אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות היא הפרשה השישית בספר ויקרא ומתארת את עובדות המקדש ביו הכיפורים ודינים נוספים שונים.
שילוח השעיר ביום הכיפורים
שילוח השעיר ביום הכיפורים ויליאם ג'יימס וב Webb סוף המאה ה-19


מאמרים לפרשת אחרי מות
אחרי מות וההתרחקות מהקודש - התורה מזכירה בפרשת אחרי מות את שני בני אהרון. במאמר ננסה להבין את מהות הקשר בין הדברים ולמה צריך את כל האזהרות על התרחקות מהקודש.

חידון לפרשת אחרי מות - חידות ציורים וחידות מילוליות על פרשת אחרי מות.

דברי תורה לפרשת אחרי מות

הפטרת פרשת אחרי מות - עיון בהפטרת פרשת אחרי מות, הפטרה נדירה במיוחד.

אחרי מות קדושים - עיונים במצות העריות בפרשות אחרי מות וקדושים והסבר מדוע מכונה ספר ויקרא "תורת כהנים".

סטטיסטיקה לפרשת אחרי מות - נתונים סטטיסטיים לפרשת אחרי מות ובפרט מה הופך את הפטרת הפרשה לנדירה ביותר.



תקציר הפרשה
 פרשת אחרי מות עוסקת בתחילתה בדיני יום הכיפורים. לאחר מות בני אהרון, ה' מצווה את משה להזהיר את אהרון לא לבא אל הקודש (מקום ארון הברית) בכל עת אלא בטקס מיוחד. הטקס המפורט הוא הטקס המתבצע בבית המקדש ביום הכיפורים ולו פרטים רבים.

בסיום פרשיה זו מבואר שאכן טקס זה יש לבצע פעם אחת בשנה ודווקא בעשירי לחודש השביעי. את הסיבות לתאריך זה התורה לא מפרטת כאן ועלינו לנסות למוצאם במקומות אחרים. חשבון שאותו מביא כבר רש"י מראה שיום זה היה היום בו משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות האבן השניים. פרשיה ראשונה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת שחרית.

לאחר תיאור טקס זה התורה עוברת לצוות על עניינים הקשורים לקורבנות.

התורה מצווה על כל איש הרוצה לאכול בשר להביא אותו כקורבן זבח. בקורבן זה התורה מבטאת מגבלה מסוימת על אכילת בשר (מגבלה שהוסרה עם הכניסה לארץ) הדורשת מכל בשר להיות חלק מקורבן.

בנוסף חוזרת התורה על האיסורים החמורים באכילת דם. לסיום הפרשה התורה מצווה להיזהר מאד בדיני עריות. התורה מגדירה מעשים אלו כמעשי ארץ מצרים. קשרי נישואים בין אחים ואחיות היו מקובלים בשושלות הפרעוניות), וכמעשי ארץ כנען ואוסרת עליהם לחלוטין. גם פרשיה זו נקראת ביום הכיפורים בתפילת מנחה.

שילוח השעיר ביום הכיפורים
שילוח השעיר ביום הכיפורים ויליאם ג'יימס וב Webb סוף המאה ה-19



אברהם מנסה להציל את סדום

כאשר אברהם שומע כי גורלן של סדום ועמורה ויתר ערי הכיכר נגזר, הוא פונה לקב"ה בניסיון לבטל את גזר הדין. במאמרנו על "לוט ומידת הרחמים" הראנו שאברהם אינו פונה בבקשת רחמים על אותן ערים, אלא מנסה למצוא להן זכות כלשהי. ננסה כעת להבין מדוע אברהם לא פנה לקב"ה באמצעות מידת הרחמים.

נזכיר כי לאחר שאברהם חזר ממצרים, היה ריב בין רועי לוט לרועי אברהם, והם נפרדו כאשר לוט בוחר לשבת באזור סדום, אפילו שהם אנשים רעים וחטאים, וכנראה המוניטין שלהם בתחום היה ידוע כפי שמעידה התורה (יג יג): "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". בכל זאת לוט כנראה לא ישב עדיין בסדום ממש כפי הנאמר בפסוק קודם: "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם", עד ולא עד בכלל.

