פרשת חוקת

פרשת חוקת

פרשת השבוע, פרשת חוקת היא הפרשה השישית בספר במדבר. עיקרה פרשיית פרה אדומה וסיום מסעם של בני ישראל במדבר.

מאמרים ודברי תורה לפרשת חוקת

ארבעים שנה מה נשתנה - גם בפרשת חוקת, בה מופיע הדור החדש לאחר ארבעים שנה יש תלונות. המאמר בודק את ההבדלים בין תלונות עם ישראל בדור יוצאי מצרים לבין הדור החדש, דור נוחלי הארץ.

שליחת המלאכים למלך אדום - עיון בפרשייה הדיפלומטית בפרשת חוקת ובה משה מבקש רשות מעבר ממלך אדום ונענה בשלילה מוחלטת.

נחש הנחושת - פרשת נחש נחושת חריגה ומעלה שאלות רבות, מה עניין עונש הנחשים לחטא, איך פסל היכול להיתפס כעבודה זרה הוא דווקא המציל ועוד. המאמר מנסה לענות על שאלות אלו ואחרות לפי הפרשנים.

דבר תורה לפרשת חוקת - מדוע היה צריך משה לקחת את המטה בשביל להוציא מים?

הפטרת פרשת חוקת - הפטרת פרשת חוקת וסיפורו של יפתח הגלעדי.

חידון לפרשת חוקת - חידות ציורים וחידות מילוליות למבוגרים ולילדים לפרשת חוקת.

פרשת חוקת לילדים - תקציר הפרשה ודבר תורה מותאמים במיוחד לילדים.

תפזורת לפרשת חוקת

סטטיסטיקה לפרשת חוקת - נתונים סטטיסטיים על פרשת חוקת.

תקציר פרשת חוקת

ניתן גם להאזין לתקציר בוידאו

פרק י"ט
פרשת חוקת היא השישית בספר במדבר. הפרשה פותחת בציווי פרה אדומה. פרה אדומה נועדה לטהר את המתים מטומאת מת והיא הדרך היחידה להיטהר מטומאה זו (לשאר הטומאות מספיקה טבילה במקווה). מצוות הפרה האדומה מוטלת על אלעזר בן אהרון ובאופן כללי על סגנו של הכהן הגדול. חלקה הראשון של הפרשה מתאר את הכנת אפר הפרה האדומה וחלקה השני של הפרשייה את השימוש בה לטיהור המתים. פרשת פרה אדומה מכונה חוקה מאחר ואין בה לוגיקה שהשכל יכול להבין. אפילו אמרתו של שלמה המלך (קהלת ז' כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" מיוחסת למצוות פרה האדומה כדוגמה למצווה שאין אפשרות להבינה בשכל.

פרטי המצווה נידונים בהרחבה במסכת פרה שבמשנה. שם גם מסופר כי בסך הכל נעשו תשע פרות אדומות בכל ההיסטוריה כאשר את הראשונה עשה משה רבינו. את השנייה עזרא הסופר (אפר הפרה הראשונה של משה, הספיק עד סוף ימי בית ראשון במשך כ-900 שנה!) והשאר בימי בית שני. ללא ספק מצוות עשה זו היא אחת הנדירות ביותר. פרשיית פרשה אדומה מפסיקה את חומש במדבר בין תיאור דור המדבר לבין תיאורי אירועי שנת הארבעים בהם כבר יש דור חדש, דור נוחלי הארץ.

