוחות מאד לקריאה, כמעט ללא הערות שוליים שקוטעות את רצף הקריאה, דנים בנושא מהפרשה ועוברים מפשט הכתובים למדרשי חז"ל הלוך ושוב. להדגמת הספר נסקור את הפרק העוסק בפרשת אחרי מות ושמו "לפני ה'"
הפרק מתחיל בהבאת הפסוקים מראשית הפרשה, התזכורת על מות בני אהרון וההוראות מתי לא לבוא ומתי מותר לבוא אל קודש הקודשים ומעלה את השאלה מדוע הפרשה שנאמרה או קשורה לאירוע אחר מופיעה בריחוק ממנו (פרשת שמיני). במהשך הפרק המחבר מדגיש את הופעת הביטוי "לפני ה'" במות בני אהרון וגם בעבדות הכהן הגדול ביום הכיפורים. לאחר מכן מובאים המדרשים השונים העוסקים בחטאם של בני אהרון ובעיקר מתייחס למדרש האומר שחטאם היה קשור לתיאור בפרשת משפטים שמות כד ט-יא המתייחס לכך שאצילי בני ישראל ראו את השכינה אולם למרות זאת המשיכו ואכלו ושתו. בכך עושה ברה קצין בין החטא באכילה לפני ה' ובין התיקון ביום הכיפורים שהוא בתענית (צום) לפני ה'. הרב קצין ממשיך בדבירו על נושאי הטהרה ביום הכיפורים, אל חשיבות הקטורת ועל הבדלים נוספים במעשי בני אהרון ובתיקון המוצע להם בעבודת הכהן הגדול.
גם במאמר לפרשת אמור העסוק בפרשית המועדים, מעלה המחבר שאלות ידועות, כדוגמת הכנסת השבת לפרשייה, האם המועדים הם לה' או לכם, התיאור הכפול של חג הסוכות ופותר את כולן לאור המפרשים ופירושו האישי.

לגולשי אתר פרשת השבוע, הנחה נוספת באמצעות קוד 431 על כל הספרים .




הפרשה בין פשט לדרש
עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל
הרב אביחי קצין
הפצה: דני ספרים
380 עמודים

משה רבנו - הרב יהודה אדרי

הספר "משה רבנו" מצטרף לספרים אחרים העוסקים באישי התנ"ך. בעוד ספרים אחרים עוסקים באנשים ובנביאים הספר מוקדש כולו לאבי הנביאים, משה רבנו. היתרון הגדול בשימוש בספר הוא ריכוז החומר לפי נושאים וחלוקתו לשני חלקים עיקריים. בחלק הראשון, הערוך לפי סדר התורה, פרקים קצרים בתולדות משה. בפרקים אלו משולבים כל הפרשנים הקלאסיים לתורה ואף פרשנים מאוחרים. בחלקו השני של הספר, איגד המחבר מבחר רב ממקורות חז"ל אודות משה רבנו. מדרשים אלו הינם דברי חז"ל לאורך הדורות אודות משה רבנו וגם הם מחולקים לפי נושאים.
משה רבנו, המתואר בתארים שונים בתורה, הן בתור איש, הן בתור עבד ה' והן בתור איש האלוקים, היווה תמיד נושא לכתיבה ולהגות. המחבר אינו מנסה ואינו מתיימר לכתוב על משה רבנו, למעשה ההיפך, המחבר מביא את דברי התורה עצמה, דברי הפרשנים וחז"ל ויוצא נגד מגמות ספרותיות של ימינו לנתח את פעולותיו של משה בניתוחים פסיכולוגים או ספרותיים של ימינו כדבריו בהקדמה:
"קנא קינאתי לדמותו שזכתה לכמות גדולה של דברי הבל וכפירה, שנכתבו על ידי בני ברית ושאינם בני ברית, שסילפו את איקונין פניו הטהורות ועיטרוהו בהרהורי ליבם העיקש והפתלתול. אז אמרתי: מי ייתן ודמותו תואר לפחות באורם של פסוקי התורה, כפי שהתפרשו על ידי גדולי ישראל לדורותיהם ולאורם של דברי חז"ל בכל ספרותם"
ואכן בספר אין חידושים או פרשנויות חדשות. חידושו הוא בריכוז החומר למקום אחד. ניתן לקרוא בספר לאורך השנה ופרשות השבוע השונות. הספר קריא מאד ודברים המצריכים ביאור נוסף מופיעים כהערות בתחתית הדף (ללא צרוך בדפדופים לסוף הספר), שם אפשר גם לקרוא מקצת מפירושי המחבר עצמו. בחלקו השני של הספר, המחבר ממעט מאד בהערות ונותן לספרות חז"ל לדבר בעד עצמה.
הספר מתאים גם כמתנה לבר או לבת מצווה וגם מתאים לציבור מסורתי/חילוני.

שימו לב, לגולשי אתר פרשת השבוע קוד הנחה באתר דני ספרים. לאחר בחירת הספרים הקישו את קוד הקופון 431 וקבלו הנחה נוספת של 10%.
משה רבינו
משה רבינו
משה רבינו
בתנ"ך ובאספקלרית חז"ל
הרב יהודה אדרי
הוצאת דני ספרים
תשע"א
240 עמודים

בין הזמנים - הרב דוד סתיו

מה לעשות עם הילדים בחופש? שאלה זו נשמעת בהרבה בתים ובחופשת פסח קיבלנו תזכורת שהחופש הגדול מתקרב. הורים רבים חוששים מהחופש הגדול, מחוסר המעש של הילדים ומשבירת הגבולות שהוא מאפשר, ובפרט לילדים המתבגרים שגם ככה קשה לדעת מה בדיוק הם עושים. בין הזמנים, ספרו החדש של הרב דוד סתיו בא לענות על הצורך בהבנת תרבות הפנאי והתאמתה לעולם הדתי.
לאחר מבוא כללי העוסק בתרבות הפנאי, מחולק הספר לפרקים העוסקים כל אחד בתחום פנאי אחר כקריאה, אומנות, ספורט, טיולים, סרטים ותיאטרון ועד. לכל תחום פנאי שני חלקים. בראשון מבוא כללי ודיון בתחום ובעיקר בנסיון למציאת שורשים לתחום פנאי זה במקורות היהדות מהתורה ועד האחרונים. בתחום המוזיקה מוזכרים מקורות מיובל בספר בראשית, מרים שיצאה בתופים ובמחולות, הנגינה בבית המקדש, שמחת בית השואבה ועוד. גם בתחום בו יש פחות מקורות ביהדות כדוגמת גידול בעלי חיים מביא הרב מקורות המראים גם את היחס החיובי כלפי נושא זה. לאחר הדיון הכללי בא מעין מדריך הלכתי קצר לשאלות שונות ונושאים בתחום הפנאי האמור.
ראוי לציון במיוחד הינו המבוא לכל הספר הדן בנושא הפנאי בכללותו ומביא מספר גישות שונות לנושא זה, הנתפס מראש כעניין חילוני במהותו. הגישות מגוונות וכוללת את החתם סופר, הרב קוק, הרב משה פיינשטיין וגם גישות חרדיות יותר הנוטות להרחקה מוחלטת מתרבות הפנאי. גישתו של הרב סתיו מנסה לשלב בין הדברים, להראות שהפנאי ותרבות הפנאי אינם פסולים בפני עצמם, שיש להם ערך ואפילו הכרח המוזכר במקורות. בכך מנסה הרב סתיו לתת לכל נושא הפנאי בפרט, ולחילוניות בכלל יחס חיובי יותר. גם באמירותיו ההלכתיות, הרב סתיו נוטה לצד המקל לדוגמה בעניין צפייה בסרט חיובי הכולל מספר סצינות לא צנועת ומתיר את הצפייה בו תוך עצימת עיניים בסצינות הבעייתיות (עמוד 208). על כך מקבל הרב סתיו ביקורת (המופיעה בתחילת הספר) ובהחלט יש כאן מעין עצימת עיניים של הרב מאחר וההגדרות מהו סרט בעל ערך חיובי, כמה סצינות לא צנועות יכולות להיות ומתי בדיוק הופכת סצינה מאפשרית לנסבלת בדיעבד ואז לכזו המחייבת עצימת עיניים, לא יכולות להיות מדויקות, אולם גם היתרים אלו באים מתוך הרגשה שככל שייאסרו יותר דברים, פריצת הגדרות תהיה רחוקה יותר (דברה הקורה בפועל) ולכן יש חובה ללכת בין הטיפות. מה שעושה הרב סתיו הינו למעשה שרטוט מסוים של הגבולות ההלכתיים, אולם זהו אינו שרטוט מוחלט אלא סובייקטיבי, ודורש מההורים וגם מהנערים והנערות הקוראים את הספר הזה לשבת יחדיו ולנסח ביחד את הגבולות האישים המתאימים למשפחתם הם. זוהי נקודה חשובה שאינה מובאת בצורה מפורשת בספר אבל נראה שהיא דווקא תיתן לו ערך מוסף. לא קריאתו הנפרדת בידי הנערות, הנערים וההורים, אלא קריאה משותפת שתוביל גם לשיחה בין ההורים לילדיהם. שיחות מעין אלו לעיתים נדירות בגילאי ההתבגרות והספר יכול לשמש כזרז לכך. למרות שהספר עוסק בתרבות הפנאי, בפרק הראשון דן הרב בנושא תלמוד תורה ובפרק האחרון בנושא גמילות חסדים (למרות שבהלכות גמילות חסדים עוסקים בתחומים הקלאסיים המופיעים בהלכה שלא תמיד רלוונטים לנוער בימינו: ניחום אבלים, הכנסת כלה וכו' והיה אולי כדאי ליצור הדרכה הלכתית בנושאי התנדבות וסיוע ולמשל בשאלות העולות בהתנדבות לסיוע לאנשים וילדים בעלי צרכים מיוחדים, ועולות שם בעיות צניעות, ועוד). בכך מסמן הרב אמירה ברורה שגם בחופש, וגם כאשר יש זמן פנוי ועושים פעילויות אחרות, ראוי מאד להוסיף לימוד תורה והתנדבות לעמותת חסד וייתכן כי זהו המסר החשוב ביותר של הספר.


