מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !


ארבעה עולמות בספר בראשית

הקדמה

לכאורה, אם נשאל כמה פעמים ברא הקב"ה את העולם, התשובה תהיה פעם אחת וזהו התיאור המופיע בבראשית פרק א ובכמה פסוקים בפרק ב'. סיפור בריאת העולם מסתיים ביום השבת. אולם מיד לאחר מכן בהמשך פרק ב' מופיע סיפור בריאה נוסף בהבדלים רבים מהסיפור הראשון. במאמר זה נראה כי למעשה העולם "נברא" לפחות ארבע פעמים, והתיאורים כולם מופיעים בשתי הפרשות הראשונות של ספר בראשית. כל בריאה הייתה נראית מושלמת והיה בה חידוש משמעותי, אולם היה בה חוסר שהתברר בהמשך והצריך בריאה מחדש, ולו כמטאפורה.

הבריאה הראשונה

הסיפור הראשון הוא הסיפור המוכר המתאר כיצד ברא אלוהים את העולם  בשישה ימים, בכל יום משהו אחר, עד בריאת האדם ביום השישי, לאחר מכן, ביום השביעי הקב"ה שבת מכל מלאכתו, מאחר ולא היה צריך לברוא שום דבר נוסף. בכך באה בריאת העולם לסיומה, כאשר כל מה שצריך כבר נברא. עד כאן הכל נראה תקין.

הדבר האחרון שנוצר הוא תכלית הבריאה כולה. ניתן לחשוב כי תכלית זו היא האדם, שהרי הוא נברא אחרון ובכך גם תם פרק א'. התרגלנו לחלוקה הנוצרית של התנ"ך ונראה שאין מנוס מלהשתמש בה, אולם זו חלוקה דוגמטית נוצרית, וכאשר אנו באים לפרש דברים במקרא עלינו להתעלם ממנה לחלוטין, או אפילו לעשות בה שימוש נגד. דבר זה בולט כבר כאן ובעוד עשרות מקומות בהם החלוקה משרתת אידאולוגיה נוצרית.

לפי החלוקה המסורתית, הפרק (או סדר) מסתיים כמובן לאחר השבת, והיא זו המשלימה את העולם. חכמינו ידעו זאת והדבר מבוטא באופן מפורש בתפילת ערבית לשבת: "אַתָּה קִדַּשְׂתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ...". השבת מהווה את החידוש העצום והגדול של סיפור הבריאה הראשון, בוודאי מבחינת בני האנוש עצמם ובמובן מסוים היא העיקר היסודי הראשון של התורה ואכן צריכה להופיע בראש.

החידוש בבריאה הראשונה - השבת

נבחן נקודה זו מעט יותר להדגיש את יחודיותה של השבת בין שאר הדברים שנבראו. את האור והחושך, המים והשמיים, היבשה, השמש הירח, הצומח העוף הדגה והחיות יכול כל אחד לראות בעיניו. אולי הוא יתהה על קיומם, או מאיפה באו, אולם הם מוחשיים ואין אפשרות להתכחש לקיומם. השבת, לעומת זאת, אינה עצם מוחשי, אלא רעיון, תפיסה ואידאה. השבת אינה חלק מהטבע, ואינה קשורה אליו או מגיעה ממנו. אין משהו בטבע ממנו יכולה לנבוע השבת. אידאה זו מהווה חידוש עצום בעצם קיומה. בצורה שלא ממש שמים לב אליה, רעיון מרכזי וראשי זה, מטרת כל פרק הבריאה, מושם בצד לזמן רב למדי עד אמצע ספר שמות שם הוא זוכה להתייחסות נרחבת ובעיקר בעשרת הדברות, בו מתלווה גם ציווי מעשי לאידאה, לשבות ולנוח.

רעיון השבת רדיקלי מאוד בתקופה הקדומה, אולם התורה מרחיקה לכת והופכת אותו למעין אבסורד לאוזני השומעים. לא רק האל נח וכתוצאה מכך גם המלך, המושל השליט בארץ בחסד האל נח, אלא כל אדם צריך לנוח, גם עבדים ושפחות ואפילו בהמות: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". מיד לאחר הציווי מופיע התוקף ההיסטורי שלו הלקוח מבריאת העולם (ולמרבה מבוכת ביקורת המקרא, ממקור שונה לחלוטין ששני מחבריו כלל לא אמורים לדעת אחד על השני): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". לולא פרק א' בבראשית וסיפור בריאה זה, לא היינו יכולים כלל להבין את הציווי הנוכחי, וכך כמו במחזה מתח, אקדח המופיע בפרק הראשון (תרתי משמע) חוזר ומופיע בפרק השבעים בערך.