שנים עברו ואברהם נאלץ להתערב במלחמה שלו אין חלק בה. סכסוך אזורי על ענייני מיסים מסתיים במלחמה ובה לקחים אנשי סדום ורכושם כשלל. גורלו של מלך סדום אינו ברור מהפסוק (יד י): " וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֵרָה נָּסוּ" ניתן להבין שהמלכים עצמם הצליחו לנוס ולהתחבא ולא נלקחו כחלק מהשלל. באותו מקום מתואר כי לוט כבר יושב ממש בתוך סדום. אם מקודם לוט רק היה ליד סדום עכשיו הוא כבר חלק מהם.

בכל אופן, אברהם שומע על האירועים מארגן צבא קטן ויוצא למטרה שלא נכתבה, אולם בפועל, אברהם מכה את ארבעת המלכים ומשחרר את כל השבויים. 

כאן כבר עולות כמה שאלות. מה הייתה מטרתו של אברהם? לו אברהם רצה לשחרר אל לוט, הרי שלא היה צורך לצאת כלל למלחמה, אברהם ידוע כאיש עשיר, והיה אפשר לארגן עסקה בה אברהם היה קונה (פודה) את לוט ומשפחתו.

תשובה אפשרית היא כי אמנם אברהם התעניין בעיקר בלוט, בכל זאת הוא בן משפחה, אולם ידע שלא משנה מה יקרה, ללוט אין יותר מקום במשפחת אברהם. לוט לא יוכל להשתלב מחדש תחת אברהם, והמחשבה שאולי הייתה קיימת בעבר שלוט יהיה היורש של אברהם, כבר אינה אפשרית. 

ועדיין אברהם אינו יכול להשלים עם המצב שלוט הוא חלק מסדום עצמה וניסה לייצר עבור לוט מציאות אחרת, בה לוט עדיין יהיה קשור לדרכו של אברהם ולא יתנתק ממנה לחלוטין, מה שבוודאי יקרה לו יגלה ויימכר לעבד הרחק במזרח. לצורך כך, אברהם משחרר את כל אנשי העיר במטרה ליצור הזדמנות חדשה עבור כולם, ולהפוך אותם למקומות יישוב, כדוגמת ידידי אברהם, שאמנם לא קיבלו עליהם את דרך ה' אך בוודאי היו אנשים טובים, ובלשוננו נאמר שהקפידו על שבע מצוות בני נח.

ואכן הדבר נראה כמתאפשר. אברהם מחזיר את הרכוש, מלך סודם יוצא לקראתו, מה שמחזק את ההשערה שהמלך ברח באמצע הקרב והתחבא במקום כלשהו תוך כדי נטישת שאר אנשי העיר, ומלכיצדק המתואר ככהן לאל עליון מברך את אברהם. נראה לכאורה שזו התחלה של משהו חדש, אולם בטרם אברהם יכול לענות לברכתו של מלכיצדק, מתפרץ מלך סדום וטוען: 

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" - כוונותיו הטובות של אברהם מתנפצות באחת על רקע המציאות. מלך סדום, במקום להכיר תודה ולקבל עליו דרך אחרת, רוצה את הנפש. על הרכוש הוא מוותר, כסף בא וכסף הולך, אבל על האנשים, ובעיקר על דרכי ההתנהגות שלהם הוא אינו מוכן לוותר. מלך סדום אומר לאברהם בצורה גלויה, אל תתערב בחיים שלנו, אל תנסה לשנות אותנו, אנחנו נישאר כמו שהיינו.

כאשר אברהם יוצא לארץ כנען אומרת התורה: "ויִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". ורש"י במקום מפרש: "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". זה בדיוק מה שמלך סדום לא רצה, הדבר האחרון שמעניין אותו הוא להתגייר או אפילו קצת לשפר את מעשיהם הרעים ולקבל את שבע מצוות בני נח.