בין הזמנים - הרב סתיו
בין הזמנים - הרב סתיו

בין הזמנים
תרבות, בילוי ופניא בהלכה ובמחשבה
הרב דוד סתיו
הוצאת ידיעות ספרים
תשע"ב 2012
349 עמודים

מארק אדלמן

כבר גב הספר שואל את השאלה: "מי הוא מארק אדלמן?". שמו של מארק אדלמן אינו ידוע בציבור הרחב אולם בפולין הוא היה דמות ציבורית ומוכרת לפני מותו. אדלמן היה חבר בארגון אי"ל, אחד ממפקדי מרד גטו ורשה אולם שמו ותפקידו נמחקו בישראל עקב כך שהיה חבר בתנועת הבונד, היה לא ציוני (ויש כאלו שיגידו אנטי-ציוני) והוא גם לא ראה בגבורת המרד עניין מיוחד, זאת בניגוד למיתוס גטו ורשה שטופח בידי מנהיגי ישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה בה הודגשה גבורת המורדים מול חדלות ההולכים למות. עוד על כך ראו במאמר מלפני שנתיים אודות תאריך יום הזכרון לשואה. בכל אופן, למארק אדלמן לא היה מקום במיתוס זה וחלקו, כמו גם חלקם של נוספים, הושכח במכוון מהציבור הישראלי. בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים על גטו ורשה, הבולטים בהם הינם ספרו של משה ארנס, דגלים מעל הגטו וספרם של איתמר לוין ושלומית לן, הקרב האחרון, השופכים אור רב על האירועים מנקודת מבט מאוחרת (שני הספרים יצאו רק ב-2009) מרוחקת ובודאי הרבה יותר נייטרלית וכנה ובהחלט עושים חסד עם העובדות. הספר על אדלמן, בהוצאת ספרי עליית הגג, מצטרף אליהם ונותן עוד נקודת ראייה, שונה לחלוטין ממה שרובנו מכירים וגדלנו עליה (ובפרט אם לא קראנו את הספרים הקודמים שהזכרתי) וראוי לקריאה גם בידי יהודים, ישראליים, ציוניים ודתיים (כמוני) שלמרות שבודאי לא יסכימו עם דבריו, ובפרט עם האמירה שצריך להישאר בפולין (וזאת לאחר שאדלמן עצמו מודה ומודע לקיומה של האנטישמיות בפולין הרבה לפני והרבה אחרי השואה).
מבין פרקי הספר שנכתבו על ידי כותבים פולנים והעניין הישראלי בהם הוא פחות, אביא מבחר ציטוטים מפרקים מרכזיים שיענינו במיוחד את הקוראים הישראליים. בפרק אומשלאגפלאץ מתואר הגירוש מגטו ורשה בו כתוך חודש וחצי גורשו למעלה משלוש מאות אלף יהודים מהגטו להשמדה מיידית בטרבלינקה. אדלמן מספר בכנות על ההחלטות שהיה צריך לקבל ושאפשרו לו להציל בודדים מתוך האלפים:
" - יכולתי להשאיר שניים-שלושה אנשים ביום ולאומשלגפלאץ הביאו מדי יום אלפים. אלה לא החלטות קלות. ניסיתי להציל את מי שהיכרתי, ששיתפו איתי פעולה במחתרת, כי חשבתי שאם אציל אותם, יש סיכוי להמשך המאבק שלנו. וחוץ מזה - זה היה מסוכן מאד. היו מי שרצו להציל, אפילו הצילו ובעצמם הגיעו לקרונות. האם יש לי ייסורי מצפון שלא הצלתי אלפים? אילו הייתי צריך לחשוב באופן כזה, באותה מידה הייתי יכול להגיד לעצמי: או כולם, או אף אחד. הייתי אמור לא להציל אף אחד?"
 ועל הגבורה הכרוכה גם בהליכה הברורה אל המוות מתוך חוסר רצון להשאיר אם בודדת לבד (בפרק להקדים את אלוהים)
"ויום אחד הוצאתי את פולה ליפשיץ.למחרת פולה חזרה הביתה, ראתה שאמא שלה איננה - את האם הוליכו כבר לאומשלגפלאץ בתוך טור אנשים, אז פולה רצה אחרי הטור בעצמה, רדפה אחרי ההמון מלשנו עד סטווקי - הארוס שלה עוד הוביל אותה קצת במריצה, כדי שתוכל להשיג אותם - והספיקה. ברגע האחרון התערבבה בתוך ההמון, כדי שתוכל להיכנס עם אמא שלה לתוך הקרון. על קורצ'ק יודעים כולם, נכון? קורצ'ק היה גיבור, כי הלך עם הילדים מרצונו אל המוות. ופולה ליפשיץ - שהלכה עם אמא שלה? מי יודע על פולה לישפיץ? והרי היא פולה, יכלה לעבור לצד הארי, כי היתה צעירה, יפה, לא דומה ליהודייה, והיו לה פי מאה יותר סיכויים..."
 ובהתיחסות לגרמניה החדשה, ולרעיונות להקמת מרכז מגורשים לציון "הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה" עם ציטוט מעניין המתייחס לגינטר גראס (הציטוטוים מעמודים 501 עד 505)
"בהשמדה השתתפו אלפי גרמנים... אני לא רוצה להתנקם, אין לי שום דבר נגדם...אני רק לא רוצה שיהפכו אותם לקורבנות, כי אז אני אמור להיות התליין.לפני שמציבים אנדרטה למגורשים, צריך לבכות את אלה שאותם הרגו. הגרמנים אומרים שבין המגורשים היו נשים וילדים. אבל הם לא אומרים שהנשים היו הכח התעמולתי של של היטלר. די לראות את הסרטים של לני ריפנשטייל. שם רואים אלפי נשים ונערות גרמניות המתלהמות בקריאה קצובה  "הייל! הייל!" אני מבין שגינטר גראס מתאבל על גורלה של ספינה שטבעה בים הבלטי עם אלפי פליטים. באמת, וילהלם גוסטלוף הייתה טרגדיה. אבל אני מפנה את תשומת הלב לכך שהגרמנים הטביעו בזמן מלחמת העולם כמה וכמה ספינות אזרחיות. אי אפשר להשוות את הטרגדיה של גוסטלוף עם פשעי אושוויץ, טרבלינקה ומיידנק. אל נשלה את עצמנו שגרמנים הרגילים לא ידעו על מחנות הריכוז והגטאות. מיליוני יהודים לא נרצחו על ידי כמה עשרות פושעים - בהשמדה נטלו חלק אלפי גרמנים.זה לא עניין של כפרה. מחובתם לשלם על הפשעים האלה!"
במאמר מוסגר נזכיר שהספינה וילהלם גוסטלוף קרויה על שם מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, שחוסל על ידי דוד פרנקפורטר. הנאצים נאלצו להמעיט בתגובות נגד יהודי גרמניה עקב הסמיכות לאירועי אולימפיאדת ברלין, ששימשה כסות לתעמולה נאצית בולטת. אולם, הנאצים עשו שימוש בכך לאירועי ההתססה הכאילו ספונטניים בשנת 1938, הידועים בכינוי ליל הבדולח. גינטר גראס עצמו כתב נובלה על סיפור האוניה Im Krebsgang, שלא תורגם לעברית.

ממשיכים הכותבים - היום יותר ויותר צעירים גרמנים רואים את עצמם לא כמחוללים, אלא בראש ובראשונה כקורבנות של מלחמת העולם השנייה והנאציזם (ביקורת דומה קיימת בארץ גם לגבי ספריו של הנס פלאדה). במובן זה המרכז נגד גירושים בברלין אמור בעצם להיות משקל נגד לקיומה של אנדרטת השואה, כדי שבסופו של דבר מלחמת העולם השנייה תתמצה לגבי הגרמנים הצעירים במשוואה: שואה - גירוש. התליינים אמורים להיות - בהחלט - הגרמנים, אבל גם הפולנים ובעלות הברית האחרות.
ומסכם אדלמן במילותיו:
"קשה לתת אמון במי שכל כמה עשרות שנים גורם עוול. היו הכיבושים, הייתה הברית ריבנטרופ-מולוטוב. ונוסף על זה מלחמת העולם השנייה שעשתה שמות בפולנים, ביהודים, וכמעט בכל העמים האחרים. אם למרות ששה מיליון קורבנות אנוש בפולין וארבעים מיליון בעולם כולו הגרמנים רוצים לעשות מעצמם קורבונות, לזה אסור להסכים. והרי לאמיתו של דבר הלאומנות בגרמניה לא חוסלה לחלוטין - אין להם יהודים אבל יש להם טורקים ומחפשי מקלט אחרים, שאותם הם יכולים להצית ולהאשים בכל. את הדמוקרטיה הביאו להם האמריקאיים, ולמרבה המזל יש להם מנהיגים טובים, אבל מה הם יוכלו לעשות אם, ישמרנו האל, הכלכלה הגרמנית תתמוטט? אם יהיה משבר? אם יפסיקו לנהוג במרצדסים? האם הם יצליחו לבלום את המגמות הלאומניות? האם לא יגידו - זה הם, האחרים אשמים?"
נדמה שבדברים אלו מוצאים כבר רמזים מדוע אדלמן לא היה פופולרי בישראל, בדבריו הוא מקדים את הפולנים ליהודים, ועושה פחות הפרדה הנדרשת בין היהודים שהושמדו לבין עמים אחרים בעניין זה. אם צריכים הוכחות נוספות, בפרק "הביקור הראשון בישראל" מובאים דבריו החריפים מאד על בן גוריון ועל כל ההנהגה הציונית שלא עשתה מספיק למען יהדות אירופה:
"בן גוריון האמין שככל שליהודים באירופה יהיה יותר גרוע ויותר יהודים ימותו, כך ייטב למדינת ישראל. כך הוא פעל. היה ארגון כזה - המוסד לעלייה ב' - שהיו לו קשרים טובים בכל מקום, ואחרי המלחמה שליחיו הגיעו לאירופה כדי להביא את היהודים לישראל. בן גוריון הסתייג מהגולה. הוא אפילו הפסיק לדבר יידיש -כי בשפה הזאת דיברו 17 מיליון יהודי אירופה. הרי כבר בוועידת מפא"י בדצמבר 1942 הוא אמר שהטרגדיה של יהודי אירופה איננה נוגעת להם ישירות. אלה היו מילותיו של מנהיג שהיה מוכן להקריב חיי מיליון יהודים למען רעיון המדינה היהודית. אני לא טוען שהוא יכול היה להציל אלפי אנשים, אבל יכול היה להיאבק על כך. הוא לא עשה את זה. אני לא יודע אם בכוונה תחילה. למען האמת אפילו גדולי הציונים לא אהבו את בן גוריון"
בדעותיו הפוליטיות היה אדלמן תמיד איש שמאל וככזה גם ביקר לרוב את פעולות ישראל כלפי הפלסטינים, אולם בניגוד לאנשי שמאל אחרים מודגש בספר כי אדלמן לא קנה את התעמולה הפלסטינית ולא השתכנע ממנה ובמיוחד לא את תעמולת הרשע כאילו הטרוריסטים הפלסטינים והמחבלים הינם למעשה ממשיכי דרכם של מורדי הגטו:
"הגרילה הפלסטינית אינה לוחמת כמו שאנחנו לחמנו, על החיים... אבל צריך להילחם כך שאנשים לא ימותו. אין סיבה שימותו אלפי אנשים.... מה גם שזה כבר לא עניין פלסטיני - היום זהו קונגלומרט בינלאומי של אינטרסים ערביים שמופקדים בידי הפלסטינים. הרי הם לא מקבלים תקציבים מהשמים - העולם הערבי מקיים אותם... האם היהודים הם מלאכים? בודאי שלא אבל הם גם לא התוקפנים. וכל השאר פתוח למשא ומתן".
בכך, ובניגוד לאנשי שמאל רבים, יהודים ואחרים, הביקורת של אדלמן משותפת לפחות לשני הצדדים ומראה על יושרה מסוימת (לאנשי הימין אין סיבות להתלהבות, הביקורת של אדלמן על ארגוני ימין, ובהם גם הפלסטינים עצמם, רבה).
הספר מזמין להתמודדות שהציבור בישראל, לאחר שנות מיתוסים רבות, המתחילים להתקלף אחד אחד בשל להתמודד איתה. בודאי גם נקודת מבטו של אדלמן לא תמיד תהיה האמת, ובהחלט לא צריך להסכים לדבריו, אבל קריאתם כדאית.


