אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל! המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן להשתמש בתוכן למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com
מעונינים לקבל דבר תורה ישירות לנייד שלכם? הצטרפו לערוץ הטלגרם של פרשת השבוע !

דבר תורה לפרשת שמיני

דברי התורה של יואב לפרשת שמיני

דבר תורה - שנת תשע"ח

בפרשת שמיני יש תופעה שחוזרת על עצמה שלוש פעמים. היום נדבר על תופעה זו ועל מה שמסביבה. התופעה היא שמנהיג גדול של העם במקרה שלנו בניו של הכהן הגדול חוטאים בעבודתם.
המקרה הראשון בפרשתנו הוא: " וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".  נדב ואביהו מתים בעקבות כך שהקריבו אש זרה, כלומר אש שה' לא ציווה אותם להקריב.

המקרה השני:  "וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.  מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'". משה כועס על אלעזר ואיתמר בגלל שהם שרפו את קרבן החטאת ולא אכלו אותו.

המקרה הבא אפילו עוד יותר נדיר: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". כאן בעקבות שני המקרים הקודמים בטחונו של אהרון מתערער, והוא שואל את משה אם גם הוא חטא בדבר מסוים ועל כן באו עליו הצרות הנוראיות?

הפסוק לא אומר במה אהרון חשב שטעה אלא "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" יש כמה הסברים במה הוא חטא ונביא אחד: אהרון היה אונן כלומר מתו לו בניו ועוד לא קברו אותם. לאונן אסור לאכול את קורבן החטאת אבל מצד שני מכיוון שאהרון הוא הכהן הגדול אסור לו להתאבל על בניו ולכן הוא אינו נחשב אונן.

שאלה זו שאל אהרון את משה. ובתגובה כתוב:  "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

בואו נסכם את מה שעבר על אהרון בפרשתנו. שני בניו מתים, מזהירים אותו בשלוש אזהרות שונות שאם הוא עובר על אחת מהן הוא ימות, שני בניו טועים בעבודה ומשה כועס עליו, הוא שואל את משה שאלה ולא בטוח אם הוא צודק או לא.
להיות כהן זו עבודה קשוחה, אהרון חווה יום יום את הסכנה שבעבודה, כל טעות קטנה יכולה לגרום למוות.
רשלנות אחת וקוצפים וכועסים עליך, במקום לנסות להפטר מהתפקיד, מה עושה אהרון שואל את משה שאלה.
אהרון רוצה להמשיך לעבוד במשכן רוצה להתגבר על הקשיים רוצה לעבוד כמו שצריך ולעשות את מה שצריך, הוא לא מתיאש.
וכמו שאומר הספורנו על כך שזה וייטב בעיני משה:  שָׂמַח עַל טוּב סְבָרַת אָחִיו וּבָנָיו שֶׁהֵיטִיבוּ לִרְאות וּלְהורות
משה שמח שאחיו ובניו מתעניינים בעבודה ורוצים לבצע אותה כמו שצריך.
ומה שאנחנו יכולים ללמוד מאהרון זה שגם אם טיפה קשה טיפה מלחיץ אסור לנו להתיאש ואנחנו צריכים לנסות להמשיך.


לדף הראשי של פרשת שמיני


דבר תורה - שנת תשע"ז

בתחילת פרק י' מסופר על נדב ואביהו שהקריבו אש זרה ומתו. כתוב כך: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ ,וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

בסיבות לחטא זה יש במפרשים הרבה דעות.
נביא כמה: על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, שהיו בלי המעיל, על שלא היו להם בנים, על שלא נשאו נשים, ועל שהורו הלכה בפני משה רבם.

לכל הדעות האלה יש סימוכים בפשט אבל התורה מכחישה את כל אלה ורושמת: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" מכאן שהם חטאו בהקרבת אש זרה ואין מקום וצורך בכלל לדרוש עוד סיבות למותם.

אם כן למה דרשו כל כך הרבה סיבות למותם שהתורה אומרת בפירוש את הסיבה?

הכלי יקר עונה שהיה קשה למי שדרש את הדרשות האלה שנאמר ויקרא פרק א' פסוק ז': "ונתנו בני אהרן הכהנים אש", אם כן למה רשום "אשר לא ציווה אותם" אם אנחנו רואים שה' כן ציווה, למה לכעוס עליהם?