ויהי אור - כל זה בשביל יום השבת
ויהי אור - כל זה בשביל יום השבת

הבריאה השנייה

פתיחת הסיפור השני מתמיהה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". לאחר מכן מופיעים הבדלים רבים מהסיפור הראשון. פרשנים עשו ניסיונות רבים לפרש ולבאר, לתאר שני צדדים בבריאה, שימוש במידת הדין ובמידת הרחמים. גם ביקורת המקרא טענה כי מדובר בשני מקורות שונים ויש עוד דרכים שונות ליישוב, אולם טענתי היא כי מדובר בשני עולמות שונים, ולכל אחד מהם סיפור משלו. טענה זו  מייתרת את כל השאלות, שכן אלו סיפורים שונים על עולמות שונים וממילא יש הבדלים, אולם היא מעלה שאלה אחרת. מה היה חסר בעולם הראשון שבשל כך היה צריך לברוא עולם אחר.

התשובה בעיני טמונה בכך שהעולם הראשון היה עולם סטטי. המלאכה הסתיימה ביום השביעי הוא יום השבת ובו כילה ה' את מלאכתו, אולם מה קורה אחר כך? התשובה היא כלום. לאחר אותה שבת לא מגיע לא היום השמיני וגם לא חוזרים ליום ראשון. העולם נברא ונשאר במצבו הסטטי עד אינסוף. אין בו שינוי ואין בו התפתחות.

דבר זה בא לידי ביטוי בשימוש בפועלים השונים בסיפורי הבריאה ובעיקר בהכנסת השורש י.צ.ר. בפרק הראשון יש בריאה, יצירה של יש מאין, ויש גם עשייה, אבל היא לקחת משהו ולעשות ממנו משהו בלי שינוי ממשי. למשל, המים הובדלו וחלקים נהיו רקיע, אבל הם אותם מים. העץ עושה פרי, אבל זה אותו דבר כמו העץ. בפרק ב' נוצר עולם חדש, על גבי או במקום העולם הקודם, אבל בו יש גם יצירה של דברים חדשים שלא היו קודם, בתהליך מתמשך, ולא על ידי האלוקים, אלא על ידי האדם.

ברגע שהאדם נוצר, והופך להיות יצור, הוא גם יוצר דברים חדשים בעצמו, זו למעשה האכילה מעץ הדעת, שבראייה זו אינה בגדר חטא אלא ממש תוצאה הכרחית של בריאה זו. גם ההמשך מתאר את ההתפתחות והעשייה: חלקאות, רעיית צאן, חרשות מתכת ואפילו תרבות פנאי של כלי נגינה. מבחינה היסטורית זו התקופה בה הסתיימה תקופת האבן ועברו לתקופת הברונזה.

אולם גם עולם זה רחוק מלהיות מושלם והבעיות צצות כמעט מייד. קין הורג את הבל אחיו ושפיכות דמים באה לעולם, גם עבודה זרה רמוזה בימים אלו וכבר בחיי אנוש שהוא בסך הכל הדור השלישי, עבירות גזל וגילוי עריות בכך שבני האלוהים, יהיו מי שיהיו, באים על בנות האדם. עולם זה יש בו התפתחות דינמיות ויצירה מתמדת אבל אין בו חוק והוא עולם של כל דאלים גבר.

הבריאה השלישית

בסיפור הבריאה השני אפשר לטעון שהעולם החליף לגמרי את העולם שהיה קודם, או עשה שימוש ברכיביו, ואף אפשר לטעון שהאדם שנברא בפרק א אינו אותו אדם שנברא בפרק ב, הרי שסיפור הבריאה השלישי דרמטי פחות. לא כל העולם נברא מחדש, אלא האנושות נבראת מחדש, וזאת על ידי נוח, שנבחר להיות זה שממשיך את האנושות, כאשר כל שאר האנושות נספית במבול, שהוא מעין היפוך של בריאת העולם, ובעיקר ביטול ההפרדה בין המים העליונים לתחתונים כך שהם מכסים ובולעים את היבשה.