מארק אדלמן
לוחם, מהפכן, אדם
ויטולד ברש, קשישטוף בורנטקו
ספרי עליית הגג
תרגם מפולנית: מיכאל הנדלזלץ
ישראל תשע"ב 2012
621 עמודים

הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה היא הגדה של פסח שמיועדת בראש ובראשונה לילדים. ההגדה כוללת את הטקסט המלא, ועשירה בביאורים של הרב בני לאו ואיורים של נועה שוורצון. הביאורים כתובים באותיות ללא ניקוד ומיועדים לילדים שכבר קוראים היטב. האיורים הצבעוניים והפשוטים מוסיפים חן וגם מעט הומור לספר. להגדה זו שני תפקידים, קודם כל ללוות את הילד בשעת קריאת ההגדה בליל החג, אולם בליל הסדר חשוב לקיים את מצוות והגדת לבנך, ובמשפחות רבות נהוג שגם הילדים מכינים דברים לאומרם בשעת קריאת ההגדה ובסעודה. הספר יכול לסייע לילדים להכין קטע קצר, ואפילו רק לבחור קטע או שניים שיקריאו בקול רם. גם הורים המתקשים למצוא הסברים בשפה פשוטה ובהירה לילדים יוכלו להיעזר בספר, ובמקומות רבים, להמשיך את הנושאים וההסברים מהידע האישי שלהם, לדוגמא לגבי המנהג של התזת טיפות היין מן הכוס, בעת אמירת עשרת המכות, מביא הרב לאו את הטעם שגם באובדנם של המצרים, יש צער מסוים לקב"ה ואת הכלל שנובע מכך: "בנפול אויבך אל תשמח". ניתן לפתח נושא זה להסברים אחרים על פסח, כדוגמת אי אמירת הלל שלם בשביעי של פסח, מאותה סיבה, ועד התייחסות למציאות ימינו. הרב בני לאו מעונין להגיע לציבור קוראים רחב ככל האפשר. המשפט הראשון בספר "ליל הסדר הוא מסיבת יום ההולדת של העם היהודי", אינו משפט שמופיע לרוב בהגדות של פסח ובהמשך ההקדמה מציין הרב כי בליל הסדר יושבים יהודים בכל רחבי העולם בסגנונות ובהרכבים שונים ומספרים את אותו סיפור. ואכן, הספר מיועד לא רק לציבור הדתי אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, לציבור החילוני והמסורתי. לצורך כך מצורפים לפירושים גם שירים של ביאליק ועוזי חיטמן, ואפילו נושא שירת הנשים מוזכר בספר עם הצעה לדון בו (אולם ללא נקיטת עמדה כלשהי), גם האיורים שאינם מציגים משפחה "דתית" דווקא, אלא משפחה ישראלית רגילה, מראים שההגדה מכוונת לציבור הישראלי כולו. למרות זאת, ובניגוד להגדות אחרות, התאמה זו של ההגדה אינה כוללת שינוי או ויתור בטקסט של ההגדה עצמה. בכך מצליח הרב לאו לתפוס את החבל בשני קצותיו ולכוון למכנה המשותף הישראלי והיהודי הרחב ביותר. הנימה האישית של הרב לאו באה לידי ביטוי, בקטע קצר ליד אמרית "והיא שעמדה" בה הוא מתאר בקיצור נמרץ את סיפורם האישי של אביו ודודו, שניצלו ממחנות ההשמדה. גם בנקודה זו כדאי להרחיב ובפרט לקרוא את הספרים המוזכרים: "עם כלביא" של הרב נפתלי לאו והספר "אל תשלח ידך אל הנער" של הרב ישראל מאיר לאו.


עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים
עושים סדר במשפחה - הגדה של פסח לילדים

עושים סדר במשפחה
הגדה של פסח לילדים
ביאורים: הרב בני לאו
יצירה וערכיה: נילי אושורוב
איורים: נועה שוורצון
הוצאת ידיעות אחרונות
תשע"ב 2012
80 עמודים


לדף הראשי של פסח
חידות לפסח
בינגו לפסח

חידת הייסורים

הספר חידת הייסורים הינו אסופת מאמרים העוסקים בכאב ובאובדן. המאמרים נכתבו על ידי אנשים שונים, ועוסקים בנושא מזוויות רבות. חלק מהמאמרים מבוססים על סיפורי אובדן אישיים וחלקם מתמודדים עם האובדן כמחנכים וכמטפלים. הכותבים מחפשים משמעות, פשר ונחמה בייסורים בדרכים שונות כמעין הליכה בדרכו של פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". רובם של הכותבים הינם דתיים, המתייחסים לנושא מזווית יהודית, אולם הספר כולל מאמר העוסק בנושאים אלו גם בעיני דתות אחרות ובפרט דתות המזרח. חידת הייסורים עתיקה מני קדם וראשיתה בראשית ימי האנושות. הספר אינו יכול למצוא את כל התשובות וייתכן ותשובות כלל אינן קיימת. כל הקורא בספר יחשוב מיד על איוב, אולם העורכים השכילו לחמוק ממלכודת זו ולמרות שאיוב נוכח בספר, החלק הנושא את הכותרת איוב, מכיל שני מאמרים בלבד. הספר אינו פירוש לספר איוב.

הספר אינו ספר רגיל וגם הסקירה לא תהיה רגילה. קריאתו קשה, ואם את המבוא המתאר את סיפור האישי של רוני רדמן, שיזם את הוצאת הספר, כחלק מההתמודדות שלו, קראתי בצורה סבירה, הרי שבמאמר אחר, נאלצתי להפסיק את הקריאה לאחר חצי עמוד, תוך חשיבה מרובה ורכבת מחשבות שהתרוצצה בראשי. טרם קראתי את הספר במלואו. קריאתו הינה משימה קשה מדי ודורשת זמן רב ומצב נפשי מתאים. אני מצאתי בספר אוסף של מאמרים שכל אחד מהם הוא מפתח. הרבה אנשים יש ולהם מנעולים רבים. לא כל מפתח יתאים לכל מנעול. חלק מהמפתחות לא יתאימו כלל, חלקם ישברו בתוך המנעול ויהפכו אותו לקשה הרבה יותר לפתיחה, אולם לעיתים, מפתח מסוים יתאים למנעול מסוים ובכך יעזור לאדם מסוים. הקריאה בספר היא חוויה אישית. על כל אדם הוא ישפיע בצורה אחרת. זה היתרון והגדלות של האוסף, הגיוון הרב בו, מבחר הזרקורים המכוונים אל הנושא ממקומות שונים, יגרמו לכל אדם להתחבר לסיפור מסוים ואילו מאחרים הוא יירתע לגמרי ויתרחק מהם, אולי בהפעלת מנגנוני הדחקה מודעיים או תת-מודעיים. קשה מאד לסקר את הספר. המאמרים שונים מאד זה מזה. לפעמים הסיפור אישי והמחבר מספר לנו מיד מההתחלה מהו האובדן שאותו חווה (ייסורים ואהבה - אחינעם יעקבס),במקרה אחד יש הערה קטנה בראש המאמר (זהותו של המתאבל - ישי מבורך), בחלקם האובדן האישי מתגלה תוך כדי קריאת המאמר (חידת הכאב והחמלה - ג'סיקה סאקס, היום שבו נחה נפשה - רחל אטון) ובחלקם אין אובדן אישי מוזכר כלל במאמר אלא מרחף לו תלוי באוויר (הולך למות וזה טבעי - אלחנן ניר). בסוף הספר מופיע מעט מידע על הכותבים. נראה שהכותבים והעורכים בכוונה מיעטו בהבאת הרקע האישי של כל סיפור מאחר והחשיבות אינה הסיפור אישי דווקא אלא התובנות שעולות ממנו. תובנות שהופכות ספר זה, לא לספר קריאה, וגם לא לספר עיון, זהו ספר מסע, שיקח כל איש ואיש בהתאם לאובדן והייסורים שחווה למקום אחר ולכתיבת הפרק האישי שלו כמהמשך לספר זה. הפרק האישי שלי מופיע בהמשך.


חידת הייסורים

חידת הייסורים
לקריאת הפרק הראשון מהספר באתר ההוצאה
כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי
הוצאת ידיעות אחרונות
עורכים: ברוך כהנא, חיותה דויטש ורוני רדמן
תשע"ב 2012
398 עמודים


הפרק האישי שלי שמהווה בשביל המשך לספר

הספר השפיע עלי ולקח אותי למקום מסוים. לא קראתי את כולו אולם הוא גרם לי לרצון להעלות מעט מההתמודדות הפרטית שלי עם האובדן.  הקטע הנכתב להלן הוא אישי שלי אולם היה יכול להיות פרק נוסף בספר, הפרק האישי שלי. הדברים נכתבים לאחר כשש שנים כאשר מרחק הזמן מקהה את התחושות וגם מטשטש את הזיכרונות.

בחיים שלי יש חור של חודש. אני יודע מה קרה בתחילתו ומה קרה בסופו, אולם קשה לי מאד לשחזר בצורה מדויקת את האירועים שהיו באמצעו. בחודש זה היה גיסי, יוסי, מאושפז במחלקת טיפול נמרץ לאחר קריסת מערכות עד שנפטר.  הזיכרונות מאותו חודש הם מעין הבלחות קצרות שחלקן יתוארו כאן.

ההתחלה
את ההתחלה אני דווקא זוכר, הייתי בסעודת סיום מסכת. קבוצה קטנה של ארבעה חברים נפגשים מדי שבוע ללימוד גמרא ולדבר קצת, במהלך השנים זכינו לסיים מספר מסכתות. ההורים התקשרו הביתה שמעו איפה אנחנו ולא רצו להפריע. שמענו את ההודעה מאוחר בלילה. זו נקודת ההתחלה. מה קרה אחר כך איני יודע. האם הבנתי עד כמה המצב חמור? לא יודע. בפועל הלכתי לישון, האם הייתי צריך ללכת כבר אז לבית החולים? ייתכן. האם משהו היה משתנה? לא.

טיפול נמרץ
למחרת בבוקר הלכתי בפעם הראשונה בחיי למחלקת טיפול נמרץ. חוקי הפיזיקה הרגילים לא מתקיימים במחלקת טיפול נמרץ. ההרגשה הראשונה היא הקושי עם חוסר האונים וחוסר היכולת לעשות משהו. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה לא יודע כלום, הרופאים לא מספרים לך כלום (ולפעמים גם הם לא יודעים כלום) ואפשר רק לחכות. בטיפול נמרץ, אין יום ואין לילה, אין חול ואין שבת, אין בוקר ואין ערב, רק הצפצופים של המכשירים. בטיפול נמרץ, אין דתיים ואין חילונים, אין יהודים ואין ערבים, כולנו בני אדם. בני אדם? לא בטוח. לאט לאט חודרת אליך ההרגשה שלא רק שאתה לא יכול לעשות כלום, אלא למעשה שאתה בעצמך, כלום.
רגעי חסד

יוסי היה מאושפז באשפוז רגיל לפני הטיפול הנמרץ. לא היה משהו מיוחד ולא הייתה סיבה נראית לעין לדאגה. התקשרנו ושאלנו בשלומו אולם המעשה הטבעי של ביקור חולים, נדחה ונדחה. לבסוף פיניתי את הזמן והלכתי לבקרו. דיברנו זמן רב על הא ועל דא, על ספרים, על מחקרו המדעי וכו'. שום דבר חשוב. סתם שיחה של שני גיסים. מישהו חשב שעוד שבועיים כבר לא יהיה אפשר לדבר? לא הייתה אז אפשרות כזו בכלל. אחרי שבועיים כבר אי אפשר היה לדבר. ניסינו. היו עליות וירידות ובאחת הפעמים היה נדמה שיוסי מנסה לומר משהו. לדבר אי אפשר, תנועות שפתיים לא הצלחנו להבין, וגם כשניסה והצליח מעט ללחוץ יד לאחותי לא הבנו מה הוא מנסה להגיד. אם צריך להצביע על רגע של תסכול, הרגע של חוסר האפשרות ליצור קשר עם מישהו שיש לו מה לומר, הוא הרגע. עד היום אני מודה לאלוקים על כך שזכיתי לבקרו בביקור החולים ולנהל איתו שיחה ארוכה ונעימה. חסד קטן.