אברהם מבין מה עומד מולו ומבין שהמצב אצל אנשי סדום אבוד תגובתו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" המתפרשת לרוב על כך שאינו מוכן לקחת רכוש, מקבלת משנה תוקף. הרכוש כלל לא מעניין את אברהם, יש לו מספיק רכוש משלו, ואין לו מה לעשות עם רכוש נוסף. למרות שהביטוי "הֲרִמֹתִי יָדִי" הוא בפשט לשון של שבועה, אפשר לומר שאברהם למעשה "מרים ידיים" ונכנע מהאפשרות שיצליח לשנות משהו באנשי סדום. אברהם היה מוכן לקחת אחריות על אנשי סדום ולהנחותם בדרך הישר, אבל שינוי כלשהו, ולו הזעיר ביותר, צריך לבוא מהאנשים עצמם (וזה כמובן המקום להזכיר את אנשי נינוה בספר יונה).

ועדיין כאשר אברהם שומע על כוונתו של הקב"ה להפוך את סדום הוא מזדעק. הרעיון שערים שלמות יחרבו חורה לאברהם והוא מטיח דברים לא פשוטים, אמנם בצורה מכובדת, כלפי מעלה: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע". ומכאן מתחיל משא ומתן על מספר הצדיקים הדרוש להציל את הערים, אולם אברהם יודע, מתוך היכרותו עם אנשי סדום שההצלה תוכל לבוא רק מתוך העיר. אפשר בהחלט לבקש במידת הרחמים שבעבור חמישים צדיקים או אפילו אחד, הערים יינצלו, אולם אותו גרעין המאפשר הצלה אינו יכול להיות חיצוני לערים אלא פנימי בתוכם. בסופו של דבר כאשר אין אפילו עשרה צדיקים, לערים עצמם אין זכות קיום, ואם יש פחות צדיקים, הם כבר יינצלו.

אברהם יכל לבקש מה' שלא יהפוך את סדום, ייתכן אפילו שהקב"ה היה נענה לבקשתו של אברהם, אולם מה המטרה בכך, גם למידת הרחמים חייבת להיות הצדקה כלשהי, פתח ולו הזעיר ביותר שיאפשר אותה, אפשרות שלאחריה יבוא שינוי כלשהו לטוב. כל אלו לא היו קיימים כלל.

ובכל אופן, צדיק אחד בסדום היה, לוט עצמו וזכותו וזכות אברהם אכן הצליחו להציל את העיר צוער, אבל זאת בגלל תפילתו ובקשתו של לוט עצמו, שהיה חלק מהצרה, ואמנם את עירו לא הצליח, ואולי גם לא רצה או יכל אחרי החוויות הקשות שעבר שם בלילה הקודם, אבל לפחות עיר אחרת ניצלה, ובכך התקיימה גם הבטחתו של הקב"ה "לא אשחית".

סדום ועמורה - ג'ייקוב דה וט השני 1680
סדום ועמורה - ג'ייקוב דה וט השני 1680






תפזורת לפרשת ויקרא

בתפזורת הבאה לפרשת ויקרא הוטמנו 13 מילים שונות מהפרשה. ניתן לחפש את המילים ישירות בתפזורת, או לענות על השאלות בצד או להיעזר ברשימת המילים המופיעה במהופך.
בהצלחה

