אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

משה רבנו בחטא העגל

האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים? זו שאלה פילוסופית שרבים כבר ענו עליה ועוד רבים יענו עליה. ומה לגבי עם? קשה להבין את העם היהודי. קשה כפרטים וקשה כקולקטיב. רבים ניסו, רבים נכשלו וגם אנחנו לא מבינים את עצמנו.

האם אלוקים יצר עם שהוא לא מבין. עם קשה עורף, ככה אלוקים מסכם את הנושא. וכמה פרשנות על שלושת המילים האלו. פרשנות המשתנה כמובן מדור לדור כי העם היהודי ממשיך להיות לא מפוענח. לא בהכרח טוב יותר מאחרים ולא תמיד גרוע מאחרים אלא שונה מאחרים.

דנו בעבר בחטא העגל. העם איבד סבלנות ובצדק. ההנחה שמשה מת הייתה סבירה לחלוטין.  הצורך בתחליף ממשי , במשהו שרואים גם הוא ברור, ומה בכלל רוצים מעם שרק שבועות בודדים קודם יצא ממצרים? 
הדרישות היו גבוהות מדי, לא ריאליות כלל וההתרסקות קשה ומהירה. כל זה מובן חלוטין ומשה רבנו מסכם זאת במילים " לָמָה ה'  יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ..."

משה רבינו אינו רק רבינו, את עוצמתו כלל אי אפשר לתאר, ורק בזכותו אנחנו פה היום. אלוקים מספר לנוח על המבול ונוח לא עושה כלום. באים אליו בטרוניה, אבל בינינו נוח צודק. מי הוא (או כל אחד אחר) שיגיד לאלוהים מה לעשות?
אברהם שומע הולך לקרות בסדום ועמורה ונחרד. נכון, רובם שם רשעים גמורים, אבל אפילו כך אברהם מנסה קצת, נכנס לאיזה משא ומתן לא ברור. חמישים צדיקים. ארבעים וחמש, עשר. בסוף גם אברהם מתייאש.

אבל נוח ואברהם היו דגם למשה רבינו והוא לוקח את מה שהם לימדו אותו צעד אחד קדימה. אחרי אמירת למה ה' יחרה אפך, משה עובר לטון אחר " שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ". אני קורא מילים אלו כציווי. לא פחות. משה מצווה על הקב"ה לשוב. אנו קוראים מילים אלו בתפילותינו כבקשה וכתחינה, אולם משה גוזר והקב"ה מקיים.  וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה.

משה רבינו מקבל את לוחות הברית. מארק שאגאל - 1966
משה רבינו מקבל את לוחות הברית. מארק שאגאל - 1966
בהמשך אנו רואים כי העניינים לא פשוטים ומשה מרהיב עוז ומציב מעין אולטימטום בפני הקב"ה: " וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". מי בכלליכול להעז לדבר כל אל הקדוש ברוך הוא. רק משה רבינו. הקב"ה לא מקבל את האולטימטום כלשונו אלא כחציו
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם". עוון העגל ייזכר לדורות, אולם לא תהיה השמדה כללית של העם אלא רק של החוטאים בחטא.

משה מבין את מגבלות הכוח האנושי ויודע שסליחה ומחילה גמורה על חטא העגל לא תהיה.
הוא גם יודע שהצבת אולטימטומים לריבנו של עולם כלל אינה אפשרית.
כאן יש לעבור לדרכי בקשה לא נביא את כל הפסוקים אולם הבקשה הבאה מרוככת הרבה יותר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: "
פה אין איום והצבת אולטימטום למרות שהפסוק הראשון יכול להיראות כך. כאן יש בקשה
ובעיקר הדגשה על כך שהיחס המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל צריך ליצור מצב של WINWIN לשני הצדדים
לכך הקב"ה נעתר.


ונסיים במילה על עם ישראל:

לאחר חטא העגל, נשברו הלוחות והברית לא מומשה. לעם ישראל הייתה אפשרות לוותר על הברית ולהיות עם כאחד העמים. אם מעמד הר סיני היה כפיית הר כגיגית, הרי שהחזרה בתשובה בעקבות חטא העגל הייתה קבלת התורה מרצון.

לוט ומידת הרחמים

בפרשת השבוע אנו רואים בהפתעה מסוימת שלוט מצליח במקום שאברהם נכשל.