טיפול נמרץ
בטיפול נמרץ לא אוהבים שהמשפחה נכנסת לחדר האשפוז. פוחדים מזיהומים וכו', אולם בשלב מסוים נותנים לבני המשפחה להיכנס ואף ליותר מאחד בו זמנית, תוך הקפדה על רחיצת ידיים וכו'. בהתחלה בעיקר ישבנו בחוץ. לאחר מכן ישבנו בעיקר בפנים. מנסים לדבר, ללטף, לגעת, לשים איזו תמונה אישית בחדר, לנסות להפוך את החדר הגדול שבו בעיקר מיטה ומכשירים רבים לקצת יותר ביתי ונעים.

צחוק של ילדים
אמא שלי קנתה לנכדים כרטיסים למחזמר צלילי המוזיקה. הדבר נעשה חודשים רבים מראש וכמה ימים לפני ההצגה התחילה ההתלבטות מה עושים. המצב כבר היה חמור מאוד, ממש לקראת הסוף אולם ההחלטה המשותפת הייתה שצריך ללכת להצגה. נבחרתי לשמש כמבוגר מלווה לששה ילדים. כל הנסיעה הילדים, בני דודים, שרו וצחקו בקול רם. אני זוכר את הצחוק עד היום, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשמע אותם צוחקים ושמחים כך כשיוסי עדיין בחיים.

הלל
בראש חודש שבט, המצב קריטי, כל המערכות כבר קרסו ומתפללים רק לנס ובתפילת ההלל אני מגיע לפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ומתפלל בדמעות לנס.

הסוף
בערב עוד הייתי בבית חולים, לא היה נראה שיש שינוי כלשהו, גם את המזוזות שלחנו לבדיקה (כולן כשרות). חזרתי הביתה. אשתי יצאה לאסיפת הורים בגן. בשמונה וחצי, או אולי שבע וחצי הטלפון מצלצל. במצבים כאלו פוחדים לענות לטלפון. אכן מנימת הקול של אבא הבנתי כבר הכל, אבל לא הבנתי איך. הרי רק לפני חצי שעה הייתי שם והכל היה נראה רגיל (כלומר גרוע בצורה הרגילה), מאיפה פתאום חלה ההדרדרות הסופית? מיהרתי חזרה לבית החולים. לאחר כמה שעות של התארגנות, יצאה משם אחותי עם המילים פה גמרנו. לא חוזרים יותר.

חסד של אמת
יוסי נפטר בחורף, היום קצר, והיה צריך לסיים בירוקרטיות מרובות במהירות, גיסי השני, מוקי, נשאר בבית החולים להשגיח, לסייע ובעיקר להאיץ עניינים. את הלוויה קבענו לשעה המאוחרת ביותר ביום ועדיין היה חשש לאיחור. באותו יום קשה, מוקי, קנה עולמו בשעה אחת בחוויות קשות שעבר. באותו יום הבנתי מה המשמעות של חסד של אמת.

שבעה ומשחקי ילדים
הייתי נוכח ברוב השבעה, לרוב גם הייתי שליח ציבור, אחייני, בסך הכל בן 14, התקשה להתפלל ורק בימים האחרונים, התגבר. שאר האחיינים צעירים יותר. הבאנו את הילדים, שיהיו עם הבני דודים. האחיין הקטן והבן שלי, שני ילדים, בגן חובה ובכיתה א'. בית הספר דאג לשלוח חברים לכל אורך היום. מה עושים ילדים? לוקחים כדור ויורדים לחצר לשחק כדורגל. באמצע שבעה משחקים כדורגל? כן. במשחק הכדורגל של הילדים, ובצחוק שלהם, מצאנו מעט נחמה.

פסוק
לאחר השבעה בקשה ממני אחותי לסייע במציאת פסוק מתאים שייכתב על המצבה של יוסי. לכאורה דבר קטן אולם זהו אחד מהדברים הקטנים הגדולים שבחיים. הניסיון לתמצת אישיות שלמה לפסוק אחד שיהיה משמעותי. איזה פסוק יתאים ליוסי?
  • יוסי אהב לצחוק. תמיד היה צוחק ובקול רם מכל מיני סיפורים מוזרים הנמצאים בעמודי העיתון האחוריים. הוא היה אוסף אותם, מקריא לנו בקול וצוחק. למבטנו התמהים היה תמיד אומר שלא איכפת לו אם הסיפור אמיתי הוא מומצא, הוא בסך הכל קורא מהעיתון. תמיד הייתה לו בדיחה לספר.
  • יוסי היה מדען בכל איבריו. הוא אהב את עבודתו, את מחקריו את המדע ואת הסטודנטים שלו להם הקדיש עשרות שעות מזמנו. הוא קרא כמויות אדירות של מאמרים. תמיד הייתה לו ערימה ענקית של ספרים או מאמרים שהוא צריך לקרוא. את כולם הוא קרא ואת כולם גם הוא זכר. היה לו זיכרון מדהים, לא היה משהו שלא עניין אותו והוא היה מסוגל לקרוא שעות ברצף.
  • בטיול המשפחתי האחרון, לעכו, התנהלנו באיטיות נהנים מסימטאותיה של עיר העתיקה ומהאתרים הרבים בה. אבל יוסי מיהר ורצה שנחזור. זה היה בסוכות ויוסי דאג שהוא צריך עוד לקנות כיבוד ולסדר את בית הכנסת ללימוד הושענא רבא. יוסי דאג באמונה לצרכי הציבור ולמרות מוצאו העיראקי, בדברים כאלו הוא היה יקה לכל דבר ותמיד דאג שהכול יהיה מסודר היטב ובזמן.
אלו הן רק מקצת התכונות ודפדפתי בתנ"ך ופתאום נחו עיני על פסוק מספר משלי שבשנייה שקראתי אותו ידעתי שזה הפסוק שצריך להיות חקוק על מצבתו של יוסי. גם מציאת הפסוק הייתה רגע קטן של נחמה.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם-עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח"
משלי ט' ט'





מנהג נשים - עליזה לביא

הספר מנהג נשים של עליזה לביא הינו המשך טבעי לספרה הקודם, תפילת נשים, מלפני כשש שנים. בספר זה ממשיכה עליזה לביא במסעה חובק העולם בעקבות מנהגים שונים של נשים יהודיות ברחבי העולם, כאשר גם תוספת לתפילות יש כאן. כגבר, התגובה הראשונה לספר, היא האם באמת נחוץ ספר על מנהגי נשים דווקא? המחברת במבוא לספרה מתייחסת לשאלה זו וטוענת כבר במשפט הראשון של הספר על קיומו של העולם היהודי-הנשי המנותק מגבולות הזמן והגזרה. האם הספר יצליח להדגים עולם זה?

הספר גדוש ומלא כפומלית (מאחר והספר כולו נשי, נבחר פרי עסיסי וגדול נקבי, ונניח את הרימון בצד) במנהגים מכל קצות הגלובוס, בתפילות ובאמירות. המנהגים המצויים בספר אכן אינם אחידים "בנשיותם". בעוד תפילות שחוברו על ידי נשים ומנהגים הקשורים לבת המצווה, לאירוסין, להריון וכו' מוצאים את מקומם בספר באופן טבעי, הרי שפעמים רבות, ובפרט בפרק על החגים, הקוראת תתקל במנהגים שאינם נשיים דווקא כמו המנהג (עמ' 232): "באשכנז בכל תפילות ראש השנה - ערבית שחרית מוסף ומנחה באו הנשים לבית הכנסת בבגדים לבנים". מנהג זה משותף לשני המינים, ורבים הגברים המתעטפים בקיטל הלבן בימים הנוראים. גם מנהגי האכילה, וסדר הברכות לראש השנה, אינם נשיים דווקא, ובנקודה זו דומה שהמחברת ניסתה לאחוז מכאן ומכאן ולתאר באופן כללי את מנהגי החגים. יש לנסיון זו יתרונות כאשר הראשון שבהם הוא הנגשת הספר לציבור הנשים שאינן דתיות (גם הערות השוליים בצידי הספר מסבירות מושגים שונים ובכך מקילים את ההבנה לקוראת שאינה באה מרקע דתי) ומתן "תמונה" מלאה יותר על כל חג אולם הדבר יראה לעיתים רדוד ושטחי למי שבקיאה במנהגים ויודעת שהםא אינם נשיים כלל ומחזק את השאלה אודות מרכזיות מנהגי הנשים בתחומים שאינם נשיים באופן מובהק ולעתים נראה כי נועד למלא עמודים בספר על מנת לתת לו נפח (למשל, הבאת פרק ק"ד בתהילים במלואו,  "ברכי נפשי" הנאמר כשיר של יום בראשי חודשים, מאחר ויהודיות מעדות המזרח, נוהגות לאומרו ביחידות בבית. בהערת אגב, מזמור זה נבחר לייצג את ראש חודש גם בגלל שהוא עוסק בבריאה ובהתחדשותה באופן כללי ובפרט עקב הפסוק "עשה ירח למועדים"). ייתכן והיה כדאי להישאר בתחומים הנשיים נטו, ולעבות אותם (שכן בודאי קיימים מנהגים רבים שלא מצאו את דרכם לספר), ולוותר במעט על הפרק של מעגל השנה, בהיותו רזה (או להרחיבו בצורה אחרת). כמו כן מנהגים אחדים מתוארים באריכות ואילו אחרים בשורה אחת בודדות, דבר המתמיה על עצם הכללתם.