פרק כ'
פרק כ' מתחיל בנתינת תאריך - החודש הראשון בשנה הארבעים ובו מתה מרים, העם מתלונן שאין מים לשתות (וראו במאמר ארבעים שנה מה נשתנה על ההבדלים בתלונות), ומשה מצווה לדבר אל הסלע ולהוציא מים. משה טועה ומכה בסלע, המים אכן יוצאים, אולם תגובת ה' קשה וה' מודיע למשה כי הוא ואהרון לא יזכו להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

למרות העונש משה ממשיך בהכנות לכיבוש הארץ ופונה בבקשת מעבר לאדום (רק בספר דברים נגלה כי על ישראל נאסר לתקוף את אדום), מלך אדום מסרב ויוצא עם חילו ובני ישראל חייבים לעשות עוד עיקוף ומגיעים להר-ההר. בהר-ההר אהרון מתבשר על מותו הקרוב. משה אהרון ואלעזר עולים להר-ההר, משה מעביר את בגדי אהרון לאלעזר ורק שניהם יורדים. העם מתאבל במשך שלושים יום על אהרון.

פרק כ"א
לאחר מות אהרון מתקיים עימות צבאי עם הכנעני מלך ערד הנלחם בישראל ושובה שבי. צורת הכתיב המשונה "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" מביאה את הפרשנים לפרש כי נשבתה רק שפחה אחת. בני  ישראל נודרים נדרים ויוצאים למלחמה בכנעני, ומנצחים אותו עד חורמה.

בגלל העיקוף הגדול, קצרה רוחם של בני ישראל והם שוב מתלוננים, בני ישראל נענשים במכת נחשים ורק תפילתו של משה מסירה את המכה. משה מכין את נחש הנחושת לפי ציווי ה', מי שמביט בנחש (ומבין שלמעשה הוא צריך להתפלל למעלה לה') ניצל. בימי בית ראשון, כותת נחש הנחושת לאחר שהחלו לעבוד אותו כעבודה זרה. לאחר מכן מתוארת עוד מלחמות בעבר הירדן המזרחי.

בהמשך ספר דברים יתברר כי גם את מואב ועמון הצטוו בני ישראל לא לתקוף. מופיעה גם שירת הבאר, שירת הודיה של בני ישראל לה'. בני ישראל נלחמים בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן ומנצחים אותם בצורה מוחצת. באופן נדיר התורה מצטטת "מקורות זרים" ומביאה דברים הכתובים בספרים אחרים מאותה תקופה. ולבסוף מגיעים לערבות מואב מול ירדן יריחו. פסוק אחרון זה (שנמצא כבר פרק כ"ב, אך רק משיקולי חלוקה של הנצרות) מספר לנו שמסע הנדודים הארוך במדבר תם והגיע לקיצו.

פרשת חוקת משה מוציא מים מהסלע - ניקולא פוסן - 1649 מוזיאון הרמיטאז' סנט פטרסבוג רוסיה. נושא זה של משה המכה בסלע נפוץ מאד באומנות למרות שקשה לרוב לזהות אם התמונות מתייחסות לאירוע בפרשת חוקת או לאירוע של הוצאת המים המתואר בפרשת בשלח. לפוסן עצמו תמונה נוספת באותו נושא, בה נראה משה המנהיג כשהוא צעיר בהרבה ואולי היא מתייחסת לפרשת בשלח

הטקסט המלא של פרשת חוקת

שליחת המלאכים למלך אדום

שליחת המלאכים למלך אדום

בפרשת חוקת, לאחר פרשת מי מריבה, משה שולח מלאכים למלך אדום על מנת לאפשר מעבר בארצם, ומוסיף גם נאום מרגש שלא עושה על מלך אודם רושם כלל. נביא את הפסוקים (שמות כ):

יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. כ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

לראשונה מאז תחילת המסע במדבר, בני ישראל מגיעים לגבי ארץ ששייכת למישהו אחר, ושאין להם שום צורך או רצון או סיבה להילחם איתם, ההיפך, זהו עם שיש עמו קשרי אחווה ישנים.  

מדוע נראה שמשה פועל על דעת עצמו?

במבט ראשון, נראית היוזמה של משה רבנו, כפי שהיא מתוארת בספר במדבר, פרק כ', כפעולה עצמאית, מהלך דיפלומטי שנועד להשיג מטרה מעשית – קיצור הדרך לארץ המובטחת. אולם יש לנו מקור נוסף בספר דברים (פרק ב') ושם מופיע מפורשות שיש בפעולות אלו ציווי אלוהי:

ב וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר. ג רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. ד וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. ה אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. ו אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. ז כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהוָה אֱלֹקיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. ח וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.  