כאשר הקב"ה מספר לאברהם על תוכניתו לגבי סדום ועמורה, אברהם מזדעק: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" ומתחיל מעין משא ומתן, אבל אברהם לא מביא ממש טיעונים בזכות סדום אלא מציין שאם יש מספר מסוים של צדיקים ראוי שהם יצילו את כל הערים. הקב"ה למעשה מסכים עימו, בוודאי שאין כוונה להרוג את הצדיקים עם הרשעים ובוודאי שגם צדיקים מעטים יכולים להציל עיר אבל ולמרות שמספר הצדיקים הנדרש להצלה, יורד בכל פעם בסופו של דבר, העניין מגיע למבוי סתום. לאברהם אין עוד מה לומר, והתוכנית האלוקית ממשיכה כמעט כרגיל.

אפשר לחשוב שמאמצי אברהם הועילו לפחות להצלת לוט, אולם התורה מוסרת לנו כי" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט.." כלומר לוט בכל מקרה היה ניצל בזכותו של אברהם. וכמו כן גם ללוט זכויות משלו, בכך שנהג הכנסת אורחים נאותה, אם כי בבלבול מסוים בהצעתו לתת את בנותיו לאנשי העיר.

בכל אופן, כאשר לוט שומע על הגזירה הוא לא מנסה לשנות כלום ולא פונה אל ה', אולם כאשר הוא כבר מחוץ לעיר הוא מבקש: "יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּיכ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי" ולמעשה מציל כך עיר שלמה, יותר ממה שאברהם הצליח לעשות.

איך ניתן להבין זאת? לדעתי אפשר ללמוד כאן שני דברים.

הדבר הראשון הוא אופי הנהגת ה' בעולם ונלמד זאת מתוך מקרים דומים של רצון ה' להחריב. המקרה הראשון הוא במבול, נח מקבל ידיעה על המבול אך לא עושה דבר ומעירים המפרשים שהיה לו להתפלל על בני דורו, אבל מאיפה שנוח ידע זאת? התפיסה באותו זמן הייתה, זה אלוקים, העולם שלו, שיעשה מה שהוא רוצה. עם סיבה או בלי סיבה זה בכלל לא משנה. למעשה תפיסת האלילות היוונית בה "האלים" מתעמרים בבני האדם להנאתם דומה לתפיסה זו.

התורה כמובן שוללת תפיסה זו ואברהם הוא הדוגמה לכך. לא ייתכן מצב כזה של חורבן, של הריגת צדיק עם רשע והצדיקים בוודאי יכולים להינצל. יותר מכך צדיקים יכולים להציל גם אחרים. לא צריך שכל העיר יהיו צדיקים גמורים, מספיק שיש כמה ובזכותם העיר ניצלת. עוד יותר מכך, אסור שתהיה שרירותיות. אם מישהו חטא, גם עיר שלמה, יש לעשות משפט הוגן ולכל עבריין מגיע סניגור ואברהם שיודע בדיוק שחמישים צדיקים לא יהיו, וכנראה גם עשרה אין מנסה בכל זאת. זו מידת הדין, וברגע שמתברר שאין עשרה צדיקים, לאברהם אין יותר טיעונים. זו מידת הדין, בוצע משפט, משפט הוגן, אין זכויות והדין צריך להיעשות.

אולם לוט, מראה שיש אפשרות נוספת, אפשרות של לפנים משורת הדין, אפשרות שגם היא אינה קיימת כמעט בעולם הקדום, ואף נחשבת לאבסורדית, והיא היכולת להפוך את הדין.

מי שנהג כך, ואולי למד ממעשה לוט היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבחטא העגל, פחות או יותר עוצר את הקב"ה כפי שנאמר בפסוק: "י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:" כבר רש"י אומר שהקב"ה נותן פתח למשה ומשה כמובן יודע שלמרות שהדין דין, יש פתח הצלה ומיד משה מנצלו " יא וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלקָיו..."

הדבר השני שניתן ללמוד הוא שבקשתו של לוט לא הגיע מתוך מחשבה עמוקה. בוודאי שלא היו לו שיקולים של מידת הדין ומידת הרחמים. גם באופן אוביקטיבי הרי הוא כבר ראה שבאים להצילו, שהוציאו אותו מהעיר ובוודאי שיתירו לו זמן גם לנוס להרים. לוט לא חשב לעומק, אלא פעל במתוך מצוקה אמתית שהוא היה בה.