חלקו האחרון של הספר עוסק במספר דמויות נשיות בהיסטוריה היהודית, מרחל אמנו ועוד חנה רחל ורברמאכר, הבתולה מלודמיר, שאת קברה איתר וחידש נתנאל דויטש. כקוריוז מענין אביא את הציטוט הבא:
"דויטש היה הראשון שבדק את רשימות החברה קדישא משלהי המאה ה-19 כדי למצוא את קברה, ואליו הצטרפו תלמידיו של רבי זלמן שחטר מארצות הברית ובראשם הרב רות גן קגן. הם איתרו את הקבר בשטח ושיקמו אותו"
משפט זה משקף את הבעייתיות שבספר, ברור שהגב' רות גן קגן הינה אישה, ובכל זאת התואר שלה (ללא קשר לסמכות הרבנית שהעניקה אותו, שאינה מעניני הספר או הסקירה) וההתיחסות אליה הוא בלשון זכר! הטקסט לא היה נפגע ואולי אף מתחזק לו המילה תלמידיו הייתה מתחלפת בתלמידותיו (וחוקי העברית הוגמשו וניתן לכנות קבוצה מעורבת של גברים ונשים גם בלשון זכר כפי שהיה תמיד וגם בלשון נקבה) והמילה ובראשם ובראשן.
אז בעוד כל מטרת הספר היא לחזק, להעצים ולהדגיש את הנשיות, הינה במשפט אחד הנשיות נעלמת ומוחבאת בתארים גבריים.
מבחינה הלכתית הפריע לי בספר דבר אחד בלבד, המחברת מתארת טקס אירוסין שיצרה לרגל חתונת ביתה. הטקס מקורי, אך שוב, הוא אינו מנהג קדום, אלא המצאה של המחברת ויכול להוות הצעה למעונינים לערוך טקס כזה אולם הוא כולל "ענידת הטבעת". אכן נהוג לקנות טבעת לציון האירוסין, אולם הגבר אינו עונד טבעת זו לארוסותו, מאחר ובכך יש חשש שיבוצע מעשה הקידושין עצמו והזוג, הלכתית, ייחשב כנשוי לכל דבר (אף ללא אמירת הקידושין שעורכין בחתונה).

ייתכן והספר כלל אינו אמור להיקרא על ידי גברים, חבל, המחברת מוותרת מראש על מחצית מהקוראים הפוטנציאלים. נכון שהספר פונה בבירור לקהל הנשים, שימצאו בו עניין, יתרגשו, יזדהו ואולי אף יאמצו מנהגים מסוימים לחיקן, אף עיצובו תוחם אותו כבר ממרחק לטריטוריה נשית. כריכה סגולה/ורודה, דפים סגולים/ורודים, אפילו הדפוס וורוד (למעט פרקים העוסקים בנושאים עצובים, על עקרות ועל תשעה באב שהודפסו משום מה בירוק). מעבר לצבעים הנשיים בעליל, שימוש עמוס זה בצבעים גרם לי  כבעל עיוורון צבעים חלקי, קושי רב ומאמץ פיזי בקריאה. גברים, לוקים בעיוורון צבעים (חלקי) פי כמה וכמה מאשר נשים (כמו ברוב התופעות הגנטיות אליהן נשים נחשפות פחות, עקב קיומם של שני כרומוזומים מסוג X המסוגלים לחפות אחד על השני).

עיצוב ידידותי יותר לגברים (כמו גם לעיוורי צבעים) והקפדה על תוכן ברמה גבוהה יותר היה פותח את הספר בפני קהלים נוספים, שכן חלק גדול מהתוכן מתאים ויענין גם גברים, ולהכיר להם עולם שלם שאינם נחשפים ומודעים אליו, אותו עולם יהודי-נשי המנותק מגבולות הזמן המקום והתרבות, שלא השתכנעתי עדיין בקיומו.


הערה: המחברת ענתה על מעט משאלותי באתרה ואני מתכבד להביא את תשובתה במלואה מתוך האתר שלה.  מומלץ מאד לבקר באתר, להתרשם ולקרוא סקירות ודעות נוספות. ואת דברי המחברת. עצם האפשרות ליצור דיאלוג בין הסופרת לבין קהל הקוראים הוא דבר יפה.

תשובת המחברת ד"ר עליזה לביא
"גדי שלום,
תודה רבה על שהקדשת מזמנך והתייחסת לספרי מנהג נשים.
הביקורת שלך העלתה לאתר הספר ואני בטוחה שהיא תעורר עניין.
קראתי בעיון את דבריך ותהיתי על עולמך.
כמה הערות:
הספר מוקדש מההתחלה לנשים ולגברים - והרי זה שלך ובשבילך ושלך ובשבילך - מנוקד -עמ 27.
הספר מבקש להחזיר את התורה הנשית יהודית. בשנים מאז התפרסם הספר תפילת נשים גיליתי להפתעתי שהתפילות והטקסטים פורצים שערים נעולים גם במקומות שהסידור נתפס כמילה גסה. איך אמרה לי אמא של לוחם במצפה בגליל - "סידור מעולם לא ראיתי וגם לא ארצה שיכנס לבית שלי אבל מצאתי את עצמי מתפללת
מתפילת נשים". זו גם הסיבה שהבאתי פרקי תהילים רלוונטים במלואם. מדרך כתיבתך ניכר כי ארון הספרים היהודי מוכר לך וכי אתה רחוק מעולמם של אלו שהוא מאיים עליהם.
אגב, הרב רות גן כגן מבקשת להיקרא רב ולא בכל תואר אחר.
לשמחתי - מאז יצא הספר אני לומדת כי דרך הפניה מסייעת לגברים לחזור אל עולם שפעם היה חלק מאיזה זכרון עמום.
ושוב תודה על הדברים שכתבת והארת את עיני
עליזה"



מנהג נשים
מסע נשי של מנהגים, טקסים, תפילות וסיפורים
עליזה לביא
הוצעות ידיעות אחרונות ספרי מחד
תשע"ב 2012
374 עמודים


מחזורי שבעתות

ספרה של פרופ' שולמית אליצור, מחזורי שבעתות לסדרים ולפרשות, עוסק בקטעי פיוטים שהתגלו בגניזות שונות ועיקרם מחזורי שבעתות לפרשת השבוע.
לא מדובר בטעות כתיב, השבעתה היא פיוט של שבעה בתים, שנאמרה בתפילת חזרת השץ לפני כל סיום ברכה, בתפילות השבת בהן לא נאמרה קדושה בחזרת השץ. גם זו אינה טעות. בימינו אכן בכל תפילה בה יש חזרת השץ נאמרת גם קדושה, אולם מינהג ארץ ישראל הקדום היא לערוך חזרת השץ לכל תפילה, גם לתפילת ערבית, אך לומר קדושה רק במוספי השבתות (הסבר מפורט על מנהגי התפילה מופיע בספר)
פיוטים אחדים שפר מזלם, והם נהיו חלק מוחלט מהתפילה עד כי אנשים כלל לא יודעים שהם פיוט ולא חלק מהברכה, כזה הוא למשל הפיוט "אל אדון על כל המעשים" הנאמר בברכת יוצר אור בשבתות. זהו פיוט קדום ביותר, ייתכן עוד מתקופת התנאים (המאה ה-2 לספירה) ומחברו אינו ידוע. גם תפילת עלינו לשבח הינה פיוט המיוחסים לפי המסורת (אך לא לפי המחקר המדעי) עוד לימות משה רבנו ויהושע בן-נון (חלקו השני של עלינו לשבח המתחיל במילים "על כן נקווה..." מיוחס לפי המסורת לוידוי אותו אמר עכן שמעל בחרם יריחו בימי יהושע). לעומת זאת, פיוטים אחרים שלא שפר עליהם מזלם, נכחו בתהום הנשייה והתגלו בשנים האחרונות, חלקם בגניזת קהיר (וראו גם על הפיוט אדר נזלי ישע).

הספר אינו חדש אך יצא לפני כמה שנים במהדורה חוזרת בהוצאת מאגנס (מאז הוציאה פרופ' אליצור ספרים נוספים) והוא מרכז מספר מחזורי שבעתות לפרשות ולסדרים (בהתאם לסדרי הקריאה הקצרים יותר שהיו נוהגים בארץ ישראל).
הספר מענין מכמה תחומים שונים. לתחומים האקדמאים פירסום חומרים כאלו, שהופיעו בכתבי יד או התגלו בגניזות, רלוונטי וחשוב לחקר השירה, הפיוט, ההיסטוריה והלשון העברית. אבל לא רק האקדמיה נשכרת מספרים אלו. בימינו, בהם יש התעוררות מחודשת לכל נושא הפיוט (אם כי בעיקר לפיוטים חדשים יותר, ולא לפיוטי ארץ ישראל העתיקים מתקופת הגאונים במאות ה-6 וה-7), הספר יכול לשמש כל אדם הנהנה מפיוטים ואוהב להעשיר את שפתו.
אפשר להשתמש בכל בית מכל שבעתה לצורך ברכה, פתיחת דבר תורה ועוד. גם העושר הלשוני המובע בפיוטים אלו הוא רב, וכמקובל בפיוט, כל מילה מייצגת רעיון שלם, כך שהבנה מלאה של כל פיוט הינה משימה המצריכה ריכוז וזמן. מפתח מיוחד בסוף הספר עוסק בעניני הלשון והכינויים, ומי שחשקה נפשו לחבר פיוטים משלו יוכל לעשות בהם שימוש רב. בנוסף המבואות לספר דנים בהתפתחות הפיוטים והסוגה הספציפית של השבעתות בכלל והם מוסיפים ענין רב לספר
למרבה הצער, פיוטים רבים אבדו ונעלמו, ואחרים עוד מחכים בגניזות כלשהן. גם מהפיוטים שנמצאו חלקם חסרים ולפעמים מפיוט שלם נותרו שתי מילים בודדות.יש לקוות שחומרים נוספים יתגלו ויעשירו את עולם הפיוט הקדום.
מחזורי שבעתות לסדרים ולפרשות
מחזורי שבתות לסדרים ולפרשות
שולמית אליצור
הוצאת מאגנס בשיתוף האיגוד העולמי למדעי היהדות
תש"ס 2000 והדפס שניה תשסז 2007
320 עמודים