עוד חידות לפרשת ויקרא
פרשת ויקרא לילדים

הדף הראשי של פרשת ויקרא
תפזורת לפרשת ויקרא
תפזורת לפרשת ויקרא

גניבת התרפים

מאמר אורח לפרשה מאת אריאל סטולמן


הקדמה
שנים רבות שהה יעקב בבית לבן, שנים שבהן הקים משפחה והתבסס מבחינה כלכלית. אולם לבן ובניו לא ראו בעין יפה את הצלחתו של יעקב. לדעתם הוא ניצל את לבן והתעשר על חשבונו (בראשית ל"א א-ב). יעקב הבין שהעתיד איננו מבשר עבורו טובות אם יישאר במחיצתו של לבן והונחה על ידי ה' לשוב אל ארץ מולדתו (בראשית ל"א ג). בעוד יעקב מתארגן בסתר לקראת המסע חזרה אל ארץ כנען, ניצלה רחל את העדרו של לבן על מנת לגנוב את התרפים של אביה:
וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. (בראשית ל"א יט-כ)
מדוע התורה משתמשת במונח 'גניבה' הן בתיאור בריחתו של יעקב (גניבת ליבו של לבן) והן בתיאור גניבת התרפים? האם השימוש במונח הזה בשני המקרים הללו הוא מקרי או שמא מנסה התורה לרמוז לנו משהו?
כדי לענות על שאלה זו יש לענות תחילה על שאלה רחבה יותר: מדוע היה כה חשוב לרחל לגנוב את התרפים? התורה לא מנדבת לנו פרטים ולנו לא נותר אלא לשער. האם היה זה בגלל שהיא חשקה בהם מסיבה כלשהי או שמא רצתה שלא יהיו ברשות אביה?

התרפים ככלי ניחוש

בתנ"ך מופיעים התרפים בהקשרים מאגיים של פעולת הניחוש: קבלת החלטות, קסימת קסמים והגדת עתידות. לדוגמה, על נבוכדנצאר מלך בבל נאמר כי התייעץ בתרפים: "כִי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד" (יחזקאל כ"א כו). בזכריה מוזכרים התרפים ככלי חיזוי: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" (זכריה י' ב). מיכה, ששימש ככוהן של שבט דן, החזיק בתרפים בצמוד לאפוד: "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים" (שופטים י"ז ה). החיבור בין אפוד לתרפים מופיע במקומות נוספים בתנ"ך ומחזק את ההשערה שהתרפים, כמו האפוד (ראו לדוגמה, שמואל א כ"ג ט-יב), שימשו לניחוש מאגי ולחיזוי העתיד. בפרק שקדם לסיפור הבריחה, כאשר שמע לבן את בקשתו של יעקב לחזור לארצו בעקבות לידת בנו יוסף, הוא אמר ליעקב: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל' כז). מכאן אנו יכולים ללמוד כי לבן עסק במאגיה. מן הסתם נעזר לבן בתרפים שלו כדי לנחש. האם יתכן שגם רחל, בתו של לבן, רצתה בתרפים של אביה על מנת שישמשו לה אמצעי ניחוש ועל כן גנבה אותם?
הרשב"ם סבור שרחל גנבה את התרפים כיוון שהאמינה בכוחות המאגיים שלהם וחששה שהם יגלו ללבן שיעקב ברח. אך אם נסתכל על מבחן התוצאה, התוכנית שהרשב"ם מייחס לרחל לא צלחה. להיפך, אביה גילה כי יעקב ומשפחתו ברחו ואף יצא לרדוף אחריהם, כשאחת המטרות שלו הייתה להחזיר את התרפים.

התרפים כאלוהים?

האם יתכן שרחל חפצה בתרפים של אביה על מנת שישמשו לה אמצעי פולחני, או אפילו אלוהים, כפי שמכנה אותם לבן כאשר הוא מטיח ביעקב כאשר הוא משיג אותו: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (בראשית ל"א ל)? השערה זו נראית מרחיקת לכת אך הפסוקים עצמם מספרים שכעבור זמן, ערב העלייה לבית אל, ביקש יעקב מאנשי ביתו להסיר את אלוהי הנכר אשר בתוכם (בראשית ל"ה ב). האם יתכן שגם רחל האמינה באלוהי נכר?
רש"י (בראשית ל"א יט), על פי מדרש רבה, מציע שרחל גנבה את התרפים כדי "להפריש את אביה מעבודה זרה". טענה זו מאירה את רחל באור חיובי אך היא אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שרחל לא טרחה להיפטר מהתרפים לאחר הגניבה. כפי ששואל ראב"ע (שם), מדוע לא טמנה אותם באדמה כפי שנהגו מאוחר יותר יעקב ואנשי ביתו כאשר נפטרו מאלוהי הנכר לפני העלייה לבית אל? מדוע לקחה אותם איתה?
כאמור קשה לקבוע מדוע גנבה רחל את התרפים כיוון שהתורה אינה מנמקת את המעשה. אך ניתן לקבוע מה היו התוצאות של אותה גניבה, שלא היה קורות לולא גנבה רחל את התרפים של אביה, ולנסות להסיק מהן הייתה מטרתה.