עירו נהרסה, בנותיו הנשואות נשארו בה ונספו, לברוח להרים ולחיות כאיש מערות, לאחר שהתרגל לחיים בעיר נראה עבורו כיאוש טוטאלי ודומה כבר למוות. מתוך מצוקה זו, לוט פשוט מבקש. 

בקשה כזו, מסתבר להפתעתנו חזקה יותר מאשר דברי אברהם העומד וצופה מן הצד, ובקשתו היא כללית על ערים ואנשים שאינו מכיר, ואינה מתוך מצוקה אישית.

את מידת הדין פגשנו כבר בספר בראשית ובסיפור זה אנו פוגשים את מידת הרחמים במלוא תפארתה. נמצאנו למדים כי מידת הרחמים קיימת בעולם, ואדם הנמצא במצוקה קשה , יכול פשוט לבקש, ללא טיעונים, ללא הנמקות וללא הצדקות, בקשה שיכולה להפוך את מידת הדין למידת רחמים.

הדף הראשי לפרשת וירא 

המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום
המלאכים מוציאים את לוט ומשפחתו מסדום - אנטוני ואן דייק



הצחוק בבשורת הולדת יצחק

הצחוק בבשורה לאברהם

בפרשה ה' מבשר לאברהם שייולד לו בן משרה: "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (יז ט"ז). אחרי שאברהם מקבל את הבשורה הוא מגיב כך: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (פסוק יז).

אברהם כל כך מתקשה להאמין שהבשורה תתקיים שהוא מציע חלופה, ישמעאל יהיה הממשיך: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם ל-האלוקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (פסוק י"ח).

הרד"ק מסביר שאברהם אומר לה' די במה שנתת לי, ישמעאל, קטונתי מהחסד הגדול הזה שאתה אומר שתעשה עמי עוד, דיי במה שנתת לי.

לאחר מכן ה' ממשיך את השיח שלו עם אברהם ואינו מתייחס לכך שהוא צחק. לעומת זאת בפרשת וירא מתרחש מקרה דומה:"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (פרק יח' פסוקים י – יג).

ואחרי זה מוכיחים את שרה על כך שצחקה והיא מכחישה.

 "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ"(פרק יח פסוק טו).

למה צחקה שרה?


מהסיפור עולות שלוש שאלות עיקריות.
  1. מדוע מוכיחים את שרה על כך שצחקה ואת אברהם לא מוכיחים?
  2. איך גם אברהם וגם שרה צחקו? מה הם לא האמינו במה שה' אמר?
  3. מדוע שרה מכחישה שצחקה למה היא משקרת? הרי כולנו יודעים ששרה הייתה נביאה וצדיקה, לא הגיוני שהיא תשקר?

לפעמים בשני משפטים יש את אותה מילה והיא נראית בתחילה עם אותה משמעות, אבל כשמתרגמים את המילה לשפה אחרת, רואים שהמילה המתורגמת היא אינה אותה מילה וממילא למילה עצמה אין בדיוק את אותה משמעות.

אולי הדוגמה הידועה ביותר לכך היא המילה "כי" כפי שמופיע בגמרא פעמים רבות: "דאמר ר"ל כי משמש בד' לשונות" (למשל ראש השנה ג.).

כך גם בפרשתנו בשני הפסוקים כתובה אותה מילה, ויצחק או ותצחק, אבל המשמעות של שתי המילים שונה כשמסתכלים בתרגום אונקלוס.

את המילה ויצחק של אברהם אונקלוס מתרגם ל "וחדי" – ושמח ואילו את של שרה הוא מתרגם ל "וחייכת" כלומר מלשון שׂחוק, באנגלית את המילה שׂחוק מתרגמים  ל laugh.

כלומר אברהם שמח בבשורה ולעומת זאת שרה צחקה על הבשורה, לכאורה נפתרה השאלה, אבל לפי המשך פסוק י"ז נראה שאברהם תמה: "הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" הוא בעצם שואל את עצמו אם דבר כזה יכול בכלל לקרות?

מדוע צחק אברהם?