ציוני דרך - שלמה ריסקין

ספרו של הרב ריסקין הופיע במקור באנגלית תחת השם "Listening to God" ותורגם לעברית בשם השונה מאד "ציוני דרך". כבר דרך ההבדל בין שמות הספרים ניתן לדבר רבות על הפער התרבותי האדיר בין ישראל לארצות הברית בכלל ועל הפער התרבותי בין החברה הדתית בארצות הברית לבין החברה הדתית (שאינה חרדית) בארצות הברית, אולם לא נעשה זאת ונתרכז בספר (שדרך הקריאה בו הפער יתגלה במהירות).
הרב ריסקין משמש כיום כרב היישוב אפרת ונשיא מוסדות "אור תורה סטון", מחבר ספרים ומרצה במקומות רבים. את הרב איני מכיר אישית, אולם נתקלתי בו בהזדמנויות מה. קריאת הספר מעוררות רצון להתוודע יותר לרב,  לדרכו, תורתו וכתביו.
הספר, מגולל פרק אחרי פרק נקודות ואנקדוטות מחיי הרב מילדותו ועד לאחרונה, אולם למרות שאפשר לקרוא את הספר עמוד אחר עמוד, הנאה גדולה הרבה יותר תהיה לפתוח עמוד אקראי ולקרוא את הסיפור שמופיע שם. כל סיפור הוא קצר מאד, עמוד שניים לא יותר, ואפשר לשוטט הלוך ושוב, לקרוא סיפורים רבים פעמיים ומתוך כל סיפור לעמוד על דמותו הייחודית של הרב.
הרב, בן למהגרים, שעזבו את אירופה הישנה בדרך לעולם החדש וזרקו הכל מאחוריהם מהווה דגם טיפוסי ליהודי אמריקאי, שסבו וסבתו מצד אחד הינם דתיים אדוקים, סבו מהצד השני הינו, להבדיל, קומוניסט אדוק, הוריו זנחו את כל עניני הדת בהתרסה כלפי הוריהם ואילו הוא רק בכח המקרה, עקב עניות המשפחה נשלח לישיבה (ולא לחינוך ציבורי ירוד בשכונת העוני של מגוריהם). למזלנו יצאנו נשכרים מאד ממקריות זו ובמיוחד הרב ריסקין עצמו שספג את כל מה שאפשר מהדורות הקודמים תוך הבנה שמכולם אפשר ללמוד. הרב מספר בגילוי לב על אימו שעישנה בשבת, על קרוביו שאכלו מזון לא כשר ועוד אנקדוטות מצחיקות, שקשה מאד למצוא בספרים של רבנים אחרים לדוגמא בעמ' 44:
"שנה וחצי לפני פטירתו הודיעה לי אחותי בבעתה שאבא - שסבל מקטרקט חמור, שלבו היה במצב רעוע כל כך שלא היה אפשר לנתחו, ושלא יכול היה לקרוא או אפילו להבחין בבירור בין דברים שראה לוקח שיעורי נהיגה כדי לקבל רישיון ישראלי. הלכתי מיד לדירתו, כדי להסביר לו בעדינות שעם ראייה כמו שלו, הנהיגה מסוכנת לא רק לו אלא גם לאחרים. "אתה חושב שאני אידיוט?" שאל אבא בעלבון? "אין לי שום כוונה לנהוג! אבל הבחורה שמלמדת נהיגה כל כך חמודה..."
כמובן שבקריאה ראשונה צוחקים מאד מסיפור המעשה, אולם במחשבה מעמיקה מבינים את גדלותו של הרב ריסקין שמביא גם דברים אלו בספרו. סיפור משעשע נוסף המדגיש את תמימותו של הרב הוא כאשר רצה אחרי שנים רבות לאכול את מעדן רגל הטלה של אחת מהדודות וביקש מאשתו להכין אותו (עמ' 50):
"בראשית שנות נישואינו, הצעתי פעם לויקי שתזמין רגל טלה מהקצב שלנו... ויקי, שבנושאים אלו הייתה תמימה כמוני, התקשרה לקצב. את הצעקה מעברו השני של הקו שמעתי גם אני: 'אלפרד, הרבנית מבקשת רגל טלה! אתה שומע אותי? תעזור לי, מה אני אמור להגיע לה?' רק אז באיחור של 13 שנה, הבנתי. נבוך הסברתי לקצב שהייתה לי דודה גדולה שהגישה את החלק הזה והלה הסביר לי שכידוע הוא אסור באכילה, שכן השוחטים באמריקה אינם מיומנים בהוצאת גיד הנשה"
תמימותו זו של הרב הקשתה עליו רבות לאחר עלייתו לישראל וקשייו למצוא משרה (עמ' 246) שלאחר שנים הסתבר שנבעה בסך הכל מכך שלא גידל זקן ואת הסיפור על הצעת המשרה ברבנות ערד תצטרכו כבר לקרוא בספר כמו גם סיפורים משעשעים מדוע הרב בילדותו לא סבל מהצקות של בריונים, מתי התחיל הרב ללמוד דף יומי ועוד ועוד. למעשה בכל עמוד שתפתחו תמצאו סיפור שיהיה מענין, מרתק, מלמד, משכיל, משעשע או כולם ביחד. בנוסף נאזכר גם את הפרק בספר הנקרא "הפלסטינים שבתוכנו" וגם אותו לא תמצאו הרבה בספרי רבנים, שוב הוכחה למורכבות ויחודיות דמותו של הרב ריסקין הניפגש רבות עם מוסלמים ונוצרים.

הספר בהקדמתו מציין כי הסיפורים נכתבו לנכדיו של הרב, הסבא מספר לנכדיו על הסבתא שלו והמורשת המשפחתית ממשיכה הלאה. הספר כתוב בצורה בו כולנו יכולים להרגיש נכדים של הרב, גם הספר במקור האנגלי וגם התרגום המעולה של צור ארליך, מעבירים את ההרגשה כאילו אנחנו שומעים את הסיפורים ולא קוראים אותם. הספר הזה צריך להיות בספריה של כל אחד מכם.


ציוני דרך - שלמה ריסקין
ציוני דרך - שלמה ריסקין


ציוני דרך
זכרונות וסיפורים בדרך לציון
הרב שלמה ריסקין
הוצאת ידיעות ספרים
ישראל תשע"ב 2012
375 עמודים

מגילת אסתר - בני לאו

ספרו של הרב בנימין (בני) לאו מציע קריאה חדשה למגילת אסתר. כבר בהקדמה כותב הרב לאו כי "מכל ספרי המקרא, מגילת אסתר הוא הספר הנלמד והמוכר ביותר..." קביעה נחרצת מדי לטעמי, שגם הרב בעמוד 8 מעמעם קצת. בודאי יש ספרים הנקראים ונלמדים יותר מאסתר, הנאמרת בסך הכל ביום אחד בשנה, אולם סיפור אסתר מהווה מסגרת ספרותית מעולה לפרשנות דתית מודרנית למקרא שהתפתחה בעשורים האחרונים והנוקטת גישות ספרותיות לניתוח סיפורי המקרא.
נדגיש כי המקרא אינו ספר סיפורים וגם לא ספר היסטוריה אלא ספר תיאולוגי, אולם הנחות אלו יכולות להיות רופפות מעט בספרי הכתובים ובפרט בחמשת המגילות שהן למעט איכה, בעלות אופי ספרותי דרמטי מובהק.
פירושו של הרב בני לאו, מתייחס לכל מסגרות הסיפור ומתחיל ברקע ההיסטורי שלו. אמנם המגילה לא מציינת זמנים, פרט לשנות מלכותו של אחשוורוש, אולם המחקר המודרני מצליח לקבע את מסגרת הזמן בצורה משכנעת למדי (למרות שהדבר כמובן אינו הכרחי ולכן נתייחס אליו בגדר השערה מקובלת). התייחסות זו כבר תפתור לנו כמה בעיות בשאלת הזמנים החסרים במגילה. לדוגמה בזמן האבוד בין שנת שלוש למלך אחשוורוש, המשתה והוצאת ושתי להורג ועד לתוכנית הריאלטי של שושן, "מחפשים מלכה", בשנה השביעית, היה אחשוורוש עסוק עד מאד בקרבות עם היוונים (בהם נחל מפלה ולמעשה איבד את האפשרות להשתלט על עוד כמה עשרות מדינות באימפריה שלו).
שמו המלא של הספר הוא:"אסתר - קריאה במגילה" והקריאה אותה מציע הרב לאו היא קריאה זהירה הדורשת תשומת לב לכל מילה. בכל פורים, אני מגלה רבדים חדשים בסיפור, שהיו סמויים בשנים עברו. בסיפור מגילת אסתר יש את הכל. מבחינה דרמטית, יש רקע, תפאורה, שחקני משנה, עלילה מפותלת, התפתחות מהירה, חילופי דמויות וכמובן סוף טוב. אולם מתחת לשכבה גלויה זו מסתתרות שכבות רבות, חלקן שנחשפו מזה זמן רב, בתלמוד ובמדרשים, חלקן נחשפות בספר, חלקן נחשפות בספרים ובמחקרים אחרים וחלקן לא נחשפו כלל או שכל קורא חושף לעצמו לפי הבנתו. בין השאלות הרבות ניתן להזכיר: מדוע שם ה' לא מוזכר במגילה, מדוע הייתה גזירה כה קשה על היהודים, מה היו היחסים בין המן למרדכי, איך לגיבורי המגילה, חדורי האמונה בה' יש שמות בבליים אליליים, מה בדיוק קרה בשושן הבירה ועוד ועוד.
לצורך הדגמת הקו אותו נוקט הרב לאו, נביא את ניתוחו למשתה הראשון. כקוראים אוחזת אותנו תחשות קבס לנוכח תיאור משתה פרוע של מאה ושמונים יום (ולאחריו עוד שבוע) ואנו מדמיינים הדוניזם מוחלט, אולם תיאור המשתה של מחצית השנה תופס שני פסוקים בלבד ואינו כולל כלל את תאורי הפאר ההדר והשחיתות השמורים כולם לתיאור המשתה של שבעת הימים. מציע הרב לאו, כי במחצית השנה לא היו כלל משתאות אלא פעילות דיפלומטית עניפה. המלך החדש הצליח לייצב את ממלכתו ובמשך כמחצית השנה אירח משלחות דיפלומטיות מכל הממלכה. שגרירים הושבעו, כתבי אמנה נחתמו, הסכמי סחר ועוד (וכמובן כנראה גם סעודות ערב משובוחות). המשתה של שבעת הימים היה רק לאחר סיום מחצית השנה המטורפת הזו ובו באמת הייתה התפרקות כללית. גם בקריאה זו, שאינה מוכחת אך היא אפשרית, ניכר האופי הקיצוני בהבדל בין מחצית השנה של עבודה פוליטית רצינית ומאומצת לעומת שבוע של פריקת עול מוחלטת ומכאן לומדים על אחשוורוש שיכול להיות המעולה שבמדינאים והנחות בשיכורים כאחד.
גם בסוף המגילה, מציע הרב לאו המשך. הפרק האחרון של המגילה, קצר מאד (שלושה פסוקים) ולכאורה מיותר לחלוטין. הרב לאו קושר את סיום המגילה לספרי שיבת ציון ובפרט ספרי עזרא ונחמיה. פרק סיום זה מעניין ביותר אולם גם בכך לא מסיים הרב לאו את סיפור המגילה אלא ממשיך אותה לימינו אנו. הרב בני לאו  עורך השוואה מצמררת בין הצהרת כורש להצהרת בלפור, ובין חוסר הרצון להיענות לה בשתי התקופות שהובילו לאירועים בשושן הבירה ולהבדיל בברלין הבירה, ועל כך שנס לא קרה לנו ומדגיש את חשיבותה של מדינת ישראל שקמה רק לאחר מיצוי מידת הדין. באחרית דבר זו , הרב בני לאו מגלה טפח ומכסה טפחיים. אין הוא מרחיב את הדיבור, אין הוא מגיע לכלל מסקנות (פרט לכך שטוב שיש מדינה ושחשוב לעודד עלייה למדינה). בנושאים אלו, של מדינת ישראל, ציונות פוסט מודרנזים, היחס לתפוצות, התבוללות ועוד, נושאים שכולם עלו במגילה עצמה ורלוונטיים לימינו, משאיר הרב בני לאו את העבודה לקורא שימשיך את הפרשנות האישית שלו למגילה גם ביחס לנקודות אלו בימינו אנו.