גניבת התרפים – המניע למרדף אחרי יעקב

מדברי לבן מתקבל הרושם כי אלמלא נגנבו התרפים יתכן שהיה משלים עם בריחת יעקב ולא היה רודף אחריו:
וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. (בראשית ל"א ל)
נדמה שלבן מסוגל להבין את בריחתו של יעקב בעקבות כיסופיו לבית אביו. אולם לאחר שנלקחו ממנו אלוהיו לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לרדוף אחרי יעקב על מנת להשיבם אליו. זאת ועוד, הרושם המתקבל מהפסוקים הוא שלבן ממש חש שהתרפים נמצאים במחנה יעקב והם כאילו שידרו לו וכיוונו אותו אליהם, כמו במשחק הילדים הידוע "חם/קר". התורה מתארת כיצד לאחר שעבר לבן באוהלים השונים והתמקד באוהל רחל, הוא החל למשש את כל האוהל כאילו חש שהתרפים נמצאים בו. רק משום שנבצר ממנו לבקש מרחל לקום מפניו ולאפשר לו לבדוק את כר הגמל הוא לא הצליח למצוא את התרפים שהחביאה רחל:
וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים. (בראשית ל"א לג-לה)
אם כן, גניבת התרפים בידי רחל דרבנה את לבן לרדוף אחרי יעקב על מנת להחזירם. בה בעת שימשו התרפים מעין משדר שכיוון את לבן במהלך המרדף עד אשר הדביק את יעקב בהר הגלעד.
האם רחל לא הבינה זאת? האם היא לא הבינה שגניבת התרפים תגרום ללבן לרדוף אחריהם ואף תסייע לאביה לאתר אותם? ואם הבינה, מדוע גרמה לכך שלבן ירדוף אחרי יעקב? מה היא ניסתה להשיג בכך?

גניבת גביע הכסף

סיפור גניבת התרפים מזכיר את הסיפור המבוים של גניבת גביע הכסף בידי בנימין. בשני המקרים הובילה גניבת כלי הניחוש לרדיפה אחרי הגנבים. בסיפור גניבת הגביע הסביר יוסף לאחים שגניבת הגביע הייתה חסרת תוחלת היות שהוא מסוגל לדעת את זהות הגנבים באמצעות כוחות הניחוש שלו:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. (בראשית מ"ד טו)
כך היה גם בסיפור גניבת התרפים. לבן, שנהג לעסוק בניחוש, הרגיש שהתרפים נמצאים במחנה יעקב. אמנם לבן עצמו לא טען בפני יעקב שהוא נעזר בניחוש כדי להגיע למסקנה כי התרפים נמצאים במחנה יעקב, מכיוון שבסופו של דבר הוא לא הצליח למצוא אותם. זאת בניגוד ליוסף, שהתהדר ביכולות הניחוש שלו בפני אחיו לאחר שנתפסו עם הגביע (בראשית מ"ד טו). כאמור המקרה של גניבת גביע הכסף היה מבוים. בפרק "יוסף ואחיו במצרים" אסביר מדוע בחר יוסף בתחבולה זו וכיצד הדבר קשור לסיפור גניבת התרפים בידי רחל.