כבר עמדו חוקרים (ראו אצל י. ברמן או אצל י. גרוסמן ואחרים)  על כך שסיום המבול המתואר בפרק ח' מקביל לבריאת העולם. יציאת נוח ומשפחתו מהתיבה בנויה בשלבים זהים לבריאת העולם. נביא רק כמה דוגמאות. פתיחת הפרשייה: " וַיַּעֲבֵר אֱלֹקים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" מזכירה את "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". " וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" - דומה להיפרדות המים העליונים והתחתונים ביום השני. לאחר מכאן המים ממשיכים לסגת עד שנראים ראשי ההרים, בדומה לבריאת היבשה ביום השלישי. היונה מביאה עלה זית, בריאת הצומח ביום השלישי. העורב והיונה מסמלים את בריאות העופות ביום החמישי ורק לאחר מכן נוח ומשפחתו יוצאים מהתיבה עם שאר החיות, במקביל ליום השישי.
הבדל אחד לעומת פרק א חשוב במיוחד למאמרנו. בעוד שלאחר היום השישי אלוקים שבת ממלאכתו, לאחר המבול מופיע בדיוק ההיפך: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

מיד לאחר היציאה מהתיבה, בריאת העולם החדשה, מופיעים פסוקים מהם נלמדות שבע מצוות בני נוח, הכוללות בין היתר את העברות שהזכרנו קודם לכן ואת המצווה הכללית לעשות דינים. אמנם יש פירושים שמקדימים מצוות אלו גם קודם לכן, אולם למידת כולם ממקור אחד היא רק לאחר המבול. כך מתקדם לו העולם בצורה טובה יותר, כאשר מבני נוח יוצאים עמים רבים וגם יש מערכת דינים וחוקים מסודרת, דבר המהווה התקדמות ניכרת ביחס לעולם שלפני המבול.

הבריאה הרביעית

למרבה האכזבה גם זה אינו מספיק. סיפור מגדל בבל בדור הפלגה מראה שמשהו עדיין חסר. מה החטא הגדול במגדל בבל הוא תעלומה שאינה מפורשת, אולם נראה שרצון האדם להגיע לשמיים הוא תיאור של מידת הגאווה והדמיון של האנשים שהם עצמם, הם האלוהים. התפיסה של הרצון לכוח נשארה גם לאחר המבול. ההיתר שניתן לאדם לרדות בטבע ובחיית השדה מנוצל לרעה ויש לרסנו.נדרש משהו חדש והמשהו הזה הוא עם ישראל. עם שה' יכרות עימו ברית. עם שידע שיש ה', שיפעל בשם ה' ויביא את דבר ה' לגויים כולם. זהו החידוש של בריאת העולם הרביעית. 

בריאת עם ישראל מתחילה למעשה מתרח. נראה שכבר אצל תרח חלה התעוררות כלשהי, אולם הוא לא הצליח לממש אותה. הוא אמנם עזב את אור כשדים אך הגיע עד חרן ולא עד ארץ כנען. היה זה אברהם בנו, שקיבל את הציווי "לך לך" והתחיל את המסע לעבר ארץ כנען, בדרך לכינון חברה חדשה לחלוטין לאותם הימים. אולם כידוע, גם אצל אברהם הדברים לא היו פשוטים ולמרות שהיו לו שני בנים, ואחר כך בנים נוספים, רק אחד מהם המשיך הלאה בדרך הרצויה וזהו יצחק אבינו. התהליך של בחירת בן ודחיית בן אחר המשיך גם אצל יצחק, ורק אצל יעקב אבינו, כל בניו המשיכו את הדרך ליצירת עם ישראל.

לעם ישראל כמה מאפיינים ייחודיים, אבל ביניהם אפשר למנות את עשיית הצדק המשפט והחסד, את החיפוש אחר האמת, ואת ההידבקות בשכינה, כלומר הרצון לעסוק בעבודת ה'. מאפיינים אלו קיימים כולם אצל אברהם אבינו, ומוזכרים בפסוקים השונים, אבל ריכוז מושלם שלהם נמצא בנבואותו של הושע (ב כא-כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".

כך אנו מוצאים בספר בראשית ארבעה תיאורים של עולמות, כאשר בכל עולם יש חידוש כלשהו וכנגדם, ארבע אישים בודדים שמהם היה פוטנציאל לצמיחתו של עם ישראל. כל שלושת העלומות לפני תחילתו של עם ישראל היו ונעלמו. חלקם נחרבו ממש וחלקם נחרבו רק כמשל, אולם אלו עולמות חסרים שתכליתם הייתה להגיע לעולם בו עם ישראל נמצא. התורה ממשיכה בסיפור התגבשותו של עם ישראל ממשפחת יעקב שירדה למצרים ועד שיצאו משם עם גדול וקבלת התורה, ומשם ממשיכים למעשה דרך ספרי הנביאים והכתובים עד סוף ספר דברי הימים, אולם שם מסתיים התנ"ך, אך בוודאי לא העולם, ובוודאי לא תפקידו של העם היהודי, שממשיך לעד.