הספר עצמו בפורמט מרובע לא שגרתי, מלווה באיורים עדינים של שירלי בן-ארי, פשוטים אך צבעוניים ומלאי חן, וכולל כמובן את כל הטקסט של המגילה, אולם אין זה ספר לקחת לקריאת המגילה בבית הכנסת. יש לקרוא אותו לפני ובתוך פורים, ניתן גם לרוכשו כמתנה למשלוחי המנות (בפרט כאשר מחפשים מתנה למארחים בסעודת פורים, ובכך גם לקרוא ממנו קטעים בסעודה עצמה).
אסתר קריאה במגילה - הרב בני לאו
אסתר קריאה במגילה - הרב בני לאו

אסתר - קריאה במגילה
הרב בנימין לאו
הוצאת ידיעות ספרים
ישראל תשע"א
84 עמודים

צורה ועריכה בספרות חזל - אברהם גולדברג

אברהם גולדברג, חתן פרס ישראל לתמוד הינו חוקר ותיק לתמוד.  אברהם גודלברג (שנולד ב-1913) פירסם שורה של מאמרים ובעיקר את מחקרו המדעי למסכתות אוהלות, שבת עירובין ולתוספתא על בבא קמא. לאחרונה, כינסו בני משפחתו אסופת מאמרים הנפרשים על פני שישים שנות מחקר בקובץ שיצא לאור בהוצאת מאגנס (המאמרים מהשנים תשי"ט ועד תשס"ה).
המאמרים קובצו לפי נושאים ומטרתם להאיר את שיטתו ואת מחקריו של פרופ' גולדברג ולהציגם לקורא בן זמננו. קהל הקוראים של הספר מהווה שיקוף של קהלי הקוראים של הבטאונים בהם הופיעו המאמרים במקור והוא בראש ובראשונה חוקרי תלמוד. הספר אינו כולל פרקי מבוא ודבר זה מופיע במפורש בהקדמה (מאת ד"ר דוד רוזנטל): "לא נכללו בקובץ מאמרים התורמים להעשרת הידע של ציבור הלומדים והם בבחינת מבואות כללים לספרות התלמוד על פי מצב המחקר העדכני". הקורא המיועד של הספר אמור כבר להכיר היטב את המשנה והתלמוד, את מקורותיהם השונים ולהיות בקי בחומר בטרם יפנה לקריאת המאמרים.
כבר במאמר הראשון אנו מתוודעים למתודה המדעית של פרופ' גולדברג, כאשר הוא עוסק בשאלה המרתקת, לפי מה סידר וערך ר' יהודה הנשיא את המשנה. גולדברג דן בשאלה, מעלה כמה גישות ולבסוף מציע ששה כללי סידור של המשניות, אותם הוא מדגים בקצרה
  1. לפי נושאים
  2. לפי קלות הסברה
  3. לפי עשירות וריבוי השיטות
  4. לפי קשר לשוני
  5. לפי מקורות
  6. לפי החידוש 
עיקר העבודה שנעשתה בפירוש המדעי למסכת אוהלות ושבת הינה בהבנת הקשר בין המשניות ובמיקומן איפה שהן לפי כללים אלו ומתוך כך לנסות ולהבין את הרציונל העמוק של רבי יהודה הנשיא, ולאו דווקא בפירוש המשניות עצמן.

בסוף הספר מופיעה רשימת חיבורים מלאה של פרופ' גולדברג ומפתח ענינים מפורט. הספר עצמו הוא צילום של המאמרים המקוריים, ויש לשים לב להשתמש בעמודי הספר המופיעים למטה (ולא בעמודי המאמרים המקוריים של הצילום). אמנם אני מבין את שיקולי ההוצאה שלא לעשות סדר חדש (שהם שיקולים כספיים) אולם את מספרי העמודים הישנים היה אפשר לרטש בקלות (ובמקרים המעטים שמופיעה התייחסות ממאמר למשנהו לצרף הערת שוליים). סדר ישן זה הכולל אותיות קטנות וצפופות מקשה עוד יותר על הקורא להתמודד עם החומר.
המחקרים בספר חשובים אולם אני מרגיש מעין תחושת החמצה שהספר לא כוון לקהל קוראים נרחב בהרבה. לכאורה קהל הקוראים של הספר הוא מועט, אולם הספר יוצא לאחר שיא הצלחתו של הסרט "הערת שוליים" העוסק בשני חוקרי תלמוד אב ובנו. הסרט זכה להצלחה גדולה ואף מועמד לפרס האוסקר.גם פררופסור גולדברג מוזכר באיבחה בסרט.
הצלחת הסרט הייתה יכולה להיות מנוף לספר עצמו, תוספות של מספר פרקי מבוא שהיו הופכים את הקריאה בו לשוטפת לציבור הרחב הרוצה להרחיב את ידיעותיו בעולמם של חוקרי התלמוד הייתה מקנה לו קהל קוראים גדול בהרבה.

צורה ועריכה בספרות חזל
צורה ועריכה בספרות חזל
צורה ועריכה בספרות חז"ל
מחקרים ספרותיים במשנה, תוספתא, מדרשי הלכה, מדרשי אגדה ותלמוד
אברהם גולדברג
הוmtת מאגנס
ישראל תשע"ב
322 עמודים

בעל התניא - עמנואל אטקס

העניין בתנועת החסידות עולה ועולה בשנים האחרונות. גם מצד התענינות בתורת החסידות עצמה וגם עניין היסטורי בתנועה ובאנשיה הבולטים.ספרו של עמנואל אטקס, בעל התניא, הינו מחקר מקיף על רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון בשושלת אדמורי חב"ד. המחקר ההיסטורי מבוסס על חומרים מהחסידות עצמה, אגרותיו השונות של הרב וכן מארכיוני רוסיה הצארית שנפתחו רק לאחרונה לציבור הרחב והכוללים פרטים רבים. רבי שניאור זלמן (להלן רש"ז), היה מתלמידיו של המגיד ממזריטש (שבעצמו היה מתלמידיו של הבעש"ט), והספר סוקר גם את ראשית תנועת החסידות שהיתה רק בתחילתה והתפשטה במהירות בכל רחבי אירופה המזרחית.
פרקי הספר עוסקים בעיקר בתולדותיו של הרש"ז ומעט גם בתורתו. הספר נפתח בתיאור הנסיבות שהביאו את הרש"ז לראש החסידים באיזורו, ובהנגות הייחודיות שעשה בחסידות שלו. שני פרקים מתארים בקצרה את תורתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו הידוע "תניא", ספר היסוד של תורת חב"ד. פרקים אלו חורגים מעיקרו של הספר והם רק פתח קל לספרים אלו. שלושה פרקים בספר עוסקים בעימות בין המתנגדים לחסידים, עימות שכמעט וקרע את היהדות לשניים באותה תקופה ושהדיו קיימים למעשה עד היום. הספר מתאר את נסיונותיו של הרש"ז להידבר עם הגאון מוילנה (שהוביל את קו ההתנגדות). נסיונות אלו, אירעו עוד בטרם היה הרש"ז אדמו"ר והוא הצטרף אז על רבו רבי מנחם מנדל מוויטבסק (שעלה לארץ ישראל ולאחר כמה שנים אף ביקש מהרש"ז לעמוד בראש החסידות ברוסיה הלבנה, מה שהוביל ליצירת שושלת חב"ד) אולם עלו בתוהו. עמדת הגאון כלפי החסידות הייתה שלילית ביותר, ולעיתים במקומות אחרים גם נטו לראות בחסידות גלגול נוסף של כת השבתאות. באותן מדינות החסידים נרדפו ממש, אולם במדינות בהם היו הם הרוב, תנועת החסידות פרחה ועלתה כאשר מספר המצטרפים עליה הה רב. הצטרפות זו של צעירים לתנועה אף הגבירה את המתח שכן אותם צעירים היו צריכים לצאת נגד אביהם ומשפחתם בדרכם החדשה. הספר מתאר את דרך ההבלגה שהמליץ הרש"ז לחסידיו לנקוט, בעוד הרש"ז עמל ויגע על הגדלת החסידות בתחומי מקום מושבו. אטקס מנתח את הנסיבות שהובילו להחרפת העימות שהחלו בפטירת הגאון בחול המועד סוכות, ובשמועה הזדונית שהחסידים מרבים מדי בחגיגת שמחת בית השואבה על מנת "לחגוג" גם את מותו. מובן שלשמועה זו לא היה כל בסיס אולם קיצוני המתנגדים יזמו פעולות קשות נגד החסידים, כולל החרמתם ונידויים והמעשים הגיעו עד אלימות ממש. החסידים שהגיעו למצב נואש, ביקשו את עזרת השלטונות והללו חוקקו חוקים ותקנות לטובתם.  הפנייה וההלשנה לשלטונות רק החריפו את הכעס של המתנגדים אשר נקטו צעד דומה של הלשנה לשלטונות, ודווקא על רש"ז (שרבים מחסידי וילנה היו קשורים בו). העלילה הייתה מרושעת במיוחד וקשרה את הרש"ז לאויביה הגדולים ביותר של הקיסרות הרוסית באותה תקופה, הצרפתים. הרש"ז נעצר (וגם חסידים בוילנה נעצרו) ולאחר חקירה ארוכה ולאחר שמסר תשובה ארוכה מאד אודות החסידות שוחרר. כל זה היה למעשה תוצאה רגילה של חקירה, שלא הניבה שום הוכחות בדבר אשמה כלשהי. אולם הרש"ז עצמו, והחסידים בדורות הבאים, ראו את השחרור כמעשה ניסי ויום השחרור, י"ט בכסלו, נחוג עד היום. מיתוס המאסר (שהיה רק מעצר) התפתח ברבות השנים והספר עושה הבדלה מצוינת בין העובדות לבין תפיסת האירוע בקרב הרש"ז והחסידים. הרש"ז לא יכל היה לשב תחת גפנו ותאנתו זמן רב ולאחר שנתיים וכתוצאה מהלשנה נוספת נאסר שוב. יותר מכל מנהיגי החסידים סבל הרש"ז מהמאבק בין החסידים למתנגדים. אולם מעצרו נתן הזדמנות לשטוח את כל תפיסתו כלפי השלטונות ולכן גם ראה במאסרים אלו נסיונות גדולים שמוטלים עליו ובהם הוא עמד בהצלחה.
סכסוכים היו לא רק עם המתנגדים, גם בקרב החסידויות עצמן היו משברים וסכסוכים (וחסידויות רבות הן תוצאה של פיצולים). הספר עוסק רבות גם בסכסוכים אלו וביחוד עם רבי אברהם מקליסק (שעלה לארץ ישראל ביחד עם רבי מנחם מנדל מוויטבסק). אטקס מנסה להתחקות אחרי פרטי הסכסוך באמצעות האגרות השונות שהחליפו הצדדים. לסכסוך שני פנים, הסכסוך הרוחני על דרך הנהגת החסידים. זהו הסכסוך המתואר בספרות החסידית אולם לסכסוך היה גם פן ארצי בולט שעיקרו השליטה על כספי התרומות שנאספים בתחומי רוסיה הלבנה ונשלחים לחסידים בארץ. צד זה של הסכסוך לא זוכה לאזכורים מרובים בספרות החסידית, מסיבות ברורות, אולם קריאתו של אטקס באגרות השונות מראה את קיומו ואטקס אפילו תוהה האם הוא היה עיקר הסכסוך.
הספר מסתיים בתיאור מאבק הירושה לאחר מותו של הרש"ז ומראה בעיקר שאין חדש תחת השמש, וכאשר מנהיג גדול נפטר ויש יותר מאפשרות אחת ליורש, יפרוץ קרב ירושה, שיתנהל כקרב לכל דבר. למעשה קרב הירושה גרם לפיצול של החסידות לדור אחד ולחלוקתה לשתי חסידויות נפרדות, האחת תחת הנהגת בנו של הרש"ז ואחת תחת הנהגת תלמידו. השושלות התאחדו שוב רק בהנהגת האדמור השלישי (רבי מנחם מנדל - הצמח צדק). גם כאן צריך אטקס להתגבר על הספרות החסידית המטשטשת ומעמעמת את הסכסוך לכלל מחלוקת זוטרה ולהראות עד כמה למעשה היה הסכסוך חריף.
מעניין להשוות ספר זה לספר אחר שיצא בהוצאת מרכז זלמן שז"ר השנה על הרבי מלובביץ מאת מנחם פרידמן ושמואל היילמן. שני הספרים בעלי אופי שוני לחלוטין. בעוד ספרם של פרידמן והיילמן הוא ספר הממקום בין העיון לקריאה, ספרו של אטקס הוא אקדמאי הרבה יותר, מביא ציטוטים רבים מהאגרות עצמן ומכתבי חוקרים שקדמו לו, אינו עושה קיצורי דרך ומנתח את הנושאים השונים בצורה מעמיקה. ועדיין, גם ספרו של אטקס כולל הרבה פרשנות אישית וגגם הוא אינו הגיוגרפי כלל וחושף צדדים ארציים רבים בהתנהגות האדמו"רים, צדדים אותם החסידים אוהבים להצניע ולהתעלם מהם. אמנם לחסידי חב"ד יהיה קל יותר לקבל את ספרו של אטקס (את הספר של פרידמן והיילמן תנעות חב"ד דחתה בשאט נפש ותרעומת גדולה) אך בודאי יתקשו לקבל חלק מן המסקנות המוצגות בו.
בעל התניא - עמנואל אטקס