לקיחת הכלים השאולים ביציאת מצרים

גניבת התרפים מזכירה בפרטים רבים גם סיפור אחר: שאילת הכלים בזמן יציאת מצרים. לפני שיצאו בני ישראל ממצרים הם שאלו מאת המצרים כלים ובגדים שמעולם לא הוחזרו:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (שמות י"ב לה-לו)
בשני המקרים – בבריחתו של יעקב מלבן כמו ביציאת מצרים – ישנה בריחה המתוארת בתבנית זהה: ויוגד ל-א'... כי ברח ב'...
בסיפור יציאת מצרים נאמר:
וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... (שמות י"ד ה)
ואילו בבריחה מלבן נאמר:
וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב. (בראשית ל"א כב)
בשני המקרים התגלתה הבריחה לאחר שלושה ימים. בבריחה של יעקב הדבר נאמר במפורש: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי". לעומת זאת, במקרה של הבריחה של בני ישראל ביציאת מצרים, הדבר לא נכתב במפורש, אך ניתן להבין כי הבריחה התגלתה לאחר שלושה ימים. שהרי בני ישראל ביקשו לצאת לשלושה ימים וכאשר לא שבו בזמן התברר כי הם ברחו. כפי שאסביר להלן בפרק "'דרך שלושת ימים' ושאילת הכלים", העובדה כי בידי בני ישראל היוצאים ממצרים היו כלים שאולים סייעה בידי פרעה לשכנע את עמו להצטרף למרדף אחרי בני ישראל, על מנת להשיב להם את הכלים השאולים אשר נותרו אצל בני ישראל. הכלים השאולים שימשו פיתיון שמטרתו הייתה לגרור את המצרים אל המכה האחת עשרה, אל תבוסתם הסופית במצולות ים סוף. אלמלא הכלים השאולים יש להניח כי העם המצרי שְׂבַע המכות היה מניח לבני ישראל לצאת ולא היה מתפתה לרדוף אחריהם.
התרפים שימשו ללבן כלי ניחוש וגניבתם הייתה גורם בעל חשיבות בהחלטתו לרדוף אחרי יעקב. ראינו שהדפוס של גניבת כלי ניחוש שמובילה למרדף חוזר גם במקרה (המבוים) של גניבת גביע הניחוש של יוסף בידי בנימין. אולם מסיפור שאילת הכלים במצרים למדנו שלעיתים הגניבה נעשית מראש מתוך כוונה לגרום למרדף. אם נדייק, נוכל לשים לב לכך שלמעשה גם הגניבה של גביע הכסף הייתה מכוּונת. אמנם היא בוימה, אך אין זה משנה. היא נעשתה כדי להצדיק את המרדף. אם כן, כמו גניבת הכלים השאולים ביציאת מצרים וגניבת הגביע המבוימת גם גניבת התרפים בידי רחל הייתה מכוּונת ונועדה לגרום ללבן לרדוף אחרי יעקב.
במבט ראשון נדמה שמבחינת רחל הבורחת עם משפחתה אין כל היגיון לגרום ללבן לרדוף אחריהם. אך לרחל הייתה תוכנית סדורה. רחל גנבה את התרפים כתגובה למעשה של יעקב שגנב את לב לבן. השימוש במילה זהה – 'גניבה' – לתיאור מעשיהם של רחל ושל יעקב נועד לרמוז לנו על קשר בין שני המעשים. יעקב בחר לברוח מלבן במקום להתעמת איתו מכיוון שהוא חשש מהתמודדות, חשש לעמוד על שלו. במעשה גניבת התרפים רחל כפתה על יעקב את העימות, הכריחה אותו להתמודד במקום לברוח, כפי שהיה רגיל לעשות בעבר.
רחל ביקשה לעמת את יעקב עם אביה מאחר שהיא ראתה במהלך השנים את נטייתו של יעקב להתחמק ולהימנע מעימותים. היא שמעה על ההתחזות שלו לעֵשו בניסיון לגנוב את הברכות במקום לבקש מאביו את מה שהגיע לו. היא ראתה כיצד נאלץ כתוצאה מכך לברוח לחרן בחוסר כל. היא גם ראתה כיצד יעקב נמנע בכל מחיר מעימות עם לבן גם כאשר אביה החליף אותה בלאה בליל כלולותיה. רחל ראתה כיצד לבן מרמה את יעקב שנה אחר שנה וכיצד יעקב שותק וסובל הכול. היא ראתה את כל אלו ורצתה לשים לכך קץ. היא הכירה את יעקב וידעה שיש בו גם פן אחר, הפן המתבטא בשם 'ישראל'. רחל רצתה לחולל שינוי בדרכו של יעקב. היא רצתה לראות אותו הופך מ'יעקב' ל'ישראל', עומד על שלו ולא פוחד להתמודד ולהתעמת כשצריך. באמצעות גניבת התרפים רחל הצליחה להביא את יעקב להתעמת עם לבן בפעם הראשונה ולומר לו באופן ישיר את אשר נצר בליבו במשך עשרים שנה:
וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. כִי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. (בראשית ל"א לו-מב)