ממקור זה אנו רואים שיש כבר הנהגה שונה של המסע במדבר. במדבר עצמו בני ישראל חנו עד שעמוד הענן עלה והראה להם באיזו דרך ללכת. זו צורת הנהגה וניווט הטובה למדבר. אולם כאשר מגיעים לשטחים של עמים אחרים, אין אפשרות לעקוב אחר עמוד הענן, אלא יש לנקוט בשיטות אחרות. כמו כן מופיע בפירוש איסור מלחמה בבני עשו ואיסור לכיבוש של ארצם. אמנם הקב"ה לא מצווה על שליחת המלאכים למלך אדום, אבל מצווה על מעבר בגבולם וכמובן רכישה במחיר מלא של מים ומזון. שליחת המלאכים היא מחויבת המציאות ובה משה מודיע למלך אדום על כוונותיו.

אולם בפנייה הראשונה משה כלל לא מזכיר את עניין רכישת המצרכים, אלא מבקש רק אישור מעבר, ומזכיר את ההיסטוריה המשותפת של יעקב ועשיו. המשלחת, אם כן, לא הייתה רק בקשה למעבר, אלא גם מבחן לאותה אחווה קדומה. האם זכר האחווה יגבר על חשדנות ושנאה? האם ניתן לגשר על פערים היסטוריים באמצעות דיפלומטיה המבוססת על כבוד הדדי והיגיון?

מלך אדום מסרב למשלחת של משה. GEMINI AI

"לֹא תַעֲבֹר בִּי": הסיבות לסירובו של מלך אדום

למרות הפנייה המכובדת וההבטחות המפורשות, תשובת מלך אדום הייתה סירוב מוחלט, המלווה באיום צבאי: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ', י"ח). יש לשים לב שאת התשובה מקבים מ-"אדום" ולא ממלך אדום. ייתכן שאין לכך משמעות והכוונה היא למלך, אולם ייתכן ודווקא למלך אדום לא היה איכפת כלל שבני ישראל יעברו, בפרט לאחר ההבטחות לקבלת כסף וזהב, אולם הבטחות אלו לא שכנעו את העם עצמו שחשש הרבה יותר מבני ישראל. יכולות להיות כמה סיבות לכך והנה שתיים המתבקשות ביותר

• שנאה היסטורית: יש הרואים בתגובת אדום ביטוי לשנאה עתיקת היומין של עשיו ליעקב, שנאה שעברה בירושה לצאצאיהם.  הפנייה לאחווה, במקום לרכך את ליבם, אולי רק העצימה את זכר המאבק ההיסטורי על הבכורה והברכות.
• פחד מפני מהגרים: מלך אדום, כשליט של ממלכה מבוססת, או בני העם עצמו, חששו ממעבר של עם נוודים גדול, על מקנהו וטפו, דרך ארצו. גם אם הובטח שלא ייגרם נזק, החשש מאובדן שליטה, מהתיישבות פתאומית של חלק מהעם או מנזקים בלתי נמנעים לחקלאות ולמקורות המים, היה ממשי. אנו רואים בימינו דברים דומים.

הסירוב של אדום אילץ את ישראל להאריך את דרכם, לסוב את ארצו, מסע שהוביל לתלונות ולקשיים נוספים. רק בהמשך, בספר דברים, נגלה שהיה גם איסור אלוקי לעבור בשטחי עמון ומואב. אך הפרשה נותרה כשיעור נצחי על המפגש המורכב בין אחווה לאינטרסים, בין דיפלומטיה לחשדנות, ועל הגבול הדק שבין השתדלות אנושית לבין קבלת הדין וההבנה שקיצורי דרך אינם תמיד אפשריים.

מאמרים נוספים לפרשת חוקת