בעל התניא
רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד
עמנואל אטקס
מרכז זלמן שזר
תשע"ב 2012
495 עמודים


אנשים רגילים

לרגל י' בטבת, שני ספרים שקראתי השנה על תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. שני הספרים עוסקים באנשים רגילים ולכן ההבנה הבסיסית היא שהגרמנים, למרות הכל, ברובם הגדול היו אנשים רגילים. הסיפור הראשון נהיה רב מכר והוא "לבד בברלין" הוא מספר את סיפורם של זוג אנשים פשוטים מהמעמד הנמוך, המזועזעים מנפילת בנם ומגיעים למסקנה כי היטלר לא מוביל את גרמניה לשום מקום חיובי. צעד המחאה היחידי שהם יכולים לחשוב עליו הוא כתיבת גלויות תעמולה והשארתן במקומות בולטים, תוך כוונה שגלויות אלו יועברו מיד ליד, יגיעו לתפוצה גדולה ויחוללו שינוי כלשהו. כמובן שבגרמניה של שנות הארבעים, ללא פייסבוק וטוויטר, ועם שליטת טרור מוחלטת ואווירת מלשנות ברחובות, שום גלויה לא מגיעה ליעדה (בני הזוג המפל הקדימו את זמנם בשבעים שנה) וכולן נמסרות למשטרה ומשם לגסטפו שפותחים במצוד. סופו של הספר ברור וידוע, אולם הדרך אליו פתלתלה. הספר ארוך, יש בו דמויות ודמויות משנה רבות, כל אחת מהן מוסיפה משהו להבנה על התקופה ועל האנשים שחיו בגרמניה ועל האווירה, אולם הסיפור המבוסס על סיפור אמיתי של אוטו ואליזה המפל, מראה שהיו גם אנשים רגילים, אנשים אחרים, בתקופת השואה ושפשוט לא היה שום דבר שהם יכלו לעשות. לעיתים נשמעת ביקורת על הנס פלאדה בכך שהוא מתאר את כל הזוועות כשייכים ל-"משטר" ואת כל הגרמנים כמסכנים. ביקורת זו נכונה בצורה חלקית, אולם רוב הדמויות המתוארות בספר מתוארות בצורה שלילית וככאלו ששמח להצטרף למשטר ולא רק סבלו ממנו.

* אזהרת ספוליר * - 
עלילת הספר כוללת נקודות מפנה רבות, אולם הסוף המר ברור מראש, דווקא נקודת האמצע של הספר, הנקודה בה האדם היחידי שהושפע מהגלויות של אוטו, קצין האס-אס שפיענח את המקרה (והשופל קשות תוך כדי, באופן המסמל את יחסו של גבלס לפאלאדה עצמו) מתאבד, היא הנקודה החזקה ביותר בספר ואפשר היה להפסיקו שם. המשפט שתוצאותיו כמובן ידועות מראש והמאסר הבאים מאחוריו באים בעיקר להראות שבגרמניה הנאצית, אפילו לבחור איך ומתי תמות אי אפשר
לבד בברלין
לבד בברלין
 לבד בברלין
הנס פאלאגדה
הוצאת ידיעות

הספר השני משלים את התמונה. אם לבד בברלין מראה שהיה מעט אנשים רגילים, שלא נכנעו למשטר הנצאי והעדיפו לשלם על כך בחייהם, כבחירה מוסרית טובה יותר מאשר לחיות, הספר "אנשים רגילים" של כריסטופר בראונינג, מראה בדיוק את התופעה ההפוכה, הנפוצה הרבה יותר של האנשים הרגילים שאימצו לחלוטין את הקו של המשטר. הספר עוסק ביחידה 101 של משטרת הסדר הגרמנית. אלו הם כוחות משטרה, לא לוחמים, בוודאי לא של אנשי אס-אס, שנמצאים בשירות מילואים בתקופת המלחמה. הספר מתאר בצורה מצמררת ופלסטית איך מילואימניקים אלו הפכו למכונת הרצח היעילה ביותר בשירות הפיהרר והרייך השלישי ואיך רק "בזכות" כוחות אלו, התאפשר חיסולה של יהדות אירופה. הספר אינו עושה הנחות. הוא פותח בצורה נוראה בתיאור פעולת ההרג הראשונה ולאט לאט ככל שפעולות ההרג, הרצח הגירוש והאקציות נמשכות, מעט המוסר (ולא היה הרבה מוסר להתחיל ממנו, אבל משהו היה) נעלם,  האנשים הופכים אדישים וירי ביהודים מטווח קרוב הופך להיות שגרתי כמו לערבב את הסוכר בקפה. אבל החוזק שבספר הוא החוויה הכמעט דומה שהוא מעביר לקורא. הקורא מתחיל מזועזע כולו מהתיאורים וההרג ולאט לאט, גם לקורא ההרג נראה בנאלי שגרתי ואפילו מובן בקריאת משפט כמו "בסוף נובמר הצטברו כ-200,000 יהודים המחכים בתור להשמדה" בנקודה זו הקורא תופס את עצמו מבועת ומזועזע אף יותר ולא מצליח להבין כלל איך זה קרה. קריאת הספר קשה ומטלטלת ולפעמים יש הרגשה שפושט בא להקיא.
בתקופה בה נשמעות לעיתים השוואות בין חיילי צה"ל לנאצים, וברמיזות שספר זה מעודד לכאורה את ההשוואה, קריאת הספר תראה עד כמה ההשוואה מגוחכת וחסרת בסיס.
אנשים רגילים
אנשים רגילים

אנשים רגילים
כריסטופר בראונינג
ספרי עליית הגג וידיעות אחרונות

(נכתב בערב י' בטבת - יום הקדיש הכללי)

יעל משאלי - סבתא של שבת

ספרה של יעל משאלי "סבתא של שבת" (הוצאת דביר) הוא כבר ספרה השלישי לילדים. משאלי, אם לשבעה וסבתא לשתי נכדות, מנצלת את מעמדה הסבתאי הטרי יחסית לכתיבת סיפורים מעולמם של הילדים והסבתות הדתיים. כבר הסיפור הראשון מראה שהספר מתאים לתקופתינו. הסבתות של ימינו (ומשאלי ביניהן) צעירות ומלאות חיים ועיסוקיהן מרובים עד שממש קשה למצוא איתן זמן פנוי. בדיוק כך נפתח הספר:
"כל השבוע סבתא עסוקה.
בימים ראשון ושלישי היא עובדת.
בשני ורביעי היא לומדת.
ובשעות אחר הצהרים ובערב (לפעמים)
היא הולכת עם סבא לתיאטרון,
או ביקור חולים,
לשיעור תורה (או תולדות האומנות)
או פילטיס או לחברים"
הספר מורכב משירים, סיפורים קצרים של עמוד או שניים וסיפורים ארוכים מעט יותר. חלק מהסיפורים מוצאים הד במקורות הקודמים (עיבוד מודרני לסיפור כיבוד הורים המפורסם של דימא בן-נתינא שויתר על הכנסה כספית מרובה מתוך שמירה על כיבוד הורים) וחלקם מתייחסים לבעיות החיים המודרניות והאקטואליות כמו הסיפור על אורי (בחולם) הרוצה אופניים כמתנה ליום הולדת, אולם מתנה זו יקרה מדי עבור משפחתה. הספר שובה לב. האיורים של יערה בוכמן-נוטה מקסימים והילד בכיתה ב' גמר את הספר במהירות (ובמיוחד נהנה למצוא סיפור עם השם שלו כשם הגיבור).
אולם ספרה של יעל משאלי אינו מיועד רק לילדים, אלא גם להורים הקוראים אותם ומי שעוקב אחר כתיבתה של משאלי באינטרנט ישים לב לבירור לסאבטקט המלווה את הסיפורים. בסיפורים מסוימים משאלי פותרת את הדילמה בעצמה אולם סיפורים אחרים מהווים אפשרות להורים לפתח נושאים לשיחה עם ילדיהם. סיפורים על ילדים מאומצים, ועל ילדים עם צרכים מיוחדים צריכים לעודד את ההורים לשוחח על נושאים אלו עם ילדיהם. דוגמה נוספת היא הסיפור ילדים אחרים, שעוסק במתח הקיים בעולמו של הילד הדתי, כאשר הוא מגלה מתישהו שלא כולם דתיים, שיש גם ילדים חילוניים וכי לכאורה, הרבה יותר כיף להם מכל מיני סיבות שונות.
 ברשות הוצאת דביר אני מביא כאן צילום של הסיפור בשלמותו (מומלץ ללחוץ על התמונה ולראות בגודל מקסימלי)
סבתא של שבת - יעל משאלי
סבתא של שבת - יעל משאלי


הסיפור קצר מאד וקלוע מאד. האיור מציב את הבעיה הברורה. ילד ואבא ההולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת מול ילד אחר ואבא ההולכים לשפת הים. הסיפור מסתיים בכך שהילד הדתי קצת מקנא. ההורים צריכים להתמודד עם קנאה זו. לא להדחיק אותה ולהגיד שהיא לא קיימת, שלא צריך לקנא ועוד תשובות מסוג זה. בעייה זו קשורה במקצת לנושא הדתל"שים, שעוסקים בו רבות לאחרונה ואולי מהווה מעין טענה שדווקא התעלמות מבעיות ומשאלות של ילדים בגיל הצעיר מהווה את אחד הגורמים להתרחקות מהדת בגילאים מבוגרים יותר. משאלי לא פותרת את הדילמה. ההורה לא עונה בסיפור זה כלל (וגם לא בסיפור דומה - בשבת לא) אולם מתוך הסבטקסט, ברור שיעל משאלי דווקא רוצה שההורה הקורא את הספר לילדו, דווקא כן יתייחס. התייחסות נכונה של ההורים לסיפור זה ולאחרים, הבנת הילד, הכרה בקנאה שלו מול ילדים אחרים ואולי להודות שאף אנו כמבוגרים, מקנאים מפעם לפעם יכולה לעזור ולהתמודד עם המצב אולם נושאים אלו כבר אינם יכולים להיכנס בהגדרה של ספר ילדים ועיסוק בהם דורש ספרים אחרים.

סבתא של שבת - יעל משאלי


סבתא של שבת
יעל משאלי
איורים: יערה בוכמן-נוטה
הוצאת דביר
96 עמודים