קביעת קווי גבול בין ישראל לשכניו

טובה נוספת צמחה מהמפגש בין יעקב ללבן בהר הגלעד. גניבת התרפים נתנה ליעקב את ההזדמנות להסדיר את היחסים בינו לבין לבן, יחסים שהיו נשארים בלתי פתורים אלמלא רדף אחרי יעקב.
העימות בין יעקב ולבן, שהסתיים בהסכם היפרדות, הוא חלק מסדרה של סיפורים בספר בראשית המתארים כיצד זכה עם ישראל לרשת את ארץ כנען, ובעיקר כיצד נקבעו קווי הגבול בין האומה הישראלית לאומות שהיו בשורשן קרובות משפחה שלה. בכל המקרים גיבורי הסיפור הם לכאורה אנשים פרטיים: אברהם ולוט, יעקב ולבן, יעקב ועֵשו. אבל למעשה, דמויות אלו הם אבות האומות שיצאו מהן, ומייצגים שלהן. לא מדובר רק במפגשים בין אחים ובני דודים אלא בהתנגשויות בין עמים. כך מצאנו בהיפרדות של לוט מעם אברהם, כאשר לוט בחר לו את "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" ואילו אברהם נשאר לגור בארץ כנען:
וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶתכָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. (בראשית י"ג ז-יב)
הביטויים הכוללניים הללו של אזורי המגורים, מצד אחד "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" ומהצד השני "אֶרֶץ כְּנָעַן", מתאימים יותר לעמים מאשר לשני רועים, גם אם עדריהם גדולים יחסית. זו אכן כוונת הכתוב – להסביר כיצד נוצר קו הגבול בין עמון ומואב צאצאיו של לוט לבין האומה הישראלית, צאצאי אברהם, יורשי הארץ.
גם ההיפרדות של יעקב ועֵשו מוסברת על רקע דומה לזה של היפרדות אברהם ולוט:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. (בראשית ל"ו ו-ח)
גם במקרה הזה הייתה הארץ קטנה מלהכיל את שני הצדדים ועל כן בחר עֵשו לעזוב את ארץ כנען לטובת יעקב. וגם במקרה הזה ההיפרדות מסבירה את קווי הגבול שנוצרו בין האומות, זו של "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" וזו של ישראל.
כך הדבר גם במקרה של לבן ויעקב. במסגרת הסדרת היחסים וההיפרדות בין לבן ליעקב נקבע גם קו גבול בין האומות שהם מייצגים – ארם וישראל. ההסכם המדיני שנחתם בין הצדדים, בסמוך למצבה ולגַלְעֵד שבהר הגלעד, הביא את העימות לסיומו.