האברבנל מסביר שאברהם צחק לא מכיוון שלא האמין אלא מפני שזה היה דבר נגד הטבע, אברהם האמין שיהיה נס אבל צחק מעצם העובדה שבן אדם בן מאה ואישה בת תשעים יילדו ילד, זה כמו שגם אתם תצחקו אם אלוקים יגיד לכם שהיום תראו זברה צהובה, זה לא שאתם לא תאמינו, אלא פשוט עצם הרעיון לראות דבר שהוא נגד הטבע ונגד מה שאנו מכירים מצחיק אותנו.

האברבנל מסביר שאברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד להם ילד (כי זו הייתה כל המטרה של שינוי השם, וכנראה אברהם הסביר מדוע ה' ציווה אותו ואת שרה לשנות את שמם) ולכן אי אפשר לומר את אותו הדבר על שרה כשרה צחקה.
אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת האם אברהם אמר לשרה שה' הבטיח שייולד לה בן או שאברהם לא סיפר לה ,כי זה לא כתוב.

ולכן הפירוש של האברבנל קצת קשה כי לכאורה היה צריך שה' לא יכעס גם על שרה. אבל בעצם כשחושבים על זה, הצחוק שרה  הרבה יותר מובן.

הרמב"ן מסביר שבעיני שרה, שלושה אנשים, אורחים באים לבית של אברהם, אברהם יודע שהם מלאכים וכנראה שרה לא יודעת, אברהם מארח אותם יפה נותן להם לאכול לשתות וכל מה שהם רוצים, הם באים להיפרד, והאורח מברך אותם כך: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו".

שרה שומעת את זה וצוחקת, היא הרי ניסתה שנים והיא יודע שברכה אחת של אורח לא תשפיע, שרה כל כך מיואשת שהיא לא מאמינה כבר שהיא יכולה ללדת, וזה דבר הגיוני לחשוב בהתחשב בפסוק יא, שם מוזכר שבלי נס שרה אינה מסוגלת ללדת.

אבל ה' כועס עליה מכיוון שהיה ראוי לה להאמין לא משנה מה, אתה צריך להאמין שזה יכול לקרות. שרה מכחישה שהיא צוחקת מכיוון שהיא לא צחקה על כך שייולד להם בן בזכות נס אלא על הברכה שייולד להם בן באופן טבעי (מה שלא הגיוני), אם שרה הייתה יודע שהאיש הוא מלאך אלוקים היא לא הייתה צוחקת, היא הייתה מאמינה, אבל היא לא האמינה עד שקיבלה הבטחה מאלוקים.

זהו מסר מאוד חשוב לא משנה מה אף פעם לא להפסיק להאמין, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.


לדף הראשי של פרשת לך לך

אברהם,שרה והמלאכים - רמברנדט
אברהם, שרה והמלאכים - רמברנדט

עיר ומגדל

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם" - פרשיית מגדל בבל היא מהסיפורים הידועים ביותר בספר בראשית. אותו מגדל שאנשים רצו לבנות ושום מה הפריע לאלוקים עד כדי כך שטרח לבלל את שפתם ולהפיצם על פני כל הארץ.

הסיפור המקראי עצמו גורר שורה שונה של התייחסות. מאמונה שכך בדיוק היה ועד לגישה שהכל סיפורי בדים, אולם כדאי לזכור שספר בראשית אינו ספר היסטוריה אלא בא ללמדנו על המאפיינים העמוקים ביותר של ההתנהגות האנושית. מבני בנייה מגלומניים אדירים ניתן למצוא במקומות רבים בעולם. הידועים שבהם הם הפירמידות הגדולות במצרים, אולם גם בחלקים אחרים של העולם, ביבשות אמריקה ואסיה, ניתן למצוא מבני ענק שנבנו בעמל רב ומטרתם לרוב לפאר אנשים בודדים.

הפירמידות הגדולות הן קברים. מדוע צריך אדם אחד קבר גדול ומפואר כל כך? ופרעונים אלו לא היו הראשונים, וכנראה גם לא האחרונים.

אותה מגלומניה המתוארת בסיפור מגדל בבל, היא התנהגות אנושית החוזרת על עצמה פעם אחר פעם ותוצאותיה תמיד דיכוי ועריצות. כנראה שאין אפשרות אחרות, והתורה באה להזהיר מכך.