ולכן דרשו את הדרשות האלה למרות שסיבת המוות לכאורה מפורשת. הדרשות נועדו כדי לענות על הקושיה למה הוא הרג אותם למרות שציווה עליהם לעשות זאת.

בנוסף למדרשים שהבאתי בתחילה האברבנאל עונה שלמרות שה' ציווה אותם להקריב אש פה הם הקריבו אש זרה כלומר לא ממזבח העולה, וזה היה החטא שלהם.

ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של פרשת צו הייתה: כתוב : "כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ" איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?
והתשובה היא שמופיע עוד שלוש פעמים:
אז פעם אחת כמו שאמר אחד הצופים שגב סופר בפרשת בא "על מצות ומרורים יאכלהו"
פעם נוספת בדיוק באותם מילים אך הפעם בספר במדבר בנושא פסח שני.
ופעם שלישית בישעיהו ס"ב שרשום: "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי"

והחידה השבועית השבוע היא: איזה פעולה נדירה עשה משה בפרשה. ולמתקדמים איפה עוד משה עושה פעולה זו.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה רשמו אותה בתגובות ונשמח גם אם  תרשמו לנו בתגובות מה חשבתם על הסרטון. נתראה בשבוע הבא ושבת שלום!



 לדף הראשי של פרשת שמיני

מעבר הכהונה ממשה לאהרון

בפרשת צו נמשחים הכוהנים ואהרון מתחיל לכהן בקודש. אלו הם שבעת ימי המילואים, שבסיומם, ביום השמיני, הוא יום חנוכת המשכן. התורה מתארת בהרחבה את פרטי חנוכת הכוהנים, ולמעשה חוזרת על פרטים שנאמרו בפרשות הקודמות בספר שמות, כפי שחזרה על ענייני הקמת המשכן.

בפועל מבוצע כאן מעבר של הכהונה ממשה לאהרון, עובדה שכמעט מוסווית בתוך הטקסט וניתן למצוא לה הדים דווקא בטעמי המקרא. טעמי המקרא אינם מיועדים לניגון המוזיקלי אלא בעיקר כסימני פיסוק והגייה נכונים של המילים וגם משמשים לפרשנות.

במיוחד אפשר לומר זאת על הטעם שלשלת (ב֓), טעם נדיר ביותר בתורה המופיע בה ארבע פעמים בלבד. אין ספק שהבחירה לשים טעם זה היא גם אמירה פרשנית, שהרי יש טעמים אחרים בעלי אופי דומה שהיה אפשר להשתמש בהם. בנביאים,הטעם  שלשלת מופיע עוד פעמיים ובכתובים פרט לספרי תהלים, משלי ואיוב פעם אחת בלבד. בספרי אמ"ת, משמעות הטעם שונה והוא נפוץ בהם.

מה משמעות טעם השלשלת? נראה שהוא מביע היסוס, התלבטות או חוסר יכולת להכריע. נבחן את שלושת ההופעות של השלשלת בספר בראשית.
  1. כאשר המלאכים מצויים על לוט להימלט מסדום, הטעם הוא על המילה ויתמהמה בפסוק: "וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר". לא פשוט לעזוב את מקומך ללא חפציך ולצאת אל הלא נודע. כל אחד היה מתמהמה אבל איחור עלול לעלות ביוקר רב.
  2. בסיפור עבד אברהם, המיוחס לרוב כאליעזר, הבא לחפש אישה ליצחק, הטעם שלשלת הוא על המילה ויאמר בפסוק: "ויֹּאמַר ה' אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" (פרק כ"ד יב). רבות נאמר על תנאי אליעזר והאם היה תנאי ראוי וגם אני כתבת על כך, ובכל זאת ייתכן שאף אליעזר עצמו לא היה כל כך בטוח במעשהו והתלבט האם לנקוט צעד זה.
  3. בסיפור אשת פוטיפר המפתה את יוסף הטעם מופיע במילה וימאן בפסוק: "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי". הפרשנים אומרים כי סירובו של יוסף בא רק לאחר שכמעט נכנע ליצר הרע ולאחר התלבטות. למרבה המזל יוסף בחר בדרך הנכונה אף שהיא עלתה לו בשנות מאסר ארוכות.
גם בפרשת צו, מופיע הטעם שלשלת כאשר נשחט איל המילואים בפסוק (פרק ח' כ"ג): "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל-תְּנוּךְ אֹזֶן-אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל-בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית".