יעקב ועֵשו

השינוי שעבר יעקב בעקבות גניבת התרפים והעימות עם לבן שבא בעקבותיו ניכרים באירועים שהגיעו בהמשך. מיד בתחילת הפרק הבא התורה מספרת לנו על כך שיעקב שלח "מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (בראשית ל"ב ג). חז"ל מבקרים את יעקב ושואלים, איזו סיבה הייתה ליעקב לשלוח מלאכים אל עֵשו? מדוע הוא התגרה בגורלו והביא את עצמו למצב שבו עליו לחשוש פן יבוא עֵשו ויכה אותו אם על בנים? המדרש מנסח את הדברים בצורה יפה:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים": רב הונא פתח: "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ" (משלי כ"ו יז) – אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (בראשית ל"ב ה)? (בראשית רבה פרשה עח)
על פי ההסבר שלי התשובה לכך ברורה. יעקב יישם כאן את אשר למד מרחל. במקום לברוח ולהימנע מעימות עדיף להתמודד עם המציאות, עם כל הקשיים הכרוכים בדבר. עדיף להתעמת עם עֵשו כעת ולא לחיות בפחד כל החיים. אשר על כן, יעקב יוזם מפגש עם עֵשו למרות הפוטנציאל לעימות שטמון במפגש כזה. את המשך המגמה הזאת אנו רואים כאשר יעקב נאבק במלאך ויכול לו. אם בעבר בחר יעקב בדרך ההימנעות והבריחה כאשר נקלע למצבים כאלו, כאן הוא נאבק עד שדווקא המלאך היה זה שביקש ממנו להניח לו ללכת, לא לפני שבירך את יעקב (בראשית ל"ב כה-לא).
שינוי דרך ההתנהלות של יעקב התבטא בשינוי שמו על ידי המלאך מיעקב לישראל. אם השם 'יעקב' מסמל חוסר יושר, מִרמה והימנעות מעימות, השם 'ישראל' מסמל יושר והתמודדות ישירה. עתה, כאשר בחר יעקב בדרך ההתמודדות הישירה הוא נקרא 'ישראל': "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב כח).

יעקב וישראל

השינוי שהתחולל ביעקב לא היה סופי ומוחלט. בניגוד לעימות עם לבן שהסתיים בצורה חדה וברורה, העימות עם עֵשו לא נפתר לחלוטין. לקראת סוף המפגש ביקש עֵשו שיעקב יתלווה אליו לשעיר. במקום להסביר לעֵשו כי הוא נמצא בדרכו אל יצחק אביו, אל ארץ מולדתו, שוב בחר יעקב להתחמק. הוא דחה את העימות לזמן לא ברור בעתיד, "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית ל"ג יד). בכך חזר יעקב לדרך ההימנעות, העורמה והתחבולה לאחר שכבר החל לאחוז בדרך ההתמודדות. באופן סמלי הדבר מתבטא בכך שאף ששמו שוּנָה מיעקב לישראל בלשון שאיננה מאפשרת חזרה לאחור: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ב כח), בפועל שני השמות שימשו בהמשך בערבוביה. לעיתים התגלה 'ישראל' שעומד על שלו בגבורה ולעיתים הופיע 'יעקב' של הפסוק "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה".
עד מתי ימשיכו שני השמות לשמש בערבוביה? "עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". עד אחרית הימים, כאשר תגיע התקופה שבה "וְהָיָה הֶעָקֹב (יעקב) לְמִישׁוֹר (ישראל) וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיהו מ' ד); עד ליום שבו "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א' כא).

לא בתרפים חשקה רחל אלא בתוצאותיה של הגניבה. אולם בכך היא חרצה את גורלה. יעקב קבע באוזני לבן:
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה. נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. (בראשית ל"א לב)
ואכן הקללה של יעקב נתקיימה ובפרשה הבאה אנו מתבשרים על מותה של רחל בטרם עת (בראשית ל"ה טז-כ). אם כן, רחל שילמה את המחיר הכבד ביותר על ניסיונה לעזור לאיש שכה אהבה.
רחל - פרסקו של טיאפולו
רחל - פרסקו של טיאפולו בארמון הפטריארך (הבישוף) באודינה (במקום סדרה שלמה של פרסקאות תנ"ך)

לדף הראשי של פרשת ויצא
לדף הספר של אריאל סטולמן בעקבות הפשט האבוד