דוגמה לאותה מגלומניה ניתן למצוא בתוכנית ההשתלטות הנאצית על העולם בכלל ותוכניות הבנייה של ברלין החדשה - גרמניה - בידי היטלר ואדריכלו (פושע נאצי בזכות עצמו למרות הדימוי שיצר לעצמו לאחר המלחמה) אלברט שפאר. התוכנית לא הייתה תיאורטית, היא החלה לצאת אל הפועל עוד לפני מלחמת העולם בהריסת בניינים ישנים בברלין. תוכנית זו השפיעה ישירות על יהודי ברלין שגורשו מבתיהם המרווחים, בתים שניתנו לאלו שבתיהם נהרסו, לבתים קטנים יותר בפרברי העיר ומשם לבתים קטנים עוד יותר, פעם אחר פעם בהתאם לקצב הבנייה.

התוכניות בלתי נתפסות. מבני ענק, שדרת ניצחון באורך קילומטרים וכמובן ההיכל הגדול עם כיפת ענק בגובה 300 מטרים בקוטר עצום, המגמד את כל בנייני ברלין ואת הרייכסטאג הנמצא לידו.
דגם גרמניה - ציר דרום צפון
דגם גרמניה - ציר דרום צפון. מקור: ויקיפדיה

בנייני ענק אלו, כמו גם בניינים אחרים שנבנו בגרמניה הנאצית לא היו יכולים להיבנות ללא עושק ועריצות, הריסת בתים של אזרחים, גירוש אזרחים אחרים מבתיהם וכמובן ניצול עובדי כפייה, למעשה שעבוד אנשים לעבדות לצורך בנייתם. 

גם בימינו, עבודות בניין גובות קורבנות בנפש, ומבני הענק של כל הזמנים מהפירמידות דרך החומה הסינית ועד תעלת סואץ אינם שונים. בניינים אלו ניצלו עבודה של עבדים או פועלים בשכר זעום, ואלו מתו בהמוניהם. 

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" - למרות האווירה החיובית השוררת לכאורה במגדל בבל, התיאור של כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, אינו תיאור מצב תקין של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא רומז לדיקטטורה ורודנות, כולם שפה אחת כי אין אפשרות לומר משהו אחר. מי שמנסה מוצא את עצמו מחוץ לקבוצה וכנראה משלם על כך בחייו. ולא סתם כמה פסוקים קודם לכן מוזכר נמרוד, גיבור הציד, שהיה, כנראה, אחד המלכים הראשונים, כלומר שעבד אנשים תחתיו ויצר את המציאות המוכרת לנו שבה לא כל האנשים שווים. 

איני יודע אם סיפור מגדל בבל היה או לא היה או שהוא  הדרך בה התורה בוחרת לספר לנו מדוע העולם מחולק לעמים רבים, ואלו בעידן  הזה, נלחמים אחד בשני כל הזמן. את המלחמה הראשונה אנו פוגשים כבר בפרשה הבאה, פרשת לך לך. זו מלחמה גדולה, ארבעה מלכים נגד חמישה מלכים, וגם זאת אחרי שארבעת המלכים ערכו מסע מלחמה בכל אזור הסהר הפורה.

אותה מגלומניה, ההיבריס, היא משהו שהתורה נלחמות בו. פעם אחר פעם. בספר בראשית זוהי רק ההקדמה. עיקר האזהרות יופיעו בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, ובהמשך דברי הנביאים. התורה מזהירה מפני ההצלחה והדרכים להתמודד איתה. תחושת "כוחי ועוצם ידי" היא הסכנה האמתית בפניה עומדת האנושות. המחיר הכבד של פיצולה של האנושות, פיצול הגורר איבה ומלחמות, כנראה טוב יותר ממשטרי דיכוי אכזריים שהיו עד אז ועל רקעם כמו הדת היהודית להציע אלטרנטיבה, אלטרנטיבה שבחלקה ממומשת בחברות רבות המגיעות לחברה שווה וצודקת יותר, בדרך למילוי חזונו המפורסם של ישעיהו: "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב' ד), חזון שהתנאי עבורו מופיע במקום אחר בספר ישעיהו: "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (י"א ט). עד אז הדרך עוד ארוכה.