לא ברור מדוע כאן יש התמהמהות ואפשר לפרש כי פעולות אלו היו למעשה העברת הכהונה הגדולה ממשה לאהרון. כל עוד אהרון לא נחנך ולא עברו ימי המילואים, שימש משה ככהן גדול. העברת הכהונה לאהרון הייתה לא צפויה אולם חלקו של משה לא נגרע והוא זכה לשמש ככהן גדול ואף להנות ממתנות הכהונה כפי הנאמר בפרק ח' כ"ט: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה".

בוודאי שאין לחשוד במשה, העניו מכל אדם, שהייתה לו קנאה כלשהי באהרון, ובכל זאת יש למשה איזה היסוס קטן,שנייה אחת של עצירה, שכן הוא יודע שלאחר מעשה זה, הוא לא יזכה לשמש יותר ככהן גדול. בעצירה קלה זו משה נפרד מתפקידו אותו הוא מעבר לאחיו.

עוד עניין שיש לשים לב אליו הוא שהטעם שלשלת מופיע במילה הראשונה בפסוק. להתלבט זה בסדר אבל צריך להחליט. אצל לוט, לוט לא מצליח להכריע והמלאכים נאלצים לתפוס אותו ולהוציא אותו מיד מחוץ לעיר. ואילו אצל אליעזר, הוא אמנם מתלבט אבל מבין שיש לו הזדמנות שאסור להחמיץ. גם יוסף מתלבט ומבין שאם לא יכריע מיד ויעמוד כנגד יצר הרע הוא חלילה עלול לחטוא וגם משה, לא מניח לשום רגש קנאה להיכנס אליו ומיד מבצע את מה שהצטווה ומעביר את הכהונה לאהרון.

משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז
משה ואהרון - פסל על אוניברסיטת סורבון -פריז



לדף הראשי של פרשת צו

דבר תורה לפרשת צו

דברי התורה של יואב לפרשת צו

שנת תשע"ח - החשיבות בכוונה בהבאת הקורבן

בפרשת צו ה' אומר למשה באיזה אופן להקריב כל קורבן. כשה' מגיע לקורבן שלמים אנחנו נתקלים בדבר מאוד מעניין: "אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" 

וארבעה פסוקים אחר כך כתוב: "וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל".

כלומר אנחנו רואים שיש דינים שונים לאותו קורבן, והסיבה לדין השונה הוא סיבת הרצון להביא את הקורבן, הכוונה של הבן אדם לגבי הקורבן משפיעה על דיני הקורבן עצמו למרות שזה אותו קורבן.
דבר זה די ייחודי שבגלל שהתכוונת למשהו מסוים דיני המצווה ישתנו, דבר זה נדיר וברוב המצוות לא קיים, חוץ כמובן פיקוח נפש שזה תמיד משנה הכל.

הסיבה למה אתה עושה משהו כמעט תמיד לא משפיעה על התוצאה אבל בקורבנות הכוונה חשובה מאד, ומחשבה לא נכונה של הכוהן יכולה לפסול את הקורבן כולו. למה כאן הכוונה משנה לעניין הקורבן? מה מיוחד בקורבן שלמים?

לפי דעתי בגלל שקורבן שלמים הוא מרצון, לא חובה, ה' רוצה לדעת למה אתה נותן לו אותו. ה' רוצה לדעת למה נתת לו את הקורבן?

האם זה בגלל שאתה רוצה לומר לו תודה או בגלל שהיה לך רע ונדרת שאם יהיה לך יותר טוב תביא קורבן? או שסתם בא לך להביא קורבן לה'?

המשמעות של הקורבן שונה ביחס לסיבה שהבאת אותה, המחשבות שלך שונות הדרך שאתה עושה היא שונה וממילא הצורה שבה הקורבן יהיה מוקרב שונה.

התורה מייחסת חשיבות רבה לכוונה.

אנחנו יכולים לעשות מעשה עם כוונה עם טוב בלב ואנחנו גם יכולים לעשות את אותו מעשה עם אדישות ואי אכפתיות.

הכוונה של המעשה תשפיע על ההרגשה ועל התגובה שלנו לאותו מעשה.


לדף הראשי של פרשת צו




שנת תשע"ז - ענייני פסח בפרשת צו

השבת נקראת גם שבת הגדול- השבת שלפני יום טוב ראשון של פסח. למעשה בכל שנה שאינה מעוברת שבת הגדול יוצא בפרשת צו.

ואני חושב שזה לא מקרה כי בפרשת צו מוזכרים עניינים שונים הקשורים לפסח ומזכירים לנו שפסח מתקרב ובא.
הבה ונראה כמה מהדברים הקשורים לפסח:

פרק ו' פסוק ט': " וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ"

הכוהנים צריכים משארית קורבן המנחה לאכול מצות.  הפסוק הבא גם קשור לפסח פרק ו' פסוק י': "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" ואחרי שאמרו שמשאריות המנחה צריך לאכול מצה התורה חוזרת ואומרת לא לאפות חמץ.  מדוע?

האבן עזרא עונה שהוא העיקר במצוות פסח ולפיכך מדגישה התורה את איסור האפייה. ולפי מה שאני חושב התורה מדגישה זאת כי עוד מעט פסח.

עוד מקום שמוזכר חמץ הוא בפרק ז' פסוק י"ג: "עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל-זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" . שימו לב שרשום "חלות לחם חמץ"  מודגש פה שהלחם צריך להיות דווקא חמץ. למה זה רשום? מספיק שלא אמרו שהלחם צריך להיות מצה כמו קודם וברור שהוא חמץ.
אני חשבתי על שתי אפשריות.

  • שכמעט בכל שאר הקרבנות מוזכר שאסור שיהיה חמץ ודווקא בקורבן תודה חייבים שיהיה, ולא רק אפשר שיהיה, ולכן מדגישים את זה. 
  • שהתורה רוצה לומר לפני פסח שרק בימים רגילים תוכל לאכול לחם חמץ אבל תזכור שבפסח אסור לך. 

ונעבור לפינת החידה השבועית. החידה של שבוע שעבר הייתה: איזו דמות מספר בראשית מופיעה בפרשת ויקרא. יש כמה תשובות אפשריות:

  • אדם הראשון שרשום "אדם כי יקריב מכם"
  • אשר שרשום "אשר נשיא יחטא"
  • יוסף שרשום "וחמישתו יוסף עליו". 
  • אפשר גם לומר שיעקב מופיע בתור ישראל שרשום פעמים רבות בני ישראל. 

והחידה השבועית של השבוע היא: בפרשה רשום שבני אהרון ואהרון צריכים לאכול את הלחם אשר בסל המילואים. נביא חלק מפסוק ל"א בפרק ח' : " כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ".

המילה יֹאכְלֻהוּ היא מילה קצת מוזרה לנו אז החידה השבוע היא איפה עוד בתנ"ך מופיעה המילה "יֹאכְלֻהוּ"?

לדף הראשי של פרשת צו
הרחבות בעניין קורבן התודה שהוא דווקא מחמץ

דבר תורה לפרשת ויקרא

דבר התורה של יואב לפרשת ויקרא

תשע"ח - קורבן שגגה של הציבור

בפרשת ויקרא ה' מוסר למשה את פרטי הקורבנות. היום אנו נתמקד בקורבן חטאת. קרבן חטאת משתנה על פי מי שחטא.
ככל שהחוטא במעלה גבוהה יותר כך הקרבן יקר יותר וחשוב יותר. דבר זה הגיוני מכיוון שככל שאתה יותר חשוב ככה אתה משפיע יותר וממילא החטא שלך משפיע יותר על אחרים וזה שונה לגמרי מחטא רגיל.

עוד סוג של חטאת הוא: "וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ". רש"י אומר לנו שעדת ישראל זו הסנהדרין. והם טעו להורות בעניין חמור שעונשו כרת שהוא מותר ולפי זה עשו הציבור על פיהם. כלומר הסנהדרין, הגוף התורני הכי חשוב טעה במשהו ובגלל זה כל עם ישראל טעה על פיהם.

האם הגיוני שהאסיפה של מי שאמורים להיות הכי חכמים בתורה, טועים בדבר ה', ומחטיאים את כל הקהל? האם הגיוני שכל החכמים שכל חייהם עסקו בתורה יטעו במשהו? שאף אחד לא יעיר משהו? שהקהל פשוט ילך אחריהם בנאמנות  עיוורת ולא יעלה על זה שהם עשו טעות? ומי מביא את הקרבן? הסנהדרין שבגללם חטאו או האנשים שחטאו בפועל?

במסכת הוריות שכולה עוסקת בנושא זה עונים לנו על כל השאלות.

בפרק א' משנה ג' אומרים לנו שאם בית הדין עוקר את כל המצווה כולה מהתורה, לדוגמה: הם אומרים שאין שבת מהתורה,  אין זה נחשב שהם חטאו מכיוון שברור שהציבור לא יאמין להם ואם הציבור חוטא זאת אשמתו. הסנהדרין נחשב שהוא חוטא רק עם הוא בטל חלק מהמיצווה וחלק אמר לקיים לדוגמה, אם הסנהדרין אומרים: שמותר לזרוק ולהושיט מרשות לרשות בשבת, מכיוון שהוא לא יצא בעצמו מרשות לרשות. לטעות בדבר כזה זה שונה לחלוטין מאשר להגיד אין שבת מהתורה, שפה יש מקום להתבלבל. אבל עדיין זו הלכה יחסית פשוטה איך בית דין של 71 חכמים יכול לטעות בדבר כזה?

במשנה הבאה אומרים לנו שאם הורו בית דין ואחד אמר להם שהם טועים והם בכל זאת לא הקשיבו לו אין זה נחשב שהם הורו לא נכון ומי שחטא בגללם מביא קורבן חטאת רגיל מכיוון שכתוב כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל חייב שיהיה כולם. המשנה גם אומרת שאם ראש הסנהדרין לא היה בישיבת הסנהדרין אין זה נחשב שהם הורו טעות.

במשנה הבאה אנחנו רואים שיש שלוש שיטות למי מביא את הקורבן. הראשונה: הסנהדרין מביאים. השנייה: כל שבט ושבט, והשלישית כל שבט שחטא אם 7 שבטים אז שבעה פרים.

מזה שהתורה נתנה קורבן מיוחד למקרה של טעות בסדר גודל כזה וגם מהמשנה אנחנו מבינים דבר אחד כמו שאמר הרמב"ם בהקדמה למסכת הוריות: כי כל מי שיש בו טבע בשר, אי אפשר שלא יטעה ויחטא.

כל אחד יכול לחטוא ולטעות אפילו האדם הכי חשוב.

לדף הראשי של פרשת ויקרא




תשע"ז - מה לומדים מהפסוק הראשון בדיני הקורבנות

שלום לכם, אתם בכמה דקות על הפרשה והיום נדבר על פרשת ויקרא.
הפסוק השני בפרשה הוא: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם"

אני רוצה להתיחס למילים "אדם כי יקריב מכם" לכאורה זה ברור אדם שיקריב מכם אבל אני אביא כמה פרשנים שמראים שיש עוד מה ללמוד.

  • הרשב"ם אומר: כשיתנדבו להביא את הקרבן זאת אומרת שאינו חובה אלא רשות. 
  • החזקוני אומר שכשרשום 'אדם' זה לרבות את הגוים וכשרשום 'מכם' משתמע מכם ולא מאומות אחרות. 
  • והאבן עזרא אומר שהיה צריך להיות רשום "אדם מכם כי יקריב קרבן" במקום "אדם כי יקריב מכם". אז למה זה לא נכתב ככה ? כדי ללמד שמכם זה מממונכם. ולא גזול. 
ונעבור לפינת החידה השבועית החידה של שבוע שעבר הייתה: משהו בפרשה שקשור לרבקה.

אפשר למצוא הרבה תשובות אני חשבתי על שתי תשובות התשובה הראשונה היא נזם שאליעזר מביא לרבקה נזם ואצלנו כשהעם מביאים נזמים לבניין כלי המקדש. התשובה השנייה היא בקע. שאצל רבקה הנזם היה במשקל בקע זהב ובפרשת פקודי מופיע שלצורך מחצית השקל הביא כל אחד  בקע לגולגולת.

והחידה השבועית השבוע היא: איזו דמות מוכרת מספר בראשית מופיע בפרשה.

אם אתם יודעים את התשובה לחידה  רשמו אותה בתגובות. אם אתם לא יודעים את התשובה אנחנו  נפרסם אותה בשבוע הבא.
נתראה שבוע הבא ושבת שלום.



לדף הראשי של פרשת ויקרא